* לפני שבועות אחדים התעמתתי בפני פורום בגליל העליון עם איתן ברונשטיין, המייסד והמנכ"ל לשעבר של עמותת "זוכרות", העמותה להנחלת מורשת ה"נכבה" בישראל. נתקלתי בימי חלדי באי אלו שקרנים, אולם עד מפגש זה טרם נתקלתי במי ששקרנותו אומנותו; האידיאולוגיה שלו, מפעל חייו. את "מלחמת 48'", כפי שהוא מגדיר את מלחמת העצמאות, הוא תאר כהתנפלות של גוליית הישראלי החמוש על כפריים פלשתינאים תמימים, שלווים וחסרי מגן, במתקפת טבח המוני, אונס המוני, שוד וביזה כדי ליצור "טיהור אתני" של הארץ. את הפלמ"ח הוא תיאר ככנופיית רוצחים, אנסים ושודדים. את "הכיבוש של 1948" הגדיר כעוול נורא, שהחל את ה"נכבה" הנמשכת עד היום. מדינת ישראל, חזר הוא שוב ושוב, עד לזרא, היא "מדינה ליהודים בלבד". אין הוא נאבק על "זכות" השיבה, כיוון שזכות זאת הינה זכות טבעית ומובנת מאליה, שאינה זקוקה למאבקו. הוא נאבק למען מימושה בפועל של ה"זכות" הזאת ו"שיבתם" לארץ של מיליוני "פליטים" פלשתינאים. אלה המסרים של עמותת "זוכרות" שהקים.
במוסף "הארץ" מופיעה ידיעה על עמותת "זוכרות", מאת אורי בלאו (כן, ההוא מענת קם). אם מישהו ציפה לאיזו הסתייגות, לצל צילה של הסתייגות, של הכתב או של העיתון מן העמותה הנוראית הזאת וממטרותיה הבזויות, צר לי לאכזב אותו. הידיעה מספרת על עמותה גרמנית – EVZ, שהיא אחת המממנות של "זוכרות", שלפני שנה חתמה עמה על הסכם של תמיכה בסך 25,000 יורו לצורך פרוייקט "חינוכי" והכשרת מורים. העמותה הגרמנית חזרה בה מההסכם, ולאחר מו"מ התפשרה על כך שתמורת העברת כל הכסף באופן מיידי ולא במנות, כפי שסוכם מראש, שמה לא יוזכר כתורמת. את השינוי בעמדתה של העמותה הגרמנית בנוגע ל"זוכרות" היא נימקה ב"עמדותיה של 'זוכרות' בנוגע לזכות השיבה".
אורי בלאו כועס על הגרמנים. הם ממש לא בסדר. אבל הוא מבין אותם. "האווירה הציבורית והצעות החוק שנועדו להגביל את המימון מחו"ל של עמותות שמאל וארגוני זכויות אדם מתחילות לשאת פרי". ובכן, כנראה ש"זוכרות" היא עמותה לזכויות האדם, והנה בשל המתקפה הפשיסטית של המשטר על ארגוני זכויות האדם, הגרמנים הפחדנים האלה קיבלו רגליים קרות.
איך מגדיר בלאו את "זוכרות"? "עמותה ישראלית ... שמטרתה להגביר בציבור היהודי את המודעות ההיסטורית למקורות הסכסוך עם הפלשתינאים". בלאו ממש מאוכזב מן הגרמנים. הרי "קיים מכנה משותף לקרן הגרמנית ולעמותה הישראלית: שתיהן פועלות בשדה המוקשים של ההיסטוריה. הקרן מקדמת התמודדות עם העבר הנאצי של גרמניה תחת הכותרת 'בחינה ביקורתית של ההיסטוריה'. ... מטרתה של עמותת 'זוכרות' היא 'להביא את הנכבה הפלסטינית לידיעת הציבור הרחב'". אה, שכחתי, בלאו מסייג את דבריו: "עם כל ההבדלים ביניהן". אה, כן, יש איזשהו הבדל...
* אם מישהו חושב שבידיעה הזאת מילא "הארץ" את המכסה האנטי ציונית שלו לסופשבוע, אין הוא אלא טועה. תחת הכותרת "דו לאומיות בריבוע" מטיף דימיטרי שומסקי למדינה דו לאומית, במקומה של מדינת ישראל. בתגובה למאמר של אלכסנדר יעקובזון לפני שבועיים, שבו הציע להשאיר את ההתנחלויות ביו"ש על מכונן תחת ריבונות פלשתינאית, כאשר תחולק הארץ לשתי מדינות, הציע שומסקי למנף זאת למהלך כזה: הארץ תחולק לשתי מדינות. היהודים במדינה הפלשתינאית יוכלו להישאר ויש לאפשר להם אזרחות ישראלית לצד האזרחות הפלשתינאית. במקביל, יש לאפשר ל"פלשתינאים אזרחי ישראל" לחזק את האוטונומיה הלאומית שלהם במדינת ישראל ולהחזיק באזרחות פלשתינאית בצד זו הישראלית בדומה לאזרחים היהודים של מדינת פלשתין". וכך בהדרגה תתממש האוטופיה שלו: "שתי מדינות דו-לאומיות הכרוכות זו בזו לבלי הפרד; ויתכן כי דווקא הזיקה ביניהן ובין אזרחיהן תגביר את סיכויי השלום בין שני העמים. לשם הבטחת זכויות המיעוטים הלאומיים בכל אחת משתי המדינות, יהיה רצוי לכונן מסגרת על-מדינתית משותפת בעלת תוקף מדינית-משפטי, שלא תהיה אלא סוג של מסגרת מדינית דו-לאומית".
ברור שמדינה זו לא תהיה מדינה יהודית. וכאשר אנו רואים מה קורה אצל שכנינו – הטבח המכונה "האביב הערבי", כנראה שלא מדובר בתענוג גדול. גם לבעיה הזאת יש לשומסקי תשובה: "כמויות הדם שנשפכו עד כה במהפכות הערביות הן בבחינת טיפות לעומת ים הדמים שהטביע את אירופה התרבותית והנאורה כאשר התרחשו תהפוכות מדיניות דומות במאה הקודמת". נרגעתי.
בעיני שומסקי, מדינה דו-לאומית היא הכרח, כיוון שהחלופה היחידה היא טבח הדדי "וטיהורים אתניים הדדיים ושלמים", שיביאו ל"שתי מדינות לאום אתניות הנקיות מן הנוכחות של בני הלאום השני". אלו שתי החלופות היחידות, אין בלתן, ואנו "מוזמנים להרהר איזה מבין שני התרחישים הללו עדיף".
שומסקי מטיף בעקביות להחלפתה של מדינת ישראל במדינה דו לאומית. הבעיה היא, שלאחרונה אני שומע יותר ויותר אמירות כאלו מצד אנשים שתמכו עד היום בחלוקת הארץ לשתי מדינות, והיום הם אומרים שכנראה איחרנו את המועד בשל ההתנחלות והסרבנות הישראלית ולכן, הברירה הדמוקרטית היחידה שנותרה, היא מדינה דו לאומית מן הים עד הירדן.
אני מאמין בכל נימי נפשי בזכותו של העם היהודי על כל שעל בא"י, על זכותו לריבונות ולהתיישבות בכל רחבי הארץ. ללא זכות זו על כל הארץ, אין לנו זכות בשום מקום בארץ. ולמרות עמדתי העקרונית הזאת, תמכתי ואני תומך בפשרה טריטוריאלית, בחלוקת הארץ ובוויתור ישראלי על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון. זאת, מסיבה אחת ויחידה – כיוון שמטרת העל הציונית היא מדינה יהודית ודמוקרטית בא"י. המציאות הדמוגרפית המצערת אינה מאפשרת מדינה יהודית ודמוקרטית בכל א"י המערבית, ולכן אין מנוס מחלוקה. ומאחר ואין לישראל פרטנר לחלוקת הארץ בהסכם, כל עוד הפלשתינאים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י, הברירה תהיה היפרדות חד צדדית או הפיכה הדרגתית של הרשות הפלשתינאית למדינה. אבל ברור, שאני מתנגד ואתנגד בכל כוחי לפתרון שמשמעותו ביטול המדינה היהודית. הציונות היא הורתה של המדינה, ואין למדינה סמכות לקום על הציונות, בחינת – הגולם שקם על יוצרו, ולשים קץ לקיום הריבוני היהודי בא"י.
לכאורה, בני הברית האידיאולוגיים שלי הם אנשים אחרים המצדדים בחלוקת הארץ, גם אם אנו חלוקים בנוגע לגבולות החלוקה. אולם האמת היא, שמי שאומרים שכל חייהם תמכו בחלוקה, אולם כנראה שאין מנוס ממדינה דו-לאומית וכו' – אינם שותפים למי שתומכים כמוני בחלוקת הארץ כדי להבטיח מדינה יהודית לדורות. המוטיבציה של אותם אנשים שונה והפוכה מהמוטיבציה של אנשים שגישתם כשלי. מה שמניע אותם, הוא אי אמונה בצדקת הציונות ותחושה עמוקה שהציונות גרמה לעוול נורא לפלשתינאים, ושאת העוול הזה יש למזער ככל הניתן. לכן, הם תומכים במזעורה של מדינת ישראל לקווי 49' ולמזעורה של בירתה של מדינת ישראל, כולל ויתור על העיר העתיקה והר הבית; בכבשת הרש - מה שיישאר ממדינת ישראל, הם יאבקו למזעור יהודיותה. הם יטיפו להחלפת ההמנון להמנון ש"גם האזרחים הפלשתינאים יוכלו להזדהות עמו". הם יאבקו למען "פתרון יצירתי" ל"בעיית הפליטים" כמו החזרת 100,000 או 200,000 או 300,000 או... פלשתינאים לתוך המדינה. והם כבר מנהלים מאבקים משפטיים נגד הזכות להתיישבות יהודית ציונית, ועל המושג ה"גזעני" ייהוד הנגב והגליל אסור אפילו לחשוב. חלומם הוא חלוקת הארץ למדינה פלשתינאית נקיה מיהודים בגבולות 49', ולצדה ישראל, שתהפוך ממדינת הלאום היהודית לאיזו מדינת שקשוקה קוסמופוליטית בלתי מזוהה. ואם זה לא הולך... טוב, אז נקים מדינה "דו לאומית", או כפי שכינה זאת רב המרצחים יאסר ערפאת "מדינה חילונית ודמוקרטית".
* פוסט ציונות יש גם מימין. בני קצובר פרסם מאמר ימני פוסט ציוני ב"הארץ", "דמוקרטיה כהלכתה". הוא מגנה את הציונות החילונית, הן של תנועת העבודה והן הרוויזיוניסטית, כחסרת שורשים ועומק מתחילתה, שחיפשה תחליפים ריקים ליהדות, ולכן אין לה תוחלת והיא סיימה את תפקידה. בני קצובר, מתנשא על הציבור הישראלי אליו הוא כה מנוכר, ומציג אותו על פי תופעות הקיימות אמנם, אך הן בשוליו, כמו פוסט ציונות וכמו "מספר האידיאליסטים יורד פלאים" ו"היובש והריקנות שולטים בכיפה".
אלה הם דברי הבל ובלע של אדם המנותק מן החברה הישראלית, ספון בהתנחלותו ומצייר בעיני רוחו את החברה הישראלית כמין מאורת סמים ופריצות, כפי שהיא מצטיירת בהסתה הדמונית של נטורי קרתא. וכך, במקום להתמודד עם גידולי הפרא שצמחו בערוגתו – עוכרי ישראל הפוגעים בצה"ל ובקציניו ועורכים פוגרומים בערבים; גידולי פרא שהוא ודניאלה וייס הם המים והדשן שלהם, הוא מטפח את נוער הגבעות כאיזה מופת, ויורה חצים כלפי החברה הישראלית, ממנה בחר להתנתק ואותה כלל אינו מכיר.
אכן, יש בחברה הישראלית ריקנות, חומרנות, יובש ופוסט ציונות ועוד מרעין בישין. אך יש בחברה הישראלית החילונית, ובעיקר בקרב הנוער והצעירים, תחיה ערכית, ציונית, אידיאליסטית, שלא הייתה כמותה מאז תש"ח; המכינות הקדם צבאיות ותכניות הבוגרים שלהן, ארגון "השומר החדש", יציאתם של אלפי בני נוער לשנת שירות נוספת לפני הצבא, ההתנדבות הגדולה ליחידות הקרביות בצה"ל, תחיית תנועות הנוער הציוניות שלפני עשרים שנה הספידו אותן, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, הקומונות העירוניות והקיבוצים המחנכים, בתי המדרש הפלורליסטיים וההתחדשות היהודית הקהילתית במרחב החילוני, תכניות המנהיגות הציונית הצעירה, בתי מדרש לציונות, יישובים משותפים לחילונים ודתיים ועוד ועוד. אני שותף לאורך שנים לתכניות שונות ברוח זו ופוגש את הצעירים הנפלאים הללו. היום אני שותף לשתי תכניות כאלו, שאי אפשר היה להעלותן על הדעת לפני עשר ועשרים שנה. האחת, הקמת מדרשת שילוב בגולן; מעין ישיבה על מגזרית (כלומר לא לדתיים בלבד) ועל מגדרית (כלומר, לא לבנים בלבד) שתשלב לימודי יהדות ויצירה יהודית ברמה הגבוהה ביותר עם שירות צבאי משמעותי מלא. השניה, תכנית משמעותית מאוד לבוגרי צבא בקיבוצי – אורטל, בשיתוף עם המכינה הקדם צבאית במיצר. פרסום צנוע ביותר של התכנית הזו, הביא להסתערות רבתי של משוחררי צה"ל ועצרנו את השטף כאשר על כל מקום בתכנית יש ארבעה מועמדים. המועמדים הם צעירים אידיאליסטיים, ציונים בכל נפשם ובכל מאודם. שותפי למיזם מטעם צוות המכינה, מי שיוביל את התכנית, הוא צעיר דתי לאומי, שגדל בהתנחלות בשומרון. כמוני, הוא מתפעל מן הנוער הנפלא עמו אנו נפגשים. הוא סיפר לי על תדהמתו כאשר גילה לראשונה שהייתה ועודנה ציונות מחוץ למפעל ההתנחלות. הרי סיפרו לו שבני קצובר הוא הציוני הראשון והוא הציוני האולטימטיבי. הטיפו לו ששם בחוץ שולטת הריקנות, אותה ריקנות אותה השליך קצובר על החברה הישראלית כולה, במאמרו ב"הארץ".
הציונות חיה, נושמת ובועטת, הנוער חוזר לציונות ולערכיה, והיא תנצח את "זוכרות", את הפוסט ציונות מן הזן של דימיטרי שומסקי ואת אחותה התאומה - הפוסט ציונות מן הזן של בני קצובר.
* איך אדם שנברא בצלם הופך למפלצת צמאת דם כמו אמג'ד וחכים עוואד, טובחי משפחת פוגל באיתמר, שנדונו לחמשה מאסרי עולם כל אחד? בן דרור ימיני מנסה להתמודד עם השאלה. בן דרור, כדרכו, אינו מהגג ברעיונות מופשטים, אלא לומד את המציאות ומסיק מסקנות מן העובדות. "צריך להביט על זוג הרוצחים. צעירים מהיישוב. אילו היו השניים מסתובבים בשדרות רוטשילד בת"א, בג'ינס משופשף, הם היו נראים חלק טבעי מהסביבה. קרטל ההצדקות יטען שהטובחים, שאהידים מגולחים, הם בעצם 'קורבנות של הכיבוש'. אלה הבלים. זה לא רק משום ש'הכיבוש' הוא פועל יוצא של סרבנות פלשתינאית לכל הסדר. הרי הטבחים לא ביצעו את הפשע כחלק מפעילות השלום שלהם, במסגרת פעולות הקידום להסדר של שתי מדינות לשני עמים. הם ביצעו את הטבח, משום שהם נגד יהודים באשר הם יהודים. הרצחנות בנוסח משפחת עוואד היא פועל יוצא של עידוד והסתה שלטונית. ראשית, הם יודעים שעתידם מובטח, הם יזכו לתשלום חודשי הולך ועולה מצד הרשות, וכשיסיימו את ישיבתם בכלא, בעקבות החטיפה הבאה, הם יהפכו לגיבורים ויזכו לקבלות פנים. אבו מאזן, שממשיך להתנגד לנוסחה של שתי מדינות לשני עמים, יערוך להם טקס מיוחד ויקרא כיכרות על שמם. הרי רק לאחרונה הגיע המנהיג המתון של העם הפלשתינאי לתורכיה, וטרח לפגוש שם את אמנה מונה, שגרמה לרציחתו של הנער אופיר רחום. היא שוחררה בעסקת שליט, וכעת היא זוכה לחיי רווחה באנקרה. ועדיין צריך לשאול: הכיצד זה נוצרות שם מפלצות אדם? את התשובה נתן לפני ימים אחדים המופתי מוחמד חוסיין, שקרא להריגת יהודים באשר הם יהודים. 'מלחמתנו עם צאצאי הקופים והחזירים (כינוי ליהודים) היא מלחמת דת ואמונה', הוא אמר שם, וציטט את הקריאה הקוראנית להרג יהודים. זו אותה קריאה שמופיעה במלואה באמנת חמאס. הדברים נאמרו במסגרת טקס לציון יום השנה ה-47 להקמת פת"ח ושודרו במלואם בערוץ הרשמי של הרשות. ... היה כבר מופתי אחד, חאג' אמין אל חוסייני, שהיה חסיד גדול של היטלר ושל רעיון השמדת היהודים. מתברר שהיורש שלו נשאר בדיוק באותו מקום. כדי שיובן שתעשיית המוות איננה שמורה לעבדקנים בלבד, הצטרף גם אחמד טיבי לחגיגה והבהיר היכן הוא עומד. בקצב הזה גם הוא עוד יזכה לתואר מופתי. ... כאשר הדברים מושמעים בערוץ הרשמי של הרשות, על ידי הסמכות הרוחנית הגבוהה של הרשות, וכאשר גם חבר כנסת ישראלי, חילוני לחלוטין, מצטרף לאותו מקום – נדמה שמנהיגי הפלשתינאים החליטו להנציח את הסכסוך. למעלה מ-60 שנה הם משלמים את המחיר על האיוולת של המופתי הישן ודומיו. הם כנראה רוצים עוד 60".
את הטור של בן דרור ימיני מעטרת תמונה גדולה של אבו מאזן, יו"ר הרשות שהתקשורת הרשמית שלה שידרה את דברי ההסתה האנטישמיים של המופתי ויו"ר המפלגה שבאירוע שלה נאמרו הדברים, האיש שעלה לרגל לחלות פניה של אמנה מונה, נופל לזרועותיו של אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל לשעבר, והבאבא אליו עולים לרגל ציפי לבני, שאול מופז ויאיר לפיד לקבל את ברכתו. בן דרור מתייחס בטורו לדברים שאמר השבוע אולמרט, שברוח קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל האשים את מדינתו שהיא "מתקרבת למציאות של דרום אפריקה". אולמרט מאשים את ישראל שהיא מובילה לכך בשל הקיפאון המדיני, לו היא אחראית כביכול.
עם הטענה הזאת מתמודד בן דרור ימיני, המאשים את אולמרט ש"הוא מצטרף למסע ההטעיה שמטיל על ישראל, ועליה בלבד, את האחריות למצב". הוא מזכיר שאולמרט עצמו, כראש הממשלה, הציע לפלשתינאים הצעה אותה אולמרט הגדיר כ"הצעה שמעולם לא הוצעה על ידי שום ראש ממשלה ישראלי לפניו". בן דרור מזכיר שההצעה "גרמה לקונדוליזה רייס למשהו שקרוב להלם. היא 'לא האמינה למה שהיא שומעת', כפי שהיא מתארת בספר שפרסמה לאחרונה. אבו מאזן עצמו, בראיון ל'וושינגטון פוסט', הודה שהוא זה שסירב להצעה. סאיב עריקאת הבהיר ביוני 2009 לעיתון הירדני 'אל-דוסתור': 'בקמפ דייוויד קיבלנו 90 אחוז, ובהצעת אולמרט מאה אחוז, אז למה למהר?'. למרות הדברים המפורשים של הפלשתינאים עצמם ושל רייס – ישראל היא זו שמצטיירת כמו סרבנית שלום, ובחוגים מסוימים היהודים כבר משווים אותה לדרום אפריקה. הבעיה עם אולמרט היא שהוא לא רק מזהיר אותנו מדרום אפריקה. כשהוא לא אומר שום מילה על הסרבנות הפלשתינאית, כאשר הוא מפיץ את הבדותה ש'אבו מאזן לא דחה את ההצעה שלי', למרות דברי אבו מאזן עצמו – הוא אינו מקדם את השלום. הוא מקדם את תעשיית השקרים".
* בראיון ליהודה נוריאל ב"7 ימים" סיפר הסופר יורם קניוק את הסיפור על הלילה שבו תרצה אתר, בתו של אלתרמן, ניסתה להתאבד. "רחל, אמא של תרצה, באה אלינו וביקשה שמירנדה אשתי תוציא את תרצה מהדירה, היה ריח של גז ולמירנדה הייתה השפעה חזקה על תרצה ... לא היה לנו טלפון, הגענו לדירה בשדרות נורדאו, עד שתרצה פתחה את הדלת למירנדה, והיא הוציאה אותה החוצה. עודד קוטלר, בעלה של תרצה ישב המום בצד. אלתרמן הרגיש המון אשמה. הוא היה מאבד שליטה וזורק עליה ספרים, ופתאום הוא הבין שיש לו בת, שהוא בעצם אוהב מאוד. ואחרי זה הוא אמר לי 'בוא, נשתה משהו' והוציא 777, קוניאק בטעם של נייר זכוכית, וישב שם וכתב את זה, על מכונת הכתיבה, מתקתק וקורא בקום רם: 'שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך. שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך'. הכל בבת אחת. יצא לו ככה".
הסיפור מאחורי "שיר משמר", אחד השירים המופלאים והיפים ביותר של גדול המשוררים העבריים, נתן אלתרמן, ידוע. ובכל זאת, לשמוע את התיאור החי, מפיו של מי שהיה עֵד לכתיבתו, זאת חוויה מרגשת מאוד.
לא מכל הראיון עם קניוק התרגשתי. גם לא מסיפורו על סדר פסח שעשה עם אלתרמן, שלא היה סדר פסח כלל. כשהוא כותב בגאווה "אנחנו לא יודעים לעשות סדר ... מה לנו ולהגדה?", אלה דברים מגוחכים. הרי שירתו של אלתרמן רוויה בכל שורה משורותיה ביצירה היהודית על כל רבדיה, ורוויה באהבה ליצירה הזאת. דומה שקניוק מנסה להתלות באילן גבוה, בבואו לייצר נראטיב של זהותו החדשה כ"יהודי חסר דת".
קניוק מצטייר בראיון כאדם נרגן, המשפריץ שנאה לכל עבר – ליהודים ולערבים, לעדות המזרח ולעולים מרוסיה. הוא מלא סתירות, כאשר הדבר הקונסיסטנטי היחיד ביניהן הוא תיאורים קיצוניים ובוטים.
בדברו על מלחמת העצמאות, בה לחם ועליה כתב את רב המכר שלו "תש"ח", הוא אומר: "בוא נגיד את האמת, אתה חושב שלא נהנינו להרוג? נהנינו. נעשינו קילרים. בדיוק כמו התמונות שאתה רואה היום באפגניסטן. בכל מלחמה זה ככה. אתה אוהב את זה. זה הדנ"א של השרידות". אני יכול להאמין לו שהוא נהנה להרוג, אך איני יכול לקבל את דיבורו בגוף ראשון רבים. יש חיילים שאוהבים להרוג. אורי אבנרי, למשל, בספרו "בשדות פלשת", שכתב בעיצומה של מלחמת העצמאות, מתאר את תאוות הירי וההרג כמעט כאורגזמה. אבל אני משוכנע שרובם המכריע של חיילי צה"ל לדורותיהם לא אהבו להרוג, אלא האמינו בצדקת המלחמה, שהייתה ועודנה מלחמת אין ברירה, על עצם הקיום היהודי בא"י.
קניוק מפוכח, ואינו מאמין בשלום בינינו לבין הערבים. לאורך השנים היה שותף לאינספור שיחות של אנשי שמאל עם פלשתינאים. "לא האמנתי להם. כל הפגישות וכל הידידויות, עם אמיל חביבי ואחרים – לא האמנתי להם. אמרתי לעצמי שהם שקרנים. לא מוכנים באמת לקבל אותנו. ... שנים הייתי בתנועת השלום, והצהרנו על פתרון של שתי מדינות. אבל מצד שני, אני רואה שזה לא עובד! אז אני נמצא במאבק פנימי, במשך שנים. ומהשמאל עברתי למקום הזה שבו אני יודע שיום אחד זה יגיע למצב שזה או אנחנו, או הם. וזה מצב נורא, טראגי. גם כשהייתי מעורב במאבקים של השמאל, המשכתי להילחם במשהו מאוד קיצוני שנמצא בי, עתיק יומין, קמאי, משהו שמבין שכולנו בעלי חיים, ובעלי חיים הורגים זה את זה. מאבק בין זה לבין משהו שאני נורא רוצה להיות. ואני גם שונא את הניכוס האוטומטי של כל הטובים לשמאל. זה לא נכון: פוקנר היה ריאקציונר, דוסטוייבסקי, ט.ס. אליוט – תבדקו את האמנים והציירים הגדולים, הקביעה הזו לא נכונה ... איך אפשר לפתור את בעיה? מי מוכן למצב של שתי מדינות לשני עמים? איזה ערבי מוכן לזה? וכמה יהודים? לך תפנה 300 אלף יהודים מהשטחים".
הוא אינו מדבר על צדקת הציונות, אלא מתאר תיאור דרוויניסטי של מלחמת נצח חייתית. איך עמדותיו מסתדרות עם העובדה ששמו אינו נעדר מאף עצומה מעצומות ה"שמאל"? כנראה שנאת המתנחלים היוקדת, גוברת אצלו על הכל. "אנחנו ב-48' לא היינו צדיקים, אבל 67' גמרה אותנו. המתנחלים הרסו את הקונצנזוס. עד אז, גם שכשהמחנות השונים לא דיברו ביניהם, היה קונצנזוס בעם. אחרי ששת הימים, נוצרו כאן שני עמים, שאחד מהם מדבר על דבר חדש, 'קדושת הארץ'. זה דבר שלא היה קיים קודם. בגירוש ספרד, היהודים נפוצו לכל העולם. למה לא בחרו להגיע לכאן? למה ר' נחמן מברסלב הגיע לכאן וברח? למה הרמב"ם ברח? כי הארץ לא הייתה קדושה. המתנחלים המציאו את דת האדמה. להיות מתנחל זה ההיפך ממה שאנחנו עשינו בתש"ח".
האם "מה שעשינו בתש"ח" היה לפוץ לכל העולם, לברוח מכאן? אני ממליץ לקניוק לקרוא את ספרו המצוין של בועז נוימן "תשוקת החלוצים". נוימן, שקרא אלפי מכתבים, מסמכים ויומנים של חלוצי תנועת העבודה, אנשי העליה השניה והשלישית, מצביע על אמונה יוקדת ב"דת האדמה" ובקדושת הארץ, שהיא היא המהפכה הציונית – הפיכתה של קדושת הארץ האמורפית של היהדות בגולה, לקדושה שיש להגשימה בפועל, בדם ובזיעה.
כאשר קניוק מתייחס בביטול לצדקת הציונות, מה שנותר הוא מלחמת הישרדות חייתית. "מה זה מוסר? מה שהחברה רוצה שתעשה בעת הזו. היו תקופות בעת הקדומה שבהן היה מוסרי להרוג את כל אויביך. אני לוחם ב-48' ועומדים לפניי ערבים ויורים בי. ואני צריך להרוג אותם. ואני צריך לגרש אותם. מה אני אעשה? צודק או לא צודק? עם 'פקודה בלתי חוקית בעליל' אי אפשר היה להקים מדינה. אנשים רוצים איזה 'צדק' מופשט. זה לא עובד ככה".
קניוק פסימי מאוד בנוגע למציאות אליה מתקדם העולם. "האסלאם התחיל מלחמה עם המערב. במשך שנים האירופאים ניסו להיות נחמדים וטובים אליהם, במיוחד אחרי זיכרון השואה, אז הם נתנו להם להיכנס. והיום, בכל המדינות שבהן יש הרבה ערבים – הם כבר לא יכולים לשאת את זה. בצרפת, שליש תומכים בבת של לה-פן. הולנד קיצונית. בריטניה. האסלאם שמתפשט בעולם מפחיד ... זה לא כמו היהודים, שמאמצים את תרבות המקום. הערבים לא יכולים להזדהות עם תרבות שהיא לא שלהם. אז מגיע האירופאי ורואה אותם עומדים באמצע הפארק, ועושים ככה סיחים, עם החריץ בתחת, ובאיזשהו מקום זה מעורר את כל היצרים הקודמים. וזה לא קורה באשמת המוסלמים, נתנו להם להגיע, והם בוחרים להישאר, סגורים בקהילה שלהם. אז אני פסימי".
שמא, כאשר הוא מדבר על האירופאים ש"קשה להם לראות אותם עומדים באמצע הפארק ועושים ככה סיחים עם החריץ בתחת", הוא מדבר על הקושי שלו עצמו, עם הסטריאוטיפ של המזרחי בעיניו? הנה, כך הוא משיב, כאשר הוא נשאל לדעתו על המזרחים: "אלה שהיו ב'אקסודוס' עברו שבע פעמים די.די.טי. – כשהם עזבו את המחנה, כשהם עלו לאוניה, כשהם ירדו ממנה, כשהם עברו לקפריסין. ואלה, עברו שני די.די.טי. ולא הצליחו להתגבר על זה עד היום". אגב, עולי "אקסודוס" גורשו לגרמניה וכלל לא עברו לקפריסין.
ומה עם העולים מחבר העמים? "הם הביאו תרבות אבל הם פשיסטים! דיברתי איתם, והם מיד אומרים, 'מה עושים פה הערבים?' תראה את האלקין הזה. חכם, משכיל – ופשיסט. שונא אותנו. גם ליברמן, אנסטסיה מיכאלי. הייתה להם הזדמנות להקים ברוסיה דמוקרטיה, אבל זה סטליניזם".
במילים אחרות, קניוק ציפה שהעולים מרוסיה יכניסו אירופאיות כמשקל נגד ל"לבנטניות" של עדות המזרח עם הסיחים והחריץ בתחת בפארק, ומה הוא מצא, הדמוקרט הליברל הנאור? פשיסטים...
אולם את עיקר חצי הרעל והשנאה הוא משאיר למתנחלים. "זו מדינה חדשה שקמה בצד מדינת ישראל". ובזעזוע כבד, הוא נחרד, בנאורות אופיינית, ממינויו של השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון: "יש כבר מתנחל שיהיה השופט הראשי".
אז אם לא ערבים, לא דתיים, לא מתנחלים, לא מזרחים, לא "רוסים" – לאיזו מדינה הוא מייחל? "היינו חברה נורא טובה פעם. חברה הומוגנית. היו אשכנזים וסמך-טיתים, וכולם עם אותם ערכים, כולם קראו את דוסטוייבסקי".
אני מודה שדבריו מצמררים ודוחים. קשה לי לסלוח עליהם אפילו למי שיצר יצירות מופת כמו "חימו מלך ירושלים", "בִּתו" ו"סוסעץ".
* בשבוע שעבר הבטיח יאיר לפיד שלא יכתוב את עמדותיו הפוליטיות בטורו ב"7 ימים", אלא יחזור לרדת על "זוגתי שתחיה". ואכן, חלף שבוע והטור מופיע ללא הבעת עמדות פוליטיות. במקום זאת, יאיר לפיד אירח אותנו במסיבת הסיום של הקריירה הטלוויזיונית שלו, ב"תכנית לקט", רוויה אהבה עצמית נרקיסיסטית, שבה הוא תיאר את רגעיו הגדולים בטלוויזיה.
אי אפשר להאשים את יאיר לפיד בחוסר תחכום. את מעמדו הציבורי יצר באמצעות אי אמירת דבר באין ספור מילים, והוא לא יסכן את המעמד בהבעת דעות. לכן, עם כניסתו לחיים הפוליטיים, הוא הצהיר שלא ינצל לרעה את הבמה שיש לו בעיתון כדי לקדם את עמדותיו. אולם לשם מה ניתנת במה לפוליטיקאי, אם לא כדי לקדם את עמדותיו? כפוליטיקאי, אין לו חיים ציבוריים שאינם קשורים להיותו פוליטיקאי. וטור בעיתון, לבטח במוסף פופולארי עתיר רייטינג, הוא התגלמות החיים הציבוריים. יאיר לפיד מנצל לרעה את הבמה, כאשר במקום להשתמש בה לאמירה פוליטית, הוא משתמש בה לטיפוח תדמיתו האישית, במסווה של הפרדה בין הטור לבין הפוליטיקה, כביכול.
יוסי קליין פרסם ב"הארץ" מאמר מצוין על המהלך הפוליטי של יאיר לפיד (בלי להזכיר את שמו, אך בליווי תמונה שלו): "לך על זה, אמרו החברים". להלן קטעים נבחרים: "התאורה מתחנפת לטאלנט. האיפור מסתיר את הקמטים והמקליטים קשובים לכל משפט היוצא מפיו. הטאלנט יושב במרכז הבמה המוארת ומתבונן בחיבה באנשים שבין הצללים, שעובדים בשבילו. הוא מחבב אותם והם משרתים אותו. פרנסתם תלויה בו. בנסיבות כאלו אין צורך להיות צנוע, הוא אומר לעצמו. 'להיות פירושו להיראות', עולה בזיכרונו האמרה של הפילוסוף ג'ורג' ברקלי. הוא אוטודידקט, אין לו מושג מיהו הברקלי הזה, אבל תמיד יש לו איזו ציטטה יפה. הוא יודע מעט על המון נושאים. ... מישהו הפנה פעם את תשומת לבו לציטוט מספר של פייר בורדייה. הוא הופתע לראות שהמשפט נתפר בדיוק לפי מידותיו. ... הוא מעריץ את בורדייה, הוא מבטיח לעצמו שעוד יקרא עליו פעם בוויקיפדיה ... הדיונים שהוא מנהל באולפן רדודים ומותאמים ליכולת הקליטה של צופה מוגבל ועייף. אבל הוא מאוד מרוצה. נדמה לו שהוא, בדרכו, מביא אושר לעולם. לדעתו, מי שצופה בו הופך למאושר יותר. הוא חושב שאנשים מאושרים יותר כשהם מזהים על המסך בסלון אושר גדול משלהם. הוא מאושר, כי הוא על המסך בסלון. הוא מאושר, כי הרייטינג שלו גבוה. הרייטינג מבחינתו הוא מדד אובייקטיבי לאושר. הרייטינג לא משקר, אלא משקף את דעתו של העולם עליו. ... הוא נפגש גם עם חברי כנסת ושרי ממשלה. לכל מקום הוא לוקח אתו את תהילתו. הוא מחפש אותה בעיניים של השרים, ואלה סוגדים לו בצניעות. ללא איפור ויועצים, הפוליטיקאים נראים בעיניו קטנים ואפורים. מדי פעם הוא שואל את עצמו: אם האפס הזה יכול, אני לא יכול? הוא מתייעץ עם חברים, הם רוצים לצאת מהצללים, שם הם משרתים אותו. הם ישמחו להשתזף אתו באור הזרקורים. לך על זה, הם אומרים לו, והוא הולך. הוא רץ לכנסת. עיתונאים שואלים אותו מה המסר לשלו. המסר שלו, לדבריו, הוא אהבה, אהבה ללא תנאי וללא גבולות. הוא רוצה שיאהבו אותו. הוא מאוהב באהבה הזאת... בבחירות זוכים הוא והחברים בשישה מנדטים. ... החברים מהצללים מנהלים בעבורו את המשא ומתן הקואליציוני. כל אחד דואג לשמור לעצמו נתח קטן. ... הוא עצמו ממונה לשר לאיכות הסביבה. הוא משתעמם, איכות הסביבה מרדימה אותו, האהבה מחולקת שם במשורה. הוא רוצה לחזור לטלוויזיה, הוא כבר מקנא במנחה החדש". מבריק!
* אחת התופעות החמורות בתקשורת הישראלית, היא הסלביזציה של הפשע – הפיכתם של בכירי העולם התחתון לידוענים, כוכבי מדורי הרכילות, מושאי כתבות סגידה והערצה. המקרה של מרגלית צנעני שונה. מרגול לא נעשתה ידוענית בזכות עולם הפשע, אלא היא פגשה את העולם הזה כשכבר הייתה מגה-סלב. לכן, העניין הציבורי בה, לאחר הסתבכותה בפלילים, טבעי ומוצדק. ואף על פי כן, כאשר בעוד היא מרצה עבודות שירות, בעקבות עסקת טיעון, נכתבת עליה כתבת שער מפרגנת ביותר ב-"7 ימים" – "טעם לפגם" יהיה האבא של האנדרסטייטמנט.
עסקת טיעון היא פשרה בין הפרקליטות לעבריין. מי שהורשע בעסקת טיעון, הוא עבריין מורשע לכל דבר. עבריין שחתם על עסקת טיעון, מודה בחלק מן העבירות שביצע, כדי לצאת בזול. במילים אחרות, מרגול אינה צדיקה.
"מרגול מדברת", זועקת הכותרת בשער המוסף, כאילו העם כולו ממתין למוצא פיה של האורקול מ"כוכב נולד". אין בדברי הכתב ולו שמץ של ביקורת על העבריינית, על העבירות שביצעה. הוא אינו שואל אותה שאלה קשה כלשהי. וכמובן, שהעבריינית עצמה אינה מבטאת שמץ של חרטה, של חשבון נפש. קרה לה משהו רע, והיא מתמודדת בגבורה עם "מה שקרה לה". הרי היא אישה חזקה. "אני אותו אדם כפי שהייתי, אותה אישה. לא היו לי כוחות נסתרים שמצאתי בעצמי פתאום. אני כזו בדנ"א שלי, אישה חזקה. זאת לא הפתעת עולם. כל החיים שלי סללתי את הדרך שלי לפי מרצי וכוחי ויכולותיי. גם החוסן הנפשי היה שם כל הזמן וברוך השם יש לי חוסן. לא המצאתי פתאום כל מיני תיאוריות רוחניות. אני מכירה מה שיש בי ומודעת לעצמי". היא לא עשתה דבר רע. היא לא חטאה ולא פשעה. כמי שכל חייה סללה את דרכה והתגברה על מכשולים, היא התגברה גם על המכשול הזה שנקרה בדרכה.
לכתב, רז שכניק, אין כל בעיה עם הרשעתה ועם העסקה שלה. להיפך, העסקה היא הוכחה שטפלו עליה עלילת שווא. "המשטרה בנתה את זה כדודו טופז 2, לפחות עד שהמציאות הוכיחה אחרת. ב-16 באוגוסט נעצרה צנעני לשבועיים הארוכים בחייה, בטענה מוזרה שהיא מהווה סכנה לציבור ... בסופו של דבר, פרשת הענק נגמרה בעסקת טיעון סטנדרטית: מרגול הודתה בחלק קטן מההאשמות וקיבלה חצי שנה של עבודות שירות". מה שהיה כאן, זאת עלילה נוראה של המשטרה, ממנה היא נחלצה עם עסקת טיעון סטנדרטית, כמו כל אזרח נורמטיבי, הגון, שומר חוק, משלם מסים, משרת במילואים ומוריד את הכלב לסיבוב.
והגיבורה מתארת את מורשת הקרב של התמודדותה עם הצרה שהופלה עליה: "היו הרבה רגעים קשים. זה תפס אותי בהפתעה מוחלטת, הייתי בהלם גמור. אבל אני לא אתבכיין פה, ולא אצטדק. לא רוצה להישמע בכיינית". – היו רגעים של שבירה, של בכי? שואל באמפתיה המראיין את הקורבן, ותשובתה: "תן לי לשמור משהו לסֵפֶר, בחייך". וכמי שנחלץ ממיצר אליו נקלע, מרגול מלהגת: "לא איבדתי את האמון בבני אדם, ולא בטוב שיש בעולם". וואו! למרות מה שהעולם עולל לה, היא מחזירה לו טובה תחת רעה, מוחלת לו וממשיכה להאמין בטוב ובבני האדם.
מרגול משוכנעת שתחזור למסך. "מה מונע בעדי?", היא שואלת-מצהירה. וואלה. על חשבון נפש אין מה לדבר. "אני לא מדשדשת במוחי בשום דבר. בעיקר רוצה הלאה". ואם מישהו מבין מהמשפט שכתבתי, שהמראיין שאל אותה על חשבון נפש... לא. הוא שאל אותה אם התאכזבה ממישהו בחודשים האחרונים. "הייתי בהלם מכמה מצבים, בטח. אכזבה לא. אני לא מתעסקת בזה, באלוהים. ... אני לא רוצה להתחשבן עם אף אחד ואין לי על מה". איזו אצילות נפש! למרות מה שקרה לה, מה שעשו לה, היא לא רוצה להתחשבן עם אף אחד. "כשאני אתחשבן, אתה תדע". אופס.
* המלצת השבוע – כתבת ענק במוסף "הארץ" על גילוי רומן גנוז של דוד פוגל, מוצפן באותיות זעירות וצפופות, המגולל סיפור של רומן אמתי בחייו של הסופר והמשורר.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
