הבלוג של אורי הייטנר

בימים אלה יצא לאור הכרך השלישי של כל שירי חיים גורי. לפני 13 שנים, בהיותו בן 76, הוציא חתן פרס ישראל לשירה חיים גורי את כל שיריו בשני כרכים, מעין סיכום מפעל חייו הספרותי. אולם דווקא העשור התשיעי לחייו היה פורה במיוחד, הוא הוציא בהם שני ספרים חדשים – "אני מלחמת אזרחים" ו"עיבל", שלטעמי הוא פסגת שירתו ואחת מפסגות השירה העברית לדורותיה. שני ספרים אלה קובצו בכרך השלישי, ולצדם שירים נוספים מן העיזבון ולראשונה הוא פרסם גם את פזמוניו, שעד כה סרב לראות בהם שירה של ממש, אף שמדובר בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית; שירים כמו "באב אל-ואד", "הרעות" ו"פנס בודד".

חיים גורי, בכיר משוררי ישראל החיים עמנו, זכה בכל פרס אפשרי ובכל עיטור כבוד אפשרי, והוא זוכה להערכה רבה מצד אוהבי השירה העברית. לצד שירתו, הוא יצר גם פרוזה, הגות, עיתונות – פסגת יצירתו העיתונאית הייתה סיקור משפט אייכמן ברשימות אותן קיבץ בספר "אל מול תא הזכוכית", קולנוע – הטרילוגיה "המכה ה-81" "הים האחרון" ו"פני המרד". ולצד יצירתו, כל חייו פעל למען הקמת המדינה וקיומה – כלוחם, מפקד וקצין בפלמ"ח ובצה"ל, כשליח ההעפלה וחינוך עברי במחנות העקורים באירופה לאחר השואה. לאורך כל השנים היה מעורה, מעורב ופעיל בחיים הציבוריים בישראל, ועד היום הוא מבטא קול צלול המשלב אמונה יוקדת בצדקת הציונות לצד הומאניזם ויציאה חוצץ נגד מעשים בלתי הומאניים הנעשים בשם הביטחון.

לכבוד צאת ספרו, אציג ברשימה זו פרשה בחייו הציבוריים של גורי, הקשורה אלינו, למאבק על הגולן.

בסתיו 1994, לפני למעלה מ-17 שנים, השתתפתי יחד עם 11 חברים נוספים, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, שנועדה לעורר את דעת הקהל בישראל ולהזעיק אותו למאבק נגד נסיגה מהגולן. במשך שלושה שבועות, לא ירדנו מן הכותרות. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגולן, לגמלא, כדי להזדהות עמנו. התקשורת הישראלית סיקרה את שביתתנו מידי יום ביומו, וכך גם התקשורת העולמית. פוליטיקאים, אישי ציבור וסיעות בכנסת עלו לגמלא להיפגש עמנו – אם לצורך הבעת תמיכה או לצורך דיאלוג של מחלוקת.

מבין ביקורי ההזדהות, אחת מהן הייתה מרגשת ומשמעותית, מבחינה מוראלית, מוסרית ופוליטית, באופן מיוחד. היה זה ביקור "הפלמ"חניקים" או "הזקנים". קבוצה של ארבעה מהמפקדים הבכירים של הפלמ"ח שזמן קצר קודם לכן התארגנה למאבק למען הגולן, וכחלק מפעולתה עלתה לביקור הזדהות בגמלא.

הארבעה היו האלוף (מיל') יצחק "חקה" חופי – לשעבר אלוף פיקוד הצפון שהדף את הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, סגן הרמטכ"ל, מ"מ מקום הרמטכ"ל לאחר התפטרותו של דדו, וראש המוסד בתקופת מבצע אנטבה. האלוף (מיל') צבי זמיר – מפקד השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, אלוף פיקוד הדרום וראש המוסד שהוביל את מבצע חיסול ראשי ארגון "ספטמבר השחור" אחרי הטבח במינכן ובתקופת מלחמת יום הכיפורים. האלוף (מיל') עמוס חורב – ממעצבי התעשיות הביטחוניות, חתן פרס ביטחון ישראל, המדען הראשי של מערכת הביטחון ונשיא הטכניון לאורך שנים רבות. בראש הקבוצה עמד חיים גורי. הוא יזם וארגן את הקבוצה והיה דוברה המרכזי.

הייתה זאת חבורה בעלת משקל ציבורי כבד. אנשי ביטחון ועשיה בעלי רקורד מוכח, אנשים שפעלו בחיים הציבוריים אך לא היו חלק מן המערכת הפוליטית והיו מקובלים כנקיי כפיים וברי לבב. כבר אז היו הארבעה אנשים מבוגרים בסביבות גיל שבעים. הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ומפלגת העבודה ובעיקר עם ראש הממשלה יצחק רבין, עמו צעדו יחדיו מאז ימי הפלמ"ח ולאורך כל השנים שחלפו. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, הייתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו ובעבורנו – זריקת עידוד.

יצחק רבין הנהיג את הזרם המרכזי, הנִצי במפלגת העבודה, וערב הבחירות בהן נבחר לראשות הממשלה, עלה פעמַיִם לגולן והצהיר הצהרות חד משמעיות בעד הגולן ונגד הנסיגה. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, חל מהפך חד בדרכו והוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן. אנו, חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שהיינו מזוהים עם מפלגת העבודה בכלל ועם מחנה רבין בפרט, קיבלנו קשה מאוד את המהפך הזה; הייתה זו מהלומה קשה בעבורנו.

ומה שכאב לנו עוד יותר, היה להיווכח איך ברגע שהמנהיג משנה את עמדתו בקיצוניות פתאומית כזו, חלק ניכר מן הציבור שתמך בו, ביצע יחד עמו את סיבוב הפרסה. מותר לאדם, גם למנהיג, גם לראש הממשלה לשנות את דעתו. אבל האם שינוי עמדה זה מחייב את מי שתמך אתמול בדעתו הקודמת, להתייצב מאחוריו ללא הרהור וללא פקפוק גם כשהוא משנה את דרכו? הייתה זו תופעה מאכזבת, שראינו בה התקרנפות ועדריות, כולל מצד רבים מן הקרובים לנו ביותר, הנהגת תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות של הגליל והעמק. לעתים הם ביטאו באוזנינו תמיכה במאבקנו והסתייגות ממהלכי הממשלה, אך הם סרבו לומר זאת בפומבי. 17 ח"כים ממפלגת העבודה התייצבו לצדנו ביוזמה לשריון חוק הגולן, כל עוד היא הייתה סודית. ברגע שהיא הודלפה (כנראה בידי אחד הח"כים) 14 מתוכם ברחו. האכזבה, התסכול, הזעם ואני מודה – גם העלבון, היו קשים ומרים בעבורנו.

ובתוך הסיטואציה הזאת, התייצבותם של "הפלמ"חניקים" הייתה משב רוח מרענן. רבין זעם עליהם ותחילה סירב להיפגש עמם. כשנפגשו, הייתה זו פגישה קשה מאוד. פעמים רבות שמעתי מחיים גורי, על פגישתו האחרונה עם רבין. הוא סיפר איך רבין צעק: "מה אתם רוצים ממני? אחרי שבגין נסוג מכל סיני, ידיי כבולות!"

דברים אלה הותירו חותם עמוק בלבו של חיים גורי, ולא בכדי הוא שב ומצטט אותם עד היום. דומני, שהוא מנסה למצוא תשובה לשאלה: מה קרה לחברו רבין? למה ואיך הוא שינה את דעתו? נוח לו להתלות בדברים אלה של רבין. אני לא מקבל את הגישה הזאת. אין ספק שהתקדים של בגין יצר קושי אמתי, אך מנהיג אינו חייב לפסוע בנתיב שעיצב קודמו; מצופה ממנו לעצב דרך חדשה. אם רבין סבור שבגין טעה, היה עליו לשנות את הדרך ולא להנציח את הטעות. רבין עצמו הצביע בעד הנסיגה מסיני ומצד שני – לאחר הנסיגה המשיך להתנגד לנסיגה מהגולן.

גורי וחבריו, שנהנו ממעמד ציבורי של "זקני השבט" וחברי "בית הלורדים" הווירטואלי של החברה הישראלית, התייצבו לצדנו ללא כחל ושרק. הם היו בין מקימי תנועת "הדרך השלישית" וחיים גורי אף העניק לה את שמה. עם זאת, הם התנגדו להפיכתה למפלגה פוליטית וכשעמדתם נדחתה, פרשו מן התנועה.

ארבעת הפלמ"חניקים, שכולם עדיין אתנו ועדיין צלולים ופעילים גם בשלהי העשור התשיעי לחייהם, ובראשם המשורר חיים גורי, ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו וראויים הם להיחקק בלבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמתיים.

                                                                                                                                  * "שישי בגולן"

בית המשפט העליון ניצב תחת מתקפה קשה של דה-לגיטימציה והסתה שלוחת רסן ורוויית אלימות מילולית וביזיון בית המשפט, מאז דחה את העתירות לפסול את החוק שחוקקה הכנסת ברוב גדול – התיקון לחוק האזרחות. האנשים הסבורים שבית המשפט העליון עובד אצלם, אינם מכבדים החלטה הנוגדת את דעתם.

המתקפה נמשכה גם בגיליון "הארץ" של ה- 17.1.12. יצחק לאור הגדיר את הפסיקה כ"מוגלה", השווה את שופטי בית המשפט העליון לאוהדי הכדורגל הגזענים הצווחים "מוות לערבים" ובהשוואה יצאו השופטים רע יותר מהאוהדים, כי האוהדים הנ"ל "לא קרעו שום אם מילדיה". הכותב הסית את ערביי ישראל להביא את הנושא לקהילייה הבינלאומית.

הגדיל לעשות שלומי סגל, שבמאמרו, לא רק כינה את שופטי בית המשפט העליון "גזענים" ו"לאומנים", אלא את טיעוניהם "לא אינטיליגנטיים", בעלי "איכות ירודה", "מביכים", "אם היו מגישים אותם כעבודת סמינר בשנה א' בקורס במשפטים או בפילוסופיה, הם היו מקבלים עליה ציון נכשל" ועוד כהנה וכהנה דברי בלע מתלהמים.

אולם במאמרו, הוציא סגל את המרצע האנטי ציוני מן השק, והבהיר מה באמת מטריד את מתנגדי התיקון, המאשימים אותו ב"גזענות" ו"לאומנות". כותב סגל: "כבוד השופט רובינשטיין אולי שכח, שלמדינת ישראל היגרו במשך קיומה מיליוני אזרחים של מדינות אויב: יהודים מברית המועצות, עיראק ומרוקו. ניתן גם להניח שאם בתו של השופט רובינשטיין הייתה מבקשת להתאחד עם בחיר לבה, נאמר יהודי משארית הפליטה, שבעוונותיו הוא אזרח איראני או סורי, קביעתו של השופט הייתה אחרת. כלומר, לא היות האדם אזרח של מדינת אויב הוא המבחן אצל רובינשטיין, אלא השתייכותו הגזעית או האתנית". בפסקה זאת יוצא סגל נגד החוק הבסיסי של מדינת ישראל, תשתית מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי – חוק השבות. חוק השבות מבטא הלכה למעשה את התפיסה הציונית על פיה כל יהודי בעולם הוא אזרח ישראל בפוטנציה, ובעלותו אליה הוא מממש אותה ומקבל אותה באופן אוטומטי. חוק השבות הוא לצנינים בעיני סגל, לאור, גדעון לוי וכל המסיתים נגד בית המשפט העליון ושופטיו. לא לתיקון לחוק האזרחות מתכוון סגל, כאשר הוא תוקף את "מדיניות ההגירה הגזענית של מדינת ישראל", אלא לחוק השבות.

ההתנגדות לחוק השבות היא התנגדות למדינה יהודית. מי ששולל את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית בארצו, הוא גזען ואנטישמי. הפוסל – במומו פוסל.

                                                                                                                                       * "הארץ"

ששה שופטים דחו את העתירה נגד התיקון לחוק האזרחות. חמישה שופטים קיבלו את העתירה. הרוב קובע. העתירה נדחתה. דמוקרטיה.

בין הששה והחמישה, קול אחד חסר מאוד. קול אחד, שהוא באמת ובתמים קולה של הדמוקרטיה. חסר הקול שאמר: "אני נגד החוק. אני חושב שזה חוק רע. אילו הייתי ח"כ הייתי מצביע נגדו. אבל איני ח"כ אלא שופט. ואין זה מענייני ומסמכותי לדון בשאלה האם החוק טוב וצודק, אלא האם מדובר בחוק שיש להפעיל עליו את נשק יום הדין – פסילת חוק. ומאחר ואינו כזה, אני דוחה את העתירה".

הכרעת הדין של שופטי בית המשפט העליון, לא דמתה להכרעה על עתירה בבית משפט, אלא יותר לדיון בכנסת. 6 שופטים תומכים בחוק ו-5 מתנגדים לו. אין זה תפקידם. תפקידם להחליט האם החוק כה חמור, כה מסוכן, כה מאיים, עד שהוא בלתי חוקתי ויש לפסול אותו. התוצאה שבה חמישה שופטים הכריעו בעד פסילת חוק שרוב השופטים תומכים בו, ואחד השופטים אפילו רמז שאי חקיקתו הוא התאבדות לאומית, היא תוצאה בעייתית מאוד, שכמוה כאי אמון של שופטים בחבריהם. בנסיבות הללו, ניתן היה לצפות מהשופטים המתנגדים לחוק למידת הענווה, שתביא גם אותם לדחות את העתירה.

****

אחת התשובות המקובלות לביקורת נגד האקטיביזם השיפוטי, היא שבית המשפט העליון אינו באמת אקטיביסטי, עובדה – מספר החוקים שנפסלו קטן כל כך. אולם האקטיביזם אינו מתבטא רק במספר הפסילות, אלא בעצם הגישה על פיה "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט", כהגיגיו של הנשיא הקודם ברק, שבעטיה בית המשפט דן בסוגיות שאינן מעניינו.

דוגמה מוחשית לכך, היא העתירה הניצבת היום לפתחו של בג"ץ, נגד חוק משאל עם. זוהי עתירה קנטרנית, הטרדה משפטית, שמן הראוי שבית המשפט יפסול אותה על הסף. באיזו זכות לוקח על עצמו בית המשפט את התפקיד לדון בחוק, שאין בו פגיעה כלשהי בזכויות האזרח, ושנדון לעומק במשך עשר שנים והתקבל ברוב גדול בכנסת? אין לי כמעט ספק שהעתירה תדחה, ובכך תִנתן גושפנקא של בית המשפט לחוק. אולם החוק אינו זקוק לגושפנקא כזאת. זהו חוק פוליטי לחלוטין, והמוסד הפוליטי העליון, המוסד המחוקק, הוא הכנסת ואין כל מקום לבית המשפט להתערב בכך כהוא זה.

הוא הדין בעתירות נגד שחרור מחבלים בעסקת שליט. זוהי החלטה מדינית ביטחונית, ועל פי חוק בסמכותה של הממשלה להחליט בעניינים אלה. צר לי שהממשלה קיבלה בנושא החלטה שאני מתנגד לה, בעסקה הזאת ובקודמותיה, אולם זו סמכותה המלאה. הכנסת יכולה להפיל את הממשלה, אני – כמתנגד לעסקה, רשאי לכתוב נגדה, להחתים עצומה, להפגין, להפיל את השלטון בבחירות. אבל בית המשפט אינו צד בעניין. העובדה שבית המשפט דחה את העתירות, אינה מעידה על כך שאינו אקטיביסטי. האקטיביזם הוא בכך שבית המשפט לא דחה אותן על הסף, אלא קיים עליהן דיון. בכך הוא לקח לעצמו סמכות לפסול החלטה מדינית מובהקת. מי שַֹמוֹ?

בעתירה על חוק האזרחות המקרה שונה, כיוון שללא ספק החוק פוגע בזכויות הפרט של אזרחים. לכן, אין לדחותה על הסף וראוי לקיים עליה דיון. בדיון, יש להעמיד את הפגיעה בזכויות הפרט, מול האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של המדינה, מול המקובל במקרים דומים במדינות דמוקרטיות אחרות ולבחון – לא האם החוק נכון וצודק, אלא האם הפגיעה בפרט היא מידתית וסבירה. העובדה שכל השופטים שמתנגדים לחוק תמכו בפסילתו, וכל השופטים שהתנגדו לפסילתו תמכו בחוק – מעידה בעיקר על הקלות הבלתי נסבלת של פסילת חוקים.

בסיטואציה כזאת, רוב של קול אחד הוא רוב בעייתי ביותר, כיוון ששינוי קל בהרכב, היה עלול להביא לפסילת חוק של הריבון, שהתקבל ברוב גדול בכנסת ומבטא קונסנזוס רחב. דחיית החוק, הייתה מביאה למשבר חסר תקדים ביחסי הכנסת ובית המשפט. פסילת החוק, הייתה שבירת הכלים והרמת יד על הדמוקרטיה הישראלית. במציאות של אקטיביזם שיפוטי כה קיצוני, שבו שופטים מרשים לעצמם לפסול חוקים של הכנסת רק כיוון שהם מתנגדים להם – חובתה של הכנסת להתגונן, ולחוקק חוקים המגבילים את הסמכות לפסול חוקים. למשל – לקבוע שניתן לדון בפסילת חוק רק בהרכב הכולל את כל שופטי בית המשפט העליון, וניתן לפסול חוק רק ברוב של 2/3 מן השופטים.

****

דחיית העתירות נגד חוק האזרחות, חשפה את פרצופם הצבוע של המשימים עצמם כחומת המגן של בית המשפט העליון, כביכול. אנשים שבמשך שנים הציגו את בית המשפט כעומד מעל הביקורת והציגו כל ביקורת על בית המשפט כ"הסתה" – פעם אחת בית המשפט פסק בניגוד לדעתם, והם שחררו את חרצובות לשונם בהשתלחות קשה נגד בית המשפט. ביקורת על בית המשפט מותרת, אבל במקרה הזה נחצו הגבולות, וההשתלחות הייתה לביזיון בית המשפט, על גבול ההסתה.

השופטים הוצגו כמי שאימת הפוליטיקאים שיתקה אותם. מה זו, אם לא זילות בית המשפט? מה עומד מאחורי הטענה המרושעת הזאת? אלה שהתרגלו לחשוב שבית המשפט העליון עובד אצלם, אינם מכבדים פסיקה השונה מעמדתם. עמדתם היא האמת המוחלטת, והיא חייבת להתקבל. לא יתכן ששופטים יפסקו בניגוד לעמדתם, ואם הדבר קורה, הסיבה לכך היא פחדם מן הפוליטיקאים, או בלשונם הדמוקרטית "פחדם מן הרוח הרעה הנושבת מהכנסת".

מגני בית המשפט המקצועיים, לא היססו לדבר על "כתם שחור", על "יום שחור לבית המשפט", להאשים את בית המשפט בגזענות, באפרטהייד (כולל במאמר המערכת של עיתון "הארץ", המציג עצמו כמגן בית המשפט בפני "המתקפה" עליו) וקראתי אפילו את המילה חוקי נירנברג! לא רחוק היום שנראה את תמונתו של השופט אשר גרוניס במדי אס.אס. אם זו אינו הסתה – הסתה מהי?

אחד הגרועים במסיתים, גדעון לוי, במאמר הסתה שאיתמר בן גביר במֵרעו אינו מתקרב לאפס קצֵהַ, השתלח גם בנשיאה בייניש, על כך שלא שיבצה הרכב שיבטיח מראש שעמדתו של גדעון לוי תתקבל. אין להם גבולות, לאנשים האלה.

****

אחד הטרנדים לאחר דחיית העתירה, היה להשתלח בשופט גרוניס, ולהציג את הכרעתו כ"השתלטות הימין" על בית המשפט, באמצעות "חוק גרוניס" שבעטיו השופט יחליף את השופטת בייניש כנשיא בית המשפט העליון. הטוענים כך שוכחים לציין, שאלמלא חוק גרוניס, שגם בעיניי הוא חוק בלתי ראוי, השופטת מרים נאור הייתה מתמנית לנשיאה. והנה, גם השופטת נאור דחתה את העתירה, ובפסק הדין הוכיחה שבחוק זה ישראל נוהגת כמו כל הדמוקרטיות המתוקנות בעולם, שאינן מתירות כניסה המונית של נתיני אויב לתחומן.

****

אני מקווה מאוד, שדחיית העתירות על חוק האזרחות מצביעה על שינוי כיוון בבית המשפט וחזרתו לימיו הגדולים – ימי נשיאותם של שופטים כאגרנט, כהן, לנדוי ושמגר, בהם בית המשפט ידע לרסן את כוחו, לכבד את שתי הצלעות האחרות במשולש השלטוני – הרשות המחוקקת והמבצעת, והיטיבו לאזן בשֹוּם שכל ובשיקול דעת בין אינטרס הכלל וזכויות הפרט.

                                                                                                                                           * BSH