הבלוג של אורי הייטנר

הביקורת על הצטרפותו של נועם שליט לחיים הפוליטיים לוקה ביותר מקורטוב של צביעות וחוסר הגינות. כל אזרח רשאי להצטרף לחיים הפוליטיים, לנסות להשפיע ולתרום, והטענה שהיותו של נועם אביו של גלעד שליט מחריגה אותו מן הזכות הזאת - מוזרה. נכון, המאבק למען גלעד שליט העמיד אותו לאורך שנים בלב העניין הציבורי והפופולאריות הזאת היא עמדת זינוק נוחה, אולם אין בכך כל דבר שלילי. הרי הצד השני של המטבע, הוא שאדם שהיה לב הקונסנזוס, גם בקרב מתנגדי העסקה, בוחר במודע לשלם את מחיר אובדן הקונסנזוס והפיכה לדמות שנויה במחלוקת, יריב של חלק גדול מן הציבור. הניסיון הציבורי שצבר, הוא בהחלט נכס ורצונו לממש אותו בפוליטיקה לגיטימי לחלוטין. גם טענת "הניצול הציני" של שבי גלעד לוקה בצביעות. הרי אילו התפקד לליכוד, כל אלה שיוצאים נגדו, היו מוחאים לו כף ומתברכים בו (ואלה שמוחאים לו כף היום, היו מגנים את ה"ניצול הציני", הרי אין אפוטרופוס לצביעות...). הביקורת המקוממת ביותר, היא טענת "כפיות הטובה כלפי נתניהו ששחרר את בנו". האם נתניהו עשה בכך טובה אישית לנועם שליט, או קיבל את ההחלטה הנכונה בעיניו? כראש הממשלה, עליו לשקול את השיקול הלאומי. אם הוא סבור שהחלטתו הייתה נכונה, אל לו להתייחס אליה כאל טובה אישית למשפחת שליט. אם הוא חושב שהיא הייתה שגויה, עליו לבוא בטענות אל עצמו. הרי הוא הציג את ההחלטה כהתגלמות המנהיגות.

דווקא מאחר ובעיניי החלטתו של נועם שליט לגיטימית לחלוטין, אני סבור שעלינו לשפוט אותו כפי שאנו שופטים כל פוליטיקאי – מה הוא מביא עמו לפוליטיקה? אלו מסרים ערכיים, איזו דרך פוליטית? מאחר והוא טרם הביע את עמדותיו הפוליטיות, ומאחר ופרסומו, שהנו קרש הקפיצה שלו לפוליטיקה, הוא תוצר המאבק לשחרור גלעד שליט, המסר שהוא מייצג הוא המסר שבא לידי ביטוי בעסקת שליט.

כמו מרבית מתנגדי העסקה, גם אני חשתי אהדה למשפחה ולמאבקה, שאין לגיטימי ממנו כמאבק של אב על חיי בנו. אולם כאשר הוא נכנס לפוליטיקה, יש לבחון את מאבקו ותוצאותיו לא ברמה האישית משפחתית, אלא ברמה הפוליטית והלאומית.

בראש ובראשונה, זהו מסר של הפרטה – הפרטת החברה והפרטת הלאומיות. זהו מסר של מחיקת ה"אנחנו", ושימת ה"אני" מעל הכל. ומאחר וה"אנחנו" מורכב מהרבה "אני", מדובר בהעדפת "אני" אחד על פני הרבה "אני" אחרים, שאת שמותיהם איננו יודעים, אך הם עלולים לשלם בחייהם את מחיר עסקת שליט.

המסר של "בכל מחיר" הוא מסר מפרק חברה; כל חייל ההולך לקרב יודע שהוא עלול לאבד את חייו, להיפצע או ליפול בשבי, והוא נכון לכך, כיוון שהוא יודע שקיום הקולקטיב הלאומי מותנה בנכונותו זו. המסר של הקרבת האינטרס הלאומי למען שחרורו של חייל בודד, הופך על פניו את הרעיון המאפשר קיומה של חברה, קיומה של אומה.

עסקת שליט מעבירה מסר של חולשה במזרח התיכון התאב לראות בחיסולה של "הישות הציונית", המשולה בעיניו לאימפריה הצלבנית, שזמנה קצוב. החולשה הזאת מרחיקה את השלום ומעודדת תוקפנות, טרור ומלחמה. האויב מבין ששבי הוא הבטן הרכה של החברה הישראלית, ולכן הוא ימקד מאמץ רב בחטיפת ישראלים. אין סיבה רציונלית להניח שיהיו לנו אפס כישלונות בסיכול המאמצים הללו; סביר להניח שהמוטיבציה הזאת תניב חטיפות נוספות ותאמיר את מחירי העסקאות. שחרור מאות הרוצחים בעסקת שליט, עלול – ברמה גבוהה של ודאות, להגביר את הטרור, הן בשל חזרתם של רבים מהם לפעילות טרוריסטית בפועל, כפי שהיה בעסקאות הקודמות, והן בשל הסרת מחסומי הפחד והתובנה של המחבלים שאם יכלאו – ישוחררו במהרה בעסקת שבויים.

ועדת שמגר שעסקה בסוגיית השבי, מבטאת תובנה, שהדרך של עסקאות ג'יבריל, טננבוים ושליט הרת אסון, ועל המדינה לאמץ דרך חלופית. כניסתו של נועם שליט לפוליטיקה, מציגה דרך הפוכה, על פיה העסקאות הללו הן ההחלטה הערכית הראויה. אני סבור שהמסר הזה שלילי ומזיק.

נועם שליט ראוי להערכה על הדרך המאופקת והדמוקרטית שבה פעל, על קור הרוח שהפגין ובנושא זה הוא מייצג מסר ראוי, השולל מאבקים פרועים ואלימים. אולם שיקול הדעת שבבסיס המאבק שהוא עמד בראשו, היה שגוי, ופגע במטרה למענה נאבק. האווירה הציבורית של "בכל מחיר" חיזקה את לב פרעה, החלישה את כוח המיקוח של ישראל והקשתה על המו"מ. הטענה שתג המחיר של העסקה אינו ניתן לשינוי, הוכחה כלא נכונה, מאחר ובסופו של דבר, כאשר החמאס חש, בצדק או שלא בצדק, שממשלת ישראל הגיעה אל קצה גבול ויתוריה, הוא התקפל מכמה מדרישותיו. אלמלא אופן המאבק; אילמלא היה זה מאבק למען כניעה לתביעות חמאס, אלא למען הגברת הלחץ המדיני, הביטחוני והכלכלי על חמאס, פגיעה משמעותית בתנאי המחבלים האסורים, הטלת מצור על עזה (בלאו הכי מגנים אותנו על מצור מדומה) וכדומה, סביר להניח ששנות כלא ושבי היו נחסכות מגלעד, וצער רב היה נחסך ממשפחתו. זה שיקול הדעת שמביא עמו נועם שליט לפוליטיקה; שיקול דעת שגוי ומזיק.

                                                                                                                                                             * "ישראל היום"

חבורת העריקים "יש גבול" עתרה לבג"ץ נגד מינויו של השופט סולברג לעליון, כיוון שהוא שייך "למעצמה כובשת" ו"התנחל בשטחים הכבושים" וכו' וכו', כמיטב הלהג המקובל עליהם. העותרים ידעו, כמובן, שהעתירה תדחה פה אחד, כפי שאכן קרה, שהרי גם הם יודעים שהיא חסרת שחר ושאין להם אפילו קצה קצהו של קייס משפטי. הרי הם יודעים שנשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש והשופטים גרוניס ונאור, נציגי בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים, תמכו בעצמם במינוי. הרי הם יודעים שהשלושה תמכו במינוי לאורך כל הדרך. זאת הטרדת בית המשפט העליון בעתירה שכל כולה המשך מסע ההסתה והדה-קרדיטיזציה לשופט בישראל, המשך ציד המכשפות המקארתיסטי, שנועד לסכל את המינוי, וכנראה לא יגמר גם לאחר כניסתו של סולברג לתפקידו, כיוון שאלה אנשים שאין להם גבולות וקווים אדומים. זהו ביזיון בית המשפט שלא היה כדוגמתו.

                                                                                                                                                                                                     * "חדשות בן עזר"

* בכל מקום בעולם, גורם הרואה עצמו ליברלי, היה תומך בהתלהבות במינוי גוף מבקר לפרקליטות, כפי שיש, למשל יחידה לחקירת שוטרים. צעד זה מבזר את הכוח השלטוני, ומגן על זכויות האדם והאזרח, מפני כוח הרשות. בשיח הפוליטי המעוות אצלנו, יוזמה כזאת מעוררת התנגדות מצד מי שמציגים עצמם כליברלים. למה? כיוון שבשיח המעוות הזה, הפרקליטות שייכת לטובים, ולכן מי שמציע הצעה שעשויה לבקר אותה, בעצם פועל נגד הפרקליטות... נגד שלטון החוק... נגד הדמוקרטיה. עולם הפוך.

וכך בכתבת ענק במוסף "הארץ" שנועדה לבצע סיכול ממוקד לשר המשפטים יעקב נאמן, יוזמתו למנות גוף מבקר, הצעה שכבר קודמו לתפקיד השר פרידמן הציע, מהווה סעיף בכתב האישום נגדו. כתב האישום הוא כתבת ענק בת עשרה עמודים + עמוד שער במוסף וקדימון בכותרת הראשית של העיתון ביום ה'. ובטרם תשמיע הסנגוריה את דברה, לצד כתב האישום מופיעה במאמר המערכת של "הארץ" ההרשעה וגזר הדין – "להחליף את נאמן" ככתוב בכותרת הראשית של גזר הדין, למקרה שלמישהו לא תהיה סבלנות לקרוא את המאמר. רק פיטורין? יצא בזול.

קראתי את כתב האישום מן ההתחלה ועד הסוף, ואני מודה ש"לא נפלתי ברצפה". כל מה שהתחקירנים החרוצים והנמרצים של "הארץ" הצליחו לדלות מחקר מקיף של תולדותיו, הוא שיעקב נאמן תחמן בהתנהלותו הפוליטית והיה תחמן בהתנהלותו כעו"ד. אולם כל מה שהצליחו להעלות בחכתם הוא שנאמן פועל כמקובל באתיקה של הטקטיקה הפוליטית והמשפטית בישראל, ואינו מן הערמומיים שבטקטיקאים – איפה הוא ואיפה פרס, שרון, צחי הנגבי, חיים רמון, יוסי ביילין, נתניהו, אולמרט... לומר שאני מאוהב באתיקה של הטקטיקה אצלנו? ממש לא. אבל הרי לא את שינוי האתיקה ביקשו התחקירנים החרוצים, אלא את ראשו של נאמן. אם זה מה שהם דלו בתחקיר העומק... מצבנו לגמרי לא רע. ניתן לקבוע שאילו "הארץ" היה מבצע תחקיר על תהליך קבלת ההחלטות שהביא לאישור ההתנתקות התוצאות היו הרבה הרבה יותר גרועות. אבל הרי אין מצב שתחקיר כזה ייעשה.

ומי הם עדי התביעה? למשל, ח"כ רוני בר-און תמורת חברון. האיש שמונה ליועץ המשפטי לממשלה והתובע הראשי על פי דרישת הנאשם בשוחד (ולימים המורשע בשוחד) אריה דרעי, באחת מפרשיות השחיתות החמורות בתולדות המדינה; ניסיון של גורם פלילי להשתלט על התביעה הכללית ערב משפטו. אבל היום ח"כ בר-און תמורת חברון נמצא בצד הנכון, ומי כמוהו יכול להעיד מטעם "הארץ"?

אני שותף לחלק מן הביקורת על נאמן. למשל, אני מסכים ששתיקתו של נאמן וסירובו להביע דעה בסוגיות משפטיות מרכזיות שעל סדר יומה של הציבוריות הישראלית, אינם ראויים. קולו של מנהיג צריך להישמע, ובסוגיות כאלו קולו של שר המשפטים חייב להישמע. אולם הביקורת של "הארץ" אינה על שתיקתו של השר, אלא על כך שאין הוא מתייצב דום ואומר את מה שהם רוצים לשמוע. "פרופ' מרדכי קרמניצר  חש מבוכה כשראה את נאמן שותק בכנס העמותה למשפט ציבורי בים המלח בתחילת דצמבר החולף, כינוס שבו ישב נאמן על במה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, והאזין לנאום החריף שבו האשימה חברי כנסת ושרים בהסתה נגד בית המשפט העליון. 'ההשוואה בין הדברים שאמרה ביניש לאי האמירה של נאמן זעקה לשמים. הרי זאת לא הנחלה הפרטית של נשיאת העליון. לשר המשפטים יש תפקיד וחובה שהוא אינו ממלא אותם', אומר קרמניצר".

צודק קרמניצר בשתי אמירות שלו. האחת, ששתיקתו של השר הייתה מביכה וזועקת לשמים. השניה, שזו לא נחלה פרטית של ביניש. אכן, מן הראוי היה שנאמן יקום, ויסביר שבית המשפט ושלטון החוק אינם נחלה פרטית של ביניש, ירושה מאהרון ברק, ושביקורת על בית המשפט הינה לחם חוקה של הדמוקרטיה, שבית המשפט אינו ניצב מעל הדמוקרטיה ושמי שמכנה ביקורת על בית המשפט כ"הסתה", אינו מבין מהי דמוקרטיה. אבל לא לכך התכוון קרמניצר ולא לכך התכוון "הארץ". הם רצו לומר, שדברי בייניש אינם עמדה במחלוקת, אלא הם האמת המוחלטת, וחובתו של השר להתיישר, להתייצב, להצדיע ולדקלם.

וכך הם גם מבקרים אותו על כך ש-שומו שמים, "נאמן תמך עד היום בכמה חוקים בוועדה, חרף התנגדותם של אנשי משרד המשפטים. לכל שר יש עמדה שלו ושל המשרד הנוגעות להצעת חוק זו או אחרת. זה נדיר שמשרד ושר יתנגשו ביניהם בוועדת השרים, אך לא פעם נאמן תמך בהצעות חוק למרות שמשרד המשפטים התנגד להן". היתכן? הייתם מאמינים? שלשר, האישיות הפוליטית העומדת בראש המשרד, תהיה עמדה מנוגדת לשל פקידיו? לאן תדרדר הדמוקרטיה הישראלית? בקצב הזה עוד שר האוצר יעז לומר משהו בניגוד לעמדת פקידי האוצר, ואנו, אנא אנו באים?

הפרופסור למשפטים יורם שחר מצוטט בכתבה כמצפה לכך ש"נאמן יהווה מגדלור של שמירה על שלטון החוק, אבל דווקא בתקופה שעולות בכנסת יוזמות חקיקה לפגיעה בבית המשפט העליון ובמערכת המשפט, קולו של נאמן לא נשמע". אכן, שר המשפטים צריך להיות מגדלור של שמירה על שלטון החוק. אבל קיימת בחברה הישראלית מחלוקת על הדרך לשמור על שלטון החוק. רק לאחרונה תקף פרופ' מני מאוטנר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי ו"המהפכה החוקתית" וטען שדווקא הם פוגעים בשלטון החוק, וכמוהו התבטאו לא פעם כלת פרס ישראל רות גביזון, חתן פרס ישראל דניאל פרידמן, נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי ז"ל, יבדל לחיים ארוכים המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון ואחרים. אבל בעיני "הארץ" אין מקום למחלוקת הזאת, אין עמדות לגיטימיות שונות. יש מתקפה על בית המשפט והגנה על בית המשפט. העובדה שמעמד בית המשפט בציבור והאמון של האזרחים בבית המשפט נפגעו קשות כתוצאה מן האקטיביזם השיפוטי, אינם גורמים ל"הארץ" ולתומכי האקטיביזם לחשבון נפש, לניסיון לבדוק מי באמת פוגע בשלטון החוק. בעבורם, שר המשפטים חייב להתייצב לדגל, ולצאת נגד עמדה החותרת לרפורמה במערכת המשפטים בישראל – רפורמה אמרתי? לכל שינוי קטן במערכת, כיוון שכל עמדה כזאת היא "הסתה". הסתה?! כן. עובדה, ביניש אמרה, ומי יחלוק על דבריה? הרי מחלוקת עם ביניש היא... הסתה.

הכתבה מזכירה שני חוקים שהציתו מחלוקת שנאמן תמך בהם. האחד, הוא "חוק הנכבה" במתכונתו הראשונית. על פי הצעת החוק ההיא, ציון יום העצמאות כיום אבל הוגדר כעבירה פלילית שכרוך בה מאסר של שלוש שנים. אכן, הצעת חוק לא דמוקרטית, בלתי ראויה ותמיכתו של נאמן בה בעייתית מאוד. אולם החוק הזה שונה מן היסוד. היום אין כל זכר למתכונת הראשונית, ובמתכונת החדשה ניתנת לממשלה הסמכות לא להעביר תקציבי מדינה למוסדות המציינים את קיום המדינה כאסון ואת יום העצמאות כיום אבל. החוק הזה נכון וראוי, ועצם הצורך בחוק כזה, הוא הבעייתי. אך "הארץ" נלחם גם בחוק הזה, ומציג אותו כחוק ... "אנטי דמוקרטי... סתימת פיות... גזעני... פשיסטי" וכל ארסנל הביטויים החביבים על קמפיין זריעת הפאניקה המלאכותית, הידוע בשם – "מתקפה על הדמוקרטיה". שינוי החוק והפיכתו על פניו מוגדרים בכתבה כ"החוק רוכך"...

החוק השני שנאמן תמך בו, על פי כתב האישום, הוא החוק המבקש לערוך ועדות קבלה ליישובים בנגב ובגליל. כבר שקר. החוק אינו מבקש לערוך ועדות קבלה. מאז ומתמיד היו ועדות קליטה וקבלה להתיישבות הכפרית והקהילתית בישראל, לפני קום המדינה ואחריה. החוק נועד להציל את ההתיישבות, מפני מתקפה אנטי דמוקרטית ואנטי ציונית שנועדה למנוע מחברי היישובים לבחור את המצטרפים אליהם. תמיכתו של נאמן בחוק ראויה לשבח. יש להעלות על נס, את הציטוט של נאמן בנדון, שכתב האישום מביא כציון לגנאי: "צורך קיומי בחיזוק וגיבוש חוסן קהילתי ולכידות חברתית כתנאי להצלחתם ושרידותם של היישובים". כל מי שקצת מכיר את ההתיישבות הכפרית, יודע שהוא צודק לחלוטין. אבל מה ל"הארץ" ולהצלחתם ושרידותם של היישובים?

ביום שבו התפרסם כתב האישום נגד יעקב נאמן ב"הארץ", היה לנאמן אחד ההישגים הגדולים ביותר בתקופת כהונתו – בחירתם פה אחד של ארבעה שופטים טובים ומוערכים לבית המשפט העליון, המייצגים מגוון דרכים משפטיות ובאים ממגזרים שונים. בין השאר, נבחר השופט נעם סולברג, ובכך נכשל מסע הרדיפה וציד המכשפות הברוטאלי, האנטי דמוקרטי, המהווה ביזיון בית המשפט, שניסה למנוע את בחירתו בשל עובדת מגוריו בגוש עציון. בניגוד לקמפיין הפאניקה - מסע הרדיפה הזה באמת היה איום על הדמוקרטיה, על שלטון החוק ועל בית המשפט, והכישלון של המסע, הוא ניצחון לדמוקרטיה, לשלטון החוק, לעליונות המשפט ולמעמדו של בית המשפט העליון.

* כלת פרס ישראל לזמר העברי יפה ירקוני, הלכה השבוע לעולמה. משום מה, יותר מכל תרומתה הגדולה לתרבות הישראלית, ותרומתה לביטחון המדינה בעצם הופעתה בפני חיילי צה"ל בכל החזיתות בכל המלחמות, בימים שעוד לא המציאו את רעיון העוועים כאילו יש בעיה כלשהי בשירת נשים בצה"ל, התקשורת עסקה בדברים אומללים שאמרה ירקוני בראיון רדיופוני בעת מבצע "חומת מגן".

חזקה עליי הגישה של "אחרי מות קדושים אמור" ולא הייתי רואה לנכון לתקוף את המנוחה על דבריה, בעיצומה של השבעה על מותה. אולם מה שקרה השבוע, הוא שהתקשורת העלתה על נס דווקא את דברי הבלע הללו, בהם השוותה את חיילי צה"ל לנאצים. בתכניתו של רזי ברקאי בגל"צ למחרת מותה של ירקוני, הושמע במלואו הראיון הזכור לשמצה, מגיש היומן התמוגג ושאל על כך את כל המרואיינים, שבזה אחר זה שיבחו את האומץ והיושר שבדברים. ובתום הדברים האלה, עברה התכנית לאייטם הבא – זעזוע ממיצג הזוועה של הסיקריקין החרדיים עם הטלאי הצהוב על דש בגדיהם. להשוות את ישראל לנאצים? נורא.

אין הבדל בין מיצג הזוועה במאה שערים לדברי הבלע של יפה ירקוני במבצע "חומת מגן".

תזכורת – לאחר שנה וחצי של מתקפת טרור רצחנית בה נטבחו מאות ישראליים, בעיקר בפיגועי התאבדות באוטובוסים, קניונים ומסעדות, בעוד ישראל הבליגה על הפיגועים במדיניות שכונתה "איפוק הוא כוח", יצא צה"ל להגן על אזרחי ישראל במבצע "חומת מגן". במהלך המבצע הזה, נהרגו למעלה מעשרים חיילי צה"ל ועשרות רבות נפצעו בג'נין, על מזבח טוהר הנשק, בשל ההתעקשות לשלוח את החיילים רגלית לתוך מחנה הפליטים, ולא לנהוג כפי שהיה נוהג כל צבא אחר בעולם – הפגזת המחנה בארטילריה. דווקא בעקבות הקרב הזה, הומצאה עלילת השקר אודות "הטבח" בג'נין, שהופרך מכל וכל והוכח כשקר נתעב, בכל חקירה ובדיקה אובייקטיבית. אחרי אירועי ג'נין, התראיינה יפה ירקוני לגל"צ, ותקפה בהתלהמות את צה"ל שלוחם בנשים וילדים במקום להגן על המדינה. היא הביעה תמיכה בעריקת חיילים מן המערכה בטרור ("סרבנות" בכיבוסית) ואמרה שלא תוכל להמליץ לנכדיה לחיות בישראל. ובין השאר, בעקבות תמונות של חיילים שכתבו מספרים על זרועות מחבלים היא השוותה את החיילים לנאצים. אגב, באותה תכנית של רזי ברקאי נאמר שהתברר שלא היו באמת תמונות כאלו, ודבריה נבעו מטעות. איני יודע, יתכן. אבל הרי רק מוח מעוות משנאה יכול להשוות מעשה כזה, אם נעשה, לקעקוע מספרים על ידי יהודים בדרכם למחנות השמדה. אם כבר, נכון יותר להשוות זאת לכיתוב על מצחו של חייל פצוע, המציין את שעת פציעתו בעת פינוי לתאג"ד.

גם עיתוני סופשבוע המשיכו להלל ולשבח את יפה ירקוני על דברי הבלע שהשמיעה. גבי ברקאי ב"ידיעות אחרונות": "ואז ב-2002, הגיע הסקנדל: ירקוני, כבר אז כנראה בתחילת מחלתה, דיברה ברדיו נגד מעשי צה"ל בשטחים. בישראל המתלהמת והלוחמת של 'חומת מגן' כולם חיפשו את המועד הבא לסקילה. וירקוני, פטריוטית, לוחמת במיל' עם דעות של מרכז שמאל, מצאה את עצמה מנושלת ממעמדה הרם. 'היא רק אמר שאנחנו, שעברנו את השואה, לא יכולים לעשות דברים כאלה', מתרגזת ירקוני-סוויסה. 'כי היא הייתה הומניסטית, רגישה לאי-צדק. ולא הייתה לה שום טענה נגד חיילי צה"ל. ... גם עכשיו אני מאוד גאה בה על מה שהיא אמרה. אבל היא לא הבינה מה קרה".

אם לדברים האלה ניתן להתייחס בסלחנות, כדברים של בת הרוצה לגונן על אמה, גם אם לשם כך עליה לאנוס את העובדות ואת האמת, לא כך בטור של הפוסט-היסטוריון תום שגב ב"הארץ". במאמרו "קול ישראל האחרת" הוא הציג את יפה ירקוני כמי שכל השנים, הייתה קול הקונסנזוס הציוני, שזאת כידוע אשמה נוראה. היא אפילו שרה ב"באב אל ואד" "שם היינו יחד משפחה אחת" שזה ממש קיטש פטריוטי, רחמנא לצלן. ובאותן שנים בעלה, שייקה ירקוני, עמד במרכזה של שערוריית שחיתות. וכך, בדמגוגיה אופיינית, יוצר תום שגב בעיני הקורא זהות בין הפטריוטיות הציונית של יפה ירקוני לבין שחיתות בצמרת, אף שיפה ירקוני עצמה כלל לא הייתה מעורבת אישית באותה פרשה. ירקוני המשיכה להיות סמל הקונסנזוס הלאומי המגונה, גם בשנות ה-80 כשכבר לא היה קונסנזוס. "עוד נדמה היה שירקוני שרה את הקונסנזוס הלאומי, יחד עם שושנה דמארי ונעמי שמר".

ואז התחולל השינוי המיוחל, שבזכותו מזכה תום שגב את יפה ירקוני מאשמת הפטריוטיות. "זה קרה לפני כעשר שנים. בין מארס למאי 2002 יצא צה"ל מבצע 'חומת מגן', למיגור הטרור בכמה מערי הגדה, לרבות ג'נין שעשרות מתושביה נהרגו. המבצע סוקר בטלוויזיה ובין היתר נראו חיילים הרושמים מספרים על ידי מבוקשים פלסטינים. ירקוני הייתה מזועזעת וכשבאו אליה כתבים מגלי צה"ל אמר משהו כמו 'לאן הגענו ומה קרה לנו', והוסיפה, 'אנחנו עם שעבר את השואה, איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלה?' מתוך 24 שעות הפכה לאישה השנואה ביותר בארץ: 'יפה ירקוני משווה את חיילי צה"ל לנאצים', זעקו הכותרות . זה היה בערב יום הזיכרון". איזו גבורה!

גם הטענה שיפה ירקוני דבקה תמיד בקונסנזוס עד אותו ראיון אינה נכונה. ערב יום העצמאות השלושים של ישראל, בשנת 1978, בין ביקור סאדאת להסכם קמפ-דיוויד, כתבה יפה ירקוני מאמר (או שמא היה זה ראיון) בו תקפה בחריפות את ממשלת ישראל שאינה רוצה בשלום ואמרה שהיא מתביישת להיות ישראלית.

הדרך בה מציג תום שגב את הראיון השערורייתי, כמו כל הגלוריפיקציה להשוואת חיילי צה"ל לנאצים, ראויה לגנאי.

אגב, גם לדעתי המתקפה על יפה ירקוני בעקבות הראיון יצאה מפרופורציות. מועצת תנועות הנוער, למשל, החליטה להחרים אותה בעקבות הדברים. אני פרסמתי באותם ימים מאמר נגד החרם, תחת הכותרת "במה חטא 'האמיני יום יבוא'?", ובו ביטאתי את עמדתי העקרונית נגד חרמות תרבותיים. אולם מכאן ועד מסע הגלוריפיקציה לדברי הבלע השבוע, הדרך ארוכה. והפער בין הגלוריפיקציה להשוואת החיילים לנאצים לבין ההוקעה המוצדקת של הפגנת הטלאי הצהוב במאה שערים, היא צביעות.

מי שעסק בצורה ראויה בהשוואות בין מדינת ישראל לנאצים, הוא בן דרור ימיני. בן דרור התאפק לא להתייחס לקמפיין הגלוריפיקציה לדברי הבלע של יפה ירקוני, כנראה מחמת "אחרי מות קדושים", אבל הוא העמיד בשורה אחת את כל הנוקטים בדרך הזאת – החרדים הסיקריקיים הרדיקאליים, הימין הרדיקאלי והשמאל הרדיקאלי. אני נוהג לכנות זאת "חוק הרדיקאלים השלובים". את כתבתו מעטרות שלוש תמונות – תמונת הילד בידיים המורמות עם הטלאי בגטו ורשה, ולצדו מצד אחד מיצג הילד עם הטלאי והידיים המורמות בהפגנת החרדים ומצדו השני מיצג הילדה עם הטלאי והידיים המורמות בעקירת גוש קטיף. בן דרור הביא גם שורה של ציטוטים של אנשי שמאל פוסט ואנטי ציוני ברוח המיצגים הבזויים הללו במאה שערים ובגוש קטיף.

"המפגינים במוצאי שבת, לא חרדים, אלא פלג שלהם, הציגו את עצמם, ולא לראשונה, כקורבנות המדינה הנאצית. הנאציפיקציה של ישראל הפכה לאופנה. אין צורך להרחיק לשנים אחרות. מדובר בכאן ועכשיו. רק לפני שבועות בודדים היו אלה חוגים המקורבים לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שהפציצו את התקשורת באמירות על הסכנות האורבות מגל החקיקה האחרון, שמזכיר להם את גרמניה של שנות השלושים. וזה אחד, לשעבר יו"ר הכנסת והסוכנות, אוי לבושה, שעוסק במשרה מלאה בהפצת הארס שישראל כבר נמצאת בשנות השלושים, והוא פועל בכל כוחו ומרצו כדי לפרק את הישות הציונית לטובת אוטופיה של מדינה אחת', שבה מצביעי חמאס וליברמן יחיו בהרמוניה, בנוסח הידוע והמקובל במדינות השכנות, מודל של סובלנות ואחווה בין רוב למיעוטים. והיה זה דיקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בן גוריון, דוד ניומן, שהזדרז להשוות את הביקורת על החוג האולטרה רדיקאלי שצמח שם למעשי הנאצים. 'הם באו לקחת את פעילי זכויות האדם', הוא ציטט שם, בפרפראזה משיר אנטי נאצי ידוע, "ולא היה אכפת לי, כי אני לא פעיל. ואז הם באו לקחת אותי, ולא היה מי שיגן עליי'. ניומן איננו חבר במסדר האנטי-ציוני. כך שמוזר שגם היא הגיע לנאצים. וכי מישהו לקח את ניב גורדון, שהיה ראש החוג הרדיקאלי, למחנה ריכוז? וכי מישהו עצר איש אקדמיה כלשהו בגין דעותיו, מתועבות ככל שיהיו? וכי ביקורת, נוקבת ככל שתהיה, ראויה להשוואה לנאצים? וזה נמשך. בדיוק כמו החרדים, גם מפוני גוש קטיף הדביקו טלאים צהובים לבגדיהם. ופורעים אחרים מימין קראו 'נאצי', רק לאחרונה, לקצין ישראלי שסבתו היא פליטת שואה. וזו אחת אחרת, פרופסור נורית אלחנן-פלד, ששוברת את כל השיאים ומסתובבת עם טקסטים על שחיטת  ילדים פלסטינים על ידי יהודים, סליחה – ישראל. מה, לעזאזל, קורה באקדמיה שהיא מצליחה ליצור הבלים כל כך נמוכים? וכי 'המאבק בכיבוש', שיש בו גם חלקים מוצדקים, מעניק היתר לנאציפיקציה? יש מכנה משותף לתעשייני הנאציפיקציה. הם הופכים את ישראל לישות שטנית. לאיום על הגזע האנושי. לישות קלגסית צמאת דם. אין צורך במחקר אקדמי מקיף כדי לומר שיש צדק בדבריהם, אבל מהצד ההפוך לחלוטין. הם עושים לישראל בדיוק מה שעשתה התעמולה הנאצית ליהודים. אפשר לעשות דבר פשוט. להחליף את המילה ישראל במילה יהודים, ולקבל העתק, כמעט מושלם, של התעמולה הנאצית של שנות השלושים. פרופסורים ויו"ר הסוכנות לשעבר, חרדים ופורעי 'תג מחיר', שמאלנים וימניים – קואליציה של מטורפים שאימצה את הרטוריקה הדמונית של תעשיית השטנה. גבלס מחייך בקברו. כל מה שהוא אמר על יהודים, אומרים גם יהודים על יהודים. מלאכתו של רשע נעשית. לא בידי צדיקים".

מילים כדורבנות. הערה אחת – בעקירת גוש קטיף רק קומץ שבקומץ של מיעוט שולי נקט בצעד הנפסד הזה.

ניתן לטעון נגד ימיני, כיצד בעוד הוא יוצא נגד השוואת ישראל לנאצים, הוא עצמו משווה את התוקפים את ישראל לגבלס, ומכתיר את מאמרו בכותרת "גבלס מחייך בקברו"? אבל הוא צודק לחלוטין. ההשוואה האובססיבית של ישראל לנאצים ותעמולת הזוועה נגד ישראל, היא מימוש תורתו של גבלס. השבוע השתתפתי בעימות על המייסד ויו"ר עמותת "זוכרות", וחשתי שעומד מולי יוזף בגודל טבעי.

בעקבות מיצג הזוועה של הסיקריקין החרדיים, "מעריב" פרסם דברי גינוי של חתן פרס נובל אלי ויזל ושל הרב לאו, הרב הראשי לישראל לשעבר. הרב לאו, בראיון לשרי מקובר בליקוב, נגע בנקודה חשובה – הנזק לנשמותיהם של הילדים המוסתים, קורבנות הציניות של הקנאים החרדים. "התמונה של הילד החרדי היפה והתמים בהפגנה מרים ידיו בכניעה ועל הבגד שלו טלאי צהוב, הדירה שינה מעיניי באותו לילה. אני פוחד עליו אפילו מהפן הדתי. שכשהילד הזה יגדל ויידע מה עשו לו בקהילה שלו וכיצד ניצלו את תמימותו, הוא עלול לבעוט בחינוך של בית אביו. בשבילי, להעמיד ילד עם ידיים מונפות לאות כניעה, בחיקוי לצילום המפורסם בגטו ורשה, הוא סילוף היסטורי שאין כדוגמתו, וכפיות טובה כלפי ריבונו של עולם שנתן לנו מדינה יהודית שלא הייתה כשצולמה התמונה האוריגינלית. המשמעות של המעשה היא פשוט להתעלם מחסד הבורא שאומר לכם אתם לא עומדים היום מול נאצים שבאים להשמיד אתכם. היום יש לכם מדינה יש לכם בית, והשוטרים באים להגן על כל יהודי, גם אם הוא מפגין ברחובות ירושלים. איך אפשר להשוות יהודים לאנצי שמסוגל היה להשליך תינוק אל תוך מחבת הניצבת על פרימוס בוער? ואני מדבר על עובדות שראיתי במו עיני. או לנאצי שהיה מסוגל לקחת ילד הדומה לזה שהשתתף בהפגנה ולקרוע אותו לגזרים? אלה שהפגינו בזעקות 'נאצים, נאצים', כולל אלו מ'תג מחיר' שעשו זאת כלפי קציני צה"ל, לא יודעים מה זה נאצי ולאיזה שפל מפלצתי הוא מסוגל להגיע. אני חושב שצריך להרתיע בענישה ובאכיפת החוק כל מי שמשתמש בסמלים של השואה, שהיא ייחודית ואין בלתה, כדי למנוע תופעות כאלה. בוודאי לא בדור שמתהלכים בו אנשים שמספרי אושוויץ עדיין חקוקים על זרועותיהם. זעקות 'נאצי' על יהודים, שלא לדבר על התמונה של הילד, גורמות לנו, הניצולים, לנדודי שינה ולסיוטים'".

הערה קטנה לדבריו של הרב לאו – ילד המקבל חינוך כזה מאביו, הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לו, הוא שיבעט בחינוך של בית אביו.

בהמשך הריאיון עמו, גילה הרב לאו בורות, בשגיאות היסטוריות מביכות; בושה לו, למראיינת ולעורך. "הבידול בין דתיים לחילונים שהגיע החודש לשיאו נולד עם המדינה, כשאזרחי ישראל נקראו אל הקלפי לבחור את הכנסת הראשונה. אז עוד כונו 'אדוקים' ו'חופשים'. מפא"י של בן גוריון קיבלה 46 מנדטים פלוס ארבעה מנדטים לספרדים, מנדט לתימני אחד ושני ערבים ברשימת המסונפת... המערך של הימים ההם קיבל 19 מנדטים. אם בן גוריון היה חובר אל מפלגת העבודה, היה משיג קואליציה יפה שמנהלת את המדינה בלי שום צורך בוויתורים ופשרות. אבל בן גוריון לא צירף את המערך לקואליציה, אלא כרת ברית עם החזית הדתית המאוחדת, שכלל את תנועת המזרחי הדתית לאומית ואגודת ישראל החרדית".

המערך? מפלגת העבודה? הוא מבלבל את העובדות באופן מביך. מפא"י היא לב מפלגת העבודה שהייתה לב המערך. המפלגה שזכתה ב-19 מנדטים הייתה מפ"ם, שעוד כללה את "אחדות העבודה" שלימים פרשה ממנה ולאחר מכן הייתה מרכיב במפלגת העבודה. המערך, היה מערך כוחות משותף למפלגת העבודה ולמפ"ם משלהי שנות ה-60 עד 1984. שאר הפרטים, אודות מספרי הסיעות והבחירה הקואליציונית של ב"ג נכונים. השגיאה השניה – הרב לאו מספר על ביקור של ראש הממשלה ושר הביטחון ב"ג, שבו פגש חייל שאכל כריך מחוץ למטבח, ולשאלתו השיב לו שפקודות הכשרות אינן נאכפות. "באותו יום הופיע בן גוריון בטלוויזיה. אני זוכר כל מילה שאמר כאילו זה היה אתמול". בעיה – בן גוריון סיים את תפקידו ב-1963. הטלוויזיה הישראלית נוסדה ב-1968. ..."כאילו זה היה אתמול".

* "בית הנשיא" – כתבה גדולה ב"ידיעות אחרונות" על חייו של קצב בכלא. קראתי את הכתבה בשלמותה. מדוע? מתוך סקרנות. סקרנות היא תכונה אנושית. העיתונים נמכרים בזכות הסקרנות של הקוראים. אבל אחרי שקראתי, שאלתי את עצמי, האם הסקרנות שלי מצדיקה את הכתבה הזאת? תשובתי לשאלה שלילית. כניסתו של האנס קצב לכלא היא אות כבוד למדינת ישראל, כמדינת חוק שוויונית. אבל מרגע שהוא נכנס לכלא, הוא שייך למעמד החלש ביותר בחברה – האנשים שנשללה מהם חירותם. מן הראוי להימנע מחגיגות המציצנות הללו, ובוודאי מן הכותרות הציניות כמו כותרת הכתבה הזאת.

נקודה מגוחכת בכתבה – מסופר שם על שיעורי התורה שמעביר בניזרי לאסירים. "הוא מעביר שני שיעורי תורה ומוסר". מוסר (!)...  בניזרי...

* אני סולד מאנשים שמדברים על עצמם בגוף שלישי. זאת לא סתם שחצנות. זה גם העדר חוש הומור, זאת מנופחות מחשיבות עצמית, זאת פלצנות. ציטוט מתוך ראיון עם אביב גפן במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות": "השאלה המתבקשת: איך אביב גפן, שכל החיים מדבר על אותנטיות ויוצא נגד כוכב נולד וזמרים על פס ייצור, משתתף בThe Voice ?" אביב גפן: "התשובה פשוטה: כי אני אביב גפן. אני נמצא שם בכמה תנאים ברורים שמנוסחים בחוזה: אין צנזורה על אביב גפן. אין צנזורה על בחירת השירים. אין צנזורה על מה שאני אומר לשרית חדד או לשלומי שבת או למשתתפים, ואני אומר שם דברים איומים. אני לא מתחנף ולא מתיילד ולא מיינסטירימי. אני – אני". וכן הלאה ולכן הלאה, כך כל הראיון. יש צורך בציטוטים נוספים?

* ב"סופשבוע" של "מעריב" מופיעה הכתבה "נפש יהודיה" – כתבה על נערה מוסלמית אדוקה מתוניסיה שהתגיירה וכעת היא יהודיה חרדית שחיה בישראל. כנראה שגיבורת הכתבה ביקשה להסתיר את פניה כתנאי לכתבה. הכתבה מלווה בתמונה גדולה של האישה, כשעיניה מוסתרות בפס שחור דק מן הדק שאפילו את הגבות אינו מצליח להסתיר. זה מזכיר לי פרודיה על "העולם הזה" בספר "זו ארץ זו". אתיקה של חזירים.

* הברקת השבוע מתוך "אפעס": "כשתגדל, בני, אני מקווה שכבר לא יהיו להקות צבאיות".