הבלוג של אורי הייטנר

איני חסיד של ההרחבות הקהילתיות כדרך הנכונה לצמיחה דמוגרפית של הקיבוץ. באורטל עומדת הסוגיה לדיון, ואני בין תומכי הצמיחה הדמוגרפית באמצעות קליטה לחברות מלאה בקיבוץ ובאורח החיים הקיבוצי, כלומר לא הרחבה קהילתית ולא "חבר בעצמאות כלכלית" וכד'.

אולם פסיקת בית המשפט בסוגיית מעיין ברוך בשבוע שעבר, השומטת את הקרקע מתחת ליכולת של יישובים כפריים (קיבוצים ומושבים) לקיים הרחבה קהילתית, מדירה שינה מעיניי. משמעותה הרבה יותר רחבה מסוגיית ההרחבה הקהילתית; היא שלב נוסף במתקפה על ההתיישבות הציונית, בדה-לגיטימציה להתיישבות ובקעקוע היכולת לקיימה. זה לא יגמר בהרחבות הקהילתיות – המתקפה הזאת תגיע גם לקיבוץ עצמו, גם לקיבוץ השיתופי. אם לא נתעורר היום ונצא לחקיקת מגן – כאשר נתעשת, זה עלול להיות מאוחר מידי.

            בשם קדושת הקניין

בשבוע שעבר נפל דבר בתחום ההתיישבות הקהילתית בישראל, כאשר בית המשפט דחה תביעה של קיבוץ מעיין ברוך נגד תושבים מן ההרחבה, שסירבו לשלם את המסים המוניציפליים.

מדובר בקבוצה גדולה של 40 משפחות מן ההרחבה הקהילתית, שסירבו לשלם את המס והודיעו על פרישתם מן האגודה. המס המוניציפלי במעיין ברוך אינו גבוה במיוחד – 275 ₪ בחודש. אותם תושבים טענו שאין הם מוכנים לשלם את המס הזה, ודרשו להחליפו בקניית מוצרים ושירותים. מי שרוצה תרבות קהילתית, שישלם עליה. מי שיש לו ילדים בגיל המתאים ורוצה שייטלו חלק במערכת החינוך, שישלם. מי צריך מנהל קהילה בחצי משרה? אין צורך ביותר מרבע משרה.

הקיבוץ טען שהצעד מנוגד לתקנון שבשמו הם התקבלו ובניגוד לחוזה עליו הם חתמו. משהם עמדו במרים, הקיבוץ תבע אותם בבית המשפט השלום בנצרת. בית המשפט דחה את התביעה וקיבל את עמדת המשפחות. הוא טען שאי אפשר לחייב אנשים להצטרף לאגודה אם אינם רוצים בכך. גם אם הם הצטרפו, זכותם לעזוב כאשר הם חפצים בכך ואי אפשר למנוע זאת מהם. אמנם הדבר מנוגד לתקנון האגודה, לפיו מי שאינו חבר באגודה אינו יכול להחזיק בנכס, אך התקנון אינו מתיישב עם החקיקה בדבר זכויות הקניין ועם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והחוק גובר על התקנון. יתכן שהייתה הונאה מצד המשפחות, כפי שטען הקיבוץ, אך גם אם כך הדבר, אין בכך כדי להצדיק כפיית חברות באגודה. כמובן שמי שחבר באגודה, חייב לשלם את מסי האגודה, אך מי שאינו רוצה בחברות כזו – אי אפשר לכפות זאת עליו. 

למותר לתאר את משמעות הדברים בעבור הקיבוץ. אין צורך להסביר את משמעות הדבר, ליכולת לקיים חיי קהילה.

אין זה פסק הדין הראשון ברוח זו. קדם לו פס"ד של בית המשפט המחוזי, שאפשר לחבר האגודה המוניציפלית באמנון לעזוב את האגודה, בלי לוותר על הנכס (הכוונה לנכס נדל"ני, לא לנחלה, לעת עתה). גם בוררות בין אשדות יעקב לתושבים בהרחבה המסרבים לשלם את מסי הקהילה, פסק ברוח זו.

לפסקי הדין הללו, קדמה החלטת מנהל מקרקעי ישראל, שבעקבות גל עתירות לבג"ץ, אינה מאפשרת עוד ליישוב לקיים ו' קבלה יישובית, אלא רק ו' קבלה אזורית, ללא יכולת לפסול קליטה להרחבה על בסיס של אי התאמה חברתית, אלא רק על פי קריטריונים קבועים. וגם האפשרות הזאת, שעוגנה בחוק ועדות הקבלה, מוטלת בספק. החוק, שהתקבל לאחרונה כדי לנסות להציל משהו מהיכולת לקיים התיישבות קהילתית – סורס ועוקר בידי יוזמיו, לנוכח המתקפה נגדו בהובלת עיתון "הארץ", בניסיון להתאים אותו לג'יבריש הפוליטיקלי קורקט, אך מתנגדיו לא התרשמו מהסירוס ואף הגבירו את המתקפה ואת הדה-לגיטימציה לחוק. הם עתרו לבג"ץ בתביעה לפסול את החוק בטענה שאינו חוקתי, ולהערכתי הסיכויים שהעתירה תתקבל אינם מבוטלים. אם כך יהיה, לא יהיה עוד כל קריטריון לבחירת תושבי ההרחבה, זולת יכולתם הכלכלית לרכוש מגרש והעיקרון של "כל הקודם זוכה".

            מתקפה על הציונות

רוח רעה נושבת בארץ – רוח אנטי קהילתית ואנטי התיישבותית. שיח הזכויות הליברלי - אינדיבידואליסטי נמתח באופן קיצוני מאוד, שיצר דה-לגיטימציה לכל דבר קולקטיבי, לכל דבר קהילתי. בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, מניפים את הדגל הזה. אין כמעט מצב שבו בית משפט בישראל יפסוק לטובת שיקול קהילתי וקבוצתי, מול טענת זכויות הפרט.

את המצב הזה מנצלים גורמים פוסט ציוניים ואנטי ציוניים, שעניינם הוא לקעקע את ההתיישבות היהודית הציונית, בעיקר בגליל ובנגב, ובשם שיח הזכויות והערכים הליברליים ומתוך הבנת רוח בתי המשפט, חותרים לשבור את ההתיישבות ואת יכולתה להתקיים.

איני טוען, חלילה, שבית המשפט והשופטים אינם ציונים. אין לי ספק, שרובם ככולם ציונים, באופן פרטי. אבל בית המשפט אימץ גישה א-ציונית – השיקול הציוני אינו מהווה מרכיב בשיקולי הפסיקה. הרוח הליברלית אינדיבידואליסטית מנוצלת היטב בידי הארגונים האנטי ציוניים.

ברור לי, שתושבי ההרחבה במעיין ברוך ובאשדות יעקב המבקשים לעזוב את האגודה המוניציפלית, אינם עושים זאת מתוך פוסט ציונות. הם בסך הכל טוענים שלא התיישבו במעיין ברוך מתוך רצון בחיי קהילה אלא מתוך רצון באיכות חיים של בית בכפר ובנוף הגלילי. סביר להניח שהיו שגיאות של הקיבוץ בקליטתם, שהביאו לרוח הלעומתית הזאת. אבל צעדם משתלב, שלא מרצונם ושלא בטובתם, בגל העכור של המתקפה על הציונות.

נכון לעכשיו, החקיקה הזאת טרם נגעה באגודות השיתופיות, אך אל נהיה שאננים - זה יהיה השלב הבא. המתקפה הזאת לא תעצור בשערי הקיבוץ השיתופי. לכאורה, האם אפשר לכפות על קבוצת אנשים המקיימים ביניהם שותפות כלכלית במתכונת של משפחה מורחבת, לקלוט לתוכם אנשים בעל כורחם? הרי זה כמעט כמו להכריח אדם להתחתן עם בת זוג שאינו רוצה בה. אבל כאשר אדם שלא התקבל יעתור לבית המשפט, בגיבוי של ארגוני... איך הם קוראים לעצמם? "זכויות האדם" עאלק? – ויטען בשם זכותו הלגיטימית כאזרח שומר חוק להתקבל ליישוב שהוקם על אדמות מדינה ואי קבלתו היא אפליה בלה בלה בלה, סיכויי עתירתו להתקבל אינם רעים.

אנו שומעים כל העת סיפורי אלף לילה ולילה על מתקפה פשיסטית על הדמוקרטיה הישראלית; מסע הפחדה וזריעת פאניקה מוצלח למדיי, שמצליח לטפטף את הארס השקרי הזה למוחותיהם של ישראלים רבים, בעלי נטיה פאבלובית להתייצב דום לנוכח דנדון פעמוני העדר של השבט. המסע הזה יודע היטב לפרוט על נימי הקורבניות של השבט, וקשה לעמוד מולו.

אבל האמת היא שהמתקפה האמתית היא המתקפה נגד הציונות, מתקפה משולבת בארץ ובחו"ל, היוצרת דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, ובכלל זה להתיישבות הציונית.

אני סבור שעל המגזר הכפרי להתעורר ולצאת למאבק ציבורי על ערכי ההתיישבות, הקהילתיות והציונות; מאבק קיומי בעבורנו. על התנועה הקיבוצית, תנועת המושבים, המועצות האזוריות וחברי הכנסת המייצגים את ההתיישבות, להוביל את המהלך, שעיקרו – חקיקת חוק יסוד, המעגן את זכות הקיום וההתפתחות של ההתיישבות הציונית במדינת ישראל. הציונות הקימה את מדינת ישראל, והיום – כאשר הגולם קם על יוצרו, יש להגן על הציונות בחוק. מצער מאוד שהגענו למצב המחייב מהלך חקיקה כזה, אך אין לנו הפריבליגיה להשתמט ממנו.

                                                                                                                                                                                                                              * "שווים"

כאשר התפוצצה מכונית תופת בפיגוע רב נפגעים בדמשק, אצבעות רבות הופנו לעברו של הנשיא אסד, בטענה שביצע פרובוקציה. בכל מקום שיש בו רצח או פיגוע טרור, צומחות תיאוריות קונספירציה. אפילו במדינות דמוקרטיות. אולם בעוד כל אדם שפוי יודע שתיאוריות הקונספירציה אודות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר או רצח רבין הנם שקרים, פרי מוחם המעוות של שרלטנים למיניהם – כאשר מדובר במשטר מסוגו של משטר אסד, הדבר יתכן גם יתכן. איני יודע האם במקרה זה אכן ידו של המשטר במעל, אולם אין ספק שאסד יכול לתת הוראה כזו בלי להניד עפעף. הוא הרי רצח כבר כ-6,000 מבני עמו והטבח בעיצומו. אין לו כל עכבות וכל מעצורים.

לפני כ-11 שנים, זמן קצר לאחר עלייתו של בשאר אסד לשלטון, פרסמתי מאמר תחת הכותרת "אש יגולש". הגבתי במאמר הזה על הטרנד הנפוץ באותה תקופה, טרנד ההתפעלות מבשאר, הנשיא המערבי (!) של סוריה. הרי הוא רופא עיניים (!!), הוא היה בלונדון (!!!) הוא מדבר אנגלית (!!!!) הוא – החזיקו היטב – גו-לש באינ-טר-נט (!!!!!). ואו! אש יגולש! נו, ועם שכן כזה יש כיף גדול יותר מאשר למסור לו את הגולן? הרי הוא כל כך שונה מאבא שלו, אמרו אלה שהיו אובססיביים למסור את הגולן לאבא שלו. איך אמר ברק, וחזר ואמר עד לזרא, בניסיונותיו האובססיביים להגיע עם חאפז אסד להסכם על נסיגה מהגולן? "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית". אמנם הוא רצח 30,000 מבני עמו בטבח בחמה. אמנם הוא רצח מאות או אלפי אסירים פוליטיים. ... מעצבה של סוריה המודרנית...

מה יהיה עכשיו בסוריה? בדרך כלל מומלץ לא להתנבא, בעיקר על העתיד, וכמובן שלא אחזור על הקלישאה המעצבנת "אתם זוכרים למי נתנה הנבואה". וברצינות, אני חושב שלא יהיה זה רציני לדבר בנחרצות על עתידה של סוריה, בנוסח "ימיו של אסד ספורים". יש לו עדין כוח רב, נחישות רבה, אכזריות חסרת גבולות ואין לו מה להפסיד. הוא יודע שאובדן השלטון – פירושו מוות שלו, של משפחתו, של מקורביו וטבח בעדתו.

אני רואה מספר אפשרויות. האחת, אסד ימשיך לטבוח בבני עמו, ירצח עוד כמה אלפים או רבבות, ידכא את המרד וימשיך לשלוט על כידונים עוד שנים רבות. כמו אבא שלו. השניה, מלחמת אזרחים ארוכת שנים, כפי שהייתה בלבנון או באלג'יריה; הקזת דם הדדית במלחמת הכל בכל, לאורך שנים רבות. השלישית, התפרקות סוריה והתפצלותה למדינונות על בסיס עדתי. הרביעית, נפילת אסד.

אסד הינו דיקטטור רצחני ואויב קשה של ישראל, ממנהיגי ציר הרשע, הספונסר של חמאס וחיזבאללה. אם הוא ייפול, אין הוא איש שיש מה לבכות עליו. אבל אם הוא ייפול, יתכן שעוד נתגעגע אליו. אם הוא ייפול, סוריה לא תהפוך לדמוקרטיה ליברלית מערבית, שוחרת שלום, כפופה לשלטון חוק, דואגת לרווחת אזרחיה ולשגשוג המזרח התיכון כולו, ולתפארת מדינת סוריה. סביר יותר להניח, שכמו ברחבי האביב הערבי, גם בסוריה יעלה לשלטון האסלאם הקנאי, שקטנו עבה ממותני אסד.

עם כל קיצוניותם של הנשיאים לבית אסד, הם לא היו הרפתקנים ולא הסתכנו במלחמות וחימום הגבול. הלקח של חאפז אסד מתבוסתו במלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בתנאים הטובים ביותר בעבורו, שניתן להעלות על הדעת, הוא שלפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן ותותחיה מאיימים על דמשק, יש לשמור על גבול שקט. ואכן, מאז ועד היום, הגולן הוא האזור השקט ביותר במדינה, וגבולה של ישראל עם סוריה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן. הלקח הזה צרוב בדנ"א של בנו בשאר.

כך ניסח חאפז אל אסד את משנתו: "אנו בוחנים את העניין מנקודת הראות של עתיד האומה, ולא של השעות, החודשים והשנים הספורות שבהן אנו חיים... אם אנו, כבני דור זה, ניכשל בעשייתו ובהשגתו של הדורש השגה, יהיו דורות אחרים שיטפלו בעניין באורח הנכון... מה שאני אומר כאן אינו חדש. אני אך סוקר מספר עובדות בהיסטוריה שלנו. הבה ונשוב לפלישת הצלבנים. למרות שהם לחמו בנו מאתיים שנה, לא נכנענו. אף הם היו מעצמה גדולה וזכו בניצחונות, בעוד שאנו ספגנו תבוסות. אך לאחר מאתיים שנה ניצחנו. מדוע מצפים מאתנו כעת להשיג ניצחון מכריע תוך בערך שלושים שנה או להיכנע לחלוטין?"

פסקה זאת מסבירה את האסטרטגיה שלו לאורך השנים. הוא לא היה מוכן לכל פשרה, וגם כאשר הוצע לו כל הגולן בידי 5 ראשי ממשלה, הוא נתלה בתירוצים שונים כדי להימנע מחתימה על הסכם שלום, שמשמעותו – הכרה בישראל וסיום הסכסוך אתה. הוא לא היה מוכן לתרגילי הונאה נוסח ערפאת באוסלו, אלא לכל היותר הסכים למו"מ טקטי, כדי למנוע קרע עם ארה"ב ובידוד בינלאומי, והקפיד לא להיפגש עם ישראלים ולא לאפשר לנציגיו ללחוץ ידי ישראלים. הצד השני האסטרטגיה, הוא שלא אצה לו הדרך לפתוח במלחמות ומעשי איבה שיסכנו אותו ויחלישו את סוריה ואת משטרו. יש לו זמן – לקח לערבים 200 שנה לנצח את הצלבנים, יש לו סבלנות. לא עליו המלאכה לגמור. בנו חונך על האסטרטגיה הזו ודבק בה. ספק אם זו תהיה דרכו של המשטר שיחליף את אסד. לא מן הנמנע, שבמקרה כזה לא נהנה מאותו השקט ממנו אנו נהנים קרוב לארבעים שנה.

אלוף (מיל') אורי שגיא, נציגו של ברק למו"מ עם סוריה, ששבוי באובססיית הנסיגה מהגולן עד שהיא השתלטה עליו ושבשה לחלוטין את שיקול דעתו, טוען שאילו היה שלום עם סוריה (כלומר אילו ישראל נסוגה מהגולן) שלטון אסד היה יציב ולא הייתה פורצת ההתקוממות בסוריה. אגב, טרם פרוץ המהומות הסביר אסד שהמהומות במצרים לא תתפשטנה לסוריה, כיוון שבניגוד למצרים (שקיבלה את כל סיני) סוריה לא הלכה נגד עמה ולא כרתה שלום עם ישראל. אבל אורי שגיא, שכשם ספרו "אורות בערפל", נוהג כמי שמפעיל אורות גבוהים בערפל, וכמוכה בסנוורים, הוא איבד כל קשר למציאות.

אולם אני מאמין שיותר ויותר אנשים שתמכו בנסיגה, התפכחו לנוכח האירועים בסוריה. אולי התנגדותם היום לנסיגה אינה מן הסיבות הנכונות, אולם עצם תהליך ההתפכחות הוא החשוב. משמעות ההתפכחות, היא שאירועי הדמים בסוריה שיפרו מאוד את מצבנו.

                                                                                                                                  * "שישי בגולן"

בשבוע שעבר נפל דבר בתחום ההתיישבות הקהילתית בישראל, כאשר בית המשפט דחה תביעה של קיבוץ מעיין ברוך נגד תושבים מן ההרחבה, שסירבו לשלם את המסים המוניציפליים.

מדובר בקבוצה גדולה של 40 משפחות מן ההרחבה הקהילתית, שסירבו לשלם את המס והודיעו על פרישתם מן האגודה. המס המוניציפלי במעיין ברוך אינו גבוה במיוחד – 275 ₪ בחודש. אותם תושבים טענו שאין הם מוכנים לשלם את המס הזה, ודרשו להחליפו בקניית מוצרים ושירותים. מי שרוצה תרבות קהילתית, שישלם עליה. מי שיש לו ילדים בגיל המתאים ורוצה שייטלו חלק במערכת החינוך, שישלם. מי צריך מנהל קהילה בחצי משרה? אין צורך ביותר מרבע משרה.

הקיבוץ טען שהצעד מנוגד לתקנון שבשמו הם התקבלו ובניגוד לחוזה עליו הם חתמו. משהם עמדו במרים, הקיבוץ תבע אותם בבית המשפט השלום בנצרת. בית המשפט דחה את התביעה וקיבל את עמדת המשפחות. הוא טען שאי אפשר לחייב אנשים להצטרף לאגודה אם אינם רוצים בכך. גם אם הם הצטרפו, זכותם לעזוב כאשר הם חפצים בכך ואי אפשר למנוע זאת מהם. אמנם הדבר מנוגד לתקנון האגודה, לפיו מי שאינו חבר באגודה אינו יכול להחזיק בנכס, אך התקנון אינו מתיישב עם החקיקה בדבר זכויות הקניין ועם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והחוק גובר על התקנון. יתכן שהייתה הונאה מצד המשפחות, כפי שטען הקיבוץ, אך גם אם כך הדבר, אין בכך כדי להצדיק כפיית חברות באגודה. כמובן שמי שחבר באגודה, חייב לשלם את מסי האגודה, אך מי שאינו רוצה בחברות כזו – אי אפשר לכפות זאת עליו.  

למותר לתאר את משמעות הדברים בעבור הקיבוץ. המצב החברתי עקב העימות בין הקיבוץ וההרחבה קשה מאוד, והעובדה ששני הצדדים נצים בבית המשפט מחריפה זאת. וכעת, מדובר גם בבעיה כלכלית קשה לקיבוץ. על פי החוק, הקיבוץ רשאי לגבות מתושבים שאינם חברים באגודה, רק 30% מגובה הארנונה האזורית (במקרים חריגים יש אישור ל-40%) כמסי ועד מקומי, בעבור שירותים כמו תאורת גדר, אחזקת רבש"ץ וכו'; לכל היותר 100 ₪ בחודש. אין צורך להסביר את משמעות הדבר, ליכולת לקיים חיי קהילה.

אין זה פסק הדין הראשון ברוח זו. קדם לו פס"ד אמנון, שאפשר לחבר האגודה המוניציפלית באמנון לעזוב את האגודה, בלי לוותר על הנכס (הכוונה לנכס נדל"ני, לא לנחלה, לעת עתה).

כמובן שאין המדובר בבעיה של מעיין ברוך ומושב אמנון בלבד. בשבועות הקרובים פסק הדין יתפרסם בכלי התקשורת, השמועה תרוץ, עורכי דין יסתערו; ובמרבית ההרחבות תושבים רבים יעזבו את האגודות, יסרבו לשלם מסים. נדמה לי שאין צורך להכביר מילים במשמעות הדבר.

לשני פסקי הדין הללו, קדמה החלטת מנהל מקרקעי ישראל, שבעקבות גל עתירות לבג"ץ, אינה מאפשרת עוד ליישוב לקיים ו' קבלה יישובית, אלא רק ו' קבלה אזורית, ללא יכולת לפסול קליטה להרחבה על בסיס של אי התאמה חברתית, אלא רק על פי קריטריונים קבועים. וגם האפשרות הזאת, שעוגנה בחוק ועדות הקבלה – חוק שהתקבל לאחרונה כדי לנסות להציל משהו מהיכולת לקיים התיישבות קהילתית, מוטלת בספק, בשל עתירה לבג"ץ לפסול את החוק בטענה שאינו חוקתי, ולהערכתי הסיכויים שהעתירה תתקבל אינם מבוטלים. אם כך יהיה, לא יהיה עוד כל קריטריון לבחירת תושבי ההרחבה, זולת יכולתם הכלכלית לרכוש מגרש והעיקרון של כל הקודם זוכה.

****

רוח רעה נושבת בארץ – רוח אנטי קהילתית ואנטי התיישבותית. שיח הזכויות הליברלי - אינדיבידואליסטי נמתח באופן קיצוני מאוד, שיצר דה-לגיטימציה לכל דבר קולקטיבי, לכל דבר קהילתי. בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, מניפים את הדגל הזה. אין כמעט מצב שבו בית משפט בישראל יפסוק לטובת שיקול קהילתי וקבוצתי, מול טענת זכויות הפרט.

את המצב הזה מנצלים גורמים פוסט ציוניים ואנטי ציוניים, שעניינם הוא לקעקע את ההתיישבות היהודית הציונית, בעיקר בגליל ובנגב, ובשם שיח הזכויות והערכים הליברליים ומתוך הבנת רוח בתי המשפט, חותרים לשבור את ההתיישבות ואת יכולתה להתקיים.

נכון לעכשיו, החקיקה הזאת טרם נגעה באגודות השיתופיות, אם כי לא אופתע אם זה יהיה השלב הבא. אולם כבר כעת, לנוכח המציאות שתיארתי, ובעיקר בעקבות הפסיקה בעניין מעיין ברוך, אפשר לומר שרעיון ההרחבה הקהילתית ובכלל – הצמיחה מחוץ לאגודה השיתופית, פשט את הרגל.

אני מציין זאת בצער. אף שאיני חושב שהרעיון הזה מתאים לאורטל, אני חושב שהוא רעיון מצוין המתאים מאוד ליישובים אחרים; תרומתו להתיישבות הכפרית הציונית בישראל בעשור האחרון – אדירה. אך זאת המציאות.

אני סבור שעל המגזר הכפרי להתעורר ולצאת למאבק ציבורי על ערכי ההתיישבות, הקהילתיות והציונות; מאבק קיומי בעבורנו.

אולם כל עוד זה המצב, דומני שאופציית ההרחבה הקהילתית אינה קיימת עוד. הליכה עם הראש בקיר לאופציה זו, תוך התעלמות מהמציאות, עלולה להיות מסוכנת מאוד לעתידנו.

****

את חלקו הראשון של המאמר סיימתי בתיאור ההחלטה שקיבלנו באמצע העשור הקודם, לדחות את אופציית ההרחבה הקהילתית, ושאלתי – האם ההחלטה הזו נכונה גם היום?

לנוכח המציאות שתיארתי כאן, דומני שהעובדות מדברות בעד עצמן.

הצורך בצמיחה דמוגרפית הוא קיומי בעבורנו. אם לא בדרך ההרחבה הקהילתית – באיזו דרך? עם שאלה זו אנסה להתמודד בחלקו השלישי של המאמר.

****

לא אוכל לסיים מאמר בנושא הצמיחה הדמוגרפית, ללא ברכה חמה, מכל הלב, לשרון וקרן – החברים החדשים. קבלתכם לחברות היא תרומה אדירה לאורטל. אני משוכנע שתמשיכו לתרום ולפעול כפי שהייתם עד כה, וכולנו נמשיך להתברך מעשייתכם.

                                                                                                           * מידף - עלון קיבוץ אורטל