הבלוג של אורי הייטנר

לפני 30 שנה, בהיותי חבר גרעין לאורטל, בשל"ת מוקדם בבית השיטה, הוזמנתי לראשונה בחיי להופיע בפאנל בפני תלמידי תיכון, בנושא הנסיגה מסיני. חבריי לפאנל היו בגיל של הוריי ומעלה. בסיום המפגש, ניגשתי לכל אחד מהם ולחצתי את ידו.

מאז השתתפתי באינספור פאנלים, וכולם הסתיימו באותה דרך – לחיצת יד. מרבית הפאנלים היו בתקופת המאבק על הגולן, כלומר לא בדיון תיאורטי אידיאולוגי בלבד, אלא בסוגיה שהייתה בעבורי שאלה אקוטית של להיות או לחדול, פשוטו כמשמעו, במובן המיידי. ובתום כל פאנל, לחצתי את ידי המשתתפים, כמובן מאליו. מעולם לא קיבלתי החלטה ללחוץ את ידי יריביי. זה פשוט מובן מאליו. איך אפשר אחרת?

אחד הפאנלים בנושא הגולן היה בפני תלמידי תיכון בגבעתיים. אחד מחבריי לפאנל היה עצבני מאוד, ובכל פעם שדיברתי, הרגשתי שהוא עומד להתפוצץ (זה היה הדדי, אני מודה). היה זה דדי צוקר, אז ח"כ מטעם מרצ. בתום הפאנל, כדרכי, הושטתי לו את ידי. הוא הפנה אליי את עורפו בהפגנתיות וידי נותרה תלויה באוויר. מה זה?! לא הצלחתי להבין. נימוס בסיסי, מינימום של תרבות. נשגב מבינתי.

והנה, השבוע שוב השתתפתי בפאנל, ולראשונה לאחר – אולי מאות פאנלים, לא לחצתי את ידו של אחד המשתתפים. היה זה רב שיח בנושא "השיבה – זכות או מיתוס", שנערך במוזיאון הצילום בתל-חי. אחד המשתתפים היה מייסד עמותת "זוכרות" ומנהלה לאורך שנים, איתן ברונשטיין. בתום הערב, לחצתי את ידי המשתתפים האחרים. את ידו לא לחצתי. לא יכולתי. תחושת הסלידה והבוז שאני רוחש לו ולמה שהוא מייצג כל כך עמוקה, שפשוט לא רציתי ללחוץ את ידו. לחיצת היד מבטאת כבוד, גם ליריב אידיאולוגי ופוליטי. אין לי אפילו טיפת כבוד לאיש.

לפני חודשים אחדים פנתה אליי רונית יהל, מנהלת ספריית מעיין ברוך, והזמינה אותי להשתתף ברב שיח הנ"ל. ניסיתי לשכנע אותה לרדת מזה. חסרים נושאים לדון בהם?! חסרות מחלוקות המפלגות את החברה הישראלית בשלל נושאים, שצריך לדון דווקא בנושא הזה?! אנחנו צריכים להציב סימן שאלה על זכות הקיום של מדינת ישראל, בפאנל מלומד שבו הבעד והנגד הן שתי עמדות לגיטימיות?!

משכשלתי בניסיוני לשכנע את רונית, התחבטתי קשות האם להיענות להזמנתה. שמא בהשתתפותי אני נותן לגיטימציה ל"זוכרות". אבל רונית לחצה, וקשה לסרב לרונית, בלשון המעטה. והתלבטתי עם כמה אנשים שאני מעריך את שיקול דעתם, וכולם השיבו לי, שאם הפאנל מתקיים בלאו הכי, אסור לי להפקיר את הזירה. ובסופו של דבר החלטתי לא לברוח מן המערכה, השבתי בחיוב, אך ביקשתי לצרף לפאנל את יואל זילברמן, מייסד ארגון "השומר החדש", צעיר שהוא בעיניי דמות מופת וציוני מגשים בכל רמ"ח ושס"ה. לעתים דבריו של יואל היו קצת מטיפניים מידי בעיניי, אולם ידעתי שאת כל מה שהוא מטיף לאחרים הוא מגשים בעצמו בגדול, וזה מה שחשוב בעיניי. כנראה שידעתי איזו תחושת קבס תלווה אותי, והערכתי שעצם נוכחותו תאזן אותה.

דודו פלמה הנחה את הערב, אותו פתח ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני. האמת היא שפרופ' גולני די עיצבן אותי. הוא הקפיד להיות מהאו"ם, ולא סטה ימינה או שמאלה מעמדת האו"מניק. היה בכך משהו מרוחק וקצת מתנשא – המסר הזה של מי שמכיל את שני "הנראטיבים" ופה ושם קצת נוזף בנו, הנערים המשחקים לפניו.

אתה מקבל את זכות הקיום של מדינה יהודית? אתה מקבל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי? האם מקובל עליך שגם לעם היהודי, כמו לכל עם, זכות טבעית לריבונות בארצו? התעקשתי שברונשטיין ישיב על השאלות הללו בלי להתפתל. כן או לא? טוב, הוא לא השיב ממש במילה לא, אבל תשובתו הייתה חד משמעית – לא, באל"ף רבתי.

נכון, הוא אמר שבזכות ההגדרה העצמית של היהודים הוא מכיר, וכל היהודים יוכלו לגור בארץ ולקיים את תרבותם, ולהיפך - היום הם לא יכולים לחיות רק להילחם ואחרי שתמומש זכות השיבה הם סוף סוף יוכלו לחיות בלה בלה בלה. אבל מדינת לאום יהודית? למה מי מת?

ואיך הוא הגדיר זאת, בשפתו? איני מוכן לקבל את זכות הקיום של "מדינה ליהודים בלבד".

איך ממציאים נראטיב שקרי? חוזרים על שקר שוב ושוב, עד שיהפוך לאמת, כפי שלימד מורם ורבם של ממציאי הנראטיבים השקריים. והאדון ברונשטיין חזר לפחות עשר פעמים על השקר הנתעב של "מדינה ליהודים בלבד".

והרי הערבים היחידים במזרח התיכון הנהנים באמת ובתמים מדמוקרטיה, מזכויות אזרח, מזכויות האדם, מהזכות לבחור ולהיבחר, מהזכות להיאבק נגד מדינתם, מחופש העיתונות וחופש ההתארגנות, וחופש ההפגנה והשוויון בפני החוק – הם ערביי ישראל. מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינת כל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום, וערביי ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת החיים במדינה שהיא באמת ובתמים מדינתם. מה שלא מפריע לברונשטיין לחזור שוב ושוב, במצח נחושה, על שקר ה"מדינה ליהודים בלבד". ואת השקר הזה הוא מפיץ למעלה מעשור, הוא מספר אותו בסמינרים לבני נוער, הוא מפיץ אותם בתקשורת העולמית.

אני מקווה מאוד שהקהל, שרובו היה חניכי מכינת הגליל, הבין שרמת האמינות של טענת ה"מדינה ליהודים בלבד", שכמי שחיים במדינה הם יודעים שמדובר בשקר נתעב, היא רמת האמינות שלו בסיפורי ה"נכבה" שלו. שהרי סיפורו הוא על גוליית הישראלי שהתנפל על דוד הפלשתינאי ובמעשי זוועה – טבח, אונס ושוד, כבש, נישל וגירש. הוא נלחם נגד "הכיבוש של 48" ולמען החזרתם בפועל של מיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה.

שעה קלה לפני הערב, נזף בי דודו, המנחה, על שכתבתי בדף הפייסבוק שלי שאני הולך להילחם. "תרגיע", הוא הפציר בי בתגובה. אבל באמת הלכתי להילחם את מלחמתה של הציונות, את מלחמתה של האמת.

****

בדבריי, קראת את אחד משיריו האחרונים של נתן אלתרמן, בו ניבא את תופעת הפוסט ציונות. אלתרמן הזהיר אותנו מפני האויב היחיד שיכול להכריע אותנו – אבדן האמונה בצדקת הדרך:

אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאתו הצדק. // חוורו שמים מאימה / בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!

יש תפקיד לעמותת "זוכרות" ודומיה בחברה הישראלית. הם השטן משירו של אלתרמן.

                                                                                                                                 * "על הצפון"

המיצג המבחיל בהפגנת "הסיקריקין" בירושלים, של הילדים החרדים עם הטלאי הצהוב על דש בגדיהם מצולמים בידיים מורמות כתמונתו של הילד מגטו ורשה, אינו תופעה יוצאת דופן בנוף העכשווי. הצגת מדינת ישראל כנאצית היא בון-טון בקרב עוכרי ישראל באשר הם שם וכאן. החיבור של ישראל לנאציזם הוא הלהיט של קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל באירופה, שחברו לו שלושה גורמים: הימין הרדיקאלי הנאו נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלאם הרדיקאלי. חיבור זה הוא גם הלהיט של ברית עוכרי ישראל הרדיקאלים בתוכנו –החרדים הסיקרקיים הרדיקאלים, הימין התג-מחירי הרדיקאלי (אני מכיר מטורף כהניסט שמאז ההתנתקות - 365 יום בשנה שטלאי כתום על דש בגדו), והשמאל הבילעיני הרדיקאלי, שהצגת ישראל כנאצית היא חלק מהשתלבותו בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל.

מה ההבדל בין ההורים המתעללים שרתמו את ילדיהם למיצג בהפגנת העדה החרדית בירושלים, לאורי אבנרי, שבמאמרו ב"הארץ" ספרים "עולם המחר שלי" תיאר את ישראל כבת דמותה של גרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון?

כך מסיים אבנרי את מאמרו: "די בהלשנה של שכן או של מתחרה מסחרי, כדי שהאזרח ימצא את עצמו במרתף העינויים של הגסטאפו או הק-ג-ב. די בהשמעת הערה בלתי זהירה על המנהיג כדי שהמשמיע יתעורר בשלוש בבוקר מנקישות בדלת. וכאשר בריון לובש מדים תוקף אותו ברחוב, איש לא יעז לחוש לעזרתו. השוטר יסתכל לכיוון אחר. וזה יכול לקרות לכל אזרח. זה כבר קורה אצלנו בשטחים הכבושים. אבל השטחים הכבושים רחוקים מהעין ומהלב. האזרח המצוי אינו מעלה על דעתו שזה יכול לקרות אצלנו בבית. ובכל, זה יכול גם יכול. בכל סוף שבוע מלאים אצלנו מועדוני הלילה עד אפס מקום, כמו הקברט המוצג במחזמר. שותים, רוקדים, צועקים, מתקוטטים, נהנים. כמו שם. כדאי ללכת ל'קברט' כדי לזכור מה קרה שם – ואיך זה נגמר. אם אנחנו רוצים שעולם המחר יהיה 'שלנו', שדורות הבנים, הנכדים והנינים יוכלו 'להיות עם חופשי בארצנו' – מוטב לדאוג לכך היום".

לכאורה, תמרור אזהרה שחייב לטלטל את כולנו. זקן השבט, מי שכבר ראה הכל – מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה דרך כל תולדות מדינת ישראל, מזהיר אותנו, ושומה עלינו להקשיב ולהפנים. ואם הוא אומר דברים כה קשים, לבטח יש דברים בגו.

כאבנרולוג מדופלם, כמי שכתב שתי עבודות מחקר מקיפות מאוד על האיש, אני יודע שכך בדיוק ואף באופן הרבה יותר חריף, הוא מתאר את מדינת ישראל זה 63 שנים, מיום היווסדה, תחת כל ממשלותיה, כל ראשי הממשלה שלה. ב"העולם הזה" נכתבו האזהרות הללו מפני המשטר, ובמרכזן - ההשוואה החביבה על אבנרי לנאצים, במשך עשרות שנים, מידי שבוע בשבוע, באינסוף מאמרים. לדוגמה, כאשר מונה שמעון פרס לשר ההסברה (1974), יצא העיתון בעמוד שער ועליו תמונתו של פרס ולצדה כותרת ענק: "שר התעמולה", ברמז עבה לגבלס, שר התעמולה הנאצי. ואם מישהו לא הבין את הרמז, למאמרו השבועי, במדור "הנדון", תחת אותה כותרת, צירף תמונה גדולה של גבלס. כותרת המשנה של המאמר הייתה: "חזיר בהיכל. פיגול במשטר הדמוקרטי. מיניסטריון תעמולה". ובכתבה עצמה: "הסיסמה תהיה – לכוון, לתאם, להדריך. מילים יפות. בייחוד כשמתרגמים אותן חזרה לגרמנית. כי זוהי עובדה מעניינת – כל אוצר המילים של משרד ההסברה לקוח, איכשהו, משפת אשכנז". במאמר הוא תיאר בפרוטרוט את דרכי התעמולה של גבלס ועבר להסבר, מדוע דווקא איש רפ"י מונה לתפקיד זה. "מכל חלקי המערך, רפ"י היא הקרובה ביותר לתפיסה טוטליטרית. פולחן הביטחוניזם  ... כריזמה של מנהיג, לאומנות, תאוות סיפוח – כל זה מוביל בכיוון מסוים ... חיבור שני מוצבי מפתח אלה – משרד הביטחון [הכוונה לדיין א.ה.] ומשרד התעמולה – הוא מסוכן ביותר. הפלג המחזיק בהם, חולש על מצבור כוח מיוחד במינו, חדש מסוגו בארץ ... הגלייכשטאלטונג[1]  יבוצע בהדרגה, לאט לאט, בשקט בשקט. סוכני פרס יתרכזו בעיתונים. אנשיו יסתננו לעמדות המפתח ברשות השידור ... בלחץ תתפשט הסיסמה – 'כדאי להיות בסדר עם פרס'... השאלה היא מה יתפרק קודם – המשטר שמינה את שר התעמולה או הדמוקרטיה הישראלית"[2].

בספרו "צלב הקרס" שפרסם ב-1961, בעת משפט אייכמן, תיאר אבנרי את השלטון הנאצי, ו"הוכיח" עד כמה המשטר בישראל זהה לו. בספר, תיאר את תהליך השתלטות הנאצים על גרמניה ודרכי התעמולה שלהם. שנים אחדות קודם לכן, כתב סיפור עתידני, "אחריך בנימין", בו תיאר השתלטות של אנשי פלמ"ח על המדינה בתיאור הזהה אחד לאחד, עד לפרטי הפרטים של שיטת התעמולה, סיסמת הבחירות וכו', לתיאורו ב"צלב הקרס". ככל הנראה, ההשראה לאותו בנימין הייתה בני מהרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח. מעניין, שכאשר הוא עצמו רץ לכנסת, דרכי התעמולה של מפלגתו "העולם הזה כוח חדש" היו העתק זהה, ממש "העתק הדבק", לתיאורים בסיפור "אחריך בנימין" וב"צלב הקרס".

הפרק המסיים את הספר נקרא "זה יכול לקרות כאן". פרק המשנה האחרון, הוא "היטלר הישראלי". זה היה, כאמור, ב-1961. ראש הממשלה היה בן גוריון. הוא התכוון בעיקר למקורביו דיין ופרס. בשנות החמישים הוא כתב כך גם על יוסף אלמוגי, פנחס ספיר ואחרים. אחד המועמדים בעיניו להשתלטות על המדינה היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אהוד אבריאל. ב-1956 (כשאבריאל היה ח"כ צעיר, מקורב לב"ג) יצא "העולם הזה" בעמוד שער הזועק "מחנה הריכוז של אבריאל". הכתבה בנושא פורסמה תחת הכותרת "אהוד איבר –אלס", כדוגמת ההמנון הנאצי "דויטשלנד איבר-אלס" – "גרמניה מעל לכל".

היה זה 11 שנים בלבד לאחר השואה. 8 שנים לאחר הקמת המדינה. בנימין נתניהו היה אז ילד בן שבע. שום דבר לא השתנה בסגנונו של אבנרי. הוא מזהיר היום באותן מילים שהוא הזהיר אז. וכתמיד, הסכנה גדולה עכשיו יותר מתמיד. תמיד – עכשיו יותר מתמיד.

כאז כן היום, זאת מלאכת מחשבת תעמולתית, של יצירת היסטריה מלאכותית.

                                                                                                                            * "הארץ" ספרים

את הוריו של הילד (התינוק שנשבה) שאולץ להרים ידיים כשהוא עונד טלאי צהוב במיצג המבחיל בהפגנת הסיקריקין החרדיים בירושלים, יש להעמיד לדין על התעללות בילדים חסרי ישע. שוב אנו רואים את הדמיון בין מטורפי הסיקריקין החרדים, מטורפי תג מחיר הימניים למיניהם, ומטורפי השמאל הרדיקאלי - הבילענים למיניהם: אצל עוכרי ישראל הללו, משלושת הזנים, אנחנו נאצים. חוק הרדיקאלים השלובים.

                                                                                                                                 * "דעות ב-60"