הבלוג של אורי הייטנר

קראתי בשקיקה את מאמרו של סלמן מצאלחה "קשים גרים לישמעאל" וכולי ציפיה נרגשת למאמרו הבא, בו יספר על הגרים היהודים שעלו מרוסיה ("מתייהדים" בלשונו) שביצעו את הטבח בחברון בתרפ"ט.

שאלה: מי המורה ממנו למד מצאלחה את העיקרון עליו הוא מבסס את כתיבתו -  "שקר שתחזור עליו הרבה פעמים יהפוך לאמת".

                                                                                                                                     * "הארץ"

תגובה ליוסי שריד: "ההיסטוריה לא תשכח להם", "הארץ" 26.12.11

אי אפשר לשלול מיוסי שריד את זכות הראשונים, בקרב המערכת הפוליטית בישראל, במאבק למען הכרה ברצח העם הארמני. כמי שלאורך השנים מטיף בכתיבה להכרה כזו, אני מעריך מאוד את תרומתו של שריד, ורואה בזכות הראשונים שלו זכות גדולה, אף שבדרך כלל אני רואה בו יריב אידיאולוגי.

מאמר התגובה של שריד על הדיון בוועדת החינוך של הכנסת בנוגע לטבח, מעלה סימני שאלה בנוגע למחויבות האמת של שריד לנושא. אדם הנאבק למען מטרה מסוימת במשך שנים, אמור לראות בחיוב את הצלחת מאבקו, לשבח אותה ולהעלות אותה על נס. והנה, כאשר מדינת ישראל עשתה את הצעד המשמעותי ביותר בתולדותיה לקראת הכרה ברצח העם, שופך על כך שריד מקלחת של צוננים.

לא נאים השכנים בעיניו של שריד. טוב לו בבדידות מזהרת של המטיף בשער, מאשר לראות בהצלחת מאבקו. לכן, תחת שבח לצעדה של הכנסת, הוא מגנה אותה על הצעד הנובע מ"תורכופוביה".

אכן, צודק יוסי שריד – שעה שהיחסים עם תורכיה היו טובים, נמנעה ישראל מהצעד המוסרי המתבקש מכל מדינה ובוודאי מהמדינה היהודית הנלחמת בהכחשת השואה, ורק שעה שהיחסים עם תורכיה נקלעו לקרע, נעשה (וגם באופן חלקי) הצעד המתבקש. אולם אם המניע למאבקו של שריד היה עצם ההכרה בפשע נגד האנושות שביצעו התורכים, היה עליו לפעול לניצול חלון ההזדמנויות של המשבר, כדי לקדם את הפעולה הזאת.

כמי שהטיף לאורך שנים להכרה ברצח העם הארמני, איני יכול להתעלם מהדילמה שהייתה, בין העמדה המוסרית לאינטרס המדיני של ישראל. שהרי אכן, השמירה על היחסים הטובים עם תורכיה הייתה אינטרס מדיני מובהק והכרה ברצח העם הארמני הייתה פוגעת בו קשות. לצערי, ההכרעה הישראלית בדילמה הזאת לא הייתה ההכרעה המוסרית.

היום, כאשר היחסים בין המדינות, מאז עליית האסלאם הקיצוני לשלטון בתורכיה, מצויים במשבר, שאינו עומד להיפתר ולא ייפתר כל עוד ארדואן בשלטון, הדילמה קטנה הרבה יותר. זאת ההזדמנות לקבל סוף סוף את ההחלטה הראויה, המוסרית והיהודית – הכרה ברצח העם.

והנה, תחת לעודד את המהלך, יוסי שריד מנער חוצנו ממנו; על פי שריד ראוי לבצע את המהלך, כנראה, רק בתקופת גאות ביחסינו עם תורכיה, כאשר יהיה לו מחיר מדיני כבד. מה ההיגיון בכך? שמא לא הצדק מניע את שריד, כי אם הצדקנות?

או שמא, מה שמניע את יוסי שריד הוא בכלל האגו. טוב לו, ליוסי שריד, המונופול של "צדיק אחד בסדום", והוא עלול, אויה, לאבד את המונופול, כאשר הכנסת כולה תכיר בטבח. אין זה מונופול של צדיקות, אלא של צדקנות.

יוסי שריד טוען, שהמהלך נועד לספק את תאוותם של נתניהו וליברמן לפגוע בתורכיה. מעניין, הידיעה שלצד מאמרו דווקא מתארת את ניסיונם של נתניהו וליברמן למנוע את המהלך. ... טוב, אבל זה כבר שייך לעובדות.

                                                                                                                                          * "הארץ"

לקראת סיומו של יום עיון שעסק בסוגיית בתי הכנסת בקיבוצים, ובעצם בזהותו היהודית של הקיבוץ, קם אחד המשתתפים שמאוד בער לו לדבר, ודומה שהוא עשה את כל הדרך מהדרום הרחוק רק כדי לומר את המשפט החשוב, והוא אמר בערך כך: "כל מה שאנחנו מדברים כאן לא שווה כלום כל עוד מתקיים אקיבוש. איזו זהות יהודית יש כאשר מתקיים אקיבוש בלה בלה בלה וגו'". או שמא הוא התכוון לומר "הכיבוש"? לא יודע.

אני חייב לציין שלפחות חלק מן היושבים סביבי מילאו את חלל הפה באוויר ונשפו אותו בקוצר רוח כאומרים: די לניג'וס. אחרים חייכו בסלחנות. אבל התקרית הזאת היא סימפטום. תסמונת אקיבוש.

אקיבוש, אני כותב, ולא "הכיבוש", כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה. אקיבוש, ואחותו הצולעת "אאיטנכלות" ובעיקר "אמיטנכלים" שחובה להכות בהם והצלנו את ישראל.

למעלה משני עשורים לא היה בישראל שיח כלכלי חברתי – דרך כלכלית אחת משלה בכיפה כאמת מדעית, כביכול, והמחלוקת בנושא זה בין המפלגות הייתה מי מוכשרת יותר ליישמה. השמאל והימין הוגדרו רק על פי היחס לאקיבוש. וכך, הסמן הימני של השיח החברתי כלכלי בישראל, נחמיה שטרסלר, נחשב לאיש שמאל, הרי הוא נגד אקיבוש. וכששלי יחימוביץ' החליטה לשנות את השיח המעוות הזה, להחיות את השיח החברתי כלכלי ולהחזיר לדיון הציבורי את ערכי הסוציאל דמוקרטיה, ואפילו העזה לומר שלא אמיטנכלים אשמים בפער החברתי ובבעיות הכלכליות, כמעט חיים בלעוה. יש לשבח אותה על היושרה והאומץ, לומר את דבריה ללא כחל ושרק לפני הפריימריס. כעת, משנבחרה, ברור שקיבלה מנדט לשינוי השיח הישראלי.

אך לא רק הפערים הכלכליים חברתיים נובעים מן אקיבוש, כידוע. גם, למשל, האלימות בחברה הישראלית. בכל פעם שמישהו נדקר במועדון, אנו קוראים למחרת בעיתון שהכל בגלל אקיבוש. מה חשבתם? שהאלימות תיעצר בקו הירוק?! שהקלגסים המתעללים בפלשתינאים לא יביאו איתם את הנורמות הללו כשהם חוזרים הביתה?!

מעניין. אני מציע לעשות מחקר כזה: לבדוק את כל מי שהואשמו בעבירות אלימות בעשור האחרון. לראות מה האחוז מתוכם ששירתו בצה"ל, לעומת כלל האוכלוסיה. אח"כ לראות מה אחוז הלוחמים הקרביים מתוכם, לעומת כלל האוכלוסיה. אח"כ לראות מה אחוז המילואימניקים הקרביים מתוכם. האם מחקר כזה יאושש את הטענה? או שמא הוא יצביע על יחס הפוך בין שירות קרבי בשטחים לבין אלימות? האמת, עם יד על הלב, מישהו חושב שיש בכלל צורך במחקר, כדי לדעת את התשובה הנכונה? אבל מה הבעיה להגיד? זה הרי נשמע כל כך יפה. אקיבוש וגו'. באמת נשמע טוב.

או, הטענה שתאונות הדרכים הן בגלל אקיבוש. הרי "הגורם האנושי" מביא לכאן את נורמות אקיבוש. והרי רמת התשתיות ירודה, כיוון שכל הכסף הולך ל"כבישי האפרטהייד של אקיבוש".

מי שיבחן את העובדות יגלה, להפתעתו, שב-1967 נהרגו בתאונות דרכים 406 ישראלים. ב-2010 נהרגו 394. זאת, בעוד האוכלוסיה יותר מאשר שִלשה את עצמה ומספר כלי הרכב הכפיל את עצמו פי כמה וכמה. מספר ההרוגים לגודל האוכלוסיה ירד פלאות באותן שנים. אבל אלו עובדות. אפשר להשוות את כוחן של עובדות לכוחן של סיסמאות? ניתן להשוות את עוצמת המציאות לעוצמת מיתוס אקיבוש.

הדוד נוזל? הברז מטפטף? הילד לא נותן לישון? הכל בגלל אקיבוש.

                                                                         * "ידיעות הקיבוץ", BSH, "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"