הבלוג של אורי הייטנר

* בביקורת עיתונות מקיפה, איני מתייחס רק למה שנכתב. לא פחות חשוב להתייחס למה שלא נכתב. לעתים, כשמה שחייב להיכתב אינו נכתב, ברור שאין זה מקרה, אלא החלטה מודעת – על זה או את זה איני כותב; החלטה אקטיבית להתעלם. למשל – מעובדות שאינן מאוששות את התזה שאותה כתבתי בשבוע שעבר, כדי שאוכל לחזור עליה בשבוע הבא.

השבוע הרחיק יו"ר הרשות הפלשתינאית נדוד עד תורכיה, למפגש פסגה ממלכתי עם אמנה מונא, שפיתתה את הילד אופיר רחום לנסוע לרמאללה, שם המתינו לו רוצחיו. רוצחת הילד שוחררה בעסקת שליט, וישראל עמדה על הגלייתה לתורכיה. היו"ר, ערפאת מגולח, לא יכול לערוך לה קבלת פנים ממלכתית ברמאללה, לכן נסע להיוועד עמה באנקרה. הוא התחבק עמה בתמונה הקבוצתית ולאחר מכן נועד עמה לשיחה בארבע עיניים, כיאה לגיבורה לאומית.

לאבו מאזן ולמשטרו סוללת פרקליטי צמרת בתקשורת הישראלית. איני מדבר על מי שטוען שכיוון ששלום עושים עם אויבים, ומאחר והפלשתינאים הם האויב עמו עלינו לנסות להגיע לשלום, והואיל ואבו מאזן הוא מנהיגם הנבחר – הוא הפרטנר. זאת גם עמדתי. זאת גם עמדת הממשלה, שבשנתיים וחצי שנות שלטונה מנסה ללא הצלחה לפתוח במו"מ עם אבו מאזן. אני מדבר על סוללת העיתונאים המייפה את המציאות, המלבינה ומכבסת את העובדות ומציגה את ממשל אבו-מאזן / פיאד כממשל מתון, שוחר שלום, מתעלמת מסרבנותו לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית, את סרבנותו המתמשכת לפתוח במו"מ עם ישראל והעדפתו את האסטרטגיה של פתרון כפוי מלווה בקמפיין דה-לגיטימציה לישראל, את סרבנותו לקבל את הצעתו מרחיקת הלכת של אולמרט למדינה עצמאית בקווי 49' (כלומר כמעט כל השטחים ותמורת האחוזים הבודדים שיישארו בידינו – שטחים מישראל הריבונית במסגרת "חילופי שטחים" וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל) כיוון שאינו מוכן לוותר על "זכות" השיבה ההמונית, שמשמעותה הרס מדינת ישראל. סוללת הפרקליטים הזאת מעדיפה להאשים את ישראל בסרבנות ובהכשלת תהליך השלום.

פתחתי את העיתון, סקרן לדעת - מה הם יכתבו השבוע? האם הם יגנו את מעשהו של אבו מאזן? האם הם יטילו ספק בתזה שלהם אודות מתינותו של אבו מאזן? ברור היה לי איך היו נראים, בצדק, עיתוני סופשבוע, אילו נועד ראש ממשלת ישראל למפגש פסגה עם המחבל הרוצח עמי פופר. ציפיתי לראות האם כך יראו עיתוני סופשבוע בעקבות פגישת אבו מאזן עם מונא.

יואל מרכוס? יוק. שמא יוסי שריד? הגזמתי. ננסה את בן כספית? או שמא יוסי ורטר, נחום ברנע, מאיר שלו, סימה קדמון, מזל מועלם, ניבה לניר? אפילו לא צפרדע... טוב, היה להם הרבה יותר חשוב לדשדש בביצת דבריו של דן כנר על נתניהו בטקס הזיכרון לנספים בשריפה בכרמל.

* את יחסי לדברי החנופה של דן כנר לנתניהו בטקס אני יכול לתמצת במילה אחת – מיאוס. אני סולד מנאומי החנופה מן הסוג הזה, ולא אחת כתבתי על כך. אולם לא פחות מכך אני מואס מהטיפול התקשורתי והפוליטי בפרשה. לא רק בשל חוסר המידתיות ואובדן הפרופורציות, אלא בעיקר כיוון שהטיפול הזה מבטא את תרבות השקר במקומותינו.

דברים מן הסוג שאמר דן כנר, נאמרים עשרים פעם ביום בעשרים אירועים / ביקורים / טקסים של אח"מים הבאים לבקר ביישוב, להשתתף באירוע, לחנוך אולם או לגזור סרט. כל מי שהשתתף באירוע פומבי עם שר ברשות מקומית, יודע זאת. כל מי שנכח בביקור של ראש העיר / ראש המועצה בבית ספר או בבית כנסת או במתנ"ס בעיר, יודע באילו שכבות חנופה נמרח "האורח הנכבד שכיבד אותנו בנוכחותו".

אני סולד מהתרבות הזאת. בהחלט, יש מקום להילחם בה. ואילו דברי דן כנר בטקס היו הופכים לאישו תקשורתי ופוליטי כייצוג של תרבות החנופה, כדי לעורר דיון ציבורי אודותיה, הדיון הציבורי הזה היה מוצדק ובמקום. למען דיון כזה, אילו נעשה בניקיון כפיים, ראוי היה אפילו להקדים אותו לטיפול במפגש אבו-מאזן מונא. אבל לא על כך נסוב הדיון הציבורי. דברי השבח והקלס לנתניהו, נוצלו לצורך קמפיין זריעת הפאניקה המלאכותית אודות "המתקפה על הדמוקרטיה", כביכול. וכך אותם שלושה משפטים אומללים של דן כנר, שהם לחם חוק של כל ביקור שר וח"כ בכל אירוע, חוברו ל"מתקפה נגד בית המשפט" (הרי בדמוקרטיה אסור לבקר את בית המשפט, וביקורת כזאת לא נועדה לחזק את בית המשפט אלא היא מתקפה נגדו), ל"גל החקיקה האנטי דמוקרטי", ואפילו ל"תג מחיר" (שכמובן ממשלת ישראל עומדת מאחוריו) ולהדרת הנשים מן המרחב הציבורי (שכידוע בנימין נתניהו שותף לו. הרי נתניהו עצמו ירק על ילדה בבית שמש).

וכך, כל השבוע מטרטרת התקשורת ומטרטר השיח הפוליטי, ותרבות השקר, שאינה טובה יותר ואינה מזיקה פחות מתרבות החנופה, עובדת שעות נוספות. וכבר קראתי השבוע על הדוצ'ה, ועל הפשיזם, ומאחר והשבוע מת הרודן הצפון קוריאני קים ג'ונג איל, הטרנד היה להשוות את נתניהו לקים, וכל כך הרבה כותבים היו כל כך מקוריים כדי לעשות את ההשוואה הנואלת הזאת. וכך איתן כבל, שמן הסתם בכל חתונה וברית אליה הוא הולך הוא שומע דברים דומים לאלה ששמע נתניהו בטקס, השתלח בו בציניות ונאומו קיבל חשיפה כאילו היה זה לפחות נאום הדם יזע ודמעות של צ'רצ'יל. ואחרי טרטורי התקשורת לאורך השבוע, הגענו לעיתוני סופשבוע, לפגוש את יואל מרכוס, יוסי שריד, בן כספית, יוסי ורטר, נחום ברנע, מאיר שלו, סימה קדמון, מזל מועלם, ניבה לניר מעלים גירה בטיפול בפרשה. ואם זה לא עדר – מהו עדר?

היטב כתב חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות": "כמו כולם, אף אני חשתי אי נוכחות כשדן כנר הזמין לבימה את 'מי שהיה הראשון להבין את גודל האירוע'. כנר עצמו הוא כמובן לא צד בעניין. אם היו כותבים לו שדרדסבא כיבה את השריפה, הוא היה מקריא גם את זה. האשמה היא של מי שניסח את המשפט: נתניהו הוא שהבין ראשון את גודל האירוע. איך אפשר לקבוע דבר כזה? אולי אני זיהיתי זאת כמה דקות לפניו? ועדיין, אחרי שאמרנו זאת, קצת פרופורציה לא תזיק: שלושה משפטים בודדים מתוך כלל דברי ההנחיה אכן נוסחו בטעם רע מאוד. הטיפול התקשורתית בשלושת המשפטים הללו, מתחילתו ועד סופו, היה עדרי, מתלהם וחסר חוש מידה".

* אתמול נפצע לוחם מג"ב בהתפרעות מפגינים פלשתינאים ותומכיהם הישראלים בנבי סלאח. עובדה זו בקושי קיבלה ביטוי תקשורתי. בצדק היא לא קיבלה ביטוי תקשורתי נרחב, שהרי כלל מספר אחד בתקשורת הוא שאדם נשך כלב – ידיעה. כלב נשך אדם – לא ידיעה. אז עוד לוחם מג"ב או חייל צה"ל נפצע בהתפרעויות השבועיות בבלעין, בנעלין או בנבי סלאח. ביג דיל! כאן זה חדשות, וכפי שהחדשות אינן מדווחות על כך שהשמש זרחה בבוקר, למה שתדווחנה שמתפרעים מיידים אבנים על חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב? מה הרבותא בכך? את מי זה בדיוק צריך לעניין? הרי כבר 200 חיילים נפצעו בעימותים הללו. זה מצ'עמם. כאשר חייל ייהרג, וזאת רק שאלה של זמן, זאת תהיה חדשה. ואז נשמע הרבה צקצוקי לשון ונראה הרבה גלגולי עיניים, ואולי אפילו קריאה לחשבון נפש שתגווע כעבור שבוע כשהתקשורת תתפנה לעסוק בנושא מעניין יותר (אולי איזה דן כנר ישמיע דברי חנופה לאיזה נתניהו באיזה טקס). וכמובן שנשמע שמדובר בסך הכל ב"עשב שוטה".

אני מציע לא להמתין לחייל שייהרג, אלא לקיים כבר היום דיון ציבורי נוקב בתופעה.

גל הטרור של ראשית המאה, הימים בהם התפוצצו כמעט מידי יום מחבלים מתאבדים וזרעו הרג והרס במקומותינו, יצר אופוריה בקרב הפלשתינאים, שחשו שהנה הם מצאו את הפטנט כיצד לשבור את החברה הישראלית ואת יכולת העמידה שלה. מבצע "חומת מגן" – שבו לראשונה הממשלה נתנה לצה"ל לנצח, פעילות כוחות הביטחון ביו"ש מאז המבצע והקמת גדר הביטחון, הכריעו את גל הטרור וגרמו לתחושת ייאוש בקרב הפלשתינאים. גדר הביטחון היה לסמל שנגדו הם יצאו למלחמה. מזה למעלה משש שנים, מידי יום שישי, מתפרעים פלשתינאים, ולצדם - פעילים אנטי ישראליים רדיקאליים מאירופה (פעילי "שלום", כפי שהם מוגדרים ב"הארץ") ו ... ישראלים אכולי שנאה עצמית חולנית; מנסים לחבל בגדר, מנסים לפגוע בעובדים הבונים אותה ומיידים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות צה"ל והמשטרה. כעבור זמן מה נוספה על ההתפרעות הזאת התפרעות שבועית בנעלין וכעבור עוד זמן מה – בנבי סלאח שבירושלים (הפעם לא נגד הגדר, אלא נגד חזרת יהודים לבתי יהודים בנבי סלאח, בהתאם להחלטת בית המשפט, שאותו כידוע אסור לבקר...). את ההתפרעויות הללו אין המתפרעים מכנים "תג מחיר", אך אנשים אלה הם תמונת הראי של פורעי "תג מחיר". נוער הגבעות ונוער הגדֵרות – חד הם; אלה ואלה אויבי הדמוקרטיה, אלה ואלה בוגדים במדינה.

באיזו ערוגה צמחו ה"עשבים השוטים" הללו? מי שקרא את מאמר המערכת (!) של "הארץ", ימצא את התשובה לשאלה. לא, מאמר המערכת לא עסק בפגישת אבו מאזן עם מונא, חלילה. מאמר המערכת הוקדש למתקפה על ההשוואה בין נוער הגבעות לנוער הגדרות. מה פתאום להשוות? מה הדמיון בין אבן הניתכת אל ראשו של חייל מידי נער גבעות לאבן הניתכת אל ראשו מאנרכיסט נגד הגדר? את האבן מהאנרכיסט עליו לקבל באהבה. במאמר "בין בילעין לבנימין", עצם ההשוואה הזאת מוגדרת כ"מופרכת ומקוממת". ולאורך המאמר ההזוי, מנסה המערכת לתרץ בק"ן טעמים את טענתה, שאין דומה אבן א' לאבן ב'. הרי בין האבנים ובעיקר בין המיידים "הבדל תהומי". ובכל המאמר המלומד לא היה אפילו צל של הסתייגות מן ההתפרעויות והפורעים בבלעין. העיתון לאנשים חושבים משקה ומדשן את העשבים השוטים הללו. כאשר ייהרג החייל הראשון בידי הפורעים הללו, לא תוכל מערכת "הארץ" לרחוץ בניקיון כפיה.

* נוער הגבעות ונוער הגדרות הם הביטוי הקיצוני להשתלטות הקצוות על השיח הציבורי בישראל. הם קובעים את סדר היום; הם ולא הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי. מי שמידי שבוע משמיע את קול הרוב השפוי כנגד מחנה הגדר/גבעות, הוא בן דרור ימיני, וכך הוא עושה גם השבוע. בן דרור מכנה את הדומיננטיות של הקצוות בשיח הציבורי הישראלי ואת כניעת הרוב השפוי לווליום מחריש האוזניים של הקצוות – "מיעוטוקרטיה".

בטור שלו ב"מעריב" מטפל בן דרור בתופעות הנלוזות של ההתחרדות, כמו תעשיית ה"כשרות" ש"אין כאן שום עניין של כשרות, יש כאן שחיתות. מישהו גוזר קופון". אך התעשיה הזאת לא הייתה פורחת אלמלא שתיקת בעלי המסעדות, שאינם מעזים לצאת נגד ה"התעללות והשחיתות... בעלי המסעדות מעדיפים לשתוק. הם חייבים להיכנע מול כל גחמה ... תקשיב טוב, אמר לי בעל מסעדה, זה רק עניין של זמן עד שהם ידרשו ממני הפרדה גם בתוך המסעדה. לפני חודשיים הייתי חושב שהוא מגזים. אלא שמאז קרו כמה דברים". בן דרור תוקף את ההקצנה החרדית, אך לא מתוך שנאת חרדים. הוא מזכיר, שכל מי שמצוי בעולם החרדי יודע שיש גם קולות אחרים. הוא מציג שינויים חיוביים בתוך העולם החרדי, כמו גיוס לצה"ל, יציאה לשוק העבודה. הוא מזכיר, שלצד תופעות הדרת נשים, יש גם תופעה בעולם האורתודוכסי (לא החרדי, כמובן) של ליברליות הולכת וגוברת, כולל בנושא היחס לנשים, כולל בנושא ההפרדה בבתי הכנסת. "יתכן שמספרם גדול יותר ממספרם של התומכים בזרמים הפועלים בכפיה. צריך להתקיים מאבק חסר פשרות בהתחרדות שרוצה לכפות סדר חדש במרחב הציבורי. אבל צריך לזכור גם שיש חרדים ודתיים שהם שותפים מלאים, בגלוי ובסתר, למאבק הזה". בן דרור מגדיר את עצמו יהודי מסורתי, ובתור שכזה הוא חרד לנוכח אותן תופעות.  

כמו המאבק נגד ההקצנה החרדית, כך נאבק בן דרור בסכנה המאיימת לא פחות של ההקצנה השמאלית הפוסט ציונית. בהמשך למאמרו בשבוע שעבר, שבו תקף את "הקרן החדשה לישראל" על הענקת פרס לארגון עדאלה, השולל את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ופעיל במסעות הדה-לגיטימציה נגד ישראל ורדיפת ישראלים בחו"ל. הפעם הוא פרסם תגובה של הקרן, שכמובן לא הייתה בה כל התייחסות עניינית לביקורתו, אלא היא התהדרה בכך שהנואמת המרכזית באירוע הייתה שופטת בית המשפט בדימוס איילה פרוקצ'יה, כאילו יש בכך כדי לטהר את השרץ. בן דרור אינו קונה זאת, אלא להיפך, תוקף בצדק רב את השתתפותה של פרוקצ'יה באירוע: "תודה לקרן על כך שהיא מספקת לנו מידע חם ולוהט על הקשרים בין האוליגרכיה השיפוטית לבין הקרן ועדאלה. מתברר שהשופטת פרוקצ'יה, שפרשה לגמלאות לפני פחות משנה ושרק סיימה לדון בעתירות של עדאלה ועמותות הקרן, נאמה בטקס הענקת הפרס של הקרן למנכ"ל עדאלה וגם סיפרה שם: 'אני חשה כאילו אנחנו מכרים וידידים ותיקים'. לו שופט בית המשפט העליון בדימוס היה משתתף באירוע של 'אם תרצו', לאחר שפרסם פסק דין בעניינם, ומספר שרעיונית, מדובר ב'מכרים וידידים ותיקים' – זו הייתה עילה לפסילת פסיקה. פרוקצ'יה, צריך לציין, אינה מייצגת את כלל שופטי העליון. אפילו דורית ביניש, הנשיאה הנוכחית, הביעה יותר מביקורת על עדאלה. אבל תופעת פרוקצ'יה-הקרן-עדאלה היא עוד חציה של קו אדום". ומעניין מאוד איך הציג מנחה האירוע את כבוד השופטת. אני בטוח שדברי החנופה של דן כנר לנתניהו היו מחווירים לעומתם.

בן דרור מרבה להזכיר שטירוף השמאל הרדיקאלי אינו תופעה ישראלית ייחודית. השבוע הוא ציטט פרופסור נורבגי הפועל במכון לחקר השלום באוסלו, שפרסם בכתב עת מדעי (!) תיאוריה הזויה על פיה ישראל עומדת מאחורי הטבח שביצע אנדרס ברייוויק בנורבגיה.  "הבעיה איננה בכך שיש פרופסורים שאחוזים בטירוף. ג'ורג' אורוול כבר אמר שיש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להעלות אותם. הבעיה היא, שלצורך פרסום מאמר בכתב עת אקדמי יש צורך במסלול מסוים. יש עורך, יש לקטורים. והנה, המאמר עבר את כל השלבים. רצינו לקוות שעלילות דם יישארו בתחום של שוליים מטורפים, משמאל או מימין. תקוות שווא. כדי לפרסם מאמר כזה, יש צורך בטירוף קולקטיבי. ובעיקר באווירה מסוימת. פעם אנטישמית. היום אנטי ציונית. יתכן שהח"מ צריך להתנצל על עצם פרסום הביקורת. הרי יש רבים, גם בתוכנו, שיטענו שהביקורת עצמה היא 'פגיעה בחופש הביטוי האקדמי', וכי פסילה של מאמר כזה היא  מקרארתיזם מסוכן. מול הטירוף הזה, בחסות אקדמית, נקווה שלא יהיה צורך במקארתיזם". אני מסכים כמעט עם כל דבריו של בן דרור, למעט משפט אחד. "פעם אנטישמית. היום אנטי ציונית". לא, בן דרור. פעם אנטישמית והיום אנטישמית.

אבל למה להרחיק נדוד עד צפון אירופה הרחוקה כדי להתמודד עם לגיטימציה ממסדית לעלילת דם אנטישמית. הרי יש לנו כזאת כאן בבית. מוחמד בכרי בדה עלילת דם אנטישמית נגד צה"ל, על פיה ביצע, כביכול, טבח בג'נין – דווקא באותו קרב במבצע "חומת מגן", שבו חיילים ישראליים רבים נהרגו ונפצעו בשל הקפדה יתרה על טוהר הנשק, באופן שאף צבא בעולם לא היה מעלה על דעתו. והנה, אותו בכרי קיבל את אחת הבמות המכובדות ביותר בתקשורת הישראלית – הוקדשה לו התכנית "דיוקן" בטלוויזיה הממלכתית של ישראל. מה שלא מפריע לקמפיין זריעת הפאניקה על "הממשלה המשתלטת על התקשורת" בלה בלה בלה. מתייחס לכך בן דרור: "מדובר בשקרן נאלח, שהפיץ עלילה על חיילי צה"ל, שמאז ועד היום מופצת ברחבי העולם. איך זה שערוץ ציבורי מעניק כבוד ויקר דווקא לאיש הזה? אורח מכוכב זר שישמע את זעקות השבר שמושמעות על ידי יותר מדי אנשי תקשורת, ופוליטיקאים מזן מסוים, על 'סוף הדמוקרטיה וחופש הביטוי', יחשוב ששלטון החושך של לשכות נתניהו וברק מכתיב את הקו התקשורתי. המציאות לא רק שונה. היא הפוכה. התקשורת הציבורית, שאין כמעט שום הבדל בינה לבין הפרטית, מציפה אותנו בחומרים שהם בין ביקורת ראויה לבין תעמולה אנטי שלטונית זולה. מה שברור הוא, שהסיפור על שליטת לשכה כלשהי בתקשורת היא אגדה שנועדה בעיקר לאנשי התקשורת עצמם. אוי, כמה שאנחנו מסכנים ואמיצים. אוי, משטר החושך קם עלינו לכלותינו. הפעם היחידה שבה הצליחה לשכת נתניהו להשחיל משפט של הלל ושבח למנהיג, הייתה בטקס לציון שנה למותם של נפגעי אסון הכרמל. התקשורת כולה התנפלה. די בצדק. אלא שזה לא מעיד על תקשורת שפועלת בחסות שלטון חשוך. זה מעיד על משהו הפוך".

בשבוע שעבר כתב מורן שריר בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" מאמר סגידה לשקרן הנאלח בכרי, פיאר אותו על הופעתו הגאה והבלתי מתחנפת לישראלים להבדיל מהופעותיו של ... אחמד טיבי ותיאר את השידור כמשהו שהצליח לחדור איכשהו את הרודנות של נתניהו. מיותר לציין שרשימת תגובה שכתבתי ל"הארץ" לא פורסמה.

* כשהחלה פעילות "גוש אמונים" בשנות ה-70, השמאל הציוני, שיצא נגדה, קרא להם לא ללכת לשטחים אלא ליישב את הגליל והנגב. מאז חלפו הרבה מים בירדן. היום מושג כמו "ייהוד הגליל" הפך לבלתי לגיטימי. התיישבות יהודית – זה מושג "גזעני". ועדות הקבלה, שהן תנאי ליכולת לקיים יישוב קהילתי קטן, הפכו ל"מכשיר לאומני להדרת ערבים". דבר נוסף שקרה בינתיים, הוא שהציונות הדתית מתיישבת בגליל ובנגב. לאו דווקא בהקמת יישובים חדשים, אלא בגרעינים תורניים ביישובים העירוניים. אני מכיר את הגרעינים בקצרין ובקריית שמונה ונחשפתי גם לגרעין בירוחם. מדובר בגרעינים המחזקים מאוד את היישובים, ותרומתם להם אדירה. אין המדובר בתופעה שולית, אלא ב-300 (!) גרעינים כאלה, בערי הפיתוח.

מוסף "7 ימים" טיפל בגרעינים הללו. הכותרת המתחכמת "פרויקט הגרעין" אומרת הכל. זהו מאמר עוין ומאיים, המזהיר אותנו מפני סכנה שכמוה כסכנה הגרעינית. הכתבה מתמקדת בגרעינים בערים המעורבות, ומציגה אותם כ"התנחלויות" גזעניות לאומניות אנטי ערביות. הקפות עם ספרי תורה בשמחת תורה הוצגו כפרובוקציה לאומנית ויידוי אבנים על הרוקדים בידי ערבים הוצג כהתגוננות טבעית.

האמת היא, שראוי לבדוק את התיאורים בדבר התנהגות פרובוקטיבית אנטי ערבית שתוארה בכתבה. אם היא קיימת, היא ראויה לכל גינוי. אם היא קיימת, ודאי שאין היא מייצגת את מפעל הגרעינים הנפלא. אם היא קיימת, הראשונה שצריכה לפעול נגדה היא תנועת הגרעינים התורניים, כיוון שמדובר בחילול השם במלוא מובן המילה. אני כותב "אם היא קיימת", ויתכן מאוד שהיא אכן קיימת, אבל קשה לקבל כפשוטן עובדות המתוארות בכתבה שנימתה מראש כה עוינת, מכלילה וחד צדדית.

ודבר נוסף שחשבתי כשקראתי – נניח שבאמת ישראל תיסוג מיהודה ושומרון ותושביה היהודיים ילכו, נניח להתיישב בגליל ובנגב. איך יקבלו אותם ואיך יתייחסו אליהם אלה הקוראים להם היום בציניות "ושבו בנים לגבולם"?

* לפני כשנתיים הוזמנתי לסיור במצפה סנדו שליד היישוב הושעיה, למפגש עם מייסד תנועת "השומר החדש" יואל זילברמן. מדובר בצעיר ערכי ואידיאליסט, בן המושב ציפורי, קצין בשייטת 13, שהחליט לעשות מעשה לנוכח ההפקרות הפושעת של אוזלת היד של המדינה בהגנה על השטחים החקלאיים בגליל ובנגב מפני ההתנכלויות הפליליות / לאומניות של ערבים, שגרמה לרבים מהחקלאים להתייאש ואף לנטוש את אדמותיהם. יואל החליט לא לשתוק, ובהשראת ארגון "השומר" בתקופת העליה השניה, תחת השלטון התורכי, הקים ארגון של מתנדבים המגנים על האדמות. לצד השמירה, עוסקים חברי התנועה בהעמקה בהגות ציונית. התנועה מפעילה היום צעירים בשנות שירות לפני צבא, המשלבים עשיה ציונית, העשרה ציונית וחינוך לסולידריות חברתית ולאומית מעשית; שנה המכשירה אותם, בעיקר מנטאלית, לשירות משמעותי בצה"ל.

מאז אותו ביקור, אני מביט בהערצה על החבורה הנפלאה הזאת ורואה בה אחת התופעות היפות שצמחו בשנים האחרונות בחברה הישראלית. בן כספית התארח השבוע אצל אנשי "השומר החדש" ואף הוא התפעל מהם, וכתב על כך כתבה בטור שלו ב"מעריב", עליה אני ממליץ בחום.

* ארגון "השומר החדש" הוא רק אחד מביטויי הרנסנס הציוני המבורך בקרב הנוער והצעירים בישראל. ביטוי נוסף מסוקר בעמודי החדשות ב"מעריב". ציטוט: "החלטנו לקיים את צוואתו של הסב להגשמה ציונית בהגעה של בני נוער למצדה. סבא תאר התרוממות רוח כשהגיע למעלה ההר. אני מצטרף מתוך החיבור אליו. הם ציוו להביא את הנוער ואנחנו מתכננים להביא מהשנה מאות ואלפי חניכים. נעשה טקס לציון הסמינר ההוא ונהפוך זאת למסורת בגלל שסיפור מצדה הוא על עמידה יהודית, על יהודי גאה שעומד על זכותו לחופש וציונות". מי הם "אנחנו" האלה? חשבתם, מן הסתם ש"בני עקיבא". הרי אלה דברים כל כך ... "ימניים" ו"לאומניים" רחמנא לצלן.

את הדברים אמר נמרוד פלדמן, בן 25, פעיל בתנועת "דרור ישראל", תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד; אחת התופעות החיוביות והחשובות ביותר בציבוריות הישראלית בעשור האחרון. סבו היה בין פורצי הדרך למצדה בינואר 1942, חברי תנועת הנוער העובד, בהנהגתו של שמריהו גוטמן, לימים מראשי החופרים במצדה וחושף העיר היהודית גמלא בגולן. בין הפורצים היה שמעון פרסקי, היום נשיא המדינה. במלאת 70 שנה לאירוע, הוא ישוחזר בידי חניכי הנוער העובד והלומד, בהובלתו של נמרוד. "אתמול יצאו למסע מעין גדי 300 תלמידי שכבת י', חניכי התנועה, ובלילה שבין שבת לראשון יבצעו את השחזור עצמו ואת הטקס. בנוסף, החלו לפעול לאיתור זהותם של כל 46 הפורצים המקוריים ולהעניק תעודת הוקרה לאלה שנותרו בחיים". איזה משב רוח ציוני מרענן, מול אופנת הפוסט ציונות, שלועגת לקשר הציוני למצדה ולמסעות תנועות הנוער והפלמ"ח להר. מה זה? חינוך להתאבדות? גלוריפיקציה של שאהידים? והנה, תנועת נוער ציונית וסוציאליסטית, עם חניכיה כחולי החולצה, אינה מתביישת לשוב ולחנך על גבורה יהודית, על נכונות להקרבה למען העם והמולדת. האם אנו חוזים בתחייתה של תנועת העבודה הציונית?

במסע למצדה שנערך שנה לאחר הפריצה, ב-1943, השתתף צעיר, עולה חדש, יצחק בריק. יצחק, איש ספר, מוסיקאי, צייר ופסל ומעל הכל – חלוץ ואידיאליסט ציוני, נולד בווינה, ברח ב-1939 עם משפחתו לדנמרק, עלה לארץ ב-1941 ולמד בכפר הנוער בן שמן – אז יצא למצדה. היה בהכשרה בכפר החורש, בין מייסדי קיבוץ גזר, שבו התחתן ובהגנה עליו בתש"ח נפל בקרב. הוא השאיר יומן ומכתבים, ובמוסף התרבות והספרות ב"הארץ" מופיעה כתבה מרתקת עליו של ניצן פרילוק, "אתה קורא לעצמך אידיאליסט? בן אדם?" – זאת המלצת השבוע שלי.

* תנועת "דרור ישראל" הייתה מעמודי התווך של המחאה החברתית בקיץ החולף; היא שנתנה למאבק את העומק האידיאולוגי ואת הידע הכלכלי-פוליטי. כתנועה ציונית סוציאליסטית, המשמרת את רוח תנועת העבודה, השילוב של הליכה למצדה וחינוך על ערכי הגבורה היהודית והציונות עם מאבק על צדק חברתי ומדינת רווחה, הוא טבעי. עם זאת, ראוי לציין שלא כל השותפים במאבק החברתי, חולקים את אותם ערכים ציוניים של תנועת "דרור ישראל", והוויכוחים האם לשיר את "התקווה" בהפגנות מעידים על כך.

המאבק החברתי הוציא לרחובות שבוע לאחר שבוע רבבות ומאות אלפים, הישג אדיר, ולא הישג יחיד של המחאה. אף שיש לי ביקורת על לא מעט מהלכים של המאבק, אני מסיר את הכובע בפני  הישגיו. אחדות המחנה, שגישרה על ההבדלים והמחלוקות בתוכו, היו חלק מן הגורמים להישג.

אולם הבקיעים לא אחרו לבוא. תחילה, הקרע בין איציק שמולי והתאחדות הסטודנטים להנהגה של דפני ליף, סתיו שפיר וחבריהם. בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" נחשף קרע נוסף, שהביא לפילוג בין שפיר וליף והתומכים של כל אחת מהשתיים.

הבקיעים הללו הם בלתי נמנעים, ויש לקוות שלא יגיעו לתסמונת האמֵבה; הפיצול של כל חלקיק קבוצה לחלקיקי משנה והשחתת הכוחות במאבקים פנימיים בין החלקיקים. הבקיעים בלתי נמנעים, בעיקר בשל אופי תנועת המחאה. הייתה זו מחאה ספונטנית, שלא נבנתה בידי הנהגה וארגון. המכנה המשותף היה בעיקר נגטיבי – ביטוי של חוסר שביעות רצון מהקיים. המכנה המשותף הפוזיטיבי – דרישה לצדק חברתי, רחב וכוללני מידי, אמורפי למדיי, ולכן תחת כנפיו יכלו להתאחד בעלי השקפות שונות. כאשר המאבק נדרש לעבור לפסים אופרטיביים, אך טבעי שאי אפשר עוד לחפות על המחלוקות בסיסמאות מאחדות.

אני מעריך מאוד את איציק שמולי ואת הקו הקונסטרוקטיבי שהוא מוביל, שעשוי להניב הישגים ממשיים ולחולל את השינוי הראוי בחברה הישראלית (אף שגם הוא אינו חף מטעויות). לא הופתעתי להיווכח, בכתבתו של נחום ברנע, בקרבה בין הקו של סתיו שפיר לקו של איציק שמולי, כיוון שזיהיתי את התבונה הפרגמטית בדברים שסתיו כתבה ואמרה, בעיקר בעת האחרונה. לא הופתעתי גם מהקו הסיסמאתי של דפני ליף. דפני ליף אינה מנהיגה, וכל מי ששמע אותה מדברת (ולא קוראת נאום של כותב נאומים) מבין זאת היטב. מנהיגותה נובעת מזכות הראשונים, של מי שנטתה ראשונה את אוהלה ברח' רוטשילד ובמעשה זה חוללה את המאבק. היא עברה שם במקרה, אך היא הפכה לסמל. קשה ליצור קונקרטיזציה אופרטיבית של סמל. סמל הוא אמצעי חשוב במאבק, אך אין הוא תחליף ליצירה קונסטרוקטיבית. ככל שהמאבק עובר מפסים סיסמאתיים לקווים יוצרים ובונים, כך מקומו של הסמל וחשיבותו פוחתים. כדי לשמר את מעמדה, על דפני ליף לפעול לכך שהמאבק יישאר ברמתו הראשונית, שיש בה הרבה יופי ותום בתוליים, אך הם לא יחוללו שינוי.

הפילוג הוא בלתי נמנע, כנראה. בשל החשיבות הרבה לעתיד החברה הישראלית של המשך המאבק, אני מקווה שכל הפלגים ידעו לשתף פעולה ביניהם, כשכל פלג יתרום את הצד החזק בו, והמאבק יבטא סינרגיה של הפלגים.

* במגזין "שישבת" של "ישראל היום" מופיעה כתבה מעניינת וחשובה מאוד של אמילי עמרוסי – "רבנים חסרי מנוח", על קבוצה של רבנים צעירים בציבור הדתי לאומי, המייצגים קו פתוח ומתון, ברוח הציונות הדתית המקורית, המהווה משקל נגד להקצנה החרד"לית. אמנם התקשורת, מטבעה, מבליטה את הקצוות, אך צודקת אמילי כאשר היא מגדירה את קבוצת הרבנים כ"מייצגת את הדתי-הלאומי הממוצע". וכך כותבת עליהם אמילי: "מדובר ברבנים מכהנים, אורתודוקסים כמו חותמת בד"צ, בעלי השפעה על קהל רחב. הקול הצלול שהם משמיעים הוא עבור רבים כמים לנפש עייפה. אני גומעת את דבריהם ומבינה בעצב שהציונות הדתית אינה עוד שבט אחד. תנועה טקטונית פוערת מרחק בין הזרם המתון לזרם החרד"לי, עד כדי יבשות נפרדות. בימים אלה מקימה קבוצת הרבנים הזאת, עם שותפים נוספים, פורום רבנים חדש, "בית הלל' (שם זמני). הכוונה היא לקבץ יותר ממאה רבנים ציונים משפיעים לגוף, שיביע עמדות שקולות בסוגיות של דת ומדינה, מתוך התחשבות ביחסים המתפוררים שבין דתיים לחילונים".

הרבנים המרואיינים יוצאים בחריפות נגד הדרת הנשים ומבטאים עמדות פמיניסטיות למדיי. אחד הרבנים, הרב לוביץ', מדבר על הצורך בקבלה והכלה של הומואים בקהילה הדתית לאומית. גם לתופעת "תג מחיר" הם מתייחסים: "כולם, כמובן, מגנים את תופעת 'תג מחיר' בכל פה. 'אלה בריונים שחצו את סף ההבנה שלי וצריך לטפל בהם טיפול פלילי ... 95% מהציבור הדתי מתמלאים בזעזוע וגועל נוכח המעשים שלהם, אבל לצערי כולם שותקים. ... שורש הבעיה הוא בחינוך לשחור ולבן. לא השכלנו להעניק חינוך  שיש בו מימד של מורכבות, אז כל אדם שייך לאחת משתי קבוצות – או שהוא מאוהבי ישראל, או שהוא מעוכרי ישראל. בקרב הצעירים האלה הלכה ופשטה נורמה של התנכרות למוסר הטבעי, למצפון, להתנהגות המוסרית האנושית".

רשמו לפניכם את שמותיהם: הרב חיים נבון, הרב אהד טהרלב, הרב צחי הרשקוביץ, הרב רונן נויבירט, הרב רונן לוביץ'. מן הראוי שהם, כמו גם הרב שרלו, הרב שי פירון, הרב יואל בן נון, הרב ליכטנשטיין ואחרים, יהיו הפנים של הציונות הדתית, ויאפילו על הכיעור והרוע אותו מגלמים ליאור, לבנון, אליהו, מלמד וחבר מרעיהם. ואולי באמת הגיע זמן הפילוג בין הציונות הדתית לפנאטיות המתחרדת.

* ב"שישבת" של "ישראל היום" וב"סופשבוע" של "מעריב" מופיעות כתבות דיוקן אוהדות מאוד על תא"ל ניצן אלון, עם ההחלטה להעלותו לדרגת אלוף ולמנותו למפקד פיקוד המרכז. שתי הכתבות מפארות אותו כלוחם וקצין מצטיין, ערכי מאוד, מלח הארץ, איש משפחה למופת, ושתיהן מסמנות אותו כרמטכ"ל בעתיד.

בד"כ איני חסיד של כתבות כאלו, המזכירות את כתבות פולחן האישיות לאלופי צה"ל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. במקרה הזה ניתן להבין זאת, כמשקל נגד לרצח האופי שנעשה לאלון בידי הימין הקיצוני. התקשורת חטאה לאלון ולצה"ל, כאשר הציגה את מינויו כמינוי נגטיבי לימין, ולא כמינוי מקצועי של האיש שהרמטכ"ל ושר הביטחון רואים בו את המתאים ביותר לתפקידו. הכתבות קצת מאזנות את העוול הזה. אילו מטרת המינוי הייתה לאותת על מאבק נחרץ בתופעת "תג מחיר", איני בטוח שמינויו של מי שכמפקד אוגדת איו"ש נכשל ולא הצליח לדכא את התופעה, משרתת אותה. בכתבתו של אורי שבתאי ב"שישבת" – "קצין וג'נטלמן", הוא מצטט את מזכ"ל מועצת יש"ע נפתלי בנט, שכמו אלון אף הוא בוגר סיירת מטכ"ל, כמי שמשבח מאוד את אלון כ"איש מעולה, קצין מבריק ומקצוען".

אגב, כיוון שמינוי אלון נתפס, שלא בטובתו, כלעומתי למתנחלים, אף אחד לא ייצא נגד הכתבות נוטפות המור, שדברי דן כנר על נתניהו הם לעומתם כף מרור.

* צל"ג השבוע – כתבת השער של "סופשבוע" של "מעריב": "הפשע הישראלי, הדור הבא", המתאר את הבנים הממשיכים של העולם התחתון בישראל. התופעה הזאת של הגלוריפיקציה והסלביזציה של פושעי הצמרת פסולה מעיקרה, הגם שהיא כנראה מוכרת עיתונים, והינה כשל ערכי ומוסרי של העיתונות.

* כתבה מרתקת של אמיר אורן ב"הארץ", חושפת פרוטוקולים על הדיאלוג בין האמריקאים לסובייטים בזמן מלחמת יום הכיפורים. אורן מציג מסר סובייטי ב-28.9, פחות מעשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, שאמור היה לאותת לאמריקאים שצפויה מלחמה קרובה, אך הם לא קלטו את המסר. בפגישה בין שר החוץ הסובייטי אנדרי גרומיקו והשגריר בוושינגטון אנטולי דוברינין עם הנשיא האמריקאי ניקסון ומזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר בבית הלבן, אמר גרומיקו ש"אין להוציא מכלל אפשרות שכולנו נתעורר בוקר אחד ונגלה שיש התלקחות אמתית באזור". האמת היא, שאמירה כללית כזאת אינה בהכרח סימן שאמור להדליק אור אדום, אלא בחכמה שלאחר מעשה.

אורן, כדרכו, ציטט גם מן הסמול-טוק בפגישות בין המנהיגים, שלעתים ניתן ללמוד מהם לא פחות מאשר מציטוט הדיונים האופרטיביים. בין השאר מופיע הציטוט המדהים הבא, מפיו של קיסינג'ר: "תמיד רחשתי כבוד למדיניות החוץ של סטלין. היה לו חזון ארוך טווח. ... ב-1939 נאלצתם לקבל החלטות גדולות, אני חושב שבסך הכל צדקתם בעניין הסכם מולוטוב ריבנטרופ". קשה להאמין.

* נקנח, כהרגלנו, בהברקת השבוע מתוך "אפעס", המדור הסאטירי של "ידיעות אחרונות": "דן כנר: לא שמעתם טוב. אמרתי שלוּפים".

                                                                                                                             * "חדשות בן עזר"

קו ישר עובר בין אוזלת היד של מערכת אכיפת החוק בהתמודדות עם מפגעי תג מחיר, להחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק לאזרחים שהשתתפו בפיגוע מרמרה.

שני המקרים מבטאים את אחת הרעות החולות בחברה הישראלית – חולשת הדמוקרטיה הישראלית בהתגוננות בפני מהרסיה מבפנים, וניצול חולשה זאת בידי הקצוות המטורפים.

הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי דומם, ומפקיר את השיח ואת החברה לידי הטרוף.

                                                                                                                              * "דעות בשישים"

יש משהו מעליב ומקומם בגינויה של ישראל על פשעי "תג מחיר". הרי לא מדינת ישראל עושה זאת, כי אם אויביה, גם אם אויביה מבית. לא כוחות הביטחון של המדינה, אלא גיס חמישי החותר תחתיה. לא נאמני המדינה אלא הבוגדים בה. הרי אלה העושים את הפוגרומים, נלחמים גם בצה"ל - פוגעים בחיילים ומפקדים, חודרים לבסיסי צה"ל למטרות חבלה ומשחיתים ציוד צה"לי וכדי רכב צה"ליים, מיידים אבנים ובקבוקי תבערה על חיילי צה"ל ורק לאחרונה ניסו להתנקש בחיי קצינים בכירים. ואף על פי כן, אי אפשר להתעלם מן הציפיה ממדינה לשאת באחריות לנעשה תחת שלטונה. הרי אם במדינה זו או אחרת ביריונים נאו נאצים יפעלו נגד יהודים כפי שביריוני "תג מחיר" פועלים נגד ערבים, יציתו בתי כנסת, יכו ויפחידו, יבזו את דת ישראל בכתובות נאצה על בתי כנסת, יכתבו "מוות ליהודים" ו"יהודי טוב הוא יהודי מת", ישחיתו רכוש יהודי, יציתו כלי רכב של יהודים, יעקרו עצים של יהודים - אנו נתבע מן המדינה בה הם פועלים לקחת אחריות ולשים לזה קץ. ואם במשך כשנתיים אותם ביריונים נאו-נאציים ימשיכו במעלליהם וחוצפתם ותעוזתם תגבר ופגיעתם הרעה תחמיר, ואותה מדינה תגלה אוזלת יד, בוודאי שלא נוכל לשחרר את המדינה מאחריות. אז במקום לזעוק נגד הגינוי, עלינו לפעול לכך שהוא לא יהיה מוצדק. במילים אחרות - מלחמת חורמה במחבלים.