הבלוג של אורי הייטנר

* לחץ על חמאס - בחספין שבגולן מוצגת תערוכת קריקטורות פרי מכחולו של הדר גולדין ז"ל, קצין צה"ל שנהרג ב"צוק איתן", בהפרת אחת מהפסקות האש הרבות, ומחבלי חמאס מחזיקים בשרידי גופתו.

בטקס ההשקה מתח אביו, פרופ' שמחה גולדין, ביקורת על ההנהגה המדינית והצבאית, על חוסר המעש שלהם, והימנעות מפעולה להשבת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין, וכינה זאת שבר ערכי.

שר הביטחון ב"צוק איתן" בוגי יעלון, קרוב משפחה של משפחת גולדין, הביע בדבריו התנגדות להחזרת מחבלים תמורת גופות החללים, וטען שיש להפעיל לחץ על חמאס כדי להביאם להחזיר את הגופות.

לבי לבי למשפחת גולדין, אני מזדהה עם כאבם ועם דרישתם. אני מסכים עם שני צדי המשוואה של יעלון – הן ההתנגדות לשחרור מחבלים והן התמיכה בהפעלת לחץ. אולם אני מודה שאיני יודע למה הכוונה. איזה לחץ אפקטיבי ניתן להפעיל, תוך הקפדה על הימנעות מחימום מחדש של הגבול (ואני משוכנע שאף אחד אינו רוצה בהתחממות כזו).

* השאלה שלא נשאלה - משה בוגי יעלון הרצה בפני חניכי מדרשת השילוב בנטור והמכינה הקדם צבאית במיצר – בפני עשרות בני נוער מן האיכותיים והערכיים ביותר, העומדים לקראת גיוס בשנה הבאה. יותר משהייתה זו הרצאה של פוליטיקאי, הייתה זו הרצאה של מחנך. הוא דיבר אתם על ציונות, יהדות, אמונה בצדקת הדרך הציונית, על ערכים, וקרא להם לבחון לפני כל החלטה משמעותית בחיים, הן בצבא והן באזרחות, את טובת הכלל ותרומתם לכלל, לא פחות מטובתם האישית.

בשלב השאלות הופתעתי – הייתי בטוח שהשאלה הראשונה תהיה על אלאור אזריה, אך להפתעתי לא נשאלה אף שאלה בנושא. שמא הנושא מוצה בדיון הציבורי? שאלתי את בוגי לדעתו, והוא אמר שזה מקרה חריג, הפעם הראשונה שהוא לא נשאל על הנושא; הסוגיה רוחשת ולבטח תסעיר מחדש את הרוחות לקראת הכרעת הדין.

* מ"ימין" לנתניהו - בן כספית דיווח ב"מעריב" שגורמים במפלגת העבודה הציעו ליעלון את ראשות מפלגת העבודה ללא פריימריז ואת הוצאת גורמי השמאל מן הרשימה באמצעות ועדה מסדרת. יעלון דחה את ההצעה, ומקורבו אמר לעיתון שהוא נמצא "עמוק בימין, ותהום פעורה בין עמדותיו לעמדות מפלגת העבודה".

באופן כללי, ועל סמך ניסיוני, אני מתייחס בחשדנות רבה לאמינותו של בן כספית. איני יודע אם היו דברים מעולם ואם כן – עד כמה הפרטים מדויקים.

אולם אני מאמין שאם אכן הוצעה ליעלון הצעה כזאת – הוא היה דוחה אותה מהנימוקים שהציג המקורב.

יעלון הוא יריב של נתניהו ושל הימין בכל הקשור לממלכתיות, לניסיון לרסק את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה – בית המשפט, התקשורת, הרגולציה וכו'. הוא מבקר בחריפות את שיטת ה"הפרד ומשול" של נתניהו, ההיבנות שלו על פלגנות וליבוי שנאה בחברה הישראלית. הוא מציג אלטרנטיבה של מנהיגות ישרת דרך, נקיית כפיים, צנועה ומבוססת על דוגמה אישית.

אולם מבחינה מדינית ביטחונית, במושגים המקובלים של "ימין" ו"שמאל", עמדותיו של יעלון הן מ"ימין" לנתניהו – הוא מתנגד לדרך נאום בר-אילן, לדברי נתניהו בתכנית הטלוויזיה האמריקאית "שישים דקות" בשבוע שעבר וכד'.

* מי חיסל את מהנדס הטרור? – האם המוסד חיסל את מהנדס הטרור מוחמד א-זווארי? מנין לי לדעת? אין לי מושג.

אבל אני יודע שהאיש בן מוות, והעולם ללא נוכחותו הוא מקום שטוב יותר לחיות בו. אני יודע שהמוסד קיים בין השאר כדי לשחרר את העולם מנוכחותם של זווארים כמותו. גם אם לא המוסד חיסל אותו – טוב שהמחבלים חושבים שהמוסד חיסל אותו. גם אם המוסד חיסל אותו – טוב שהדבר לא פורסם רשמית ונשאר בערפל.

* שידור חוזר - חודש בדיוק לפני רצח רבין, אספסוף של ביריונים תקפו באלימות את שר השיכון (בנימין בן אליעזר) במכוניתו, באופן שבו אספסוף של ביריונים תקפו באלימות את שר השיכון (גלנט) במכוניתו, בראשית השבוע בעמונה.

* תחמושת למחבלים - הברחת טלפונים ניידים למחבלים כלואים, היא פשע לא פחות חמור מהברחת אקדחים לאותם מחבלים. השליטה של אותם רבי מחבלים בארגוניהם, באמצעות הקשר אליהם מהכלא, עלולה לסכן חיי ישראלים, יותר מנשק הנמצא פיזית בידיהם.

אם יוכחו החשדות נגד חבר הכנסת גטאס, יש למצות עד תום את סעיפי האישום הקיימים בספר החוקים הישראלים, על סיוע לטרור.

* אינו עונה - המשטרה: גטאס אינו עונה. איך הוא יענה? הטלפון שלו אצל המחבלים בכלא.

* פופוליזם לשמו – הצעתו של השר אלקין להדיח מהכנסת את ח"כ גטאס בגין החשדות נגדו היא פופוליזם לשמו, ואולי גם ניסיון להצדיק בדיעבד את "חוק ההדחה". אם החשדות נגד גטאס יתאמתו והוא יורשע בדין, הוא בלאו הכי יודח, גם ללא החוק המיותר והמזיק.

* בעד הטבח – מזכ"ל מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הגורם המרכזי בחד"ש – המפלגה הגדולה ברשימת המשותפת) עאמר עאדל, חוגג את הטבח ההמוני בחלב: "איחוד העיר חלב מידי ארגוני הטרור הוא נקודת מפנה בהדיפת טרור ה'תכפיר' בסוריה ובהכשלת מתקפת האימפריאליזם והריאקציה על עמי האזור... העם הסורי שילם מחיר כבד כתוצאה משליטת כוחות הטרור, והקריב קורבנות רבים כדי להכריע את הטרור. יש לנו עמדה נחרצת נגד כל פגיעה באזרחים, ואנו תומכים בפתרון מדיני שבמרכזו מיגור הטרור וכינון תהליך פוליטי שמשלב את כל הכוחות הסוריים שמאמינים בסוריה מאוחדת, עצמאית, דמוקרטית ופלורליסטית."

יש לציין שבאותה מפלגה יש גם דעות אחרות, אפילו הפוכות. מנהיג המפלגה איימן עודה גינה את הטבח. אבל עובדה היא, שדמות מרכזית כל כך תומכת בטבח ההמוני, והוא לא היחיד. עובדה זו מדברת בעד עצמה.

רק בכל הקשור לישראל, יש להם דעה אחידה.

* מחדל חמור - הקלות הבלתי נסבלת שבה נרצח שגריר רוסיה בטורקיה, מצביעה על מחדל אבטחה אדיר, הן של טורקיה והן של רוסיה. מסתבר שהנציגים הזרים היחידים באנקרה שיש להם אבטחה, הם של ישראל וארה"ב.

לישראל יש היסטוריה של התנקשויות בנציגים דיפלומטיים שלה בטורקיה. לפני 45 שנים נרצח באנקרה הקונסול הכללי של ישראל בטורקיה אפרים אלרום, שנחטף ונרצח בידי טרוריסטים מארגון שמאל רדיקלי טורקי – "הצבא העממי לשחרור טורקיה". באותה תקופה דרג היחסים הדיפלומטיים בין המדינות לא היה מלא, לא היו שגרירים והקונסולים הכלליים היו הדיפלומטים הבכירים בנציגויות של שתי המדינות.

כעבור 21 שנה, ב-1992, נרצח קב"ט שגרירות ישראל בטורקיה, אהוד סדן, שמכוניתו מולכדה בידי מחבלים מ"ארגון הנקמה האיסלמי".

* החלטה סבירה - שמעתי את דבריה של אודליה כרמון, קורבן פגיעתו המינית הרעה של האנס הסדרתי משה קצב נגד שחרורו המוקדם, ואני מבין ללבה ולסערת נפשה. אולם אני משער שאלו היו תחושותיה ביום שחרורו, גם אילו שוחרר בתום ריצויו המלא של העונש. כך, מן הסתם, חשים קורבנות פשע, כשהפוגעים בהם משתחררים מן הכלא, ומבחינתם הם צודקים.

אולם לא בכדי, בחברה מתוקנת לא הקורבנות שופטים את הפושעים, אלא מערכת מקצועית, אובייקטיבית, הרואה את טובת הכלל. והמערכת השיפוטית בישראל כוללת בתוכה גם את מערך השחרור המוקדם של אסירים.

העובדה שוועדת השחרורים לא שחררה את האנס הסדרתי בחלוף 2/3 מתקופת מאסרו, מעידה על כך שאין המדובר בשחרור אוטומטי ולא בהנחת סלב. איני יכול לקבוע האם הוועדה צדקה בהחלטתה, אולם מקריאת נימוקיה, אני יכול לומר בוודאות שזו לפחות החלטה סבירה.

הוא כבר אינו סרבן טיפול כשהיה, ועל פי חוות הדעת המקצועיות שהוצגו לוועדה, הוא מפנים את חומרת מעשיו ומביע עליהם חרטה. האם הוא משקר? יתכן. אולם הספק קיים לגבי כל אסיר המביע חרטה ערב שחרורו, וראוי לסמוך על שיקול דעתם המקצועי של האנשים המנוסים העוסקים בכך.

שלילת חירות היא עונש כבד מנשוא, והאינטרס של החברה היא לאפשר מנגנון של שחרור מוקדם בגין התנהגות טובה, והדבר נכון גם לגבי האנס הסדרתי קצב.

יש לזכור, שהוא לא ממש יוצא לחופשי, אלא במשך שנתיים נוספות חלות עליו הגבלות לא פשוטות.

העיקר הוא למנוע מצב שבו בתום תקופת הקלון תחזור על עצמה חרפת דרעי. אני משוכנע שהפעם זה לא יקרה.

* ביד הלשון

התרגיל המסריח – את הפינה הקודמת הקדשתי למונח הפוליטי "התרגיל המבריק". הפעם אקדיש אותה למונח אחר מן ההיסטוריה הפוליטית הישראלית, המנציח תרגיל אחר.

"התרגיל המסריח" הוא הכינוי שהדביק יצחק רבין לתרגיל שחולל יריבו המר בהנהגת מפלגת העבודה שמעון פרס, בניסיון להפיל את ממשלת האחדות הלאומית בה היה חבר, ולהחליפה בממשלה בראשותו.

פרס היה מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר בממשלת האחדות השניה, בראשות יצחק שמיר מהליכוד, שקמה ב-1988, אחרי ממשלת הרוטציה. התרגיל היה חתירה מתוך הממשלה להפלתה, באמצעות שכנוע המפלגות החרדיות – ש"ס, אגודת ישראל ו"דגל התורה" לתמוך בהפלת הממשלה והקמת ממשלה בראשותו, תמורת הבטחות מפליגות בענייני דת ותקציבים, וכן שכנוע ח"כים ממורמרים מן הליכוד שלא נכנסו לממשלה (אברשה שריר) לערוק אליו ולהתמנות לשרים.

כאשר הצליח פרס לשכנע את המפלגות החרדיות, והוא היה משוכנע שיש לו רוב, הוא יזם  משבר מלאכותי סביב סוגיה מדינית. הכוונה הייתה להצביע בעד הצעת אי אמון בממשלה ולהפילה. כשלשמיר נודע על הכוונה, הוא פיטר את פרס, ובעקבות זאת פרשה "העבודה" מן הממשלה, והפילה את ממשלת שמיר בהצבעת אי אמון. הייתה זו הצבעת אי האמון היחידה בתולדות הכנסת, שבה נפלה הממשלה.

הנשיא הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה. הרב ש"ך, מנהיג "דגל התורה" אסר על מפלגתו להצטרף לממשלת פרס, הרב עובדיה יוסף, מנהיג ש"ס, החרה החזיק אחריו. שתי מפלגות אלו היו שותפותיו של פרס לתרגיל, והאיסור עליהן להצטרף שיבש את התרגיל. רק אגודת ישראל נותרה עם פרס, ויחד עם ח"כ שריר, היה בכך כדי להעניק לו רוב דחוק. הוא הציג את ממשלתו בפני הכנסת, אך שני ח"כים מאגודת ישראל, מזרחי וורדיגר, שסרו למרותו של הרבי מילובאוויטש,  הבריזו מן ההצבעה והיא בוטלה.

גם בתוספת הזמן לא הצליח פרס להרכיב ממשלה. אי לכך, הנשיא הטיל על שמיר להרכיב ממשלה, והוא הרכיב ממשלה חדשה, שמשלה עד בחירות 1992.

יצחק רבין, שכינה את התרגיל "התרגיל המסריח" הרחיב: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית".

* 929

בעשרים השנים האחרונות כתבתי עשרות מאמרים נגד האקטיביזם השיפוטי, נגד התערבות בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות ומדיניות מובהקות, התערבות שאינה באה לידי ביטוי רק במקרים המעטים שבהם בית המשפט פסל חוקים או החלטות פוליטיות של הממשלה, אלא גם במקרים הרבים שבהם הוא אישר אותם. גם במקרים האלה – אין זה מתפקידו והיה עליו לדחות את העתירות על הסף.

טענתי זאת גם במקרים שבהם הפסיקה של בית המשפט העליון הייתה כדעתי הפוליטית, כמו בנושא חוק טל. טענתי זאת כאשר לא דחה על הסף עתירות שעמן הזדהיתי, כמו בנושא שחרור מחבלים ועוד.

אני רואה באקטיביזם השיפוטי פגיעה במערכת המורכבת של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. האקטיביזם השיפוטי מחליש את הממשלה והכנסת, אך בסופו של דבר - בעיקר את בית המשפט. מעמד בית המשפט והכבוד אליו, הוא עיקר כוחו. הפוליטיזציה של בית המשפט, בעקבות האקטיביזם, פגעה קשות באמון הציבור במוסד הזה כמורם מעל הפוליטיקה, פגע במעמדו ובכך – כרסם בשלטון החוק.

לכן, תמכתי בחלק מן הרפורמות שהציע שר המשפטים פרידמן למערכת המשפט, וגם היום אני סבור שיש מקום לרפורמות, ובלבד שתהיינה שקולות ומאוזנות.

המחלוקת שלי עם האקטיביזם השיפוטי היא מתוך כבוד רב לבית המשפט, הערכה לשופטים, גם כאשר אני חושב שהם טועים; מתוך רצון לחזק את בית המשפט וחרדה למעמדו.

לצד הביקורת שלי, אני שולל מכל וכל את הגישה המנסה לעלות ב-D9 על בית המשפט העליון. אין זו רק ההשתלחות הביריונית הספציפית של ח"כ יוגב, אלא גישה של הסתה ושנאה כלפי בית המשפט והשופטים, דה-לגיטימציה לבית המשפט, הצגתו השקרית כ"סניף של מרצ", הדיבורים על דיקטטורה שיפוטית, הדיבורים על כך ש"הרוב צריך לשלוט בבית המשפט" והחמור מכל – הקריאה להפר את פסיקות בית המשפט. אני מעדיף בית משפט חזק שיש לי מחלוקת עם מדיניותו, על בית משפט מושתק ומפוחד שמצפצפים עליו.

אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בהחלטות מדיניות, אולם תפקידו וחובתו היא להגן על זכויות הפרט ועל החוק, מפני הרשות ומפני החלטות מדיניות. אנשי ה-D9 מנסים למחוק את בג"ץ ולערטל אותו מתפקידו המרכזי; התפקיד הזה. הם מנסים להציג החלטות שלו, שנועדו להגן על האזרח מפני הרשות, להגן על מיעוט, לוודא שהרשות עובדת על פי חוק, כהתערבות במדיניות.

אם יש נושא שבו בית המשפט נוהג לאורך שנים בדרך המאוזנת והנכונה, הנושא הוא ההתיישבות. כבר חמישים שנה השמאל הקיצוני מנסה לפעול באמצעות בג"ץ לשלילת חוקיות ההתיישבות מעבר לקו הירוק, ובית המשפט מקפיד לא להתערב, כי מדיניות ההתיישבות היא בסמכות הממשלה והכנסת. לעומת זאת, בית המשפט דן בעתירות של פרטים שנפגעו בידי הרשות, כאשר הוקמה התיישבות על אדמתם. לשם כך בדיוק קיים בית המשפט. אפשר לחלוק על פסיקתו במקרה ספציפי, אך עליו להבטיח את זכויות האדם ולהבטיח שמדיניות הממשלה תעשה על פי חוק.

בית המשפט אינו צריך להתערב במדיניות ההגירה של המדינה. לשם כך יש ממשלה וכנסת ותפקידן להחליט האם לפתוח את השערים למבקשי מקלט ולפליטים ועד כמה. אולם תפקידו של בית המשפט לדון בעתירות על פגיעה בזכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בארץ. אפשר לחלוק על פסיקה זו או אחרת שלו בנושא, אך עצם התערבותו הכרחית. ממשלה אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה.

החלטת בית המשפט לדחות את העתירה נגד ההתנתקות, הייתה מוצדקת, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בהחלטות המדיניות על גבולותיה של ישראל. מי שיוצאים נגד האקטיביזם אך דורשים מבית המשפט אקטיביזם קיצוני כמו פסילת החלטה מדינית מובהקת זאת, סותרים את עצמם מיניה וביה ומעידים על עצמם, שבסך הכל הם רוצים שבית המשפט תמיד יחליט על פי עמדתם. למרות שהתנגדתי להתנתקות ואני מתנגד לה גם היום, חשבתי ואני חושב גם היום שהממשלה והכנסת טעו, אך בית המשפט צדק כשלא התערב. בית המשפט הבהיר בפירוש שאין הוא מתערב, כי זו החלטה מדינית. עם זאת, הוא קיבל את העתירה על גובה הפיצויים וכפה על הממשלה להגדיל את הפיצויים לעקורים. וזה בדיוק תפקידו – להגן על הפרט מפני החלטת הרשות.

בית המשפט העליון פגע במעמדו באקטיביזם השיפוטי המאפיין אותו מאז שנות ה-90. למרבה הצער, הוא אינו לומד את הלקח וממשיך, גם אם פחות מבעבר, להתערב בנושאים לא לו, כמו בהתערבותו במינויו של הרב קרים לרבצ"ר.

אולם עם כל הביקורת על האקטיביזם השיפוטי, יש להגן על בית המשפט מפני המנסים לקעקע אותו ולפגוע בו ובעיקר – מפני הקוראים להפר את החלטותיו.

אלה העושים כן, פועלים מתוך שכרון כוח של מי שחושבים שהם יהיו הרוב לנצח, ולכן עליהם "לשלוט", כשהשליטה היא מחיקת כל הגורמים המאזנים ומגבילים את כוחם. גישה זו היא התנקשות בדמוקרטיה.

כמו בנושאים אחרים, גם בנושא המשפטי, יש צורך בדרך שלישית, בשביל הזהב, בין שתי הגישות הקיצוניות, הפוגעות בדמוקרטיה.

* "חדשות בן עזר"

* הארבעה עשר בדצמבר – ביום רביעי שעבר, מלאו 35 שנה לאחד האירועים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר בתולדות המדינה, לאחת היוזמות המדיניות החשובות, החכמות, מרחיקות הלכת והנועזות שהוביל מנהיג ישראלי כלשהו – חוק הגולן. כדי לחסוך מאתנו לחץ מדיני מאסיבי, הוביל ראש הממשלה מנחם בגין חקיקת בזק – בו ביום הוא הביא את החוק להחלטת ממשלה והעביר אותו בשלוש קריאות בכנסת. 

חוק הגולן החיל את ריבונות ישראל על הגולן. החל מיום זה, שבו החוק, המשפט והמנהל הישראלי הוחלו על הגולן, אין כל הבדל בין הגולן לת"א, לירושלים, לחיפה ולכל מקום אחר בשטחה הריבוני של מדינת ישראל. חוק הגולן הוא תרומתו הגדולה ביותר של בגין כראש הממשלה למדינת ישראל, אולי חוץ מהפצצת הכור העיראקי.

מאז, ובזכות אותו חוק, הועמקה חקיקת ההמשך, כאשר הוחלט שוויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב תחילה רוב של 61 ח"כים לפחות, ולאחר מכן משאל עם. משאל העם חוקק, לאחר תהליך שארך 15 שנים, כחוק יסוד.

ביום שבו אנו חוגגים 35 שנים לחוק הגולן, מוכיח לנו רב הטבחים מדמשק מהי האלטרנטיבה לריבונות ישראל.

* ומי לא בא? - מרכז מורשת מנחם בגין, בשיתוף עם מכון שמיר למחקר, ערכו אירוע חגיגי לציון 35 שנים לחוק הגולן. בחלקו הראשון של הערב, הנחיתי מושב שבו ראיינתי שני אישים שהיו מעורבים באירוע ההיסטורי. יהודה הראל, יוזם הרעיון ומי שהנהיג את המאבק הציבורי למען חוק הגולן ומשה ניסים, אז שר המשפטים, יד ימינו ושותף הסוד של בגין בהובלת היוזמה ובניסוח החוק.

הדובר המרכזי באירוע היה שר התחבורה ישראל כץ, שהציע להחיל את ריבונות ישראל על עוטף ירושלים.

באירוע אמור היה להשתתף דולן אבו סלח, ראש המועצה המקומית מג'דל שמס. למרבה הצער, ברגע שיצא הפרסום לאירוע, הופעל עליו מכבש לחצים והוא ביטל את השתתפותו. מה שמעיד על כך שבתהליך הישראליזציה של הדרוזים, נושא שחל בו שינוי מרשים לטובה בשנים האחרונות, יש לנו עוד כברת דרך לעשות.

* שקר כפול – במאבק למען חוק הגולן, גויס שמעון שבס, אז חבר קיבוץ אפיק, לתפקיד יו"ר ועד יישובי הגולן, ויחד עם יהודה הראל הוא הוביל את המהלך המוצלח. לאחר מכן הוא עזב את הגולן ובממשלת רבין השניה כיהן כמנכ"ל משרדו. הוא המשיך בתפקידו במסירות ונאמנות לרבין, גם כאשר רבין הסכים לנסיגה מהגולן.

בראיון לגל"צ, לציון 35 שנה לחוק הגולן, טען שבס שלא חל כל שינוי בדרכו. לטענתו, במאבק על החוק הקפדנו לדבר על ריבונות ישראל "בגולן" ולא "על הגולן", זה היה נוסח החלטת ועד יישובי הגולן, זה היה נוסח החוק שהצענו וזה היה נוסח העצומה ההמונית שעליה החלטנו. ולטענתו, זאת בדיוק הייתה עמדתו של רבין – נסיגה "בגולן", לא "מהגולן".

זהו שקר כפול. ראשית, באשר לעמדת ועד יישובי הגולן. בהחלטת הוועד שבה החל המאבק על החוק נאמר: "... תובעים היישובים להחיל מיד את החוק הישראלי על הגולן". אני מדגיש: "על הגולן". בהצעת החוק שגיבשו שדולת הגולן בכנסת וועד יישובי הגולן נאמר: "השטח של ארץ ישראל, המתואר בתוספת לחוק זה, נקבע בזה כשטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה". התוספת היא מפה, של הגולן כולו, עד המילימטר האחרון. אגב, החוק שהעביר בגין היה בנוסח כמעט זהה. נוסח העצומה ההמונית, שנוסח בפגישה של ראשי הוועד עם יגאל אלון (שאגב, היה הראשון שהציע כבר שלושה ימים לאחר מלחמת ששת הימים לספח את הגולן, וחזר על הצעתו במכתב לאשכול ב-1968) היה: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל – ריבונות ישראל ערובה לשלום ולביטחון". שוב – "הגולן". בה"א הידיעה.

השקר השני של שבס נוגע למדיניות רבין. נכון, בשלבים הראשונים של המו"מ רבין הקפיד לומר שהנסיגה תהיה "בַּגולן. לא מֵהַגולן". בהדגשת ה"בַּ" וה"מֵהַ". אולם בהמשך המו"מ הוא התקפל, והעביר את ה"פיקדון" המפורסם למזכיר המדינה כריסטופר, על פיו, אם חאפז אסד ישיב בחיוב למספר פרמטרים שהוא הציע, ישראל תהיה נכונה לסגת מכל הגולן.

מינוס כפול מינוס הם פלוס, אבל טועה שבס אם הוא חושב ששקר ושקר יהפכו לאמת.

* פגישה עם שבס – מיד לאחר הקמת ממשלת רבין, השתתפתי בפגישה של ראשי ועד יישובי הגולן עם שבס. שבס הבהיר שאין כל איום על עתיד הגולן, והוסיף: "אני יכול לתת לכם סימן. כל עוד לא התפטרתי מתפקידי, בטוח שאין כל שינוי בעמדת רבין על הגולן". עמדת רבין על הגולן הייתה עדין: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל".

* חגיגה - במסגרת חגיגות 35 שנה לחוק הגולן - הגולן שופע גשמי ברכה ונחליו שוצפים קוצפים משמחה.

* בני חושך בבני חושך – בשאר אסד הוא רודן אכזר וצמא דם, רב טבחים. אך בל נתבלבל. המלחמה בסוריה אינה בין דיקטטור לבין שוחרי חופש הנאבקים למען הדמוקרטיה. המורדים, ברובם, אינם טובים ממנו. עיקר המלחמה היא בין הקנאות האיסלמיסטית השיעית לבין הקנאות האיסלמיסטית הסונית. בין חיזבאללה לדאעש.

* ניצח בקרב – מאמץ מרוכז, אכזרי וחסר פשרות של אסד, רוסיה, איראן וחיזבאללה, הביא לאסד את ניצחונו הגדול ביותר עד כה, בשנות מלחמת האזרחים – כיבושה של חלב. אך המלחמה עוד רחוקה מלהסתיים וניצחונו של אסד עוד רחוק.

ביום שבו כבש אסד את חלב, הוא איבד את תדמור לידי דאעש. האירוע הזה ממחיש הן את התמשכות המלחמה והן את זהות הצדדים במלחמה הארורה הזאת.

* משלמי המחיר – הטבח בסוריה איום ונורא. הוא כבר גבה חיי 600,000 בני אדם. מיליונים אבדו את בתיהם. סופה של הטרגדיה הזאת אינו נראה באופק. המלחמה היא מלחמת בני חושך בבני חושך, אולם מי שמשלמים את עיקר המחיר אינם אנשי חיזבאללה ולא אנשי דאעש, לא אנשי אסד ולא המורדים בו. רוב הנטבחים הם אזרחים שלווים, בלתי מעורבים, נשים, ילדים, זקנים. ואין במלחמה הזאת טיפת חמלה, אין בה כל כללים, חוקי מלחמה, קווים אדומים.

* זכויות האדם - עד לאחרונה, בעוד הטבח בסוריה נמשך, ממשלו של אסד היה חבר מן המניין בוועדת האו"ם לזכויות האדם, שרבות מחברותיה הן רודנויות, ומשימתה הכמעט בלעדית היא לגנות את הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון, שלה הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה האנושית, על מימוש זכות ההגנה העצמית שלה וחובתה להגן על אזרחיה מפני טרור.  

* מכונת התעמולה האנטי ישראלית - במשך שנות מלחמת האזרחים בסוריה, ישראל טיפלה ומטפלת באלפים רבים של פצועים, פצועים ממדינת אויב. בתי החולים בצפון עמוסים בפצועים מסוריה. ישראל מצניעה מאוד את הפעולה, משיקולים שונים (לצערי). זמן רב היה איפול מוחלט על הסיוע, והיום הוא מוצג במשורה.

וכך מוצגת הפעולה ההומניטרית הזאת בידי מכונת התעמולה האנטי ישראלית הפנאטית, גדעון לוי: " קומץ פצועים שנבחרים על פי השתייכותם הארגונית, מטופלים לעיני מצלמות התעמולה ומוחזרים מיד אחר כך לתופת". ומה הוא מציע לעשות?  "לפתוח את השער לפליטים. כן, רבבות סורים, גם מאות אלפים". אין לי שמץ של אמון באכפתיות של האיש הרע הזה לסורים. רצונו הוא להציף את ישראל בסורים, בדומה לתמיכתו ב"זכות" השיבה, כדי שתחדל להיות מדינה יהודית.

* סיפוח לצד ויתור - הצעתו של השר כץ להרחבת גבולות ירושלים והחלת הריבונות על מעלה אדומים, גוש עציון וביתר עילית הגיונית, ועקרונית אני תומך בה. מדובר באזורים בקונצנזוס לאומי רחב, שבכל מקרה יישארו בידי ישראל, ומכל בחינה לאומית הם חיוניים, ואין בהם סכנה דמוגרפית.

עם זאת, אני סבור שאין לבצע צעדים מסוג זה, שלא במסגרת כוללת יותר של החלטה, בהסכמה רחבה, על גבולות הקבע של ישראל, כלומר גם מה האזורים שישראל מוותרת עליהם, כיוון שהם מסכנים את צביונה היהודי דמוקרטי. בעיניי, בד בבד עם סיפוח האזורים הללו, ראוי לבטל את הריבונות על חלק מן הכפרים הערביים הרבים, שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, הנזק בשליטה עליהם רב מתועלתהּ, והם מהווים איום דמוגרפי על ישראל.

להערכתי, סיכויי תכניתו של כץ להתממש בעתיד הנראה לעין קלושים.

* הכרעת רוב – ואם בהצבעה בעמונה הרוב היה מחליט לאמץ את הפשרה – האם המיעוט היה מכבד את ההחלטה? למה מה קרה?

* בוגדים - צריך להיות ברור: אדם שיעז להרים יד על חייל צה"ל או על איש כוחות הביטחון, אינו אלא בוגד.

* דמוקרטיית לינץ' - על פי הגישה הטוענת שהדמוקרטיה היא אך ורק הכרעת הרוב, ללא שלטון חוק, ללא בית משפט, ללא זכויות המיעוט, ללא זכויות הפרט – הרי שהתגלמות הדמוקרטיה היא לינץ'. במעשה לינץ', יש רוב מוחלט של עשרות אנשים מול מיעוט קטנטן של איש אחד, והמעשה מבטא בעליל את דעת הרוב.

* אנדרסטייטמנט – צבי בראל מ"הארץ" הכתיר מאמר על נתניהו: "האיש המסוכן בעולם". לא פחות. אני ממש מודאג באשר למצבם המנטלי של חברי דבוקת שוקן.

* לא נשכח - לא נשכח לאובמה את הסכם הגרעין האיראני. אך בל נשכח לו גם את מטוסי האדיר ואת "כיפת ברזל". גם בהסכם הגרעין, עם כל חומרתו וסכנתו, כוונתו הייתה טובה. הסיוע לישראל מעיד על ידידות האמת שלו.

* בזבזנים עד מאוד - אני מלא הערכה לראש אכ"א האלוף טופולונסקי על החלטתו להתפטר, בעקבות גניבת מחשב צה"ל מביתו. ועם זאת, חוששני שהיינו בזבזנים עד מאוד. על פי מה שנאמר עליו בימים האחרונים, מדובר בקצין איכותי ביותר, מוכשר ביותר, מצליח מאוד, שאת כל חייו הבוגרים הקדיש לביטחון המדינה, ושצה"ל והמדינה השקיעו בהכשרתו משאבים רבים. האם מעידה מן הסוג שמעד, שאינה במישור המוסרי, אינה במישור השחיתות, אינה במישור השקר – היא סיבה המצדיקה מצה"ל לוותר על שירותיו? האם אדם, גם בתפקיד כזה, אינו עלול למעוד? טוב עשה שנטל אחריות מלאה, לא טייח, לא סיפר סיפורים, לא לקח עורכי דין, לא הפעיל מקורבים ויחצנים. טוב שהציע את התפטרותו. מן הראוי היה לדחות את ההצעה, ולהסתפק בנזיפה.

* קוד לבוש – כאשר דליה איציק כיהנה כיו"ר הכנסת (אגב, יושבת ראש ולא "יושבת ראשת") היא קבעה קוד לבוש דרקוני, על פיו אסורה כניסה לכנסת בג'ינס, כולל האורחים. היה זה קוד לבוש מנוכר ומתנשא, זר לתרבות הלבוש הישראלית ומרחיק את הכנסת מן העם. על ההחלטה הזו נמתחה ביקורת ציבורית, אך איש לא חלק על עצם הצורך בקוד לבוש.

החלטתו הראשונה של ריבלין כיו"ר הכנסת, מיד לאחר השבעתו, הייתה ביטול החלטתה של דליה איציק באשר לג'ינס. אך גם בתקופתו היה קוד לבוש.

אני מזכיר זאת, כמובן, בהקשר של הסערה האחרונה באשר לקוד הלבוש בכנסת. גם בעיניי, קוד האוסר לבישת חצאית המגיעה עד מעל הברך הוא קיצוני ולא ראוי. יש מקום לביקורת על כך. אולם קוד לבוש – חייב שיהיה. הבעיה היא, שמחלוקת על קוד לבוש, הפכה לחגיגה אופיינית של הקצנה והתלהמות: "רודנות", "חשכת ימי הביניים", "כפיה דתית", "איראן", "זכותה של האישה על גופה", "מי שזה מעורר את ייצרו – שיילך לטיפול" וכו' (יכול להיות שרק במקרה לא שמעתי שזה "מזכיר את גרמניה לפני 70-80 ו-90 שנה?").

הלו, תרגיעו. הרי בדיוק בשם אותם טיעונים אפשר לתקוף כל קוד לבוש. האם מישהו חושב שראוי להגיע לכנסת, למשל, בביקיני? בתחתונים? בגופיה? איפה עובר הגבול? צריך להגיע להסכמה על הגבול. בהידברות, בשיח ראוי ומכבד. לא בהתלהמות ובלי הפרנויה המלאכותית הזאת.

* מכנה משותף נמוך - מה המשותף למוספים הספרותיים של "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו"ישראל היום"? באף אחד בהם לא נכתבה מילה על חתן פרס ישראל לספרות חנוך ברטוב, שהלך השבוע לעולמו (במוספים האחרים לא בדקתי).

* עיתונאות אמינה - נחום ברנע, שבמוסף הספרותי של עיתונו לא נכתבה מילה על חנוך ברטוב, תקף את השרה מירי רגב, שבעוד היא הספידה בכלי התקשורת את אהובה עוזרי, היא "בחרה לשמור על זכות השתיקה" ולא ספדה לחנוך ברטוב.

אולם מירי רגב דווקא ספדה לחנוך ברטוב. ציטוט של משפט אחד מהודעתה: "היום אנחנו מרכינים ראש עם לכתו, איש ספר ודעת שהרעיף על כולנו מאוצרותיו, ועל כל המלים המופלאות שיצאו תחת עטו משיבים במילה אחת – תודה". הודעה זו התפרסמה יומיים לפני הכתבה של ברנע.

נחום ברנע, חתן פרס ישראל לעיתונות, יודע לעשות את העבודה העיתונאית הפשוטה – לבדוק האם מירי רגב פרסמה הודעת אבל. הוא בחר לא לעשות זאת, והעדיף להשתלח בלי בדיקה. והוא לא סתם השתלח, אלא עימת את שתיקתה שלא הייתה, עם הספדה לאהובה עוזרי. למה? מה המניע שלו? הוא רצה להציג את השרה כמי שמתעלמת ממותו של הסופר כי הוא "אשכנזי".

עיתונאות אמינה ואחראית.

* ביד הלשון

התרגיל המבריק – אחד המושגים הבולטים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל הוא "התרגיל המבריק". ב-19 בדצמבר 1976, לפני 40 שנה בדיוק, הודיע יצחק רבין על פיטוריהם של שניים משרי המפד"ל, שנמנעו בהצבעת אי אמון בממשלה של החזית הדתית התורתית (היום – יהדות התורה), בטענת חילול שבת בסיום טקס קבלת מטוסי F-15 לישראל. למחרת הפיטורין הגיש רבין את התפטרותו לנשיא, וכך ממשלתו הפכה לממשלת מעבר ללא השרים שפוטרו.

התרגיל של רבין זכה לכינוי "התרגיל המבריק", כיוון שכך הוא נקרא בפי מקורביו ושותפי סודו של רבין, אולם בבחירות הליכוד עלה לשלטון, והמושג הפך למשל ולשנינה, כתרגיל שנראה מבריק אך השיג תוצאות הפוכות.

כל ההתנהלות של רבין נבעה מהאקסיומה שבכל מקרה, המערך יישאר בשלטון, כיוון שכל אפשרות אחרת נראתה דמיונית. אולם עצם פיטורי שרים שנמנעו בהצבעת אי אמון הייתה מתבקשת, כיוון שעקרון האחריות המשותפת של שרי הממשלה הוא הכרח למשילות סבירה.

* "חדשות בן עזר"