הבלוג של אורי הייטנר

אותי חינכו בצה"ל, שכאשר מחבל עומד מולי ומבצע פיגוע, עליי לשלוף את הנשק ולירות בו. את התובנה הזאת קיבלתי מיומי הראשון בטירונות עד יומי האחרון במילואים, כמסר חד, חלק, ברור, אינו משתמע לשני פנים, עד שהפך כמעט לטבע שני.

והנה, עשרות מחבלים חדרו לבסיס צה"ל, עשו בו כבתוך שלהם, השחיתו רכוש צה"ל, התפרעו, יידו אבנים בחיילים והשיא – פיגוע ממוקד, ניסיון לרצוח את המח"ט באמצעות השלכת בלוק לעברו. והמח"ט – מח"ט (!), לוחם ותיק ומנוסה, מפקד ותיק ומי שאמור לשמש דוגמה לחייליו, ראה את המחבלים ממרחק של מטר, ולא עשה דבר. לא זו בלבד שהמחבלים יצאו חיים מן האירוע, הם אפילו לא נעצרו. כמו שאר חבריהם, הם עזבו על הרגליים, כשכל עצמותיהם שלמות, עלו על ההסעה שהמתינה להם ונסעו הביתה, כאילו חזרו מבילוי לילי.

לכאורה, הפסקה הבאה במאמר הייתה אמורה להיות קריאה להדחתו המיידית של המח"ט. אך למרות כישלונו המחפיר, התמקדות בו ובהתנהגותו תחמיץ את שורש הבעיה. הרי ברור שאילו היה מדובר במחבל פלשתינאי, המח"ט היה נוהג כמצופה ממפקד בצה"ל והתוצאות היו אחרות. מה קרה? מה גרם לו לנהוג כצ'יקמוק?

האמת היא שהמח"ט לא נהג בניגוד ל-DNA הצה"לי. צה"ל נועד להגן על המדינה ואזרחיה מפני אויביה. המונחים – אויב וכוחותינו, עמית או טורף; אף הם מושגים עליהם מחונך חייל מן הטירונות ועד השחרור. חייל יודע שעליו להגן על אזרחי המדינה מפני האויב הערבי. בעבור החייל, האבחנה ברורה: אזרח ישראלי הוא גורם שעליי להגן עליו. המח"ט שהותקף, הספיק לחשוב מהר בעיצומו של הפיגוע, ולזכור שהמחבל הוא בעצם אזרח ישראלי שעליו להגן עליו. וכך הוא היה כמשותק, ועלול היה לאבד את חייו.

יש משהו בריא במחשבה הבסיסית שתפקיד צה"ל להגן על אזרחי ישראל ולהילחם באויבי ישראל. אבל יש מקרים שבהם אזרחי המדינה הם אויבים. על צה"ל לעשות שינוי מנטאלי ולחדד את הגדרת האויב.

ההגדרה החדשה: מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב, הוא אויב של צה"ל, של מדינת ישראל ושל העם היהודי. מי שמרים יד על  חייל, מי שמרים אבן על חייל, מי שמבצע פיגוע נגד חיילי צה"ל, הוא אויב. ובמלחמה – כמו במלחמה.

אם ראש הממשלה טוען שנחצו הקווים האדומים ויש למגר את הפגע הרע, כלשונו, עליו להבין שאחריותו היא להעביר לכל גורמי אכיפת החוק את המסר שמדובר באויב, שיש לנהל מלחמת חורמה נגדו, בלי בג"ץ ובלי "בצלם". יש להעביר את המסר הזה לצה"ל, לשב"כ, למשטרה, לפרקליטות. אם גורמי המודיעין יודעים להכווין את כוחות הביטחון לחדר מסוים בבית מסוים בשעה מסוימת כדי להגיע למחבל פלשתינאי, לא יתכן שבמשך חודשים הוא לא ימצא את מחבלי "תג מחיר". ואם השב"כ יודע את זהות המחבלים אך לא מצליח להביא להרשעתם והם משוחררים שוב ושוב, יש לחזור ולהפעיל מעצרים מנהליים, צווי הרחקה וכד'. יש בישראל תקנות לשעת חירום ומן הראוי שיופעלו. על הפרקליטות להעמיד את המחבלים לדין על העבירות החמורות ביותר שניתן להגדיר בהם את מעשיהם, על מנת שייכנסו לכלא לעשרים ושלושים שנות מאסר. עלינו להפסיק להתייפייף ולכבול את ידינו במאבק מול מי שאין להם אלוהים ואין להם גבולות.

מטורפי הימין הרדיקאלי הכהניסטי הם אויבי העם והמדינה אך בראש ובראשונה אויבי מפעל ההתנחלות ביש"ע. על ציבור המתנחלים להפסיק לשתוק לנוכח מעשי הטירוף של האנשים האלה. על צה"ל וכוחות הביטחון לארגן ולשתף מתנדבים מקרב המתנחלים, דרך ארגונים כמו המשמר האזרחי, "המתמיד" וכו', במלחמת החורמה נגד האויב מבפנים, הגיס החמישי.

עלינו להגדיר אותם כאויב ויש לעשות זאת מיד, ולא להמתין עד שיהיו בתוכנו הורים שכולים, שבניהם החיילים נרצחו בידי המחבלים הללו.

מרכז "יובלים" מקיים תכנית הנקראת "שיח בראש צעיר" – מפגשים לחניכי מכינות קדם צבאיות, תלמידי ישיבת ההסדר בקריית שמונה ובנות שירות לאומי; חילונים, דתיים ומסורתיים, העוסקים בסוגיות מרכזיות בחברה הישראלית.

הערב נערך המפגש השני השנה, שיוחד לנושא: גבולות הציות לחוק.

מאחר ונעדרתי מהמפגש הראשון, פתחתי היום את המפגש במליאת הפתיחה, כדי להציג את עצמי ולספר על מרכז "יובלים". לא היה בכוונתי להתייחס לסוגיה שתדון במפגש, אולם לנוכח הפיגוע החמור שקרה הלילה – חדירת המחבלים היהודיים למחנה צה"ל, תקיפתם ופציעתם של הקצינים והשחתת רכוש צה"ל, ולא פחות חמור – אוזלת היד של הצבא והעובדה שאף אחד מהחבלים אפילו לא נעצר, לא יכולתי שלא להתייחס לאירועים, ולדברים על "יובלים" הוספתי את הדברים הבאים:

אני זוכר אי אז בשנות השבעים, תקופת ילדותי, דיון תקשורתי שכותרתו הייתה: "האם החוק הוא גבול, או יש גבול לחוק". היה זה בתקופה שבה "גוש אמונים" ניסה להקים יישובים ביהודה ושומרון בניגוד להחלטת הממשלה ותוך הפרת חוק. המתדיינות היו שתי מנהיגות פוליטיות בולטות. מצד אחד שולמית אלוני, אז שרה בממשלה ומנהיגת רצ, התנועה שקדמה למרצ. מולה גאולה כהן, אז ח"כית מהליכוד ולימים – פרשה מהליכוד והייתה בין מייסדי תנועת "התחיה".

המסר של שולמית אלוני היה ברור: ישראל היא מדינה דמוקרטית. דמוקרטיה אינה מדינת הלכה אלא מדינת חוק. החוק מחייב את כולנו. מי קובע את החוק? דמוקרטיה היא שלטון הרוב ולא שלטון הרב. הרוב קובע את החוקים והמדיניות וחובת האזרחים לציית לחוק.

לעומתה, גאולה כהן אמרה שהחוק אמנם חשוב ויש לכבד אותו, אבל יש דברים שעומדים מעל החוק – ערכים נצחיים, המצפון, המוסר. לעתים, יש חוקים שחובה להפר אותם.

חלפו שנים, והפוזיציה הפוליטית השתנתה. שולמית אלוני הייתה לתומכת מובהקת בסרבנות שירות בשטחים ובדיבוריה לא אחת היא מתקרבת אל סף קריאה למרי אזרחי.

ללמדך, שהגישה אצלנו לשלטון החוק, לרוב אינה עקרונית, אלא תלויה בפוזיציה שלנו. כולנו תומכים בכל לבנו בשלטון החוק כאשר צריך לאכוף אותו על יריבינו הפוליטיים. כאשר צריך לאכוף אותו עלינו, אנו די מזלזלים בו. מה זה בסך הכל החוק – הסדר זמני בין אנשים. היום הוא כזה, מחר הוא אחר. מין משהו אפרורי וחסר השראה. מה זה לעומת ערכים נצחיים, לעומת המוסר, לעומת המצפון?

אבל למען האמת, הערכים, המוסר והמצפון הם הדעה הפוליטית שלי, וליריב שלי יש דעה פוליטית משלו. אי אפשר לקיים חברה ומדינה, ללא ההסכמיות הזאת, שבאה לידי ביטוי בחוקים שהרוב מקבל. ומי שמתנגד למדיניות או לחוק, יש לו דרכים דמוקרטיות להיאבק לשינויים, במסגרת החוק.

אנו מעלים על נס אי ציות בהיסטוריה של עמנו ובתולדות העמים, אולם יש הבדל בין אי ציות והפרת חוק בדיקטטורה ותחת דיכוי, לבין חיים דמוקרטיים. בחיים דמוקרטיים, יש לי דרך להיאבק בלי לעבור על החוק.

כשתשבו בקבוצות הדיון ובחברותות ותדונו בסוגיית גבול הציות, אני מציע שלא תצביעו על הפרת החוק של הצד השני ועל הקושי של הצד שלכם לקבל חוקים המקוממים אתכם, אלא תנסו לחשוב הפוך – על הפרת החוק בצד שלכם, ועל הקושי של הצד השני לקבל חוקים המקוממים אותו. דומני, שסוג כזה של חשיבה הרבה יותר מתאים לדיון כזה.

הלילה נעשה מעשה חמור ביותר בישראל – מחבלים יהודיים חדרו למחנה צה"ל, תקפו באלימות את המח"ט וסגנו, יידו אבנים בחיילי צה"ל והשחיתו כלי רכב וציוד. הגינויים למעשה הזה באו מכל עבר.

אבל אין די בגינוי, ללא חשבון נפש. איך הגענו למצב שמעשים כאלה אפשריים? האם לא הקלנו ראש ועצמנו עין לנוכח עבריינות פוליטית, לנוכח סרבנות שירות בצה"ל, לנוכח הפרת חוק, לנוכח אלימות כלפי חיילי צה"ל, הן בידי נוער הגבעות והן בידי האנרכיסטים המפגינים נגד גדר הביטחון? האם שוויון הנפש שלנו, לאורך שנים, לנוכח העבריינות הזאת, לא הכשירה את הקרקע לפיגוע שקרה הלילה?

לא נוכל להתמודד בהצלחה עם מקרי הקצה, אם לא נשכיל לקבוע גבול חד משמעי. החוק הוא הגבול. הפרת החוק היא זרע הפורענות, שמביאה למעשים החמורים להם היינו עדים הלילה.