כתבו עליו בעיתון / אריק איינשטיין ושלום חנוך

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.12.11

התיקון לחוק לשון הרע, הנדון בימים אלה בכנסת, עורר, לצד דיון ענייני על פרטי החוק, תופעה שאותי היא מדאיגה. תופעה של לגיטימציה ללשון הרע, כפעולה עיתונאית לגיטימית ומכובדת, עד כדי כך שחובה להגן עליה. לשון הרע הוצגה כביטוי לדמוקרטיה, הוצאת דיבה - כחופש הביטוי ושקר - כאמת. ואף שאני חושב שהתיקון לחוק, כפי שהוצע, מיותר ושגוי, אני רואה כבעייתית ביותר את ההתייחסות האוהדת ללשון הרע.

אחת הטענות המרכזיות של מתנגדי החוק, היא שהוא לא נועד להגן על האזרח הקטן, אלא על הפוליטיקאים. יש בכך צביעות רבה. האם מותר להוציא דיבת פוליטיקאים רעה, לכתוב עליהם דברי שקר? האמת היא שבד"כ התקשורת אינה עוסקת באזרח הקטן, ולכן ההתייחסות היא באמת כלפי אנשים מפורסמים, המעוררים את עניין הציבור והתקשורת. מדובר לא רק בפוליטיקאים, אלא גם בספורטאים ואמנים.

אריק איינשטיין נפגע בעבר מהתקשורת, שכתבה עליו מידע מסולף, שקרי ופוגעני. לא בכדי, הוא ממעט להתראיין. כאמן, הוא הגיב על כך בשירים.

שיר אחד, שיצא בשנות ה-90 הוא "עיתונאי קטן שלי". בשיר זה הוא פונה ישירות, בגוף שני, לעיתונאי הקטן ומאשים אותו, לא פחות, בשפיכות דמים. "אז איך אתה ישן בלילה / עיתונאי קטן שלי / על מה אתה חולם בלילה / אחרי שפיכת הדם / איך אתה נרדם?" השיר הזה עורר סערה ציבורית וטענות כלפי אריק איינשטיין על כך שהוא מכפיש את כלל ציבור העיתונאים ופוגע בחופש הביטוי, כאילו חופש הביטוי שלו הינו ערך פחות מקודש מחופש הדיבה של עיתונאים.

יש לציין שביהדות שפיכות דמים היא אחת משלוש עבירות חמורות עליהן נכתב "ייהרג ובל יעבור", כלומר מוטב לו לאדם למות מאשר לבצע אותן. וכבר חז"ל קבעו, ששפיכות דמים אינה רק רצח פיסי, אלא גם רצח אופי. הם אמרו שהמלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים. ויש לכך הסבר, שפניו של אדם שהושמץ ברבים מלבינים, כי הדם אוזל מהם, ומכאן שזוהי שפיכות דמים.

אני לא כל כך אוהב את השיר הזה, שהנו בוטה וישיר מידי, ומעדיף עליו שיר אחר, שגם בו אי אפשר לטעות בעלבון הצורב שבהשראתו הוא נכתב, אולם הוא מטפל בסוגיה באופן יותר מעודן ובהומור, היאה יותר ליצירה אמנותית, לטעמי. השיר הוא "כתבו עליו בעיתון", מן האלבום "פלסטלינה".

שנת 1970 היא שנה מכרעת בתולדות הרוק הישראלי, שבמרכזה עמדו אריק איינשטיין ושלום חנוך. הם הוציאו באותה שנה שני אלבומי מפתח, הנחשבים לאלבומי הרוק הישראלי הראשונים – שני תקליטים נפלאים, שהניבו כמה מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית; "שבלול" ו"פלסטלינה". בין השאר יצאו באלבומים אלה השירים "למה לי לקחת ללב", "מה אתי", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "אבשלום", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "קח לך אישה", "הבלדה על יואל משה סלומון" ועוד יצירות רבות ויפות. אך לא פחות משירי האלבומים עצמם, חשובה השפעתם הגדולה על המוסיקה הישראלית. בנוסף לשני האלבומים, הפיקה חבורת האמנים הללו, שכללה גם את אורי זוהר, צבי שיסל, דורי בן זאב, שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ואחרים, את תכניות הטלוויזיה הבלתי נשכחות - הסדרה "לול", שעל שמה זכו לכינוי חבורת "לול".

התקשורת, באותם ימים, התעסקה רבות בחברי החבורה, שנחשבו בלשון ימינו ל"מגה סלבס", וכדרכה של התקשורת – לא תמיד הקפידה על כל תג ותג של אמת, אם לנקוט לשון המעטה. אריק איינשטיין מספר בשירו על פנחס, אמן שהתקשורת טיפחה, הוא נהיה מפורסם ואז החלה ללכלך עליו. כתבו עליו שהוא כזה ושהוא כזה, שאשתו היא ככה ושהוא לוקח ככה. כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

כתבו שהוא מצליח מאוד / הוא נהיה מפורסם / כתבו שהוא מרוויח / כתבו שהוא חדש / בסוף כתבו שהוא מושלם. // כתבו עליו בעיתון הרבה דברים / הוא בכלל לא ידע שהוא כזה // כתבו שאשתו ברחה עם נוצרי, הו ג'יזוס / הוא נהיה כמו סמרטוט / הוא הלך לאיבוד / כתבו שהוא שותה / כתבו שהוא בולע / וזה הסוף שלו, חבל. // כתבו שהוא בשמאל החדש ישן / שניסה כבר הכל / שראה את הסוף / כתבו שהוא בכלא / כתבו שהוא נשבר / בסוף כתבו שהוא נפטר // הו, פנחס / מה עשו לך העיתונים?

המאבק החברתי של החודשים האחרונים, התחולל באופן ספונטני למדיי, ללא הנהגה מכוונת, והצמיח מתוכו מספר דמויות בולטות, כמו דפני ליף, איציק שמולי, סתיו שפיר, איציק אלרוב (מחאת הקוטג') ואחרים. אולם המאבק החברתי אינו רק מחאת האוהלים, אלא גם מאבקים נוספים שהתרחשו במקביל, ובהם מאבק הרופאים.

מאבק זה הצמיח את מי שבעיניי הוא הגיבור בה"א הידיעה של המאבק, ואני מקווה שלא גיבור טראגי שלו. כוונתי לד"ר ליאוניד אידלמן.

אידלמן הוא יו"ר הר"י (ההסתדרות הרפואית) שהוביל את שביתת הרופאים. ניכרים דברי אמת, ובהופעותיו הטלוויזיוניות הוא כבש את לב הציבור באמינות שהקרין, בצניעותו, במתינותו ובאחריותו הציבורית. כשהוא שבת רעב וצעד בשמש הקופחת תוך כדי שביתתו, הציבור היה אתו, האמין בו, גיבה אותו. ציבור החולים האמין לו שהוא נאבק למען הרפואה הציבורית בישראל, והיה מוכן לסבול ולשלם את מחיר השביתה.

אידלמן ניהל בנחישות מו"מ עם כרישי המו"מ של האוצר והשיג הישגים גדולים לציבור הרופאים. אולם במו"מ, בכל מו"מ, אי אפשר להשיג את כל הרצונות. בסופו של דבר, כדי להגיע להסכמות, אין ברירה אלא להתפשר. וכאן קרה מה שלא קרה מעולם בתולדות מערכת יחסי העבודה בישראל – גורמים מיליטנטיים הפנו עורף להנהגתם, שנבחרה באופן דמוקרטי, לא כיבדו את הכרעתה ויצאו למאבק נגד ההסכם שחתמה. הם נהגו בחוסר אחריות משווע, ובלי לחשוב על משמעות התקדים שלהם, והפגיעה שהוא עלול לגרום לרעיון העבודה המאורגנת. נכון, כיוון שהם מחזיקים את השלטר של חיי אדם - כאשר הם הולכים עד הסוף אין ממשלה שלא תיכנע לתביעותיהם. אולם השלכות התנהגותם עלולות להיות פגיעה קשה במעמדם של ארגוני העובדים והנהגותיהם הנבחרות, מה שעלול לפגוע בעובדים בישראל.

הרופאים המיליטנטים השתלחו באידלמן, בזו לו, הציגו אותו ככישלון וככלי ריק, עשו לו רצח אופי. אולם בניגוד אליהם, אידלמן הוא בעיניי מופת למנהיגות עובדים אחראית. אידלמן נאבק באמת ובתמים למען הרפואה הציבורית בישראל ולמען צדק בריאותי בחברה הישראלית.

כאשר אנו מדברים על אי צדק חברתי, אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא העובדה הנוראה, שתוחלת החיים בפריפריה נמוכה יותר מאשר במרכז. המאבק של אידלמן היה בראש ובראשונה כדי לגול את החרפה הזאת. הוא נאבק למען הפריפריה ובמו"מ עמד על העדפה מתקנת לרופאים בפריפריה, כדי לעודד אותם לבחור בפריפריה. כדי להשיג את ההישג הזה, הוא היה מוכן להתפשר על שכרם של הרופאים מהמרכז, אף שהוא עצמו עובד בביה"ח רבין. הוא פעל בניגוד לאינטרס האישי שלו, תוך נכונות להתעמת עם עמיתיו, אותם הוא פוגש מידי בוקר בעבודה, כדי לתקן את המעוות. ואכן, על פי ההסכם שעליו הוא חתם, שכרם של הרופאים בפריפריה גבוה ב-20% משכר הרופאים במרכז. פער זה עשוי היה לחולל שינוי של ממש באחד הנגעים המורסתיים של החברה הישראלית.

את ההישג הזה שחקו מאוד הרופאים המיליטנטיים שנאבקו למען שכרם האישי. אחת מנקודות השפל במאבקם, הייתה התור המופגן של 200 רופאים בשגרירות קנדה. אני סולד מישראלים על תנאי, אך במקרה זה סלידתי גדולה שבעתיים, כיוון שהמסר שלהם היה שהם מתנגדים להסכם המעדיף את הפריפריה, כי עפולה (שלא לדבר על צפת) רחוקה להם מידי. מונטריאול קרובה יותר.

ליאוניד אידלמן – הוא בעבורי גיבור המאבק החברתי בישראל.

                                                                                                                                     * "על הצפון"

אחת ההחלטות המדיניות המשמעותיות ביותר בתולדות המדינה, הייתה החלטתו של דוד בן גוריון, בשנותיה הראשונות של המדינה, על אוריינטציה פרו מערבית של ישראל. היה זה בשיאה של המלחמה הקרה בין ארה"ב ובעלות בריתה במערב אירופה לבין הגוש הסובייטי בראשות ברית המועצות. האוריינטציה הזאת לא הייתה מובנת מאליה. המפלגות המובילות בישראל היו סוציאליסטיות, ולא כולן התפכחו עדיין מאמונתן בבריה"מ. מפלגות השמאל דחפו לאוריינטציה פרו סובייטית, אם בשל אמונתן שבריה"מ מיישמת את החזון הסוציאליסטי ואם בשל אמונתן שבריה"מ מייצגת את עולם המחר, וראוי שישראל תהיה חלק מעולם זה, מסיבות פרגמטיות.

התקופה בה קיבל בן גוריון את ההכרעה, הייתה תקופה אפלה בתולדות ארה"ב, תקופת המקארתיזם. המקארתיזם היה רדיפה פוליטית של יריבים (דוגמת הרדיפה אחרי השופט סולברג, בשל מגוריו בגוש עציון, היום בישראל). באותה תקופה בבריה"מ סטלין רצח מיליונים מבני עמו. יחי ההבדל. ישראל הקטנה והצעירה שאפה ליחסים טובים עם כל מדינות העולם, אך בברירה שעמדה בפניו בחר ב"ג למקם את ישראל כחלק מן העולם החופשי.

ארה"ב אינה מושלמת. מצב זכויות האזרח בתוכה, אינו מתקרב לזה שבישראל (והדוגמה הבולטת ביותר לכך, היא מאות מוצאים להורג בארה"ב מידי שנה). לא אחת ארה"ב מאכזבת אותנו במדיניותה. אולם ארה"ב הייתה ועודנה מנהיגת העולם החופשי. היא הייתה ועודנה האויב המרכזי של כל איום על האנושות בכל תקופה. בעבר היה זה האיום הסובייטי. היום זה האיום האסלאמי. ארה"ב הייתה ועודנה בעלת הברית החזקה והחשובה ביותר של ישראל, וקיים בארה"ב קונסנזוס אמתי של מחויבות לברית זאת.  

אשר על כן, לא ברור איזו רוח שטות דחפה את שר החוץ אביגדור ליברמן להתייצב לצד פוטין, במתיחות שנוצרה בין ארה"ב והעולם החופשי לבין רוסיה, בעקבות הבחירות המזויפות שנערכו ברוסיה בשבוע שעבר. מה דחף אותו לצדד בעמדתו של פוטין ולהלבין את הזיוף, בניגוד לדברי המשקיפים מטעם המערב שבחנו את העובדות? ישראל היא מדינה קטנה, אינה מעצמה גדולה, אין היא חייבת בכל נושא בינלאומי לבטא את עמדתה. אולם אם היא בוחרת לבטא עמדה, עליה להתייצב עם העולם החופשי, הדמוקרטי, לא לצד הדיקטטורות.

רוסיה של פוטין אינה בריה"מ. אין היא אימפריית הרשע הסובייטית, כבימי המשטר הקומוניסטי. פוטין אינו ברז'נייב ולבטח לא סטלין. אולם פוטין הוא שליט אוטוריטארי ורוסיה אינה דמוקרטיה, גם אם יש בה מרכיבים שונים של דמוקרטיה, בעיקר פורמאלית.

מיכאיל גורבצ'וב, מגדולי האישים בעולם במאה ה-20, פירק את הדיקטטורה הסובייטית העריצה, והחל להעלות את רוסיה על דרך דמוקרטית. ילצין, הנשיא הראשון של רוסיה לאחר פירוק בריה"מ, לא השכיל ליצור דמוקרטיה חזקה, ועל רוסיה השתלטה אנרכיה, ממנה נהנו בעיקר האוליגרכים, המתעשרים החדשים בדרכים בלתי כשרות,  אנשי הפשע המאורגן. העם הרוסי כמה למנהיג חזק, שיציל את הדמוקרטיה וישליט את החוק והסדר על רוסיה. פוטין אמור היה למלא את התפקיד הזה. תחילה, דומה היה שהוא אכן עושה זאת. אולם שלטונו האוטוריטארי חנק את צמיחת הדמוקרטיה, ורוסיה תחת שלטונו (כנשיא וכראש הממשלה) הולכת והופכת בהדרגה לדיקטטורה, על מאפייניה השונים. זיוף הבחירות הוא שלב נוסף בתהליך הזה, המבטא הפניית עורף לרצון הציבור, כדי להבטיח בדרכים בלתי כשרות את המשך שלטונו.

יש לישראל אינטרס ביחסים חמים עם רוסיה, אך אל לנו להתבלבל. בעימות בין רוסיה לעולם החופשי, חובתה של ישראל להתייצב בצד הנכון – הצד של העולם החופשי, בראשות ארה"ב. התנהלותו של ליברמן, לבטח ללא כל דיון וללא כל הסכמה של רוה"מ, היא פגיעה משמעותית באינטרס הלאומי של ישראל, פגיעה ביחסי ישראל וארה"ב ופגיעה במעמדה הבינלאומי ובתדמיתה של ישראל. התנהלותו של ליברמן שערורייתית, ואם מישהו עוד היה זקוק לתזכורת לכך שהאיש אינו ראוי לתפקיד אותו הוא נושא, דבריו אלה הוכיחו זאת באופן חד משמעי.

מדיניותו של ליברמן אמורה הייתה לקרב בין ישראל לבין רוסיה. אחרי שלוש שנים, ניתן להכתיר את היומרה הזאת ככישלון מהדהד. רוסיה מנהלת מדיניות פרו ערבית ואנטי ישראלית מובהקת. רוסיה תמכה ביוזמת אבו מאזן לפתרון כפוי והיא משמשת מכשול עיקרי בפני הסנקציות על איראן. רוסיה תומכת במשטרים הערביים האפלים, כמו שלטונו של אסד בסוריה. שום דבר במדיניות זו לא השתנה, בזכות פועלו של ליברמן.

יש מקרים שבהם מדינה נדרשת לבחור בין עמדה מוסרית לבין אינטרס פרגמטי. במקרה זה, יש חפיפה בין העמדה המוסרית והאינטרס. סגן ראש הממשלה ושר החוץ בחר בעמדה האנטי מוסרית, שגם פוגעת באינטרס הלאומי של ישראל.

                                                                                                                                   * "ישראל היום"