הבלוג של אורי הייטנר

* האנס מ' נכנס לכלא. מאחר ובעברו האנס היה נשיא, העניין הציבורי בפרשה עצום, ובצדק. מעבר לסקרנות הטבעית, היה זה מבחנה של ישראל כמדינת החוק, מבחן השוויון בפני החוק. במבחן זה ישראל עמדה בכבוד רב. ספק אם מדינה דמוקרטית אחרת, הייתה עומדת כך במבחן מסוג זה. האנס עצמו, בראיונות לתקשורת הזרה, הטיח בוץ במדינתו, המדינה שבחרה בו לתפקיד הרם ביותר והעניקה לו את הכבוד הגדול ביותר, עד שגילתה את המפלצת שבתוכו. כמו אחרון אנשי השמאל הרדיקאלי הפוסט ציוני, הוא הצטרף למסע הדה-לגיטימציה לישראל, והשווה אותה לאיראן וסעודיה. איזה איש נקלה!

העניין הציבורי שעוררה הפרשה טבעי וכך גם הסקרנות. הבעיה אצלנו, היא הטשטוש בין סקרנות לגיטימית לבין מציצנות. התקשורת, כדרכה, לא שמרה על הגבול הזה, ביום השידורים שסיקר את כניסתו לכלא; השידורים החיים, שנועדו לתעד כל דקה בסדר יומו וסדר יומם של בני משפחתו לפני ואחרי.

די. עתה, כשהפושע מרצה את עונשו, יש להניח לו. כלא הוא עונש כבד ואכזרי, שבו נשלל מן האדם הדבר היקר לו ביותר – חירותו. גם בתנאים האלה, יש לשמור ככל הניתן על כבוד האדם של האסירים, גם אם הם מפורסמים, ולהתגבר על יצר המציצנות.

אני חייב לציין שהופתעתי לטובה מן העיתונות הכתובה, שכך נהגה למחרת כניסתו של קצב לכלא. ביום ה', בעיתון "הארץ" הופיעה הכתבה על קצב רק בע' 4. בעיתוני השבת, יומיים לאחר כניסתו לכלא – לא היה לנושא כל אזכור בעמודי החדשות של "הארץ" ושל "מעריב". ב"ידיעות אחרונות" הופיעה ידיעה זעירה בע' 8. במוספי השבת – אף כתבה ב"הארץ" ו"ידיעות אחרונות". ב"מעריב" – כתבה אחת על גילה קצב ומדורו המצוין של רוביק רוזנטל "הזירה הלשונית" הוקדש לשפת הכלא, לרגל כניסתו של קצב לכלא. בהחלט – סיקור מידתי וראוי.

לעומת זאת, ראוי לגנאי ynet על חוסר האיפוק והריסון העצמי. ynet יצר סלוגן מיוחד למדור המציצנות אחרי קצב בכלא. שם המדור: "אסיר מס' 1". ואני לתומי חשבתי שהוא אסיר מס' 1418989.

הכתבה על גילה קצב מאוד לא מצאה חן בעיניי, בלשון המעטה. כתבתה של שרה מקובר-בליקוב הייתה כתבת יח"צנות לאישה המתייצבת לצד בעלה ומאמינה בו ללא סייג. איזו רעיה נאמנה! אשת חיל מי ימצא. בנות ישראל, קבלו דוגמה לאצילות. התקשיתי להאמין שאישה כתבה כך, שהרי היא בעצם מציגה את האישה הכנועה כמופת. בעיניי, גילה קצב היא אישה אנוסה, עוד קורבן של משה קצב.

* פרשת קצב הוזכרה גם במדור הסאטירי של "ידיעות אחרונות" "אפעס", ואני מציין זאת לשבח. תמיד יש מקום להומור. חשוב מאוד לציין זאת בשבוע שבו ההומור כמעט הוצא אל מחוץ לחוק. הרמטכ"ל ושר הביטחון התלוצצו על חשבונם של החיילים המסרבים לשמוע שירת נשים. אותי, אגב, ההערה הצחיקה, אך בדיחות הן עניין של טעם אישי, ואם מישהו חשב שזו בדיחה סרת טעם – טעמו עמו. זהבה גלאון קפצה כנשוכת נחש, הפכה את ההערה לבדיחה על חשבון החיילות (משום מה), ויצאה בקמפיין הזוי נגד הרמטכ"ל ה"סקסיסטי" ובעקבותיה - התקשורת. איזה אובדן פרופורציות. איזה חוסר הומור. כפמיניסט ותיק ומושבע, חשתי סלידה כלפי המסע הזה.

* בפייסבוק מופצת עצומה, המספרת שמערכת "ידיעות אחרונות" עומדת לפטר את העיתונאי אורי משגב. הציבור נקרא לחתום נגד פיטוריו. לאחר כמה שורות של שבחים והלל לעיתונאי הדגול, נכתב: "במסגרת ניסיונות להשתיק פיות - נעשה עוד ניסיון שכזה! לא ניתן לזה יד! אנו יודעים, כי נעשים ניסיונות מסוגים שונים לקצץ את כנפיהם של העיתונאים העצמאיים והדעתניים. יש לשים לזה סוף!" ומיד, המקהלה מזמרת. יריב אופנהיימר דוחף במלוא המרץ את העצומה. והעדר, מן הסתם, יקנה את הבלוף הזה באופן בלתי ביקורתי.

"ידיעות אחרונות" עומד לפטר את אורי משגב ומיד מופעל אינסטינקט הקורבניות. משגב מושתק בשל עמדותיו השמאלניות, בשל שותפותו בארגון כנס המחאה של העיתונאים וכו'. ואנשים קוראים ומאמינים שנתניהו עצמו הורה לפטר את אורי משגב, כחלק מן ה"צונאמי" בלה בלה בלה. ואני ממש מודאג ממה שעומד לקרות לאנשים האלה. רבותיי, אם תמשיכו כך, בסוף עוד תאמינו לשטויות של עצמכם. באמת?! נתניהו שולט ב"ידיעות אחרונות"?! הרי העיתון מכסח לו את הצורה מידי יום. פתאום מערכת "ידיעות אחרונות" היא חלק מ"הגל העכור של החקיקה האנטי דמוקרטית"? הרי "ידיעות אחרונות" תוקף השכם והערב אותה חקיקה. פתאום "ידיעות אחרונות" רוצה לפטר את מי שהיה שותף לארגון הכנס נגד התיקון לחוק לשון הרע? הרי העיתון לוחם נגד התיקון והדביק לו את הכינוי "חוק ההשתקה".

אז מה קרה? מערכת העיתון רוצה לפטר עיתונאי. למה? איני יודע למה. אולי אינם מרוצים ממנו מבחינה מקצועית. אולי בשל מחלוקת זו או אחרת. אולי בשל סכסוך פנימי. אולי בשל בעיה אתית. אגב, בעיניי הוא עיתונאי קטן. מתנסח היטב, אך העובדות משמשות בעבורו כהמלצה, שבד"כ הוא נוהג להתעלם ממנה. הוא כתב לפני כשלוש שנים סדרת כתבות הנוגעות לגולן, למה שקדם לשחרור הגולן בשנים שלפני מלחמת ששת הימים, לסיפור ההתיישבות בגולן; כתבות רצופות בשקרים, בסילופים היסטוריים, ברבעי אמיתות ובתיאור מגמתי של העובדות ההיסטוריות כך שתתאמנה למגמתו הפוליטית - הכמיהה לנסיגה מהגולן. על כך הוא אולי ראוי לפיטורין, אך לבטח הוא לא פוטר בשל כך. נכון, אולי הוא קצת יותר קיצוני, אך באופן כללי הוא מבטא את הקו של העיתון, לפחות בשנים האחרונות. קוראי מדור זה יודעים שבחודשים האחרונים אני עורך מחקר איכותי וכמותי על הנכתב בעיתוני סופשבוע, וש"ידיעות האחרונות" נוקט בקו אופוזיציוני מובהק. אז... תרגיעו.

* בנימין נתניהו ביצע השבוע תרגיל פוליטי, שהיום נראה מבריק, למרות שבדרך כלל רק בדיעבד ניתן לדעת האם הוא אכן היה מוצלח. הוא החליט להקדים את הפריימריס במפלגתו, ולקיים אותו כעת, כשהפופולריות שלו בשיאה. נתניהו מודע לבעיה המרכזית של "הליכוד" היום - אנשי הימין הקיצוני, הפייגלינים, שכבר שנים מנסים בעקביות לבצע השתלטות עוינת על הליכוד. הם עורכים התפקדות המונית לליכוד, של אנשים שעמדותיהם אינן עמדות הליכוד, ערכיהם אינם ערכי הליכוד ואפילו אינם חולמים להצביע לליכוד (כבר הוכח שיש יישובים שהייתה בהם התפקדות המונית לליכוד, ולא היו בהם מצביעים לליכוד). אותה קבוצה - אקטיבית וממושמעת מאוד. בפריימריס ובכל הצבעה, היא מתייצבת באופן מלא ומצביעה כאיש אחד. לעומת זאת, הרוב הדומם לא כל כך פעיל, לא כל כך יוצא מן הבית ולא טורח להצביע. לאור הפופולריות שלו, נתניהו יודע שאיש מראשי מפלגתו לא יתייצב נגדו היום, אך פייגלין יתייצב. הוא חושש ממצב שבו פייגלין יקבל אחוזים גבוהים בהתמודדות הזאת, בשל האדישות של הרוב הדומם שיישאר בבית כי "התוצאות ברורות", ויגרם לליכוד נזק תדמיתי ואלקטורלי. לכן, הוא הצמיד את הפריימריס ליום שבו בלאו הכי נערכות הצבעות לסניפים ולוועידה, וכך אחוזי ההצבעה יהיו הרבה יותר גבוהים והשפעת הרוב הדומם תהיה הרבה יותר משמעותית.

במשחק הפוליטי יש מקום לטקטיקה. יש תרגילים בלתי לגיטימיים, דוגמת "התרגיל המסריח" של פרס בשעתו. יש תרגילים מושחתים. גם בעברו של נתניהו יש תרגילים מושחתים, כמו פרשת בר-און. אבל התרגיל הנוכחי לגיטימי לחלוטין.

צל"ג השבוע הוא לבן כספית. כספית טיפל בהקדמת הפריימריס בליכוד, והציג זאת כהוכחה למגמתו של נתניהו להרוס את הדמוקרטיה בישראל ולהעניק לעצמו שלטון יחיד נוסח פוטין. לבן כספית כתיבה טוטאלית – האנשים אצלו הם קריקטורות, או שהם שחורים משחור או שהם בני אלים. הוא כתב ספר ביוגרפי על ברק – ספר מביך בהצגת אדם כאל, בבניית המיתוס של ברק. לאחר מכן הפך לאחד מגדולי שונאיו, והוא מציג אותו כאפס מאופס וכאדם שלילי ומסוכן. הוא הגזים מאוד בשני הקטבים, אך כל כתיבתו היא גוזמה, היא דיכוטומית, היא קיצונית.

מאמרו השבוע מביש. כתבת "זאב זאב", שברור שהמתריע בשער יודע שאינו כותב דברים נכונים. וכך הוא כותב: "אביגדור ליברמן לא היה צריך להרחיק עד מוסקבה כדי לפגוש את ולדימיר פוטין. אם ירצה, יוכל ליברמן למצוא לעצמו פוטין ישראלי, כחול לבן, כאן בבית. לפוטין שלנו קוראים בנימין נתניהו. השבוע השלים ראש הממשלה מהלך נוסף בדרכו האטית, אך הבטוחה, להשתלט על המדינה ומוסדותיה, להשתיק את מתנגדיו, לחסל את האופוזיציה ולשתק את הדמוקרטיה. המהלך להקדמת הפריימריז בליכוד, שנתיים לפני הבחירות, יהפוך אותו לשליט יחיד, דיקטטור נטול מורא או משוא פנים. הוא יהיה חופשי לנפשו, ציפור דרור, נטול יריבים או עכבות. הביטו סביבכם וראו את מוטת השליטה של נתניהו במוסדות המדינה". ... וכך הוא עובר ומציג מצג אימים המתאר את נתניהו כתמנון רב זרועות שמשתלט על כל המערכות במדינה – מערכת המשפט, משרד האוצר, מערכת הביטחון, התקשורת, המפלגה. בתקשורת - "מסע טיהורים". במשפט – "הוא משלים מאמץ להגבלת כוחה של מערכת המשפט ובית המשפט העליון". מעניין, עד לפני מספר שבועות כספית היה אחד המבקרים החריפים של המשפטיזציה של החברה הישראלית ושל האקטיביזם המשפטי, שאותה חקיקה נועדה להתמודד עמה. ומי שבסופו של דבר התייצב נגד אותה חקיקה ובלם אותה היה... בנימין נתניהו. אבל אצל כספית, החקיקה, המבטאת את עמדתו עד לפני שבועות אחדים, הופכת ל"מאמץ להחלשת כוחה של מערכת המשפט" ונתניהו, שבלם את המאמץ הזה, הוא העומד בראשה, כחלק ממגמתו להשליט על המדינה דיקטטורה בראשותו.

אני רחוק מלהיות חסיד של נתניהו, ולאורך שנים אני מרבה לבקר אותו. אבל אופן ההצגה הזאת מביש, עלבון לתקשורת הישראלית. שיח הקורבניוּת העדרי הזה, שכספית נוטל בו חלק פעיל, מסכן את הדמוקרטיה הרבה יותר מה"גל" שהוא יוצא נגדו.

* אבל בן כספית מתון לעומת אורי אבנרי. ה"זאב זאב" של כספית הוא "חתלתול חתלתול" לעומד איומיו של אורי אבנרי, בראיון לעפרה אידלמן ב"הארץ". אבי הסלוגן "ללא מורא, ללא משוא פנים" קורא לתקשורת להשתיק את הח"כים המציעים את הצעות החוק להן הוא מתנגד. להעניש אותם. "אני הייתי בעד סנקציות אישיות נגד כל מי שמציע את החוקים: אין תמונה בעיתון, אין דברים מחמיאים בעיתון ואתה לא מתראיין בתקשורת... אפשר להעניש אנשים – אתה הולך לרצוח אותי? למה שאתייחס אליך". דמוקרטיה וחופש הביטוי במיטבם.

וכך מתאר אבנרי את התהליכים בחברה הישראלית: "מישהו יכול לתאר לעצמו מה זה לחיות במשטר שבו אם אתה לא חותם על הצהרה למען מפלגה ואתה כירורג, למחרת אתה מנקה חלונות? מישהו בכלל יכול לתאר דבר כזה שעיתונאים נהרגים ברחוב כמו שקורה ברוסיה? שאדם צריך להסתכל לצדדים לפני שהוא מעז להתבדח על מישהו בשלטון [אצלנו דווקא לשלטון אסור להתבדח, כפי שחשו השבוע היטב על בשרם ברק וגנץ א.ה.]? אנשים לא תופשים בכלל את הקשר. קודם  צריך להסביר לציבור שזה נוגע לו. זה לא עניין ש'אלה שלמעלה' רבים ביניהם. זה לא עניין של עיתונות מופקרת ושמאלנית שצריך לרסן אותה. זה שמחר המשטרה אוסרת אותך על לא עוול בכפך ולא יהיה עיתון שיפרסם את זה. ואנשים יתחילו להעלם מהרחוב ובכלל, כמו בארגנטינה, מפני שיהיה חוק שיאסור על התקשורת לפרסם מאסרים של בני אדם, בתירוץ שזה מגן על האזרחים. זה נוגע לכל אדם במדינה... הייתי בן תשע וחצי כשהנאצים הגיעו לשלטון ובתור ילד בבית מאוד פוליטי הייתי ער למה שקורה. ילד רואה איך הדברים נראים בצורה יותר חזותית ... ואני יודע איך הרפובליקה נפלה. הייתי ער לזה שלב אחרי שלב, צעד קטן אחרי צעד קטן. העסק קרס, מפני שהציבור לא הבין למה זה חשוב. הציבור לא גייס מתוכו את הכוח הנפשי להתנגד. כשאני רואה את הסימן הראשון נדלקת אצלי הנורה האדומה הראשונה. אני מתעורר קצת לפני האחרים, גם אחרים מתעוררים אבל לוקח זמן. בהתחלה אמרו לי: איך אתה יכול להשוות לגרמניה הנאצית? מה פתאום? אז לא צריכים להיות גרמניה הנאצית, היא באמת הייתה דבר מיוחד במינו . אתה לא חייב להיות היטלר, מה עם מוסוליני? ואם לא מוסוליני, מה עם פרנקו? ופינושה בצ'ילה? והקולונלים ביוון? ואם לא אלה מה עם צ'אושסקו, ומה עם פוטין היום? יש המון דרגות – אבל כל אחד מהם יצר גהינום .. אנחנו מעבר לצעד הראשון ורחוקים מהצעד האחרון. לדעתי הצעד הראשון הוא הקובע. המחסומים נפלו. הדברים שלא ייאמנו, ייאמנו. הדבר שאי אפשר היה להעלות על הדעת, עולה על הדעת. וזה צעד אחד קטן אבל מאוד מכריע... חושינו מתחילים להתקהות ... זה אחד הדברים הכי עמוקים. ואפשר לתרגם את זה   למציאות: כשבאו להרוס את בית המשפט, כשבאו להרוס את התקשורת, כשבאו לקחת את העמותות, שתקתי – בסוף, כשאני ארצה למחות, לא אוכל כי לא יהיה בפני מי, ולא יהיה איפה, וזה יהיה מסוכן – אנשים לא מבינים".

לכאורה, תמרור אזהרה שחייב לטלטל את כולנו. זקן השבט, מי שכבר ראה הכל – מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה דרך כל תולדות מדינת ישראל, מזהיר אותנו, ושומה עלינו להקשיב ולהפנים. ואם הוא אומר דברים כה קשים, לבטח יש דברים בגו.

"זאב זאב" כבר אמרנו? כאבנרולוג מדופלם, כמי שכתב שתי עבודות מחקר מקיפות מאוד על האיש, אני יודע שכך בדיוק ואף באופן הרבה יותר חריף, הוא מתאר את מדינת ישראל זה 63 שנים, מיום היווסדה, תחת כל ממשלותיה, כל ראשי הממשלה שלה. ב"העולם הזה" נכתבו האזהרות הללו מפני המשטר, ובפרט ההשוואה החביבה על אבנרי לנאצים, במשך עשרות שנים, מידי שבוע בשבוע, באינסוף מאמרים. לדוגמה, כאשר מונה שמעון פרס לשר ההסברה (1974), יצא העיתון בעמוד שער ועליו תמונתו של פרס ולצדה כותרת ענק: "שר התעמולה", ברמז עבה לגבלס, שר התעמולה הנאצי. ואם מישהו לא הבין את הרמז, למאמרו השבועי, במדור "הנדון", תחת אותה כותרת, צירף תמונה גדולה של גבלס. כותרת המשנה של המאמר הייתה: "חזיר בהיכל. פיגול במשטר הדמוקרטי. מיניסטריון תעמולה". ובכתבה עצמה: "הסיסמה תהיה – לכוון, לתאם, להדריך. מילים יפות. בייחוד כשמתרגמים אותן חזרה לגרמנית. כי זוהי עובדה מעניינת – כל אוצר המילים של משרד ההסברה לקוח, איכשהו, משפת אשכנז". במאמר הוא תיאר בפרוטרוט את דרכי התעמולה של גבלס ועבר להסבר, מדוע דווקא איש רפ"י מונה לתפקיד זה. "מכל חלקי המערך, רפ"י היא הקרובה ביותר לתפיסה טוטליטרית. פולחן הביטחוניזם  ... כריזמה של מנהיג, לאומנות, תאוות סיפוח – כל זה מוביל בכיוון מסוים ... חיבור שני מוצבי מפתח אלה – משרד הביטחון [הכוונה לדיין א.ה.] ומשרד התעמולה – הוא מסוכן ביותר. הפלג המחזיק בהם, חולש על מצבור כוח מיוחד במינו, חדש מסוגו בארץ ... הגלייכשטאלטונג[2]  יבוצע בהדרגה, לאט לאט, בשקט בשקט. סוכני פרס יתרכזו בעיתונים. אנשיו יסתננו לעמדות המפתח ברשות השידור ... בלחץ תתפשט הסיסמה – 'כדאי להיות בסדר עם פרס'... השאלה היא מה יתפרק קודם – המשטר שמינה את שר התעמולה או הדמוקרטיה הישראלית"[3] (מזכיר קצת את מאמרו של בן כספית, הלא כן?).

בספרו "צלב הקרס" שפרסם ב-1961, בעת משפט אייכמן, תיאר אבנרי את השלטון הנאצי, ו"הוכיח" עד כמה המשטר בישראל זהה לו. בספר, תיאר את תהליך השתלטות הנאצים על גרמניה ודרכי התעמולה שלהם. שנים אחדות קודם לכן, כתב סיפור עתידני, "אחריך בנימין", בו תיאר השתלטות של אנשי פלמ"ח על המדינה בתיאור הזהה אחד לאחד, עד לפרטי הפרטים של שיטת התעמולה, סיסמת הבחירות וכו', לתיאורו ב"צלב הקרס". ככל הנראה, ההשראה לאותו בנימין הייתה בני מהרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח. מעניין, שכאשר הוא עצמו רץ לכנסת, דרכי התעמולה של מפלגתו "העולם הזה כוח חדש" היו העתק זהה, ממש "העתק הדבק", לתיאורים בסיפור "אחריך בנימין" וב"צלב הקרס".

הפרק המסיים את הספר נקרא "זה יכול לקרות כאן". פרק המשנה האחרון, הוא "היטלר הישראלי". זה היה, כאמור, ב-1961. ראש הממשלה היה בן גוריון. הוא התכוון בעיקר למקורביו דיין ופרס. בשנות החמישים הוא כתב כך גם על יוסף אלמוגי, פנחס ספיר ואחרים. אחד המועמדים בעיניו להשתלטות על המדינה היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אהוד אבריאל. ב-1956 (כשאבריאל היה ח"כ צעיר, מקורב לב"ג) יצא "העולם הזה" בעמוד שער הזועק "מחנה הריכוז של אבריאל". הכתבה בנושא פורסמה תחת הכותרת "אהוד איבר –אלס", כדוגמת ההמנון הנאצי "דויטשלנד איבר-אלס" – "גרמניה מעל לכל". היה זה 11 שנים בלבד לאחר השואה. 8 שנים לאחר הקמת המדינה. בנימין נתניהו היה אז ילד בן שבע. שום דבר לא השתנה בסגנונו של אבנרי. הוא מזהיר היום באותן מילים שהוא הזהיר אז. וכתמיד, הסכנה גדולה עכשיו יותר מתמיד. תמיד – עכשיו יותר מתמיד. "זאב זאב" כבר אמרנו?

* העיתונאי הטוב בישראל הוא בן דרור ימיני. בן דרור הוא מופת של אומץ עיתונאי, יושרה עיתונאית ונכונות ללכת נגד הזרם, נגד העדר. בעמדותיו המדיניות, קשה למצוא הבדלים בינו לבין מרצ. אולם בניגוד לשותפיו להשקפות המדיניות, ניחן בן דרור ביושר אינטלקטואלי נדיר במקומותינו. הוא שונא זיוף ומפעיל זרקורי ענק על השקרים, על הזיופים, על תעמולת הזדון האנטי ישראלית וקמפיין הדה-לגיטימציה נגדה, שבחוד החנית שלו עומדים ארגונים ישראליים.  וכך, שבוע אחרי שבוע חושף בן דרור ימיני את השקרים ומעמת אותם עם האמת. במאמרו "מדיניות הבחישה הזרה", בטור שלו ב"מעריב", הוא מוכיח שהחוקים במדינות המתערבות בהליך הדמוקרטי הישראלי באמצעות תקציבים לארגונים פוליטיים בישראל, אינם מאפשרים התערבות כזאת בתוכן. ובמקום שהחוקים אינם עוצרים זאת, הממשלות מונעות זאת. במקום אחר הוא בודק פרסום של עמותת "יש דין", אחת העמותות הנתמכות בידי האיחוד האירופי, לפיו "רק שלושה וחצי אחוזים מהתלונות שמגישים פלשתינאים נגד אנשי כוחות הביטחון מסתיימים בהגשת כתבי אישום". מכאן, ניתן להסיק שישראל מטייחת, מתוך מדיניות מפלה כלפי הפלשתינאים בשטחים. מה עשה בן דרור? השווה את הנתונים לתלונות של מתנחלים כלפי כוחות הביטחון, למשל באירועי עמונה. מתברר שאחוז דומה של התלונות הוביל לכתבי אישום. לאחר מכן בדק את התלונות בתוך הקו הירוק נגד שוטרים, וגם בהן האחוז דומה. מכאן, שלבטח אין אפליה נגד הפלשתינאים. לאחר מכן הוא בדק, כמה מבין התלונות שהיו לכתבי אישום הסתיימו בהרשעה? התברר ש-90%! מכאן, שלבטח אין מדיניות של טיוח. אולי הפער בין האחוז הנמוך של תלונות שהיו לכתב אישום, לאחוז הגבוה של כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה, מעיד על מיון יסודי ומקצועי של התלונות ואבחנה בין תלונות סרק לתלונות רציניות? בן דרור מזכיר את הסיוע של אותן עמותות המעודדות את הפלשתינאים להגיש תלונות השכם והערב, מכאן שאולי הבעיה היא פשוט ריבוי תלונות סרק מתוך מגמה פוליטית. בן דרור מצטט מחקר של העיתונאי מתי טוכפלד שחשף מסמכים המעלים חשש שארגון "יש דין" מנסה להחדיר מושגים כמו "פשעי מלחמה" לשיח הישראלי, גם כאשר אין שום ראיות לפשעים כאלה.

בן דרור ימיני מרבה לעסוק בסוגיית התעמולה האנטישמית הנוראה במדינות ערב בכלל וברשות הפלשתינאית בפרט. גם הפעם הוא עסק בזה, בצטטו מספר חדש בעריכת שני חוקרים, איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדיק מעמותת "מבט לתקשורת הפלסטינית" – "הונאה". הספר מציג את ההסתה השיטתית נגד ישראל והיהודים בחסות הרשות הפלשתינאית. למשל, הרשות הפלשתינאית מממנת את מגזין הנוער החודשי "זייזאפונה". בקיץ האחרון פרסם אותו מגזין סיפור שכתבה נערה על מפגש דמיוני עם ארבע דמויות מופת, שמכל אחת מהן היא לומדת משהו שאמור להשפיע על דרכה בעתיד. אחת מהן היא אדולף היטלר, שאומר לה: "הרגתי את היהודים כדי שכולם יידעו שמדובר באומה שזורעת חורבן בכל העולם". בן דרור: "הסיפור משולב היטב בסיפורים אחרים באותו מגזין, שמציגים ערכים שלקוחים כביכול, משיח הזכויות, בשילוב עם גאווה מוסלמית ערבית ופלשתינאית. עד שמגיעים ליהודים. או אז, מדובר בחיות אדם שראויות להשמדה, והיטלר הופך לדמות מופת. אין שום הערה של העורכים שמבהירה מיהו היטלר, מהו הנאציזם ומהי השואה". בן דרור מספר שהספר עמוס בדוגמאות מעוררות חלחלה, רובן מתקופת שלטונם ברשות הפלשתינאית של אבו מאזן ופיאד "המתונים". "הם מעניקים הכשר לרצח המוני. הם מסייעים לטיפוח דור חדש חדור שנאה בנוסח אנטישמי ישן... את הפשיזם הזה חייבים לעצור. ובוודאי אסור לממן".

* תמיכתו הפומבית של ליברמן בפוטין ודבריו על כך שהבחירות המזויפות ברוסיה הן כשרות, היא מעשה מדיני מופקר וחמור ביותר, הראוי לגינוי. בצדק כתב על כך עקיבא אלדר מאמר גינוי חריף ב"הארץ". אולם לאותו מאמר, שרבב אלדר דברים חמורים ביותר: "קשה להבין מדוע היועץ משהה את החלטתו בעניין כתב האישום ומניח לליברמן להלבין את פניה של מדינה שלמה".

זהו משפט חמור ביותר, המערבב בין חקירה פלילית לבין ביקורת פוליטית. מן הראוי שתהיה הפרדה מוחלטת בין השניים. על היועץ המשפטי לבדוק את תיקו של ליברמן בדיקה משפטית מקצועית, ואת החלטתו האם להגיש כתב אישום עליו לבסס אך ורק על סמך הראיות, ולא להחליט על הגשת כתב אישום כדי לא "להניח לליברמן להלבין את פניה של מדינה שלמה".

אין זו הפעם הראשונה שאלדר מערבב בין פלילים לקידום השקפתו הפוליטית. ב-5.3.07 פירסם "הארץ" מאמר, פרי עטו של עקיבא אלדר: "חנינה כללית תמורת שלום כולל".  במאמרו, תקף אלדר את אולמרט בתנועת מלקחיים – מצד אחד על דרכו המדינית, שהייתה באותה שעה ניצית מידי לטעמו, ואותה הוא ביקר בחריפות. מצד שני הוא הזכיר לאולמרט ש"מגירות היועץ המשפטי לממשלה מתפוצצות מתיקי חקירה נגד ראש הממשלה ודו"ח מבקר מדינה רודף דו"ח ועדת חקירה". וכאן הציע אלדר לאולמרט עסקה מושחתת. אחרי שהוא הזכיר לו את דרך הנסיגה של שרון "שחיסנה אותו מפני אותה קופת שרצים", הוא הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: "לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה".

חנינה מידי מי? לכאורה, מידי משפט ההיסטוריה, "רק סיום מצב המלחמה עם מדינות ערב יהפוך אותו מהערת שוליים עלובה בתולדות המדינה למנהיג דגול" אך הדברים ברורים – מדובר בסחיטה לשמה. אלדר הזהיר את אולמרט, שאם לא יפעל למימוש דרכם הפוליטית של אלדר וחבריו, יש בידיהם מספיק חומר לחסל אותו פוליטית. לעומת זאת, אם ינהג על פי תכתיבם המדיני – הם יעניקו לו יד חופשית לנהוג בשחיתות ככל שיחפוץ. מובטחת לו חנינה תקשורתית מראש. אולי זה מה שמסביר את הצעותיו של אולמרט לאבו מאזן, אותן חשפה לאחרונה קונדוליזה רייס בספרה?

אתה הבנת את זה ליברמן? אני סומך על יושרתו של היועץ המשפטי לממשלה, ועל כך שהחלטתו תהיה עניינית בלבד. אבל אם אתה רוצה חסינות תקשורתית, אתה יכול לקנות את הצעתו של עקיבא אלדר לאולמרט.

* "בשכונת המייסדים בכרמיאל מתנהל בימים אלה מאבק קשה בין התושבים לראש העיר. זאת, בעקבות ההחלטה להעביר את מתחם בית הספר הוותיק ביותר בעיר לרשות עמותה ערבית. תושבי השכונה זועמים על ההחלטה – הם רואים בכך דריסת רוגל נוספת של הערבים בכרמיאל, צעד לעבר שינוי אופיה של העיר... לפני כשמונה חודשים הוקם בשכונה מטה מאבק  של כמה תושבים שמרכזת את הפעילות נגד הערביזציה של העיר. בימים אלה הם מרחיבים את המאבק שמקדם שמירה על צביון יהודי ... אחת הפעילות דוחה את הטענות כאילו מדובר בפעילות ממניעים גזעניים או אנטי ערביים: 'הם אלה שיוזמים את הבדלנות ומנסים לכפות אורח חיים שונה ולא אנחנו. אם היו מנסים לעשות מהלך הפוך באום אל פאחם, אף אחד לא היה מאפשר את זה'. ... מדובר במאבק על השכונה ועל העיר כולה, שכ-10% מתושביה הם ערבים. המדיניות שלהם היא ברורה – לעבור ממתחם למתחם ולהשתקע. כבר עכשיו יש התעניינות של משפחות ערביות בבתים בשכונה ומי שרוצה למכור ייאלץ להתפשר על המחיר. ככה זה יעבור מבית לבית ומשכונה לשכונה', היא אומרת".

איך להגדיר את הכתבה הזאת? קסנופובית. גזענית. לאומנית. אולי פשיסטית? הכתבה הזו הופיעה ב"הארץ", ללא כל מילת הסתייגות. "הארץ"?!?! כן, רק בהבדל אחד. בכל מקום שבו נכתב ערבים – כתוב חרדים, ובמקום אום אל-פאחם – בני ברק. האם "הארץ" היה מפרסם כתבה כזו על "השתלטות" הערבים על כרמיאל? ודאי שלא. ולא צריך הרבה דמיון כדי לשער איך העיתון היה יוצא חוצץ נגד כתבה כזו בעיתון אחר. בעברית הדבר נקרא – צביעות.

כרמיאל היא עיר. אמנם לא כרך גדול כת"א, אך יישוב עירוני וכל אזרח רשאי לרכוש בו דירה ולהתגורר בה. עיר יכולה להכיל בתוכה קהילות שונות, החיות ביחסי שכנות טובה ביניהן. אבל אותו "הארץ", מוביל מאבק חריף ביותר, נגד זכותם של יישובים קהילתיים כפריים קטנים לקיים ועדת קבלה, כדי לאפשר את בניית קהילתם על פי הצביון, הערכים והתרבות של הקהילה. הוא שאמרנו – צביעות.

* "הארץ" היה לאורך שנים מעוז הימין החברתי כלכלי הקפיטליסטי בישראל. פני העיתון היו כפני נחמיה שטרסלר התאצ'ריסט.  ואכן, בראשית דרכו, דה-מרקר היה יותר שטרסלר משטרסלר.

יש לציין שבמהלך ארבע שנות פעילותו, עבר העיתון תהליך הדרגתי של שינוי ואימוץ דרך כלכלית הרבה יותר מתונה, הרבה יותר מרכזית. יתכן שמשבר הקפיטליזם העולמי היה הטריגר לתחילתו של השינוי. העיתון הוביל מאבק חשוב ביותר נגד הריכוזיות במשק ודרך המאבק הזה גילה את פניו המכוערים של הקפיטליזם. אם נקרא את טוריה, שתמיד הם מעניינים ורהוטים, של מירב ארלוזורוב היום ולפני ארבע שנים, נוכל לראות את התמורה בהשקפותיה.

לא, "דה-מרקר" אינו מבטא גישה סוציאליסטית, גם לא סוציאל דמוקרטית. אולם את מקום הקפיטליזם הדורסני, החזירי, הדרוויניסטי, תפס קפיטליזם אחר, מתון, מאוזן, בעל פני אנוש. היום "דה-מרקר" נלחם נגד עוולות החזירות הדרוויניסטית ומציג תפיסת ביניים, בין קפיטליזם לסוציאל-דמוקרטיה. "הארץ" שאף תמיד לבטא את הבורגנות הישראלית, וכך היום הוא מתיישר עם מאבקו של מעמד הביניים, הנשחק במירוץ הקפיטליסטי של עשרים השנים האחרונות.

הקפיטליזם שבו דוגל היום "דה-מרקר", אינו מעמיד במרכז את אי ההתערבות הממשלתית במשק, מתוך הנחה שבמרוץ הפרוע אחרי הבצע "יד נעלמה" כבר תסדר את העניינים בצורה הנכונה והצודקת ביותר והעושר של העשירים יזלוג כלפי מטה וכולם ייהנו ממנו. את הסיסמאות הללו, שהובילו את העולם למשבר כלכלי קשה, משאיר "דה-מרקר" לנחמיה שטרסלר. היום מדבר העיתון על קפיטליזם המעמיד במרכזו את התחרות ההוגנת. כדי לאפשר אותה, יש צורך ברגולציה אמתית, במעורבות של ממש של המדינה בכלכלה, כדי למנוע את התוצאה הבלתי נמנעת של שיטת "היד הנעלמה" - ריכוזיות דורסנית של כל המשק בידי קומץ טייקונים. ניתן לומר שהעיתון דוגל היום בכלכלת דרך שלישית, להבדיל מהקפיטליזם החזירי, שהוביל את המערב כמעט לעולם השלישי.

בגיליון סופשבוע פורסם מאמרו של סמי פרץ "כך הגיעה ישראל למקום השלישי בפער בין עשירים לעניים", בעקבות פרסום מדד ג'יני. במאמר תוקף פרץ את משכורות העתק ובונוסי העתק לבכירים, בחברות המשלמות מינימום לעובדים, ללא קשר לתוצאות הכלכליות של החברה. הוא מצטט מנכ"ל שבשיחה פרטית הביע את אי הבנתו לשכר הגבוה שהוא מקבל. פרץ תוקף את העדרה של רגולציה בישראל, כגורם לעוול הזה. הוא תוקף את ממשלות ישראל שלא הציבו תכנית כוללת ואמתית לצמצום הפער (אף שנעשו שינויים ספורדיים מבורכים, כמו הנהגת מס הכנסה שלילי). הפערים הסוציואקונומיים הללו, כותב פרץ, הם מתכון לחוסר שקט חברתי ולפגיעה באיכות החיים במדינה. "בהיעדר תכנית ממשלתית שתייצר תהליכים מצמצמי פערים, כמו שילוב אוכלוסיות בשוק העבודה, הכשרות מקצועיות, הגברת אכיפת חוקי העבודה, רפורמות מבניות וקידום התחרות במשק – פערי ההכנסות יגדלו וילכו.

הבעיה הזו חריפה מאוד במערב כולו, אך בישראל הרחקנו לכת ב-25 השנים האחרונות יותר מאשר בשאר העולם. בשבוע שעבר, פתח הנשיא האמריקאי אובמה את מערכת הבחירות שלו בנאום בקנזס, שבו יצא נגד הריכוזיות הזאת, וקרא לכלכלה אחרת. ביום ה', פרסם "דה-מרקר" את נאומו המרתק של אובמה כמעט במלואו, בסיקור אוהד.

לא בכדי נאם אובמה את נאומו בקנזס, אף שבבחירות הקודמות הוא הפסיד בה. הוא בחר במקום שבו לפני 101 שנים נאם הנשיא טדי רוזוולט נאום שבו הציב את "הלאומיות החדשה", שאף בו יצא נגד דורסנות הקפיטליזם חסר הבקרה והציב חלופה המעדיפה את האינטרס הלאומי על האינטרס של קומץ עשירים. במוסף "דה מרקר", הנושא את השם העברי הגאה Markerweek"", פרסם גיא רולניק מאמר מעניין, המביא את עיקרי נאומו של רוזוולט, ומשבח את אובמה על שבחר ללכת בדרכו. את סוף המאמר "ברק אובמה חוזר לקנזס, נתניהו עדיין לא שם", הוא סיים בפסקה עמה אני מזדהה מאוד, ועמה אסיים את סקירתי: "אולי כדאי שנתניהו – שמעריץ את התרבות האמריקאית ואת השוק החופשי האמריקאי – יתעדכן קצת ברוחות החדשנות המנשבות בארה"ב בחודשים האחרונים ובעיקר במקורות ההיסטוריים שלהן. משום שככל שחולף הזמן, גדל מספר האנשים המבינים שהשוק החופשי שנוצר בישראל בשנים האחרונות כבר מזמן אינו חופשי. על אף שנתניהו הוא לא זה שיצר את המצב, האחריות על השינוי רובצת על כתפיו".

                                                                                                                               * "חדשות בן עזר"

ב"הארץ" התפרסמה היום מודעה של הקרן החדשה לישראל ושל ארגון "שתיל" שכותרתה "אני מאמין בדמוקרטיה". במודעה, שורה של אמירות, בנוסח "אני מאמין שבדמוקרטיה ורק בדמוקרטיה..." ובהמשך אמירה המתארת את הדמוקרטיה מזוויות שונות. קראתי, ואני מסכים עם כל מילה. מלאכת מחשבת של ניסוח יפה את מהות הדמוקרטיה. אבל לא אחתום. למה? כי המגמה של היוזמים, היא להציג את הערכים הדמוקרטיים כמנוגדים למציאות הישראלית, וזהו שקר. אני מאמין בדמוקרטיה, ואני מאמין באמת. ולא אתן ידי לקמפיין שכולו שקר. יש בישראל ביטויים אנטי דמוקרטיים, אך אין איום על הדמוקרטיה. ביטויים אנטי דמוקרטיים קיימים משני הצדדים של המתרס. גם מהצד שאותו מייצגים יוזמי המניפסט. למשל - הסרבנות בצה"ל, החרם על מוצרי ההתנחלויות, חרם האמנים על מופעים בהתנחלויות, מסע הרדיפה המקארתיסטי נגד שופט בישראל בשל מגוריו בגוש עציון. איני יכול שלא להיזכר בדברי ינאי המלך לשלומציון המלכה ערב מותו: אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים.

30 שנה בדיוק מלאו לחוק הגולן, שהתקבל ב-14 בדצמבר 1981. משמעות החוק הוא סיפוח הגולן למדינת ישראל. מרגע שהוחל החוק, הגולן הוא חלק אינטגרלי של מדינת ישראל, בדיוק כמו ת"א, חיפה, הנגב והגליל. נוסח החוק, קצר ופשוט: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן".

כאשר התקבל חוק הגולן, הייתי חבר גרעין "שיטל" לאורטל, ושירתתי בשל"ת מוקדם, ערב הגיוס לצה"ל, בקיבוץ בית השיטה שבעמק בית שאן. אני זוכר היטב את יום קבלת החוק. עד שעת הערב לא ידעתי על המתרחש. בערב התקיימה אסיפת גרעין סוערת באיזו סוגיה חברתית של הגרעין. בתום האסיפה, הדלקנו את הטלוויזיה היחידה שהייתה לנו במועדון הגרעין וראינו בה אנשים חוגגים ורוקדים ברחובות קצרין הצעירה; מראה שהזכיר את התמונות והסיפורים אודות הריקודים ברחובות ערי ישראל בליל כ"ט בנובמבר. וכך, דרך תמונות החוגגים, שמענו על הבשורה הנפלאה, המרגשת והמפתיעה.

כך תואר הערב הזה במהדורה חגיגית של "ארץ הגולן", ביטאון יישובי הגולן: "ובאותו ערב, באולם התרבות ע"ש שלמה אבני ז"ל בקצרין, מרעידה שושנה דמארי את לבבות מאות מאזיניה בקולה העמוק. 'לא אגדה – רעי, לא אגדה ולא חלום עובר' שרה הזמרת, ועל הקיר מתחלפות להן תמונות מנופי הגולן. המופע המשותף של תזמורת חיפה ושושנה דמארי תוכנן כבר לפני זמן רב, אך עד מהרה הוא נהפך לעצרת חגיגית ובלתי רשמית לכבוד החלת החוק, ובאולם זוכים לתשואות ממושכות כמה עשרות דרוזים מהצפון שבאים להשתתף בשמחה".

לי היה זה יום חג. באותו הערב ולמחרת, בעבודתי במטע המנגו, ממש ריחפתי. אחה"צ ביקרתי בביתו של המדריך מבית השיטה, והוא שפך מים צוננים על שמחתי: "טירוף! אתם מובילים למלחמה". על השולחן בביתו היה מונח גיליון "ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית זעקה: "סוריה: הפסקת האש בוטלה; צה"ל בכוננות". כותרת המשנה – "דמשק: החלטת ישראל – הכרזת מלחמה. מועצת הביטחון עשויה להתכנס היום. שרון: אנו נערכים לכל האפשרויות". ומתחת לכותרת – מאמר פרשנות של איתן הבר, "כתבנו הצבאי": "מהן האופציות הצבאיות של סוריה".

בעת הדיון בכנסת, יוסי שריד, ח"כ צעיר מהמערך, הסתובב אנה ואנה לאורך אולם המליאה, זועם כארי בסוגר, שתי ידיו משולבות מאחורי גבו, וסינן שוב ושוב מבין שיניו: "מטורפים... מטורפים... המטתם עלינו מלחמה נוראה". עוד אחת הנבואות האופייניות, של יוסי שריד, האיש הנוהג להצהיר בפרצי ענווה, שכבר נמאס לו לצדוק כל הזמן...

שלושים שנה חלפו מאז, והגולן הוא האזור השקט ביותר בישראל. גבול ישראל - סוריה הוא הגבול השקט ביותר, יותר מגבולות השלום עם מצרים ועם ירדן. לנוכח התהפוכות בסוריה בימים אלה, לראשונה קיים איום שהמצב ישתנה. אולם שלושים השנה שחלפו מעידים, עד כמה פאתטית הייתה הפחדת השווא. פאתטית, ואופיינית לנטיה הקיימת בתוכנו להלקות את עצמנו ולאיים על עצמנו במלחמות, אם נפעל על פי האינטרסים הישראליים ולא נכנע לאינטרסים של אויבינו.

במאמר המערכת של גיליון "ארץ הגולן" החגיגי, נאמר: "המאבק הפוליטי של יישובי הגולן תם. הוא הסתיים בניצחון. מטרתנו היום היא להוריד את הגולן מרשימת הנושאים השרויים במחלוקת. על כן, אין לנו כל עניין בהמשך הוויכוח על החלת החוק. טוב ורצוי שהגולן 'ירד מהכותרות'. לאט לאט יתרגלו תושבי המדינה ומדינות העולם לכך, שהגולן הוא אזור מאזוריה של המדינה, כמו הגליל, השרון והנגב.

במשך המאבק הפוליטי, שנמשך שנים רבות, התגבשה בגולן חברה מלוכדת בעלת ארגון, הנהגה ויכולת פעולה מעולה. את כל הפוטנציאל הזה יש להפנות עכשיו לפעולות פיתוח ואכלוס, כמוהן לא ידענו בעבר... עד כה לא נכשלנו בשום משימה. אם נמשיך מבלי להיעצר, נצליח גם הפעם".

הייתה זו תחושה אותנטית. באמת ובתמים, האמנו שההחלטה שמה קץ לוויכוח על עתיד הגולן. תוצאות החוק ניכרו מיד בשטח. הסתיים הממשל הצבאי בגולן. קמה המועצה האזורית גולן. ועד יישובי הגולן, הגוף שהוביל את המאבק הפוליטי עד קבלת החוק, פורק.

התחושה הזאת הייתה הגיונית מאוד. במדינה דמוקרטית מתוקנת – הכרעה היא הכרעה. עד קבלת ההכרעה – מתנהל ויכוח פוליטי. מרגע שהתקבלה ההכרעה, הוויכוח אודותיה הוא עניין להיסטוריונים.

כך במדינה מתוקנת. אצלנו, מתנגדי החוק לא השלימו עם ההכרעה הדמוקרטית וכבר למחרת החלו בניסיונותיהם לקעקע את תוצאותיה. עם זאת, אכן, זכינו לעשר שנות שקט, עד כינוס ועידת מדריד ב-1991.

שלושים שנה חלפו, ולמרבה הצער, טרם נמחק לחלוטין סימן השאלה על עתיד הגולן. לא אחת אני שואל את עצמי – האם נגזר עלינו לחיות לנצח תחת להט החרב המתהפכת של העקירה מעל צווארנו? זהו תסכול נורא. אנו חיים בדמוקרטיה, אך אנו יודעים שבמערכה הבלתי נפסקת על עתיד הגולן, אפשר להפסיד פעם אחת. כל ניצחון שלנו, בכל סיבוב, הוא נקודת הפתיחה לסיבוב הבא, שעלול להתרגש עלינו ביום מן הימים. כבעבר, קטנים הסיכויים שיריבינו יכבדו הכרעה דמוקרטית. לעומת זאת, גם אם שבע פעמים ננצח, די בהפסד אחד, ונידרש ... "לכבד את ההכרעה הדמוקרטית" שתהיה בלתי הפיכה.

אנו מודעים לכך, ולכן אנו פועלים ליצירת מציאות אל חזור בגולן. הדרך לכך היא באמצעות שילוב בין הציונות המעשית – המעשה ההתיישבותי, והציונות המדינית – העמקת הריבונות באמצעות החקיקה. כפי שמדינת ישראל קמה בזכות השילוב של ציונות מעשית וציונות מדינית, כך יובטח גם עתיד הגולן. אבן היסוד החשובה ביותר בעשייה המדינית, הייתה חוק הגולן. על בסיס החוק הזה, בנינו את שתי הקומות הבאות – שריון חוק הגולן (1999) וחוק משאל העם (2010).

****

באמצע יולי 1967, חמישה שבועות לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, עלו החלוצים הראשונים להקים את מפעל ההתיישבות בגולן. הרוח שפיעמה בלבבות החלוצים הייתה רוח הציונות המעשית. את אחיזתנו בגולן נממש בהתיישבות, בשיטת דונם אחר דונם ועז תחת עז. סוגיות כמו ריבונות, החלת החוק והמשפט הישראלי, לא עניינו אותם. הם לא האמינו במאבקים פוליטיים, בהפגנות, בעצומות. הם האמינו שהמעשה ההתיישבותי הוא שיקבע את גבולות המדינה. היכן שתעבור המחרשה העברית, שם יהיה הגבול.

יהודה הראל, חבר קיבוץ מנרה שבגליל העליון, שעזב את קיבוצו ועלה עם הגרעין המייסד למחנה הצבאי הסורי הנטוש בעלייקה, להקים את קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן, בכור יישובי הגולן, כתב בעלון הקיבוץ ב-4.10.67: "גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם... הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעלייקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה... ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה... על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ... כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

זאת הייתה תחושתם של החלוצים. הם היו משוכנעים, שבעצם עלייתם להתיישבות על הגולן, הם מספחים בפועל את הגולן לישראל, ויוצרים מציאות קבע. הרי על כך הם התחנכו בבית, בתנועה, בקיבוץ – ליישובים, בניגוד לצבא, אין גלגלים. מדינת ישראל לעולם לא תעקור יישובים ישראליים. בעצם הקמת היישובים בגולן, הם מכריעים את עתיד הגולן ומשרטטים את גבולות המדינה.

הם צדקו וטעו. הם צדקו, בכך שההתיישבות היא פרמטר משמעותי ביותר בכל הכרעה מדינית. ללא ההתיישבות בגולן, הגולן מזמן לא היה ישראלי. הם טעו, כי כפי שהוכח בהסכם קמפ-דיוויד ובעקירת יישובי גוש קטיף, אין די בכך כדי למנוע נסיגה. אין די בקיומה של התיישבות וכדי שהיא תהיה גורם מכריע יש צורך במסה דמוגרפית גדולה, של רבבות תושבים, כפי שקיימת היום בגושים הגדולים ביש"ע, שאפילו אנשי מרצ מבינים שנוצרה בהם מציאות בלתי הפיכה ואי אפשר עוד לעוקרם (מכאן רעיון העוועים של חילופי שטחים). תובנה נוספת היא, שאי אפשר להסתפק בציונות המעשית. יש צורך גם בציונות מדינית, בהחלת הריבונות ובקיבועה בחוק.

הראשון שהציע לספח את הגולן לריבונות ישראל היה סגן ראש הממשלה ושר העבודה יגאל אלון, כבר ב-1968. אלון וגלילי, שני השרים מטעם הקיבוץ המאוחד, היו הפטרונים הפוליטיים של ההתיישבות בגולן. ב-29.8.68 כתב אלון, אז סגן ראש הממשלה ושר הקליטה, מכתב לראש הממשלה לוי אשכול בזו הלשון:

אל: ראש הממשלה לוי אשכול.

הנדון: החלת החוק הישראלי על רמת הגולן.

הגיעה העת, לדעתי, להשלים את איחודה של רמת הגולן עם מדינת ישראל באמצעות החלת החוק הישראלי על כל שטחי הרמה.

ברמת הגולן קיימים כבר 9 היאחזויות ויישובים בשלבים שונים של התפתחות. 4 היאחזויות ויישובים נוספים יוקמו בתקופה הקרובה ביותר.

ועדת השרים לענייני כלכלה החליטה לאחרונה להעניק למשקיעים ומתנחלים ברמת הגולן וקונייטרה תמריצים המקובלים כאזור פיתוח א'. יש להניח כי יימצאו יהודים ואולי גם חיילים משוחררים מקרב הדרוזים, אשר יתיישבו בקונייטרה.

האזרחים הישראלים אשר כבר התיישבו ואלה שעתידים להתיישב, זכאים להיות כלולים במסגרת החוק הישראלי.

ממגעיי ההדוקים עם מנהיגי הדרוזים החיים בגולן, למדתי לדעת שהעדה הדרוזית תקבל ברצון את החלת החוק הישראלי עליהם. אין לחייבם לקבל אזרחות ישראלית לאלתר, אולם רבים מהם ירצו בה מרצונם החופשי.

מבחינה מדינית בשלו התנאים לצעד זה. וושינגטון אדישה למעשינו ברמת הגולן. יתרה מזאת, ג'ורג' בול וסיסקו אמרו לי במפורש כי אין להם שום השגות על התנחלות ברמת הגולן, אם כי לא נאמר דבר על הצד המשפטי של הבעיה. כיום ידיה של ברית המועצות כבולות בצ'כוסלובקיה פיזית ומדינית. דמשק עצמה נוקטת עמדה נוקשה ומסרבת אפילו להיכנס למו"מ עם ד"ר גונאר יארינג, ונראה לי כי זאת שעת כושר נוחה יחסית לעשות צעד חקיקתי זה.

אני מציע שנקיים בהקדם דיון בנושא זה בכל מעמד והרכב שתמצא לנכון.

בברכה,

יגאל אלון.

מי שהתנגד בחריפות להצעה היה שר החוץ אבא אבן. הוא שיגר מברק לראש הממשלה בזו הלשון: "צעד זה יחליש את מעמדנו ברמת הגולן, יעצור ויבלום את תהליך ההשלמה הבינלאומית עם מעמד זה, יגרור בוודאות מוחלטת, וללא חלקיק של ספק, הודעת הסתייגות מארצות הברית, הנוטה להסכים למעמדנו דה-פקטו. יזמין החלטה של מוסד בינלאומי נגד ריבונותנו ברמת הגולן. יהפוך את סוריה לגורם פעיל במאבק הדיפלומטי נגדנו. יגביר את פעולת אל פתח ברמה, ידרבן את בריה"מ להגברה נוספת של לחצה בעניין. קיצורו של דבר, מצב משביע רצון, ההולך ומתגבש ללא ערעור והסתייגות, יתערער ויועמד בסכנה. חזית מדינית שקטה ונרדמת תיהפך למרכז של סערה בינלאומית עצומה. לעומת ההפסד הכביר הזה, לא תנבע לנו שום תועלת מן הצעד המוצע. שליטתנו היא מוחלטת ובכוחנו להגשים כל מה שאנחנו רוצים. אין לסכן נכסים מדיניים חזקים בגלל הפגנה בעלמא, שאינה משנה שום מציאות לטובה".

הבאתי את דבריו של אבא אבן במלואם, כיוון שטיעוניו מעניינים מאוד. אבן היה אחד השרים היוניים ביותר. והנה, הוא לא הביע התנגדות עקרונית לסיפוח הגולן, אלא הביע חשש שצעד זה יפריע לנו במאמץ לסיפוח דה-פקטו של הגולן, באמצעות ההתיישבות והשלמת העולם עם ישיבתנו בגולן.

כיצד הגיב ראש הממשלה לוי אשכול? אשכול תמך בהתלהבות בשחרור הגולן במלחמת ששת הימים ובאופן אישי דחף את ההתיישבות בגולן. אולם הוא לא התלהב מרעיון החלת הריבונות, ומסמס את העניין. הציע לקיים דיון ודחה אותו עד שהנושא נמוג מסדר היום של התקופה. סיפוח הגולן המתין עוד 13 שנים. למרבה הצער, יגאל אלון לא זכה לראות בהתגשמות חזונו. הוא נפטר במפתיע, בטרם עת, שנה וחצי טרם קבלת חוק הגולן.

קבלת החוק הייתה פרי מאבק של יישובי הגולן. כאמור, מתיישבי הגולן האמינו שהמעשה ההתיישבותי הוא שיקבע את הגבול, ולא ייחסו חשיבות לשאלת הריבונות. המהפך בתודעתם התחולל בעקבות הסכם קמפ-דיוויד.

בהסכם קמפ-דיוויד – הסכם המסגרת לשלום עם מצרים, שנחתם ב-17.9.78, ביצע ראש ממשלת ישראל מנחם בגין סיבוב פרסה בתולדות הציונות, כאשר החליט להחריב שני גושי התיישבות ישראליים בסיני – חבל ימית ומרחב שלמה, ולסגת מכל סיני עד הגבול הבינלאומי, ללא התחשבות בקיום היישובים. בגין שבר בכך את אחד מעקרונות היסוד של הציונות, מראשיתה.

מעשה זה הביא את תושבי הגולן לתובנה, שתם עידן בתולדות הציונות. עם כל חשיבותה של ההתיישבות, אין די בה עוד, כדי לקבוע את גבול המדינה. יש צורך גם בצעד מדיני, חוקי. תושבי הגולן החליטו לפעול בשני קווים מקבילים – לחיזוק ההתיישבות ולסיפוח הגולן לריבונות ישראל.

באפריל 1979, שבועות ספורים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, ביקר שר החוץ בממשלת בגין, משה דיין, בבקעת הירדן. בפגישה מתוקשרת עם ראשי היישובים, הם הביעו דאגה חמורה מכך שההחלטה על עקירת יישובי סיני תהווה תקדים המסכן את קיומם של יישובי הבקעה. דיין ניסה להרגיע אותם. אין לכם מה לדאוג, הוא אמר. המצב שלכם שונה בתכלית ממצבם של יישובי סיני. יהודה ושומרון ובקעת הירדן לא היו מעולם טריטוריה ירדנית מוכרת, ולכן תקדים סיני אינו תקף כאן. מי שצריכים לדאוג הם תושבי הגולן. התקדים של סיני תקף לגבי הגולן, כי הגולן הוא טריטוריה סורית, כפי שסיני היא טריטוריה מצרית.

איני יודע האם דיין הרגיע את תושבי הבקעה, אך הוא אכן הדאיג גם הדאיג את תושבי הגולן. מליאת ועד יישובי הגולן התכנסה למחרת, ב-19.4.79, לישיבת חירום, בה התקבלה ההחלטה הבאה: "נוכח הכרזתו של שר החוץ בממשלת ישראל מר משה דיין, שהגולן הוא טריטוריה סורית, התכנסו יישובי הגולן והחליטו: א. יש לראות הצהרה זו חמורה כמחדלו של דיין במלחמת יום הכיפורים. ב. יישובי הגולן דוחים כל ניסיון של גורמים עוינים מבפנים ומבחוץ לפגוע בשלמותו של הגולן וביישובים הקיימים בו. ג. יישובי הגולן יארגנו עוצמה ציבורית, עוצמה כלכלית וכל עוצמה אחרת, להגנת הגולן בפני המתנכלים לו מבפנים ומבחוץ. ד. נוכח הסכנות לגולן תובעים היישובים להחיל מיד את החוק הישראלי על הגולן, ולגשת לביצוע מזורז של 'תכנית רבבה'. כל תנועות ההתיישבות ונציגיהן בכנסת נתבעות להעלות ללא דיחוי תביעות אלו. ה. יישובי הגליל והעמקים ויישובי הספר לאורך כל הגבולות נקראים להתארגן להגנתם ולמניעת פגיעה בגולן. ו. יישובי הגולן תובעים את סילוקו של משה דיין מהממשלה".

בעקבות המליאה – קיבל ועד יישובי הגולן החלטות מעשיות על מאבק לסיפוח הגולן. במשך שנתיים וחצי נערך מאבק בכל רחבי הארץ, תחת הכותרת: "אסור לאבד את הצפון – הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". קרוב למיליון מאזרחי ישראל חתמו על עצומה שקראה לסיפוח הגולן. בעידן הטרום פייסבוקי, החתמת מיליון תושבים, הייתה כרוכה בכיתות רגליים והגעה פיסית למיליון איש שישלפו עט ויחתמו. העצומה הוגשה בידי ראשי ועד יישובי הגולן שמעון שבס ויהודה הראל לראש הממשלה מנחם בגין, בטקס מתוקשר. בגין הודיע שאף ממשלה לא תוכל להתעלם מרצון העם, כפי שבא לידי ביטוי בעצומה הזאת, והזכיר שבקווי היסוד של הממשלה היא התחייבה להחיל את החוק הישראלי על הגולן, במועד שתמצא לנכון. אגב, בגין הקפיד להימנע משימוש במילה "סיפוח". הוא טען שאתה מספח דבר שאינו שייך לך. הגולן שייך לנו ולכן איננו מספחים אותו...

ב-14 בדצמבר 1981, עמד בגין להשתחרר מבית החולים, שם היה מאושפז במשך שבועות אחדים, לאחר שהחליק באמבטיה בבית ראש הממשלה. טרם שחרורו, זימן את ממשלתו לישיבת חירום, השכם בבוקר, סביב מיטתו בבית החולים. איש מן השרים לא ידע מה מטרת הזימון. בגין הודיע על החלטתו להביא בו ביום את חוק הגולן להצבעת בזק בשלוש קריאות בכנסת. הממשלה אישרה את הצעתו. מבית החולים נסע בגין היישר למשכן הכנסת, והציג בפניה בדרמטיות את הצעת החוק ההיסטורית.

"לא ימצא בארצנו או מחוצה לה", אמר ראש הממשלה בנאומו, "איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן. והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות, אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכינרת. הנני בטוח, שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה, יכול אני לקבוע, כי מבחינה היסטורית רמת הגולן הייתה והינה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל".

בהמשך דבריו הזכיר בגין את המצב הבלתי נסבל של יישובי הצפון כאשר הסורים ישבו על הגולן ושאל: "האם מישהו יכול להעלות על דעתו שישראל אי פעם תסכים לחידוש אפשרי של מצב כזה? אין תימה, שבעניין זה של רמת הגולן קם קונסנזוס לאומי כללי בישראל, וגם מדינאים חשובים בארצות אחרות הביעו בפומבי או בפרטיות את דעתם, כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת הגולן ולמסור את הרמה לסורים".

בגין המשיך ונימק, והזכיר את הסרבנות הסורית לכל מגע עם ישראל ולכל ביטוי של נכונות להכיר בזכותה להתקיים. וכאן הגיע לתכלית: "הממשלה קבעה בקווי היסוד של מדיניותה לאמור: 'ישראל לא תרד מרמת הגולן ולא תוריד שום יישוב שהוקם ברמה. הממשלה היא שתחליט על עיתוי מתאים להחלת המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת הגולן'. הכנסת אישרה את קווי היסוד של מדיניות הממשלה, כפי שהובאו לפניה על ידי. עכשיו הריני מתכבד להודיע לכנסת, כי היום החליטה ממשלת ישראל פה אחד, כי יש ללא דיחוי להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת הגולן".

הצעת החוק התקבלה ברוב גדול בכנסת. הגולן שלנו – הגולן ישראלי.

                                                                                          * "שישי בגולן". פורסם לראשונה ב"האומה".