הבלוג של אורי הייטנר

לפני חודשים אחדים חוקקה הכנסת חוק הקובע, שהחלטה על נסיגה משטחים שבריבונות ישראל, מחייבת משאל עם, בנוסף להחלטת הכנסת. חוק זה משווה את ישראל למתוקנות שבדמוקרטיות, שבהן מקובל הליך של משאל עם בנושאים הקשורים לריבונות המדינה (כמו אישור אמנת מאסטריכט ואישור המעבר למטבע היורו במדינות האיחוד האירופי) ומחזק את הדמוקרטיה ההשתתפותית של אזרחי ישראל. את ההחלטה קיבלה הכנסת ברוב גדול, לאחר הליך חקיקה ממושך שנמשך כעשר שנים.

לחוק הזה היו מתנגדים, והתנגדותם לגיטימית לחלוטין. התמיכה בחוק וההתנגדות לו מבטאים עמדות פוליטיות. העמדות הפוליטיות נדונו במוסד הפוליטי העליון – הכנסת; הריבון, המוסמך לחוקק ושבידו גם הסמכות והכוח לבטל חוקים.

לאחר קבלת החוק, עתר אזרח נגד החוק לבית המשפט העליון. זו עתירה של אזרח המתנגד להחלטה פוליטית לגיטימית. הזכות להתנגד גם היא לגיטימית. הפניה לבית המשפט אינה לגיטימית, מכיוון שאין כאן כל סוגיה משפטית. מן הראוי היה שבית המשפט ידחה על הסף את העתירה ויקנוס את העותר על הטרדת בית המשפט בסוגיה פוליטית בלתי משפטית. לא כך נהג בית המשפט. הוא לא דחה את ההצעה על הסף וידון בחוק.

אני מעריך שסיכויי העתירה להתקבל אפסיים. משתדחה, אני מעריך שבקרב חלק מחבריי שדחפו את חוק משאל העם, החלטה כזו של בית המשפט תתקבל בסיפוק ותתפרש כגושפנקא של הערכאה העליונה לחוק ותחזק אותו. אני סבור, לעומת זאת, שאין כל צורך בגושפנקא כזאת. נהפוך הוא, גושפנקא כזו, המעמידה את בית המשפט כחותמת כשרות להחלטות לגיטימיות של הריבון, הינה התערבות בלתי נסבלת של הרשות השופטת בסמכות הרשות המחוקקת. התערבות זו היא פגיעה בדמוקרטיה.

עצם הנכונות של בית המשפט לדון בחוק, היא מעשה אנטי דמוקרטי. אף אחד כבר לא מתרגש מהמעשה האנטי דמוקרטי הזה, כיוון שמעשים אלה היו למעשה של יום יום בישראל. עצם הדיון בחוק, הוא התערבות גסה של גוף בלתי נבחר, בהחלטות לגיטימיות של הריבון שנבחר בידי העם, בסוגיה פוליטית מובהקת שעניינה אך ורק בבית המחוקקים.

הנה, אמרתי את דעתי. האם כל הכתוב עד כה הוא הסתה, או ביקורת לגיטימית? האם בדמוקרטיה הישראלית מותר לי לכתוב את הדברים האלה? אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי. אני חושב שהאקטיביזם השיפוטי פוגע בדמוקרטיה הישראלית. אני סבור שאל לו לבית המשפט לעסוק בסוגיות פוליטיות. ואם בית המשפט עוסק בסוגיות פוליטיות, אני סבור שיש להבטיח שיהיה בו ייצוג הולם למגוון של דעות. מותר לי להביע את דעתי? מותר היה לי לכתוב בעיתון בישראל את עמדתי זאת? או שמא ביקורת זו היא הסתה?

אני מצפה מנשיאת בית המשפט להתייחס לביקורת הזאת, הנמתחת על בית המשפט. והרי לביקורת זו שותפים רבים וטובים. הרי השמיעו אותה משפטנים דגולים, בארץ ובחו"ל, כמו נשיא בית המשפט לשעבר משה לנדוי, המשנה לנשיא לשעבר מנחם אלון, כלת פרס ישראל למשפט פרופ' רות גביזון, חתן פרס ישראל למשפט פרופ' דניאל פרידמן, השופט בדימוס אורי שטרוזמן ורבים אחרים. במקום להתייחס לביקורת עניינית, נשיאת בית המשפט העליון מעניקה לביקורת את השם "הסתה", והמסיתים הם כמובן "פוליטיקאים". לא נבחרי ציבור, שקיבלו מנדט לקדם את רעיונותיהם, לא חברי המוסד הריבון של הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית, אלא "פוליטיקאים", בנימת בוז מזלזלת, כאילו יש דמוקרטיה בלי פוליטיקה ופוליטיקאים. נימת בוז מתנשאת, של מי שמייצגת מוסד הדורש חסינות מביקורת, כלפי מוסד נחות של עסקנים.

הסתה היא עבירה פלילית שעונש נקוב בצדה. כאשר נשיאת בית המשפט משתמשת במושג זה, היא יותר מרומזת שהביקורת על בית המשפט הינה עבירה פלילית בת ענישה. ואם הרמז לא היה מספיק עבה, היא מוסיפה ומציינת שהמסיתים הם "פוליטיקאים המנצלים את חסינותם" – כלומר, רק בשל חסינותם הם לא עומדים לדין על כך שהעזו לבקר את בית המשפט. בכך היא רומזת למי שאין להם חסינות, מה צפוי להם אם יבקרו את בית המשפט. בכך היא רומזת לי, שאין לי חסינות, שמוטב שאשקול היטב האם כדאי לי לכתוב בעיתון ביקורת על בית המשפט. נשיאת בית המשפט העליון מהלכת אימים על אזרחי ישראל, מאיימת עליהם מפני ההשלכות של השמעת ביקורת על בית המשפט, וכל זאת בשם ה"דמוקרטיה", כביכול.

דורית ביניש טוענת שהתוקפים את בית המשפט פוגעים במעמדו ואח"כ מתלוננים שמעמדו נפגע; טענת הקוזאק הנגזל. הפוסלת במומה פוסלת. לא היה מוסד שנהנה ממעמד ציבורי גבוה יותר מבית המשפט העליון טרם "המהפיכה החוקתית" והאקטיביזם השיפוטי שהנהיג הנשיא הקודם אהרון ברק. מהפיכת "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל היא החלטה שפיטה" ושאר מכתמיו של ברק, הכניסו את בית המשפט לעומק המחלוקות הפוליטיות, כמי שמתיימר לפסוק בהן את הפסיקה הסופית, מעל הגורמים הנבחרים, באצטלה משפטית. בכך הם דרדרו את המעמד הציבורי של בית המשפט העליון. מניעת בחירתם של משפטנים דגולים כמו השופטת נילי כהן ופרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, אך ורק בשל התנגדותם לקו של ברק, פגעה פגיעה קשה ביותר במעמד בית המשפט. נאום הקוזאק הנגזל של דורית ביניש הוא פגיעה נוספת במעמד בית המשפט.

בימים בהם מתנהל מסע הסתה ורדיפה פוליטית נגד שופט בישראל, נועם סולברג, בניסיון למנוע את בחירתו לבית המשפט העליון רק בשל מגוריו בגוש עציון, ניתן היה לצפות מהעומדת בראש הרשות השופטת לצאת חוצץ נגד ביזיון בית המשפט ולהגן על כבודו של השופט. למרבה הצער, בנושא זה ביניש ממלאת פיה מים, ובכך נותנת לגיטימציה לרדיפה, ובמקום זאת יוצרת דה-לגיטימציה לזכות לבקר את בית המשפט.

אני מתנגד להצעות החוק לשימוע פרלמנטרי לשופטים ולהגבלת הזכות לעתור לבית המשפט. אכן, יש בהן ביטוי לשיכרון כוח במקום בו נדרש ריסון עצמי. זוהי תגובת נגד לשיכרון הכוח של בית המשפט, ששכח מזמן מהו ריסון עצמי. נאומה של הנשיאה ביניש היא ביטוי לכך.

                                                                                                                                * "ישראל היום"

סקירת עיתוני סופשבוע 2-3.12.11

* כששמעתי את נאומה המתלהם של דורית ביניש, נאום הקוזאק הנגזל, היה לי ברור מה אמצא למחרת בבוקר בעיתונים. את המאמרים על ז'אן דארק של הדמוקרטיה הישראלית היוצאת למלחמת מאסף להצלתה. על מי שכמו הילד ההולנדי המיתולוגי סותמת באצבע את החור בחומה ומצילה את ישראל מפני הצונאמי האנטי דמוקרטי. יכולתי להתיישב ולכתוב את המאמר שיתפרסם תחת שמות שונים של עיתונאים שונים בעיתונים שונים, הדוברים שפה אחת ודברים אחדים; להתלהם על מלחמת בני אור בבני חושך וכו' וכו'.

הופתעתי לטובה. מצאתי תמונה אחרת, שלא ציפיתי לה. כמעט ולא היו מאמרים ברוח זו. ב"ידיעות אחרונות", לצד הכותרת על דברי ביניש בראש עמוד השער, הופיעה כותרת נוספת: "יש גבול". לצד דבריה של ביניש, הופיע המאמר "יש גבול" של שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, שיצא נגד נאום ביניש בחריפות. מאמרו של פרידמן היה מאמר הדעה היחיד בנושא. המאמר במלואו מופיע בעמוד 2, לצד הכתבה הנרחבת על נאום ביניש, עם תמונה של פרידמן. וכך, את דבריה של נשיאת בית המשפט העליון, איזנו דבריו של חתן פרס ישראל למשפט ואחד מטובי המשפטנים בישראל, שאינו חשוד כאיש "הימין המתנחלי" רחמנא לצלן, אלא להיפך, הוא היה שר המשפטים בממשלה היונית הקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל. העיתון מציג את דבריה ואת דבריו. יקרא הקורא וישפוט. כך ראוי שתתנהל עיתונות חופשית. זה כל כך מובן מאליו, אך כל כך חריג במקומותינו, כפי שאני מוכיח בטור זה שבוע אחרי שבוע. אני כל כך מקווה, שאין זו התעלות חד פעמית, אלא סימן לבאות.

במאמרו, תוקף פרידמן את בייניש, על הדה-לגיטימציה שהיא עושה לביקורת על בית המשפט, כאשר היא מציגה אותה כהסתה, במקום להתייחס אליה ולהתמודד עם טיעוניה. "השאלה הניצבת בפני בית המשפט, היא האם יש מקום רק לביקורת על הזולת או שמא ראוי גם לעשות חשבון נפש? האם טוב הדבר ש'הכל שפיט' ומהו המחיר של כניסת בית המשפט לנושאים החורגים מתחומו? צריך גם לשאול מה תהיה התגובה להתקפה של הנשיאה ביניש על פוליטיקאים ועל חברי הכנסת וכיצד יתרמו הדברים האלה והתגובה שתבוא עליהם למעמד בית המשפט?"

פרידמן מוכיח במאמרו שאת הביקורת ("הסתה") על בית המשפט, לא משמיעים רק "פוליטיקאים" (איזה בוז של הנשיאה לנבחרי ציבור, בעצם – לדמוקרטיה) אלא גם משפטנים גדולים אותם הוא מצטט במאמרו, כמו נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי, והמשפטן המלומד האמריקאי ריצ'רד פוזנר. פרידמן מצטט מתוך כללי האתיקה לשופטים שפרסמה השופטת ביניש, ומוכיח שבנאומה היא פעלה בניגוד לכללים אלה. למשל: "שופט יימנע מלהביע בפומבי דעה בעניין שאינו משפטי בעיקרו והשנוי במחלוקת ציבורית" (כלל 18). ועל כך הוא כותב: "הופעת הנשיאה ביניש אתמול בתקשורת, הינה אפשרית באופן טכני, אך איננה במקומה. בתקופת שמגר והנשיאים שקדמו לו, לא היינו עדים להתבטאויות כאלו בתקשורת". והוא מסיים: "אנו זקוקים לבית משפט חזק הנהנה מאמון הציבור. אולם לשם כך נדרש שבית המשפט יכיר בגבולות סמכותו, יימנע מלפלוש לתחומן של הרשויות האחרות ויצמצם את נוכחותו בתקשורת. חשבון נפש נדרש לא רק מהפוליטיקאים – גם מהעומדים בראשות מערכת המשפט".  

גם ב"מעריב", לצד הסיקור הנרחב של דברי ביניש, מופיע מאמר ביקורתי של בן דרור ימיני, "משבר מבורך". בן דרור ימיני מביע שביעות רצון מהופעתה של ביניש, כיוון שהיא הוכיחה את צדקת הביקורת עליה ועל בית המשפט. "צריך להודות לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, על הדברים הקשים שאמרה אתמול, משום שאין כמו הדברים שלה כדי להפוך את המחלוקת להרבה יותר ברורה. הדברים, אכן, נותנים ביטוי אמתי לתחושה השוררת בסביבתה. האוליגרכיה תחת מתקפה, אבל הגיע הזמן, שבמקום לצעוק 'הסתה', תתמודד ביניש עם הטענות. קצת התבוננות עצמית לא תזיק לה, לנו, למערכת המשפט והשיפוט".

בדומה לפרידמן, גם ימיני מזכיר שאת מה שאומרים היום פוליטיקאים רבים בלשון בוטה, אמרו בלשון מעודנת בעשורים האחרונים גם פרופסורים ומלומדים. "אבל לא היה מי שיקשיב להם. כך שכדאי לביניש להתבונן בעצמה. היא וחבריה חסמו את מינויה של פרופסור נילי כהן. היא וחבריה מנעו את מינויה של פרופסור רות גביזון. היא וחבריה חשבו ש'הכל שפיט'. היא וחבריה שברו ברגל גסה את הפרדת הרשויות. הרי ביניש יודעת, כפי שיודע כל משפטן, שהאקטיביזם השיפוטי בישראל חצה את כל הקווים האדומים. הרי היא יודעת שמדובר בשיא עולמי, ששום מדינה אינה מתקרבת אליו. הרי היא יודעת שאין עוד מדינה שבה מינוי השופטים הוא פררוגטיבה של השופטים בלבד ... אף פעם, אבל ממש אף פעם לא ניסתה ביניש להתמודד עם הטענות לגופן. לא בנוגע לאקטיביזם. לא בנוגע לפסקי דין תמוהים שהיו יותר פוליטיים משיפוטיים. לא בנוגע למינוי שופטים. כלום. הפעם חצתה ביניש עוד קו אדום משום שהעמידה את עצמה מול פוליטיקאים מסוימים, מהממשלה ומהכנסת. אפשר להתנגד לחלק מיוזמות החקיקה, אבל ההתנגדות חייבת להיות לגופן של ההצעות. לא לגופם של פוליטיקאים. כאשר ביניש תוקפת פוליטיקאים מימין, היא מציב את עצמה במקום הנגדי - משמאל. לא שזה לא היה ידוע, אבל אתמול ביניש הכניסה לעצמה גול עצמי. היא הבהירה, שהטענות על כך שביהמ"ש העליון מתפקד לפעמים כמו סניף של מר"צ הן טענות נכונות". לא הייתי מרחיק לכת כמו בן דרור, אבל עם עיקרי דבריו אני מסכים בהחלט.

מנגד, "ישראל היום" התייצב באופן חד משמעי וקיצוני לצדה של ביניש. כותרת העיתון היא ציטוט מדבריה: "מסע הסתה נגד העליון". את הכתבה, המתפרסת לאורך שני עמודים, על דברי השופטת, מלווים מאמרים של שני הכותבים הבכירים בעיתון, דן מרגלית ומרדכי גילת. אין ולו שמץ של ביקורתיות כלפי ביניש במאמריהם ואף לא הטלת ספק כלשהו. מרדכי גילת כתב את המאמר הצפוי כל כך, תחת הכותרת הצפויה כל כך "קרב של להיות או לחדול". הוא פותח אותו בדרמטיות: "דורית ביניש ירתה אתמול טיל לעבר יעקב נאמן, ודומה שפגעה במטרה. כשהיא רוצה, מתברר היא יודעת להשיב אש. כששר המשפטים הנוכחי, קבלן הריסות ותיק של שלטון החוק, מאיים על יציבות בית המשפט העליון, היא לא יושבת בחיבוק ידיים. היא קמה להגן כמעט בגופה על מה שנשאר מהמבצר הזה".

התזה של גילת ומרגלית, היא שהמתקפות על בית המשפט אינן נובעות מביקורת אידיאולוגית ומשלילת האקטיביזם, אלא זו ביקורת של אנשים מושחתים המנסים לקעקע את שלטון החוק, המפריע להם בנוהגם המושחת. "הקרב המתחולל בוועדה למינוי שופטים ומונע בחירת ארבעה שופטים חדשים לביהמ"ש העליון, אינו בין ימין לשמאל, בין אידיאולוגיות ותפיסות עולם; בין אנשי 'הכל שפיט' לבין אנשי 'לא הכל שפיט'. תשכחו מזה. הסיפור כאן לגמרי אחר: מלחמה אמתית, חסרת פשרות, בין קבוצה המזוהה עם שלטון החוק, ובעיקר עם הגנה על עצמאות בג"ץ, לבין קבוצה המתעבת כל מה שמזוהה עם 'כנופיית שלטון החוק'. מלחמה בין בני אור לבני חושך; בין מי שרוצה לראות בעליון שופטים אמיצים, נחושים, המסוגלים לבקר את השלטון ולבטל החלטות המטורפות של אנשים הזויים – לבין מי ששחיתות שלטונית אינה מדירה שינה מעיניהם. זה המגרש, ובו ניטש עכשיו הקרב הערכי בין ביניש לנאמן. קרב של להיות או לחדול מבחינת המגוננים על עצמאות בג"ץ".

גילת ומרגלית מברכים את ביניש על הכנסתם של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז והשופט ג'ורג' קרא לרשימת המועמדים לעליון, ומביעים תמיכה בלתי מסויגת בבחירתם. לא זו בלבד שהם תומכים בבחירתם, אלא הם מציגים כל התנגדות לבחירתם, כהתנקשות בשלטון החוק. מרגלית: "נכון לרגע זה סיכוייו [של מזוז א.ה.] אינם רבים. בני החושך מלוכדים לחסום את דרכו. זהותם היא טיעון כבד משקל לבחור דווקא בו. אמור לי מי אויבך – ואומר לך מי אתה".

אני מעריך מאוד את מני מזוז, שהיה יועץ משפטי מצוין, אמיץ ולוחם ללא חת בשחיתות. הוא לא נרתע להעמיד לדין את נשיא המדינה, ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה ושר האוצר, ומצד שני, כשלא היו בידיו ראיות מספיקות, הוא לא העמיד לדין את שרון על פרשת האי היווני, תוך ידיעה שהחלטתו תתקבל בביקורת תקשורתית וציבורית חריפה, ולא גלגל את ההכרעה לבית המשפט. הוא שגה באופן חמור בעסקת הטיעון עם קצב, אך אין אדם חף משגיאות. אני רואה בו מועמד מצוין לבית המשפט העליון. את השופט קרא איני מכיר, אך פסיקתו החד משמעית במשפט קצב בהחלט מציגה אותו כאדם ראוי לתפקיד.

הבעיה אינה תמיכה או התנגדות למועמדותו של מזוז או לכל מועמדות אחרת, אלא החלוקה הזאת ל"בני אור ובני חושך", התגיות, ההחשדה והדה-לגיטימציה לכל דעה אחרת; הדה-קרדיטיזציה לביקורת על בית המשפט העליון והצגתה כמושחתת.

כמי שעוקב בחודשים האחרונים באופן שיטתי ומדיד אחרי עיתוני סופשבוע, אני קובע על סמך עובדות, לא על סמך תחושות בטן, שלצד "הארץ", "ישראל היום" הוא המבצר התקשורתי המובהק של המשפטיזם הפונדמנטליסטי.

על פי התזה המקובלת, שהייתה כמעט לאקסיומה, מתרחש היום צונאמי נגד הדמוקרטיה הישראלית ושלטון החוק, אותה מוביל נתניהו, וכלי הנשק המרכזי שלו הוא ה"ביביתון" "ישראל היום", שהינו ביטאונו האישי של ראש הממשלה. העובדות אחרות לגמרי. אם אכן יש צונאמי כזה ומוביל אותו ראש הממשלה, הרי ש"העיתון שלו" מתנגד בכל תוקף לדרכו ונלחם בה. אם אכן "ישראל היום" היא מבטא את נתניהו, הרי שהוא מתנגד לאותה מתקפה, המזוהה אתו.

אם אכן יעבור החוק המכונה "חוק גרוניס", וכנראה הוא יעבור, נשיא בית המשפט העליון הבא יהיה השופט אשר גרוניס. השופטת מרים נאור, שאלמלא החוק החדש אמורה הייתה להיות הנשיאה הבאה, תהיה המשנה לנשיא ובעוד 3 שנים תחליף אותו.

טובה צימוקי פרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה גדולה על גרוניס ולצדה בוקסה (כתבה קצרה במסגרת) על נאור. הכתבה אוהדת ומפרגנת מאוד לשניים. לכל המודאגים, מסירה צימוקי כל ספק בנוגע למחויבות המוחלטת של גרוניס לזכויות האדם והאזרח. עם זאת, היא טוענת בפירוש שגרוניס מתנגד לקו של ברק ובייניש, קו האקטיביזם השיפוטי, והוא דוגל בקו הריסון העצמי של בית המשפט, מבית מדרשו של מורו ורבו הנשיא לנדוי. גרוניס סירב, למשל, לשבת בדין בהרכב שדן בעתירות נגד עסקת שליט, כיוון שהוא טוען בצדק שהעסקה היא החלטה מדינית, בסמכות הממשלה, ואינה נושא שפיט. וכך, גם בנושאים רבים אחרים, גרוניס מגלה עקביות בגישת הריסון העצמי ודבקות בעקרון הפרדת הרשויות. לכן, הוא צפוי להנהיג גישה אחרת מזו של שני קודמיו. "מינויו של גרוניס לנשיא שיחרר אנחת רווחה בקרב אלה הטוענים כי גישת ברק ש'הכל שפיט' גרמה נזק למערכת. עתה, הם מאמינים, הגיע זמן התיקון. בתקופת ברק וביניש עסק בית המשפט בעתירות רבות בנושאים מדיניים וביטחוניים, שלגמרי לא ברור עד כמה יש לו מנדט לעסוק בהן, והרחיב את התפיסה לפיה לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקים שחוקקה הכנסת. עיסוק רב בעתירות שנויות במחלוקת וטעונות פוליטית, לצד סחבת במתן פסקי דין, גרמו עם השנים שחיקה קשה באמון הציבור בבית המשפט העליון ... לעומת ברק וביניש, פסקי הדין של גרוניס לאורך כל שנותיו בעליון חוזרים שוב ושוב על עמדתו כי התערבות בית המשפט העליון בפעילויותיהן של רשויות אחרות ובביטול חוקי הכנסת, צריכה להיות מופעלת רק במקרה של פגיעה מהותית בזכויות האדם ... בעניין חוק האזרחות, שאסר איחוד משפחות בין ערבים בשטחים לאלו הגרים בתוך המדינה "שיגר עקיצה לנשיא ברק וכתב: 'חוות דעתו של חברי הנשיא, כדרכו, עשירה באסמכתאות מכל קצווי תבל ומלאה בהפניות להוגים ומלומדים רבים. עם זאת, לא הצביע חברי הנשיא ולו על דוגמה אחת של מדינה שהתירה כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה בשעת מלחמה או בזמן מאבק מזוין. על אחת כמה וכמה שלא נמצא דוגמה לפיה בית משפט חייב מדינה להתיר כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה שלה". גרוניס פסק בנושא זה בניגוד לעמדת הנשיא ברק.

מה שהפתיע אותי והיה חדש לי בכתבתה של צימוקי, הוא שגם מרים נאור, ש"חוק גרוניס" נועד לבלום את מינויה לעליון, נוטה לכף המכונה "שמרנית", כלומר מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי ולהתערבות המשפטית בהחלטות פוליטיות. אף היא תלמידה מובהקת של הנשיא לנדוי ועמדותיה קרובות לאלו של גרוניס. נאור "סבורה שבית המשפט העליון צריך להיות פחות אקטיביסט ... העיקרון המנחה שלה הוא שבית המשפט העליון צריך לעסוק בראש ובראשונה בפתרון סכסוכים ובשירות מהיר לאזרח, ולא לחנך את הדור. ... היא סבורה שעל בית המשפט העליון לפרש את החוק ולהימנע מיצירת חקיקה שיפוטית, אך עם זאת היא קנאית מאוד לזכויות אדם".   

* לפני כשנה וחצי, פרסמה תנועת "אם תרצו" מחקר המעיד על הטיה פוליטית בוטה לכיוון של השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני במחלקות מסוימות באקדמיה בישראל ובראשן המחלקה לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן גוריון. בעקבות פרסום המחקר, חטפה התנועה ביקורת נוקבת ומרה והוקעה כתנועה פשיסטית ומקארתיסטית, לא פחות. המחקר הוצג בצורה נלעגת כבלתי מקצועי, שאינו עומד באמות מידה של מחקר אקדמי.

והנה, המל"ג הקים ועדת בדיקה מקצועית בינלאומית, שהורכבה מפרופסורים ידועי שם מן הארץ ומאירופה, בראשות פרופ' תומאס ריסה מהאוניברסיטה החופשית בברלין. האמת היא, שאיני מבין מדוע היה צורך בוועדה בינלאומית. כנראה שחוסר האמון בתוך האקדמיה הישראלית כה עמוק, שכל מסקנה של הבדיקה היה מוצג כמוטה פוליטית. הוועדה הגיעה למסקנות דומות מאוד לאלו של "אם תרצו", בעיקר בכל הנוגע למחלקה הנ"ל באוניברסיטת ב"ג. המועצה להשכלה גבוהה אימצה את דו"ח הוועדה.

בראש החץ של מסע ההכפשה נגד "אם תרצו" עמד "הארץ". ניתן היה לצפות מן העיתון להודות בטעותו. אולי אפילו להתנצל, למה לא? אבל ציפיה כזאת היא כמובן חלום באספמיה. מה עשה "הארץ"? דה-לגיטימציה גם לוועדה הבינלאומית. הנה, כך נראית הלוגיקה של העיתון. נכון, ילדים, אתם זוכרים שלימדנו אתכם ש"אם תרצו" זה רע? או ליתר דיוק, זה הרע המוחלט? לכן, אמת המידה לבחינת מסקנות ועדת הבדיקה הבינלאומית, היא האם הם יפריכו את השטויות שכתבו הילדים הרעים האלה, או יקבלו אותן. אם הם יקבלו אותן, סימן שגם הם נגועים ברוע של "אם תרצו". אם כך, ברור שמסקנותיהם שגויות ומופרכות.

וכך, תחת הכותרת "כך אמצה המועצה להשכלה גבוהה את מסקנות 'אם תרצו'", כתבה בת עמוד שלם תוקפת בחריפות את מסקנות הוועדה ואת החלטת המל"ג, תוך שהיא נמנעת מהתמודדות עם מסקנותיה. היא מצטטת מרצים מן השמאל הרדיקאלי, דוגמת פרופ' ניב גורדון, הפועל בעולם למען החרמת האקדמיה הישראלית ומסית לסרבנות, התוקפים בחריפות את המסקנות, ואם הם תוקפים, "הארץ" לא ישבור להם את המילה.

לעומת זאת, ב"ישראל היום", הכתבה "הפקולטה למדעי התעמולה" מתארת נכוחה את השתלשלות הדברים, מפרסום המחקר של "אם תרצו" עד אישור טענותיהם בבדיקה של הוועדה, שאף המליצה לסגור את המחלקה הנ"ל.

לא אחת ביקרתי את "אם תרצו" על סגנונם הבוטה והקיצוני, אולם במהות – גישתם נכונה וראויה. במקרה זה, הם יצאו להגן על הציונות מפני האקדמיה, אך למעשה הם הגנו על האקדמיה מפני השתלטות עוינת של קבוצה מיליטנטית אנטי ישראלית שהשתלטה על מחלקות מסוימות והשתיקה כל עמדה אחרת. ההשתלטות העוינת על האקדמיה היא פגיעה חמורה בדמוקרטיה, והפעולה של "אם תרצו" הגנה על הדמוקרטיה הישראלית, ועל כך ראויה תנועה זו לשבח.

* בסקירתי הקודמת, עסקתי בהרחבה במאמרו של עמוס שוקן שפורסם ב"הארץ". השבוע, באותו עמוד, פורסם מאמר תגובה מעניין ורהוט של ישראל הראל, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע והיום יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית ובעל טור ב"הארץ". כזכור, צייר שוקן במאמרו את "גוש אמונים" כתמנון רב זרועות המשליט את האידיאולוגיה המשיחית האנטי דמוקרטית שלו על המדינה ועל ארה"ב והופך אותנו למדינת אפרטהייד. הראל מצטט משפטים רבים ממאמרו של שוקן ומפריך אותן. הוא מזכיר ש"גוש אמונים" הייתה תנועה שלא האריכה ימים, שכמעט לא עסקה בעניינים תיאולוגיים ותיאורטיים אלא בהתיישבות, שכמעט כל ראשיה לא היו תלמידי הרב צבי יהודה קוק אלא חניכי בני עקיבא שהתחנכו על ברכי ההתיישבות העובדת ותנועת העבודה הציונית וניסו ללכת בדרכיה. בעצם, טוען הראל בצדק, כאשר שוקן תוקף את "גוש אמונים", הוא למעשה תוקף את מקורות ההשראה של "גוש אמונים" – את הציונות. מדינת האפרטהייד, כביכול, נגדה יוצא שוקן, אינה המדינה המיישמת את האידיאולוגיה של "גוש אמונים" אלא את הציונות.

כמו הראל, גם אני הצגתי בשבוע שעבר את מאמרו של שוקן כהתנגדות לעצם הרעיון הציוני של מדינה יהודית. עם זאת, אני חלוק על השקפת עולמו של הראל, כפי שבאה לידי ביטוי גם במאמר זה. בניגוד לישראל הראל, אני סבור ששני הערכים הציוניים – א. זכותנו על ארץ ישראל כולה וזכותנו ליישב אותה ולהחיל עליה ריבונות, ב. היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק ומובהק, אינם מתיישבים יחד ולמרבה הצער אין לנו מנוס מבחירה ביניהם. אני בוחר במדינה היהודית, ומשמעות הדברים היא השלמה עם חלוקת הארץ, עם כל הכאב הכרוך בהכרה זו. אני תומך ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, מבית מדרשם של יגאל אלון ויצחק רבין, השולל התיישבות יהודית בלב האזורים בעלי האוכלוסיה הפשלתינאית הצפופה ביהודה ושומרון. אולם אין לי ספק, שהלהט של מפעל ההתנחלות היה להט ציוני אוטנטי.

לצערי, היום קיימת בתוך ציבור המתיישבים הנהגה רבנית קיצונית מבחינה דתית ולאומנית, הרחוקה ת"ק פרסה מהתפיסה הציונית, ובתוכה התפיסה הציונית הדתית. דבריו של הרב לבנון על כך שעדיף לעמוד מול כיתת יורים מאשר לשמוע שירת נשים, היא ביטוי למוטציה של היהדות שאותה מייצגת אותה קבוצת רבנים, שהשפעתה רבה. לצערי, ישראל הראל התעלם מכך.

בהתייחסות לדבריו של שוקן, כותב הראל: "שורשי האידיאולוגיה שעדיין מניעה, בעוצמה פוחתת, את המדינה הם שם, בעין חרוד ובנהלל, ולא באלון ומורה ובקדומים. גוש אמונים אימץ שורשים אלה וניסה – בתוספות משלו – ללכת לאורם. ההצלחה, כידוע, חלקית. ממשלות ישראל הקימו יישובים ביהודה ובשומרון מכוח שורשים אלה ולא בשל כוחו המאגי של גוש אמונים. ולא למען סיוע במימוש האידיאולוגיה הדתית של הגוש הכשיר בית המשפט העליון את מפעל ההתנחלות. תמצית התחושות הציוניות שנותרו בלב השופטים הן שהביאו לכך".

איני מקבל את ניתוחו של הראל בנוגע לבית המשפט העליון. בית המשפט לא הכשיר את מפעל ההתנחלות, אלא דחה את הניסיון להשתמש בו כמכשיר למנוע מפעל זה. מדיניות ההתיישבות היא סוגיה מדינית והיא בסמכות הממשלה והכנסת; אינה מעניינו של בית המשפט ואינה זקוקה ל"הכשרתו". בית המשפט בתקופה שבה הוקם מפעל ההתיישבות ביש"ע, דגל ברעיון הדמוקרטי של הפרדת רשויות, ולא ראה מתפקידו להתערב בנושא שאינו בסמכותו. ספק אם כך היה נוהג בית המשפט בתקופת ברק וביניש.

* שתי כתבות דיוקן, בעיתוני סופשבוע, עוסקות באישים מן הציונות הדתית. ב"ידיעות אחרונות" מופיע ראיון מרתק עם הרב פרופ' דוד הרטמן, במלאת לו 80. הרטמן, מגדולי הוגי הדעות של הציונות הדתית, תלמידו המובהק של הרב יוסף דב סולובייצ'יק הוא איש הקוטב המתון, מבחינה מדינית ודתית, בציונות הדתית. בראיון אתו, הוא מבכה מרה את הסחף וההקצנה בציבור הדתי לאומי.

בין השאר הוא מתייחס לתופעה הנפסדת של הדרת הנשים. "זה טירוף, טירוף ... האנשים האלה מדגישים דברים שוליים. העיקר חסר. ... זאת אובססיה מינית. הם הכניסו את כל היהדות לתוך הבעיות הסקסואליות שלהם. תגיד לי, כל היהדות עומדת על זה? אני לא מבין, הם כאלה סקס-מניאקים, שברגע שהם רואים אישה הם מקבלים זקפה? על מה בונים את העולם? אתה חושב שאנשים ירצו להיכנס לתוך מסלול רוחני שיש בו רק אסור ואסור ואסור? "בנוגע ל"קול באישה ערווה" מסביר הרטמן ש"הגמרא מדברת רק על כוונה בקריאת שמע. "אם אתה באמצע כוונה ונשים שרות, זה יפריע לכוונה. זה הכל. אין יותר. ובכל זאת, הגענו ליום שרב בישראל אומר שיותר חשוב למות מאשר לשמוע שירת נשים. הוא משוגע".

הרטמן זועק בדם לבו נגד ההקצנה ובין השאר מתייחס לקבורת חיילים עולים מחוץ לבית הקברות הצבאי. הוא מספר זאת דרך מקרה פרטי. "ברבנות מצאו שלפני כמה דורות אחד ההורים לא היה יהודי, ולכן הוא לא יכול להיקבר בבית הקברות ... זה היה כמו לחטוף סכין בבטן. ... אתה לא יכול לכבד אדם שמוכן למות בשביל הקיום של העם היהודי? הרי אין דבר יותר קדוש מזה".

ב"ישראל היום" מופיעה כתבה על חנן פורת, שהלך לעולמו לפני כחודשיים. הכתבה מבוססת על ראיון עם אחדים מ-11 ילדיו של פורת. חנן פורת הוא לכאורה ניגודו של הרטמן, הסמל המובהק של "גוש אמונים". אולם האמת היא שעמדותיהם הרבה יותר קרובות זו לזו מכפי שניתן לשער. למשל, בנושא שירת נשים. "שירת נשים בכלל לא הייתה סוגיה מבחינתו של אבא ... הוא לא גדל עם מגבלה שכזאת ולא גידל אותנו כך. בחנוכה בשנה שעברה שולי נתן הופיעה בערב לכבודו במתנ"ס של גוש עציון. כולם הקשיבו לשירתה המקסימה כולל הרבנים שנשארו ישובים במקומותיהם. שולי ציטטה תמיד לאבא את 'ותשר דבורה', ואבא ענה לה בחיוך שכשבית המקדש יקום היא תצטרף לרבי שלמה קרליבך ושניהם יבואו לשיר עם הלויים".

הכתבה מתארת את הקשרים הטובים וההערכה ההדדית עם יריבים פוליטיים, את החיבור העמוק שלו לשירה העברית ולזמר העברי, מביאליק ועד מיכה שטרית ובעיקר לחיבור שלו לשירת רחל. ילדיו של חנן פורת מתארים את השבר הנורא שגרם לו רצח רבין ואת פעולתו לכך שהמאבק נגד עקירת גוש קטיף לא יתדרדר למלחמת אחים ולקרע בעם. הם התייחסו גם לסיפור "פורים שמח", ולעלילה כאילו הגיב בשמחה על הטבח במערת המכפלה. "הגזענות והשנאה לא חצו מעולם את סף דלת ביתנו. אבא התנגד לכל פגיעה בכל אדם באשר הוא אדם, ובוודאי בחפים מפשע, יהודים או ערבים. הוא יצא נגד תופעת תג מחיר ופגיעה ברכוש. החיבור של 'פורים שמח' עם טבח גולדשטיין היה נבזי, וזו הייתה הפעם היחידה שראיתי אבא בא נפגע מדברים שאומרים עליו. לדברים אחרים הוא לא התייחס, כנראה פיתח עור של פיל, אבל הסיפור הזה – שכאילו הוא שמח על הרצח שביצע גולדשטיין? הרי זה נגד את כל המוסר שלו, את כל מה שהוא העביר לנו בבית לאורך השנים. אנשים שוכחים שאבא, כחבר כנסת, חוקק את חוק 'לא תעמוד על דם רעך', שלא מבדיל בין יהודים לבין ערבים. שם זה כתוב במפורש".

* ביום בו נבחרה שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה, כתבתי שהיום החל המרוץ של עמיר פרץ ושל בוז'י הרצוג להפילה. באשר להרצוג, עד עתה, התבדיתי. לגבי פרץ, לא תיארתי עד כמה צדקתי.

לנוכח העליה המרשימה של מפלגת העבודה בסקרים, מאז בחירתה של שלי, בהם היא מקבלת מנדטים רבים יותר מ"קדימה", קשה לפרץ לצאת חזיתית נגד שלי, ולכן הוא ממקד את התוקפנות שלו נגד שנוא נפשו עופר עיני. השבוע, בוועידת מפלגת העבודה, פרץ ניסה לערער את מנהיגותה של שלי ולפגוע בה, תחת התירוץ של בחירות דמוקרטיות במפלגת העבודה למועמדה לתפקיד יו"ר ההסתדרות. בפרפראזה לביטוי הידוע אודות הפטריוטיזם, ניתן לומר, ולא רק במקרה של פרץ, שלעתים הדמוקרטיה היא מפלטו האחרון של הנבל.

ראיון נרחב עם פרץ התפרסם היום ב"הארץ", ופשוט מדהים להיווכח שוב בחוסר המודעות העצמית של מר נרקיס הנ"ל. לטענתו, הוא בכלל לא פעל נגד שלי יחימוביץ'. רק נגד עיני. אבל למעשה הוא מציג אותה כבובה של עיני, שהוא בובה של הטייקונים שבאמצעותו ישתלטו על ההסתדרות ועל מפלגת העבודה. מאבקו הוא כלל לא נגד שלי, אלא להצלת מפלגת העבודה מפני השתלטות הטייקונים וכו' וכו'. פרץ, כחבר מפלגת העבודה, התמודד נגדה להסתדרות יחד עם חיים רמון. אחרי שהחליף את רמון שטיפח אותו, הוא יצא נגדו, השמיץ אותו וטען שקיבל עיי חרבות. הוא רץ לכנסת מחוץ למפלגת העבודה מטעם "עם אחד" ולנוכח כישלונו האלקטורלי, חזר למפלגת העבודה. מי שהחזיר אותו היה שמעון פרס שטיפח אותו, אך הוא מיד התייצב נגדו להתמודדות וניצח אותו. עכשיו, בראיון ובבמות שונות, הוא מתאר את עיני כבן טיפוחיו שבגד בו. עופר עיני השיג הישגים רבים למען העובדים, דווקא כיוון שהוא אנטיתזה לפרץ – מגיע להסכמות עם המעסיקים והממשלה, כשידו על הדק נשק יום הדין – השביתה, מדוד וזהיר. בניגוד לפרץ, הוא רוצה שהעובדים יאכלו את הענבים, ולא רק לריב עם השומר.

על מה שמניע באמת את פרץ, כתבה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות: "בפגישות האישיות בינה [שלי יחימוביץ' א.ה.] לבין פרץ, הדרישות שלו היו בלתי מתקבלות על הדעת: הוא רצה להיות מספר שתיים משוריין, והוא ביקש לחלק ביניהם את המפלגה כאילו היו רבין ופרס. הבחירות להסתדרות נראו לה רק תירוץ. הרי ב-2007, כשפרץ היה יו"ר העבודה ואיתן כבל המזכ"ל, הם חתמו על הסכם להליכה משותפת עם סיעת 'עוגן', הסיעה של עיני. ועכשיו, פרץ מתנגד לאותו הסכם שהוא עצמו חתם עליו, וכבל ביקש להתמודד על תפקיד יו"ר ההסתדרות".

* ההישג הגדול של המחאה, הוא דו"ח טרכטנברג, שמצביע על שינו כיוון ממשי של המשק הישראלי. אף שהדו"ח רחוק מלהיות מושלם, היה על המחאה לחבק אותו ולהיאבק למען קבלתו ויישומו. למרבה הצער, מנהיגי המחאה יצאו נגד הדו"ח. בכך הם גרמו נזק כפול. בהתנהגותם הבלתי רצינית הם פגעו באמינותם והחלישו את המחאה ואת התמיכה ההמונית בה. בחוסר אחריות הם חיזקו את הגורמים החזקים שהדו"ח עלול לפגוע בהם, ואפשרו להם למסמס את הדו"ח. כעת, נראה שהממשלה שאימצה עקרונית את הדו"ח, אינה ממהרת ליישם אותו, באין מחאה אפקטיבית מולה.

נגד המציאות הזאת יוצא סמי פרץ במאמר ב"דה-מרקר": "הנה הנוסחה לצדק חברתי". "האם ניתן לענות על כל הצרכים האלה באמצעות ועדת טרכטנברג? לא. האם הוועדה עשתה עבודה טובה? בהחלט כן. האם בנסיבות האלה המוחים היו צריכים לתמוך בהמלצות הוועדה? בוודאי. התמיכה הזו נדרשת משני טעמים. הראשון – יצירת זיקה ברורה בין פעולה (מחאה) לבין תוצאה (המלצות טרכטנברג) היא הכרחית בכל מאבק, ועל אחת כמה וכמה במאבקים ארוכים שרק יצאו לדרך. הטעם השני הוא שגישת הכל או לא כלום הביא בסופו של דבר את המוחים ואת הציבור כולו להנצחת המצב הקיים כי ממילא לא חסר שאנשים שהעדיפו לשמר את הסדר הקיים ובלבד של יאלצו לשלם את החשבון. המוחים סיפוקו למעשה סולם לכל שאר המתנגדים לוועד טרכטנברג".

פרץ מציע לדרוש סדר חברתי חדש, המבוסס על רעיון הסולידריות. "הגדלת הסולידריות בין מרכיביה השונים של ההטרוגניות הישראלית היא תנאי הכרחי ליצירת סדר חברתי וכלכלי חדש. הסולידריות היא היפוכה של התרבות השלטת הנוכחית: כיפופי ידיים, כוחנות סקטוריאלית וחברה מקוטבת, שמתקשה להסכים על ערכים בסיסיים". הבסיס המאפשר יצירת חברה סולידרית: כל אדם צריך לעבוד, כל אדם חייב בשירות לאומי וכל אדם חייב לשלם מס אמת.

* המלצת השבוע – כתבתו של בועז כהן על עלי מוהר במוסף "הארץ", במלאת חמש שנים למותו: "ופתאום געגוע".

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", הטור הסאטירי של ידידיה מאיר ב"ידיעות אחרונות": "אוקיי , הבנתי, אתם לא מאומנים. לא נקצץ" (שטייניץ מגיב על התקרית בצאלים).

                                                                                                                               * חדשות בן עזר"

בימים הקרובים יתפרסם דו"ח מבקר המדינה באשר לאסון השריפה בכרמל. דו"ח זה מעורר סקרנות ציבורית ותקשורתית ובצדק – מדובר באחד האסונות הקשים בתולדות המדינה, שגבה חיי אדם רבים, ושקשה לראות בו ובתוצאותיו גזירת גורל, כוח עליון, שאי אפשר היה למנוע אותם.

  הדו"ח יבהיר לציבור - מה קרה שם? אילו טעויות נעשו? אלו מחדלים היו? מה היו הכשלים שהובילו להתפשטות האש, כך שבערה לאורך ימים רבים, כך שאי אפשר היה להשתלט עליה, ללא שיתוף פעולה בינלאומי נרחב? האם ניתן היה לנהוג אחרת? מה ניתן היה לעשות? ולמה הדברים לא נעשו? איך תפקדו לפני השריפה, במהלכה ואחריה הגורמים בכל מדרגי ההיררכיה, מראש הממשלה ועד הכבאים הפשוטים?

  הדו"ח יבהיר לציבור את השתלשלות האירועים שגרמה לאסון אוטובוס השב"ס – איפה היה הכשל שגרם לתוצאות הטראגיות הקשות כל כך של האירוע? מה היו הטעויות שהובילו לכך?

  הדו"ח יעסוק במצבו של מערך כיבוי האש ומוכנותו להתמודדות עם אירועים בסדרי גודל כאלה. האם הוא היה ערוך ואם לא – במה הוא לא היה ערוך ומה דורש תיקון? האם מאז השריפה החל תהליך של תיקון הליקויים? איך ראוי שייערכו ויתפקדו כוחות ההצלה? מה אמור להיות המבנה הארגוני ותרשים הזרימה ההיררכית של האחריות על גורמי ההצלה?

  אולם הניסיון מלמד, שעיקר התעניינות הציבור, או לפחות עיקר התעניינות התקשורת, תהיה בשאלה אחת – עריפת הראשים. מי יודח מתפקידו, ואולי אף האם נגד מי מן האחראים יומלץ לפתוח בחקירה פלילית? אם לא תהיה הטלת אחריות אישית והמלצה לפיטורין, ייחשב הדו"ח ל"פרווע", ל"מריחה", ללא רציני. ואם תהיינה מסקנות אישיות – ככל שתגענה גבוה יותר, תמתח ביקורת על הדו"ח שהוא לוקה בתסמונת הש.ג. כיוון שהיה עליו להצביע על גורם גבוה יותר, עד ראש הממשלה.

  אני סבור שהגישה הזאת, שהינה מרכיב אחד מרבים בתרבות הפרסונליזציה של החיים הציבוריים בישראל, שגויה. למיטב הכרתי, כלל אין זה מתפקידו של מבקר המדינה, כפי שאין זה מתפקידן של ועדות חקירה משפטיות, להמליץ המלצות פרסונליות. להצביע על אחריות אישית ועל אשמה – כן. זה חלק מהליך הבירור של הדברים שקרו. אולם את המסקנות האישיות יש להשאיר לרשויות הנושאות באחריות. ההתמקדות בעיסוק הפרסונלי, באה על חשבון ההתמקדות במסקנות התפעוליות ובהמלצות התפקודיות, וכך מוחמצת ההזדמנות לתיקון. חדוות עריפת הראשים עלולה לעודד ראש קטן ולהביא לאובדן אנשים טובים שמעדו וכשלו, והחלפתם באנשים פחות טובים.

  בכל הנוגע לנבחרי ציבור, המלצות פרסונליות להפסקת תפקיד הן בעיניי פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. על הרשות המבקרת להצביע על המחדלים ואף על האחריות האישית. בכך היא נותנת את הכלים לדיון ציבורי – פוליטי ותקשורתי על המשך תפקודו של מי שכשל. מבקר המדינה אינו נמצא מעל הדמוקרטיה, ואל לו להתערב בהליך הפוליטי, לבטח לו כפוסק שחובה לפעול על פי פסיקותיו.

  בעיניי, גם באשר למי שאינם נבחרי ציבור, אלא אנשי השירות הציבורי, פקידי ציבור, קציני צבא / משטרה / שב"ס וכו', אין זה מעניינו של מבקר המדינה לפסול את המשך כהונתם. כל עוד לא עברו עבירה פלילית, הפוסלת אותם על פי חוק מלבצע את תפקידם, יש להשאיר לגורמים הממונים לשקול את המשך תפקידם, בהתחשב במסקנות הדו"ח, אך מתוך ראייה רחבה הרבה יותר.

למשל, יתכן שוועדת חקירה או מבקר המדינה שיבחנו כישלון בפעולה צבאית יטילו את האחריות על מפקד ששיקול הדעת שלו היה לקוי וגרם לאובדן חיי חיילים. אולם אותו מבקר בחן את המקרה שאותו חקר, ולא את מכלול תפקודו של אותו מפקד. אולי בעשרה מקרים אחרים, המפקד עמד בפני מבחנים פיקודיים קשים יותר והצטיין בהפעלת שיקול הדעת, ביצע משימות מורכבות יותר בהצלחה והחלטותיו חסכו חיי אדם רבים. אולי מדובר במפקד בעל יכולת להפיק לקחים, ללמוד מהניסיון ולתקן שגיאות, יותר ממפקד אחר, פחות מוכשר ופחות מנוסה, שיבוא במקומו?

דברים אלה נכתבים לקראת הדו"ח הנוגע לאסון הכרמל, אך כמובן שאין הם נוגעים רק למקרה הזה, אלא מבטאים תפיסה כוללת אודות ביקורת המדינה וגבולותיה. אחריות אישית אינה בהכרח עריפת ראשים. עריפת ראשים אינה מטרה. המטרה היא לתקן את הליקויים. יש מקרים שבהם תיקון הליקוי מחייב הפסקת תפקידו של אדם, אך במקרה אחר הפסקת תפקיד עלולה להזיק. את שיקול הדעת הזה, יש להשאיר לאנשים הנושאים באחריות. תפקיד מבקר המדינה חשוב, אך הוא אינו נושא באחריות, ואל לו לחרוג מגבולות הביקורת.

                                                                                                                                             * BSH