|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בין "כל השלום" לערוץ 7
קיים דמיון רב בין פרשת סגירתה של תחנת הרדיו "כל השלום" לסגירת תחנת הרדיו ערוץ 7. בשני המקרים מדובר בתחנות רדיו אידיאולוגיות פוליטיות מובהקות, שנועדו להשפיע על דעת הקהל באמצעות שידור מסריהן. בשני המקרים מדובר בתחנות המשרתות גופים קיצוניים בספקטרום הדעות הפוליטיות המקובלות בחברה הישראלית. בשני המקרים היריבים הפוליטיים של התחנות ראו בהן איום, התקשו לסבול, ולו לשם מראית עין של חופש הביטוי, את שידורי היריב והציגו אותם כחתרניים, כמסיתים, כפוגעים וכמזיקים. בשני המקרים התחנות לא פעלו בדיוק על פי חוק ועל פי כל תקני השידור הציבורי בישראל. בשני המקרים, הממשלה שהונהגה בידי היריב הפוליטי של התחנה, אכפה את החוק והביאה לסגירת התחנה.
בשני המקרים התגובה הציבורית הייתה דומה. הממשלה ורשויות אכיפת החוק טענו שאין כאן כל עניין פוליטי. ישראל היא מדינת חוק, החוק מחייב את הכל וייקוב הדין את ההר. בשני המקרים היריבים הקיצוניים של התחנה, שדחפו לאכיפת החוק, מודים בחצי פה שהחוק הוא תירוץ והמטרה האמתית היא השתקת היריב. בשני המקרים התחנה ואוהדיה טוענים שמדובר בסתימת פיות. בשני המקרים, הנפגעים רואים בסגירת התחנה חלק ממכלול שלם של פגיעה בהם ובציבור אותו הם מייצגים בידי שלטון עוין ואכזרי, הפועל נגדם אך אינו מאפשר להם את זכות הצעקה ומשתמש בנימוקים פרוצדורליים כתירוץ להצדקת הרדיפה הפוליטית.
אני התנגדתי לסגירת ערוץ 7, למרות שאכן, הוא פעל בניגוד לחוק. במציאות החברתית של אותם הימים, כאשר הציבור הדתי לאומי חש נרדף, מוכה ומושפל עד עפר, ושבאמת ובתמים לא היה לו ביטוי ממשי בכלי התקשורת הממלכתיים, סברתי שעל המדינה לנהוג במתינות ובאחריות, לא בדרך של ייקוב הדין את ההר, אלא בדרך של מציאת פתרון יצירתי להלבנת התחנה, כדי לאפשר את המשך שידוריה. סברתי שזה האינטרס הציבורי האמתי, והוא חשוב יותר ממיצוי החוק, כיוון שהחוק קיים למען החברה וכשהאינטרס החברתי מחייב זאת, ניתן להיות גמישים ויצירתיים וליישב בין החוק והאינטרס הציבורי. הבעיה היא, שהממשלה לא ראתה כך את האינטרס הציבורי, אלא להיפך – היא ראתה באכיפת החוק כלי להשלטת האינטרס הפוליטי הצר שלה. זה מה שקורה היום עם תחנת "כל השלום".
עמדתי היום בנושא "כל השלום" זהה לעמדתי אז בנוגע לערוץ 7. יש הבדלים, כמובן. בניגוד לערוץ 7, אי אפשר לומר שאנשי "כל השלום" ועמדותיהם מודרים מכלי הביטוי הממלכתיים, וזאת בלשון המעטה. ואף על פי כן, בסיטואציה שבה הציבור של "כל השלום" חש תחושה של רדיפה פוליטית, צונאמי של חקיקה עוינת וכד', סגירת התחנה אינה יכולה להתקבל כפשוטה, כאכיפת החוק. אין לי ספק שגורמי האכיפה והמשטרה בראשם, אינם פועלים ממניעים פוליטיים אלא מבצעים במקצועיות את תפקידם. אולם האחריות של הגורמים הפוליטיים שמעליהם, מחייבת אותם לנהוג במתינות ולמצוא את הדרך החוקית להמשך השידורים.
אף שזאת עמדתי, קשה לי להתרגש מדמעות התנין של מוסי רז וגברי ברגיל ("הורידו מהאוויר את הרדיו", "ידיעות הקיבוץ" 25.11.11), כיוון שאיני זוכר אותם לוחמים למען המשך שידורי ערוץ 7, ההיפך הוא הנכון. אז, חופש הביטוי עניין אותם כשלג דאשתקד, והם קראו לממש עד תום כל סעיף קטן בחוק שיאפשר לסתום את פיות יריביהם. בדיוק כפי שעל אף התנגדותי לחוקי העמותות, קשה לי להתרשם מההתבכיינות של "שלום עכשיו" על שמנסים לסתום לה את הפה באמצעות ייבוש מקורותיה הכספיים, כאשר אני נזכר איך תנועה זו ניסתה לסתום את הפה לוועד יישובי הגולן, בתקופה המאבק נגד נסיגה מהגולן, באמצעות ייבוש המקורות הכספיים של המאבק – תקציבי המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין. הם, שלרשותם תקציבי עתק מעבר לים, שלשלטון שהם היו חלק ממנו יש משאבים בלתי מוגבלים לבטא את עמדתו ושהתקשורת עמדה באופן גורף לצדם, ניהלו קרב משפטי עיקש לגזילת כבשת הרש שלנו; היכולת לממש את זכות הביטוי שלנו ולהיאבק למען קיומנו. באמצעות פרשנות מצמצמת של החוקים הנוגעים לסמכויות הרשויות המקומיות, הם ניסו לייבש אותנו. יש לציין לטובה את בית המשפט העליון, שגלגל אותם מן המדרגות והציל את הדמוקרטיה הישראלית מן הדורסנות שלהם.
אמר המלך אלכסנדר ינאי לאשתו שלומציון המלכה ערב מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס".
* "ידיעות הקיבוץ"
| |
סקירת עיתוני סופשבוע 25-26.11.11
* בדיחה ישנה מספרת על יהודי שקיבל תפקיד חדש – לעמוד בפתח העיירה ולצפות על הדרך הנכנסת אליה, כדי להכריז על בוא המשיח. "נו, ואיך הג'וב החדש?" שאלוהו חבריו. "האמת? הפרנסה לא מי יודע מה, אבל מה – משכורת בטוחה לכל החיים."
נזכרתי בבדיחה למקרא הראיון ההזוי של ציפי לבני עם דנה ספקטור ב"7 ימים". לאורך כל הראיון לא חדלה ציפי לבני לקטר על מר גורלה, על הפוליטיקה הנוראית והמרושעת המקיפה אותה, על הסבל האיום האופף אותה, על הקושי שלה להתעורר בבוקר לעוד יום של סיוט, על כך שמה שמחזיק אותה הוא הציפיה ליום שבו הכול יהיה מאחוריה, שכל הסיוט הזה יגמר והיא סוף סוף "תתחיל לחיות". ובמילים אחרות – הפרנסה לא מי יודע מה. אבל מה? "המשימה שלי היא להגיע להסדר. המשימה היא לשנות, לעשות שלום ... אני יודעת שמרגע זה, שיהיה הסכם, אני אוכל להתחיל לפרוש." ובמילים אחרות – משכורת לכל החיים.
ניכרים דברי אמת. בראיון הזה לא מצאתי אותם. מצאתי פוזה. הפוזה המיוסרת של הלא- פוליטיקאית בעליל, גוליבר בארץ הגמדים הפוליטיים, אי של אנושיות בים של "רוע צרוף". פוזה של מי שלא מוכנה לקבל את כללי המשחק המושחתים, ולכן יש היא ויש "הם". וההם האלה, מילא אם היו רק פוליטיקאים. מילא אם היו רק רעים. מילא אם היו רק מושחתים. מילא אם היו רק "קן הנחשים הזה". הם משהו הרבה יותר נורא. הם גברים. וגברים הם, כידוע, ילדים מטומטמים ומצ'ואיסטים.
וזה לא רק הגברים הישראליים. בתפקידיה הכירה את כל מנהיגי העולם, וגם עליהם היא מתנשאת. "הפגישות איתם מזכירות מועדון של בנים, עם כל הסיגרים והשיחות על כדורגל לפני ... אני זוכרת את הדיון אצל אולמרט אחרי מבצע 'עופרת יצוקה' ... הגיעו ברלוסקוני וסרקוזי וגורדון בראון וספאטרו מספרד וביבי בתור ראש האופוזיציה ... וכולם יושבים ומקשקשים ומפטפטים ואוכל וצחוקים, ורק אני ואנגלה מרקל מחליפות כל הזמן מבטים, ואני רואה שהיא כמוני, מבולבלת, מתי כבר הם יגיעו לשלב של ההכרעה? ואז בסוף מרקל קוטעת הכול ואומרת 'כן, אבל מה עכשיו? מה החלטנו?' ואחרי זה ככה שתינו צחקנו שמתוך כל הפורום הנכבד הזה, היחידות שרצו להגיע לאיזשהו תוצר ברור, החלטה, קביעה, משהו, היו שתי הנשים."
"מה הם עושים שם, מדליקים סיגרים? מדברים על כוּסיות?" שואלת ספקטור.
לבני: "לא לידי. הם נזהרים. הדיון הוא כביכול ענייני, מדברים על שלום וביטחון, בכל זאת, אבל זה מתחיל בכדורגל גם בארץ, וגם בפוליטיקה הבינלאומית, זה מתחיל קודם במשחק שהיה ובמשחק שיהיה ומי גדול השחקנים בעולם ... אני נכנסת לחדר מלא גברים עם ביטחון מאוד גדול ורואה אותם בחולשתם. כל אלו עם הבדיחות סרות הטעם, או עם המחמאות, שאת רואה שהם למדו באיזה קורס הלכות נימוסים למנהיגים, איזה שטיק, להחמיא לי, כי זה אולי ישבה את לבי ... ואני משועשעת מכל זה, כי היום אני יודעת כמה ההחלטות שלי היו חכמות דווקא בנושאים שהם התיימרו לקחת עליהם מונופול כל השנים ... אני יודעת מה אני שווה והם קטנים. כי אני ראיתי אותם בחדרי קבלת החלטות. ראיתי את כל הגנרלים האלה או לא מחליטים או עסוקים במחשבה על איך זה ייראה בחוץ ... זה מטריף אותי לגמרי ולכן אני נמצאת היום במקום שאני לא רוצה להיות בו. באופוזיציה."
וכך כל הראיון – כל כולו פוזה, כל כולו התנשאות של מי שאינה שייכת לעולם הפוליטי הסובב אותה, אבל כיוון שהיא טובה מהם וגדולה עליהם בכמה מספרים, היא סופגת את הסבל הזה מתוך תחושת אחריות. הרי היא לא יכולה להפקיר בידיהם את המדינה. מי זה "הם" ההם? הם. כלומר כולם. כלומר כולם חוץ ממנה. ולכן, רק היא יכולה להביא את השלום, ולכן אין לה ברירה אלא להמשיך לסבול. ואז, בבוקר בהיר אחד היא תביא את השלום, ואז "אני אוכל להתחיל לפרוש. אני גם לא אחפש לי אחר כך איזה מקצוע שאני צריכה להצטיין בו או לעשות בו משהו. אני רוצה לחיות אחר כך."
– ש. "אני מנסה להבין למה נפשך משוועת, מה היא רוצה כל כך?"
– "חופש, איזו שאלה ... מה אני עושה פה, זה לא המקצוע שלי ... אני יודעת שזה לא ממש אני, שיש חיים אחרים בשבילי, ואני באמת מחכה, מחכה, מחכה לחיים האלטרנטיביים ביום שאחרי."
בראיון, מספרת ציפי לבני על ילדותה בבית רוויזיוניסטי של אנשי אצ"ל ותנועת החירות. "ההורים שלי היו אצ"ל ובתל-אביב המפא"יניקית של פעם הם נחשבו פשיסטים. זה מה שלימדו אותי בבית הספר, שההורים שלי פשיסטים, שהם רוצחים."
ומי הם גדולי הפשיסטים, מי הם הדוצ'אים של הפשיזם הישראלי ההוא? בגין וז'בוטינסקי, כמובן. בבחירות 1981, אחרי הסכם השלום עם מצרים, אחרי "יש שופטים בירושלים", מתנגדיו של בגין לא הסתפקו ב"פשיזם". זה נשמע חלש מדי, קצת צמחוני. צריך ביטוי יותר חריף. "בגיניזם". כן, מדובר באותם ז'בוטינסקי ובגין, המצוּטָטים בערגה ובגעגוע בידי מהלכי האימים מפני הפשיזם המאיים על הדמוקרטיה הישראלית, כמופת של ליברליזם, של הומניזם, של שלטון החוק, של הדמוקרטיה. האם יהיה זה מוגזם לצפות מציפי לבני, שכה סבלה מאות הקין הפשיסטי על משפחתה ועליה בילדותה, שלא תהיה שותפה למסע הדבקת אות הקין הזה ליריביה הפוליטיים?
אבל לא. בפוזה המיוסרת של ציפי לבני, היא מוכנה לסבול לא רק כדי להביא שלום אלא גם כדי להציל את הדמוקרטיה. "בשבועות האחרונים עם כל מה שקרה במדינה, והמחטף של הימין הקיצוני עם כל החוקים המזעזעים שהם מנסים לחוקק, לא הייתי המאושרת באדם כשחזרתי הביתה."
היום, כאשר ציפי לבני בפוזה של מגינת הדמוקרטיה ושלטון החוק מפני מי שמנסים להחריב אותם בכלל ואת בית המשפט העליון בפרט, כדאי לזכור שלפני שנים אחדות, בהיותה שרת המשפטים, הבינה ציפי לבני שמשהו לא טוב קורה בעליון, שיש צורך בשינוי, בטלטלה. שיש צורך באיזון הקו המונוליטי השליט בו. היא נלחמה בכל כוחה להכניס לעליון את המשפטנית הדגולה רות גביזון, ולמרבה הצער כשלה. היום, מול הצעות החוק הקמעונאיות, הקטנות, המיותרות אך לא גם לא ממש מזיקות, המרושלות, הניסיונות המגושמים לשנות כללי משחק אלה או אחרים כדי להשיג הישג במינוי זה או אחר, כדאי לזכור, שדווקא שר המשפטים בממשלה שבה כיהנה לבני, ניסה לקדם רפורמה סיטונאית, כוללת, בבית המשפט העליון. לא זכור לי שציפי לבני התנגדה לכך. אגב, אני חושב שהרפורמות שהוא הציע היו טובות ברובן. הן לא הצליחו, בשל התנגדות נחרצת של קואליציה שכללה את בית המשפט, התקשורת, השמאל וביבי נתניהו. אך הסיבה האמתית, היא שאי אפשר לקדם רפורמה במערכת המשפטית, בממשלה שבה ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה שר האוצר ושרים אחרים שקועים עד מעל הראש בפרשיות שחיתות ופלילים. לרפורמה כזאת ניתן לגשת רק בידיים נקיות, המעוררות אמון ציבורי. אבל אז, לא זכור לי שציפי לבני הייתה הכוהנת הגדולה של שלטון החוק. פוזה.
* מסע ההפחדה ויצירת הפאניקה מפני ה"צונאמי האנטי דמוקרטי" נמשך גם השבוע, וכבר משעמם לצטט את העדריות הזאת, המדקלמת אותו דקלום, שפה אחת ודברים אחדים. מה, יש טעם שוב לצטט את אסף גפן, שכתב מאמר תחת הכותרת "אופנת בניטו" שבו קבע כי "הטעם המקומי נוטה כרגע לקולקציה של בניטו מוסוליני"? אסתפק בביקורת על מאמר אחד, של המו"ל של עיתון "הארץ", בעיתונו. עמוס שוקן אינו מרבה לכתוב, אולם אחת לכמה חודשים הוא מפרסם מאמר, המנסח את רוח המפקד של העיתון. כבר בשעות הבוקר המוקדמות, הפייסבוק רחש סביב המאמר הזה, קישורים אליו הפציצו את הרשת, כשהם מלווים באמירות כמו "מאמר חובה. צריך ללמד אותו בשיעורי האזרחות." כותרת המאמר: "חיסולה ההכרחי של הדמוקרטיה." מאמר רדוד ושטחי להחריד, עם מסר פשטני וקיצוני: "גוש אמונים" שולט בפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים, ודרכו היא הדרך של כל הממשלות האחרונות, כולל ממשלות ברק ואולמרט. האידיאולוגיה השלטת היא מדינת אפרטהייד, וכדי להצליח במזימה באופן מלא, ללא הפרעה, מתבצע מסע חקיקה נגד הגורמים שקצת מנסים להפריע – בית המשפט העליון, ארגוני זכויות האדם והעיתונות. לא רק על ישראל השתלט "גוש אמונים", אלא גם על ארה"ב. לכן, נשיאי ארה"ב אינם מסוגלים ואינם מעזים "לנקוט מדיניות אקטיבית נגד האפרטהייד הישראלי."
מסע הקמפיין האנטישמי והאנטי ישראלי הנורא, המובל בידי קואליציה של השמאל הרדיקאלי, הימין הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי בכל ארצות המערב ובישראל, מתמקד בעלילה המציגה את ישראל כמדינת אפרטהייד. אפילו השופט גולדסטון, האחראי להישג הגדול ביותר של הקמפיין הזה – עלילת גולדסטון אודות מבצע "עופרת יצוקה", פירסם לאחרונה מאמר, ובו יצא חוצץ נגד עלילת השקר הזאת, כמי שחי בדרא"פ וחווה אפרטהייד אמיתי. והנה, מו"ל "העיתון לאנשים חושבים" מצטרף לקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, ומאשים את מדינתו באפרטהייד.
כמו ילד החוזר עד לזרא על "קקי פיפי" כדי להרגיש ש – וואו, הוא עשה את זה, כך חזר שוקן שוב ושוב, עד לזרא, על המילה אפרטהייד, ואף המליץ "לטפל באפרטהייד הישראלי כפי שטופל האפרטהייד הדרום אפריקאי."
מאחר שבמאמר הזה שוקן רק יצא נגד, כדאי להזכיר מאמר קודם, שבו הוא הציג את משנתו הפוזיטיבית, את חזונו, החזון האלטרנטיבי לחזון האפרטהייד. במאמרו "האם ישראל רוצה שלום", שפורסם ב"הארץ" ב-05.05.05, סמוך להתנתקות, ובה האשים כמובן את ממשלת ההתנתקות של שרון שאינה רוצה שלום, הוא כתב שהדרך היחידה לשלום אמת היא פתיחת גבולות המדינה לתושבים שאינם יהודים ממדינות ערב השכנות, ואף עידוד נישואי תערובת: "השאיפה לשלום מחייבת שערביי ישראל יהיו חלק אינטגרלי ומעורב בחברה הישראלית ושפלסטינים ופלסטיניות, מצריים ומצריות, ירדנים וירדניות יוכלו לחיות בישראל. זה ייתכן במסגרת של משפחות ערביות, אך גם מאפשרות של משפחות מעורבות." מעניין מה היה כותב שוקן על מסמך היסוד של מדינת האפרטהייד, שהמשפט המרכזי שבו הוא "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
[אהוד: אף אני שמתי לב שבכל מאמרו החד-צדדי עד כדי טיפשות של עמוס שוקן אין הוא מתייחס כלל לטרור ולחלקו של הצד הפלסטיני והערבי בכך שאין שלום ושהסכם אוסלו נכשל].
* עמדותיו הפוליטיות של בני ציפר, עורך המוסף הספרותי של "הארץ" רחוקות משלי כרחוק מזרח ומערב. אולם לזכותו ייאמר, שהוא סולד מעדריות, ולא אחת הציב מראה אירונית בפני נחשולי התקרנפות עדריים. כך הוא עשה היום, כאשר בחן את מסע הפאניקה מפני האיום על הדמוקרטיה, כביכול. במאמרו "מדינה בפאניקה" הסביר ציפר ש"צריך להיות באמת אכול שעמום כדי להיכנס לחרדה מתיקונים אלה ואחרים לחוקים אלה ואחרים, שהניסיון מלמד שממילא אין שום אפשרות ליישמם. והרי גלוי וידוע לכל שלא באמת חולקים כאן כבוד לחוקים, החל בחוקי התנועה וכלה בחוק הפלילי. כמו כל חוקי המדינה, גם חוק איסור לשון הרע הוא טקסט מסובך, שצריך להיות באמת ובתמים משועמם עד דכא כדי לקרוא בו בערב במיטה, ובבוקר לפנות אל האישה ולומר לה בעיניים טרוטות: 'שמעי נא, יקירתי, בגלל הסעיף מספר כך וכך בחוק לא ישנתי כל הלילה.' רוצה לומר: את האינפורמציה על כך שהתיקון האחרון שהוצע לחוק איסור לשון הרע הוא רע לדמוקרטיה מקבל הקהל הרחב מיד שנייה ושלישית ודרך שמועות מניפולטיביות שמפיצים בעלי אינטרסים, שייתכן שהינם עצמם צדיקים גדולים וכוונתם טובה. האנשים הטובים האלה רוצים להציל את הדמוקרטיה מידי הימין. אבל האם לגיטימי לעשות זאת על ידי יצירת פאניקה מתמדת בציבור, שהנה הנה עם ישראל יקום למחרת וימצא את עצמו בליבה של דיקטטורה רצחנית? מותר לפקפק אם המפגינים שיצאו למחות ביום שלישי בערב במרכז תל אביבי נגד התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע יודעים, שרק לפני שנתיים התקבל תיקון קודם לחוק זה, שלא עורר שום תשומת לב, ושבכלל – המרחק בין החוקים לבין הפירוש המעשי שלהם בחיים הוא לעתים עצום. ... במילים אחרות ובוטות יותר: התיקון הנוכחי לחוק איסור לשון הרע צריך לעניין את הסבתא שלנו. מה שצריך להדאיג את כולנו הרבה יותר, הוא הקלות שבה יכול מישהו ללחוץ על כפתור כלשהו, להזרים שמועה כלשהי לתקשורת (נניח: 'יש קונספירציה של הימין להפוך את ישראל לדיקטטורה') והופ: החדשה מתפשטת כאש בשדה קוצים ונהפכת לעובדה מוגמרת. היא מוזנת עוד זמן מה על ידי 'פרשנים', המביעים את דעתם בעד ונגד, עד שהיא דועכת לה ונשכחת, ומפנה את מקומה לגל הפאניקה הבא. וכך, עצם הריגוש שיוצרת הפאניקה, ותהא סיבתה אשר תהא, נהפך לעיקר. ולאיש שוב לא אכפת לפתור באמת את הבעייה המקורית שבגינה פרצה הפאניקה. כלומר טעות פטאלית היא לחשוב שאם תוזרם שוב ושוב אינפורמציה מפחידה נגד הימין, העם יחליט לא להצביע שוב לימין. ... כך או כך, מה שזורעי הפאניקה נגד 'הימין' אינם שמים לב אליו, הוא שהפאניקה היא חרב פיפיות, ושהיא גם כלי מסוכן מאין כמהו לדמוקרטיה ולממשל תקין. כי באותה מידה שאפשר להפיץ את השמועה בדבר קונספירציה של הימין להפוך את ישראל לדיקטטורה, אפשר להפיץ את השמועה בדבר קונספירציה של השמאל להפיל את המדינה ביד הערבים. או בדבר קונספירציה של הערבים לחסל את המדינה. או בדבר קונספירציה של המהגרים מאפריקה להפיץ איידס בקרב נשות ישראל הצנועות."
גם קלמן ליבסקינד, "מעריב", מתמודד עם מסע ההפחדה, במאמרו "נזכרו בדמוקרטיה". ליבסקינד מזכיר נשכחות, שאכן היו בישראל מצבים שבהם ממשלה פעלה באופן בלתי דמוקרטי. וכך, הוא כותב לחבריו העיתונאים, שנזעקו "להגן על הדמוקרטיה": "אולי תזכירו לי איפה הייתם כשנדם קולו של ערוץ 7, שסגירתו השתיקה ציבור שזה היה הכלי היחיד שהשמיע את עמדתו? למה אז לא התכנסתם בסינמטק? ... וכשאריק שרון פיטר את אביגדור ליברמן ואת בני אלון מהממשלה רק כדי שיוכל להעביר את תוכנית ההתנתקות? עם יד הלב, אלו לא היו ימים קצת יותר אפלים לדמוקרטיה, מהחוק שישריין מקום בוועדה לבחירת שופטים ליו"ר לשכת עורכי הדין? וכששרון הלך למשאל מתפקדים בליכוד, הובס, הראה למנצחים אצבע משולשת והתעלם מהכרעתם כאילו כלל לא נערכה הצבעה, אולי תוכלו להזכיר לי על איזו עצומה חתמתם אז? וכשאמנון אברמוביץ' ניסח מחדש את תקנון העיתונות והסביר למה יש להתייחס לשרון כאל אתרוג? זוכרים את זה? למה אז לא שמענו אתכם? עכשיו את מבינים, עמיתי היקרים, למה כשאתם עושים פרצוף שמקרין דאגה ממצב הדמוקרטיה, אני לא מאמין לכם? למה אני חושב שאתם בסך הכול נציגיה המתוסכלים של האופוזיציה הפוליטית?"
במאמרו, הביע קלמן התנגדות לחוקים פרסונליים חפוזים, כמו כמה מהחוקים המדוברים, אך הוא מזכיר שזו אולי נורמה קלוקלת, אך היא נורמה מקובלת בישראל, ולאו דווקא מן הצד המותקף היום בגין אותם חוקים. כמו קלמן, גם אני מתנגד למרבית החוקים עליהם מדובר, אך כמוהו, גם אני רואה בהם חוקים לגיטימיים, ויודע עד כמה הצגתם כאנטי דמוקרטיים היא שקרית ודמגוגית. קלמן מתנגד, בצדק, לרעיון השימוע למועמדים לשפיטה בוועדת החוקה של הכנסת. "אבל לקחת נוהג שקיים בארה"ב ולספר שדווקא העתקתו אלינו תסמל את הפשיזם בהתגלמותו, זו הסתה מטומטמת."
קלמן מתנגד, בצדק, לשינוי בחוק לשון הרע. "זה חוק שטוב לו שלא נולד משנולד." ואגב, קלמן ליבסקינד הוא אחד התחקירנים האמיצים בישראל. אך הוא יודע שההסתה נגד החוק השגוי הזה, חמורה הרבה יותר מהחוק עצמו. "מכאן ועד ההכרזה על ניסיון לרצח העיתונות יש מרחק גדול. ... ומי שלימד אותנו ש'יש שופטים בירושלים', מוטב שיסמוך עליהם שידעו מתי לחייב אותנו ב-300 אלף שקל ומתי להסתפק ב-2,000. כל השאר הסתה היסטרית במירעה. ואילו היינו משקיעים רבע מהאנרגיה שהשקענו השבוע בקינות על סוף העולם, בניסיון לעשות עיתונות זהירה יותר כלפי נשואי כתבותינו, היינו חוסכים חלק גדול מהדיון הזה. ותקשורת שבוחרת לכנות בדיווח החדשותי שלה חוק לגיטימי של הכנסת בשם 'חוק ההשתקה' במקום להשתמש בשמו הרשמי, היא תקשורת בריונית ודורסנית. וזו בדיוק הסיבה שבגינה אנחנו מוצאים את עצמנו בכל פעם בתחתית סקרי אמון הציבור."
חגי סגל תקף ב"ידיעות אחרונות" את התיקון לחוק לשון הרע בחריפות רבה הרבה יותר. הוא דווקא כן רואה בו חוק של סתימת פיות, הפוגע בחופש העיתונות. אולם גם הוא מזכיר כיצד בתקופת ההתנתקות סתימת הפיות הייתה הרבה יותר חמורה, ומהצד השני של הפוליטיקה הישראלית. "מתקפת החוקים של הקואליציה היא נקמה ימנית מאוחרת על חוויות דיכוי בשנות אוסלו ובעידן ההתנתקות. כמו כל נקמה, היא איננה מופת של שכלתנות ומוסריות, אך זהו אופיין המסורתי של נקמות. השמאל קנה ביושר את מה שקורה עכשיו בכנסת. בשעתו הוא היה אולי יותר אלגנטי, אבל לא פחות דורסני. מעלליו כלפי יריביו העניקו הרבה השראה לח"כים הצעירים בקואליציה, אשר מובילים עכשיו את תנופת החקיקה דלעיל."
אני מסכים כמעט עם כל מילה. למה כמעט? חוץ מהמילה "ביושר".
מוסיף סגל: "כששר התקשורת מנפיק צווי סגירה לתחנת 'כל השלום' של מוסי רז, הוא לא ממציא שום דבר חדש, הוא בסך הכול משחזר צווים שהנפיקה פעם שרת התקשורת ממפלגתו של רז לספינת שידור ימנית. באותם ימים רחוקים, אביב 94', כתבתי בעיתון מאמר מר נפש על תסריט הבומרנג שמצפה למחנה השלום ברגע שהמטוטלת הפוליטית תנוע לצד השני. בין השאר תיארתי סגירה עתידית של כלי תקשורת שמאלני, וניחשתי שזה יקרה 'ממש כמו ששולמית אלוני עושה היום לערוץ 7'."
גם חנוך דאום, "ידיעות אחרונות", סבור שהתיקון לחוק לשון הרע קיצוני ודרקוני. אך גם הוא אינו מוכן להשתתף בחגיגת הצביעות. הוא מתייחס לאחת ממובילות הקמפיין נגד החוק, אילנה דיין: "גם אילנה דיין דיברה בכנס, בין היתר נגד חוק לשון הרע. זה איכזב אותי. ציפיתי ממי שנוגעת בדבר לא להתבטא בסוגייה. הרי ברור שהיא תתנגד לקנס של 300 אלף שקל – היא קיבלה קנס כזה. המיספר הזה מזכיר לה נשכחות. אבל בעוד דיין מסבירה שהחוק נועד להגן על חזקים, הקנס שהיא קיבלה הגן על אדם נטול כוח בלי שם ובלי פה. הוא הגן על ישראלי צעיר, רב סרן ר', שנאלץ לראות בפריים טיים של ערוץ 2 איך מציגים אותו כטיפוס צמא דם, שהורג ילדות במתכוון. ה'תחקיר ' של 'עובדה' עולל לרס"ן ר' נזק לא יתואר, ובית המשפט קבע כי טעה והטעה. אז אולי אילנה דיין היא לא האישה לצאת נגד החוק הזה? אולי היא פשוט צריכה להיות יותר זהירה בעתיד? ... יהיה באמת כה נורא אם עורכיה יחשבו פעמיים לפני כל תחקיר?"
יש לתקן שגיאה אחת של דאום – אין המדובר בקנס, אלא בתשלום פיצויים.
* "ידיעות אחרונות" פירסם פרק מספרה של קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית בממשל בוש הבן – "אין כבוד גדול מזה," המספר על יוזמת השלום של אולמרט. רייס סיפרה כיצד התקשתה להאמין למשמע אוזניה כששמעה מפי אולמרט את תוכניתו – חלוקת ירושלים לשתי בירות, ניהול בינלאומי של המקומות הקדושים, נסיגה כמעט מכל השטחים ו"חילופי שטחים" תמורת האחוזים הבודדים שיסופחו לישראל וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל, ובכך הכרה עקרונית, למעשה, בטענת "זכות" השיבה.
מעבר לקיצוניות מרחיקת הלכת של ההצעה, בולטת מאוד ההתלהבות והנחישות של אולמרט ללכת על זה. באותם ימים המו"מ נוהל בידי ציפי לבני ואבו עלא. אולמרט חש שהמו"מ מתנהל בעצלתיים. הוא היה נחוש לעקוף את הנושאים ונותנים, והפניה למזכירת המדינה היתה מאחורי גבה של לבני ובלי ידיעתה. רייס מתארת את שפת הגוף הנלהבת של אולמרט, במה שנראה כמו אמוק משיחיסטי: "אי אפשר היה לעצור את אולמרט ... אולמרט רכן קדימה. אף אחד מאתנו לא נגע בארוחת הערב, וכשהמלצרית נכנסה הוא ביקש ממנה לצאת. כעת הוא התרווח על הכיסא, מותש מהנאום שלו."
המידע החשוב והמשמעותי ביותר הוא תגובתו של אבו מאזן – לאו מוחלט. "הנשיא נפגש עם אבו מאזן בחדר הסגלגל לבד וביקש ממנו לשקול בשנית. הפלשתינאי היה נחוש בדעתו, והרעיון מת."
תמוה, מדוע כאשר ישראל מואשמת בכך שהיא מחבלת בתהליך השלום, דווקא כאשר במשך שנתיים וחצי הפלשתינאים מסרבים לנהל עימה מו"מ, ומעדיפים את הנתיב של פתרון כפוי, שיחלץ אותם מהצורך להכיר בזכות הקיום של מדינה יהודית ובחוזה שלום שבו יהיה עליהם להתחייב על סיום הסכסוך והעדר תביעות נוספות – אולמרט אינו יוצא למסע הסברה בעולם, המזכיר איך הפלשתינאים דחו את הצעתו מרחיקת הלכת. מדוע, במקום לעשות זאת, הוא מוסיף עוד קיסם למדורה ותוקף דווקא את ממשלת ישראל, שכביכול מחמיצה הזדמנת לשלום. מדוע הוא פועל נגד האינטרס הלאומי? ברור שהוא עושה זאת רק כדי לשמר בזיכרון הקולקטיבי את עצמו כמי שכמעט הביא לשלום המיוחל, ואלמלא "הקונספירציה של הדחתו" היום כבר היה לנו שלום; זיכרון שהוא משמר לקראת קמבק עתידי אפשרי.
* המוסף "7 ימים" מפרסם פרק מספרו של גלעד שרון: "שרון – חייו של מנהיג." הפרק עוסק במותו הטראגי של אחיו, גור, בתאונת נשק, בגיל 11, אירוע אותו מגדיר גלעד כ"אירוע שהשפיע עליי, על הבית והמשפחה יותר מכול." עיקר הפרק עוסק באזכרה השנתית לגור, המתקיימת מדי ערב ראש השנה. הוא מרחיב בתיאור האורחים הקבועים, החברים הקרובים של המשפחה.
בתוכנית "עובדה" השבוע, שהוקדשה אף היא לגלעד ולספר, הוא השיב במבוכה על אחת השאלות האישיות, שאינו רוצה להישמע דביק. אבל בספר עצמו, הוא שופך דבק ללא כל מבוכה. דוגמה: "היו שנים בלי דמעות בעיניו של אבי, רק צבען השתנה מעט. היו שנים עם דמעה בקצה העין, והיו שנים עם דמעות. לא בכי, אבל דמעות. היתה שנה אחת עם גשם שוטף שירד והרטיב את כולם."
אולם אם אני נשמע אירוני, אני חייב לציין שיש משהו מרגש בהתייחסותו של גלעד שרון לאביו. ניכרת אהבת אמת והערצת אמת של בן את אביו. ואם זה נשמע טריוויאלי, שבן יאהב את אביו, כדאי לזכור שלא כך בתקשורת. בדרך כלל אנו קוראים בעיתונים דווקא וידויים קורעי לב של סלבס על ילדותם העשוקה והוריהם הנוראים, או על הפיוס איתם אחרי מותם. זה מוכר עיתונים וקריירות. אני מעדיף בן שכותב על אביו באהבה, שככל אהבה היא לוקה בעיוורון ומדחיקה חולשות, מגרעות ולעיתים גם שדים.
אלא שאריק שרון לא היה רק אבא של גלעד, אלא דמות ציבורית מרכזית, אחד המנהיגים החזקים והמשפיעים בתולדות המדינה, לא רק כראש הממשלה אלא לאורך עשרות שנות קריירה ביטחונית ופוליטית. ובכל השנים היה אחת הדמויות השנויות במחלוקת.
לכן, כחובב ביוגרפיות מושבע, נראה לי שהספר של גלעד שרון לא יהיה הביוגרפיה של שרון שאבחר לקרוא.
* המלצות השבוע:
ראיון עם שירז אריאל, בתו של מאיר אריאל זצ"ל, במוסף "7 ימים".
ראיון עם שלום חנוך, שאינו מרבה להתראיין, במוסף "7 לילות".
כתבה ב"גלריה" על סרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא", במלאת עשרים שנה ליציאתו לאקרנים.
כתבה ב"גלריה" על תולדות המשברים הניהוליים והכלכליים של "הבימה" לכל אורך שנותיה, לרגל חנוכת משכנה המשופץ.
* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", הטור הסאטירי של ידידיה מאיר ב"ידיעות אחרונות", בנוגע לוועדה למינוי שופטים, וברמז למסע הרדיפה נגד השופט סולברג: "נמצאה פשרה: הוועדה תעביר מראש את רשימת השופטים המסתמנת למערכת 'הארץ'."
* "חדשות בן עזר"
| |
חיסול ממוקד
החוק שקיבל את הכינוי "חוק סולברג" אינו ראוי. ראשית, כיוון שאין מקום לחוקים פרסונליים, המשנים כללי משחק אוניברסליים בשל מקרה פרטי. אמנם היו חוקים פרסונליים רבים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, אולם גם הם לא היו ראויים וכך גם החוק הזה. גם אם נכונה הטענה שמניעי החוק אינם פרסונליים, יש למנוע את מראית העין, בקביעה שהחוק יהיה תקף החל בקדנציה הבאה. שנית, מי שקובע חוק המשרת את האינטרסים שלו ולאו דווקא את טובת העניין, מתוך ניצול הסיטואציה של הרוב הפרלמנטרי שלו – מן הראוי שיזכור שלא לעולם חוסן. מחר הוא יהיה במיעוט, והחקיקה שהוא מוביל תופנה נגדו כחרב פיפיות. שלישית, כיוון שהחוק, הקובע את אופן בחירת נציגי לשכת עורכי הדין לוועדה למינוי שופטים, הוא התערבות בלתי נסבלת של רשות בחברתה, דווקא בתפקיד שמהותו היא האוטונומיה של הלשכה.
ובנוסף לכל אלה, החוק אינו ראוי כיוון שהוא קושר את השופט נועם סולברג לתרגיל פוליטי מכוער, ומכתים את בחירתו לבית המשפט העליון כפרי של מניפולציה. ונועם סולברג ראוי להיות שופט בבית המשפט העליון בזכות עצמו.
נועם סולברג הוא שופט צעיר יחסית, בן 49 בלבד, אולם הוא שופט ותיק – 13 שנות שיפוט בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי מאחוריו. קודם לכן, עבד כעוזרם של שני יועצים משפטיים לממשלה – מיכאל בן יאיר ואליקים רובינשטיין. סולברג הוא שופט מצוין, הזוכה להערכה רבה, מקיר לקיר. זיהויו כ"מועמד הימין המתנחלי" עושה לו עוול, כיוון שהוא ראוי לתפקיד הודות למקצועיותו המוכחת. עובדה, שגם אנשים הרחוקים ת"ק פרסה מ"הימין המתנחלי" רואים בו מועמד מתאים.
משה נגבי, למשל, הפרשן המשפטי של "קול ישראל", שקשה לחשוד בו כתומך "הימין המתנחלי", הביע בראיון רדיופוני התנגדות עקרונית להצעת החוק ואף ל"דיל" שנרקם לבחירת שלושה שופטים והוא ביניהם, אולם באופן אישי ביטא הערכה רבה לסולברג כשופט והציג אותו כמועמד מתאים וראוי לכס בית המשפט העליון.
גם עו"ד יובל אלבשן רחוק מאוד מ"הימין המתנחלי". במאמר ל"הארץ" – "העליון זקוק לסולברגים", הביע תמיכה ללא סייג במועמדותו, והצביע עליו לא רק כעל מועמד מתאים לתפקיד, אלא כמועמד טוב בהרבה מההרכב הנוכחי של בית המשפט, שיעלה את רמתו באופן משמעותי. וכך הוא כתב, בין השאר: "כל כך הרבה צביעות ואינטרסים זרים נמהלו במאבק נגד קידומו של השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון ... בית המשפט העליון שלנו נמצא בשפל שלא היה כמותו. זאת בעיקר משום שהוא חסר שופטים עליונים 'של ממש'. אמת, כל תקניו מאוישים, אבל רבים מבין אלה שממלאים אותם, נותרו בחזקת פקידי משפט בכירים ביותר, אם תרצו, בתעשיית השיפוט הישראלית. הם חסרים את אותה גדולה משפטית שרק היא הופכת שופט לשופט עליון של ממש". בהמשך מאמרו מתאר אלבשן את סגולותיה של גדולה משפטית נדירה זו, כגון "חשיבה מקורית וגם אומץ לעמוד מול ההגמוניה השלטת אותה שעה ... רק כך ממלא בית המשפט העליון את ייעודו החיוני". וכאן מגיע אלבשן לסולברג, ועל סמך פסיקותיו השיפוטיות הוא קובע שהנו אחד מאותם שופטים נדירים, השופטים העליונים של ממש. "זה לא זניח בעידן של מערכת שיפוטית אפרורית, שמקודמים מהאקדמיה ומתוך המערכת רק מועמדים שמשתדלים לא להרגיז כל גורם שעלול להתנגד לקידומם. אלבשן משבח מאוד את אומץ לבו של סולברג. "אני מניח שהוא הבין שלו היה מתיישר לפי המחשבה האחידה השלטת, יכול להיות כבר מזמן בעליון". והוא מסיים: "אומץ הלב לעמוד מאחורי דעתו השונה, גם במחיר אישי כבד, דרוש לנו בבית המשפט העליון יותר מתמיד. המשך קידומם של מועמדים חסרי דעה מקורית ונעדרי אומץ, הוא שעלול להביא לניוונה של מערכת המשפט, לשמחת הכוחות האנטי דמוקרטיים, שכבר מרימים פה את ראשם".
גם נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש מודעת לאיכויותיו של סולברג. וכך נכתב בכתבה ב"הארץ" אודות ישיבת הוועדה למינוי שופטים: "בדיון אתמול הבהירה בייניש כי לה, לגרוניס ולנאור [נציגי בית המשפט בוועדה א.ה.] אין התנגדות לבחירתו של סולברג לבית המשפט העליון, וכי היא סבורה שסולברג הינו שופט מוכשר וראוי. מנגד הבהירו בייניש והשופטים כי באווירה הציבורית שנוצרה סביב מועמדותו של סולברג, בחירה בו כעת תתפרש כבחירה במועמד בעל גוון פוליטי. לבחירה שכזו, לפי השופטים, עלולות להיות השלכות מסוכנות על בית המשפט העליון. בייניש הודתה כי הפרסומים ביחס לסולברג ולמועמדותו גרמו לו עוול ופגעו בו". בייניש ושותפיה הביאו לדחייה בבחירת השופטים.
החלטה זו היא טעות חמורה. לכאורה, היא נועדה להגן על סולברג, מפני בחירה באווירה שנוצרה ולנוכח העוול שנגרם לו. אולם בכך היא נותנת פרס ליוצרי העוול. הרי הדחיה נותנת ליוצרי העוול עוד חודשים להמשך הרדיפה אחרי סולברג ולדה-לגיטימציה שעושים לו.
נועם סולברג מתאים וראוי לבית המשפט העליון, אך מן הסתם יש עוד שופטים ראויים. אולם בסיטואציה שנוצרה, לנוכח מסע הרדיפה וההסתה, הבחירה בסולברג חורגת מעצם עובדת התאמתו. כעת, הבחירה בו היא נייר לקמוס לדמוקרטיה ולשלטון החוק בישראל. אם סולברג לא יבחר, יהיה זה ניצחון לכוחות האופל האנטי דמוקרטיים, הרודפים את סולברג מסיבות פוליטיות, כדי למנוע צירוף שופט מתאים ביותר לבית המשפט, אך ורק בשל העובדה שהנו תושב גוש עציון. המסע הנואל נגד בחירתו של סולברג, הוא ביזיון בית המשפט שלא היה כדוגמתו מעולם, רצח אופי לשופט בישראל, ניסיון להלך אימים על בית המשפט. המסע נועד לחסל את סולברג, אך זהו חיסול שאריות האמון הציבורי בבית המשפט העליון, ופגיעה אנושה בדמוקרטיה ובשלטון החוק. המטרה של מסע הרדיפה המקארתיסטי הזה, בהובלת "הארץ", היא סיכול בחירתו, ואם יבחר – דה-קרדיטציה מראש להחלטותיו ופסיקותיו. בדיוק כפי שהיו מי שהשמיעו דברי בלע נגד העובדה שהאנס משה קצב הורשע בהרכב שכלל שופט ערבי, כך תלווינה פסיקותיו של סולברג בלזות שפתיים מסוג זה.
הרדיפה הפוליטית של סולברג נפסדת ומסוכנת, אבל לפחות יש מי שמצהירים בגלוי על סיבת הרדיפה – תנועת "יש גבול" והעיתונאים גדעון לוי וחיים ברעם אמרו בגלוי שהם רודפים אותו בשל היותו מתנחל. גרועים יותר, אלה שאינם אומרים זאת בגלוי, ומכסים על המניע שלהם בהטלת דופי בו כשופט. אסור לתת פרס לרודפים, המסכנים את הדמוקרטיה. למען הדמוקרטיה הישראלית, למען שלטון החוק בישראל, חובה לבחור לבית המשפט העליון את נועם סולברג.
רודפי סולברג, הפוגעים בדמוקרטיה ובשלטון החוק – רוממות הדמוקרטיה ושלטון החוק בגרונם. את השקר הזה יש לנתץ. אלה, היוצרים היסטרית המונים ציבורית שקרית אודות איום כביכול על הדמוקרטיה – הם הם הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה.
הפגיעה הקשה ביותר בדמוקרטיה הישראלית בעשרים השנים האחרונות היא האקטיביזם השיפוטי, שמשמעותו היא שקבוצת שופטים בלתי נבחרת, עומדת מעל המוסדות הנבחרים ורשאית לקבל החלטות פוליטיות על פי השקפותיהם של השופטים. אבי השיטה הזאת הוא השופט אהרון ברק, שהנהיג את "המהפכה החוקתית" תחת הסלוגנים "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל היא החלטה שפיטה". בשם גישה זו בית המשפט התערב בסוגיות פוליטיות מובהקות, בנושאים מדיניים, תקציביים וביטחוניים ואף בחקיקה.
אני שולל עקרונית את האקטיביזם השיפוטי, אך כל עוד הוא קיים, יש חשיבות רבה בכך שהרכב בית המשפט העליון יהיה מאוזן. למרבה הצער, לא זה המצב. נהפוך הוא, בית המשפט, שהוא בעל ההשפעה המרכזית על בחירת השופטים החדשים (תופעה בעייתית בפני עצמה), חוסם בעלי גישות אחרות, בעיקר כשמדובר באנשים בעלי אמירה ייחודית, מעמד ציבורי והשפעה.
לכן נמנעה בחירתה לבית המשפט העליון של כלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון, מייסדת האגודה לזכויות האזרח, אחת המשפטניות הדגולות בעולם. אין כל ספק שאין מתאים ממנה לתפקיד. והנה, כאשר הייתה מועמדת, עמד הנשיא ברק על רגליו האחוריות כדי לסכל את בחירתה, והצליח. הוא נימק את התנגדותו בכך שלגביזון "יש אג'נדה". והרי אי אפשר לטעון שלו אין אג'נדה. כוונתו הייתה, שהאג'נדה שלה שונה משלו, כיוון שהיא מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי ומאחר והיא סבורה שהגנה על צביונה היהודי והציוני של מדינת ישראל אינה סותרת את הדמוקרטיה הליברלית, אלא היא מתיישבת עם ערכיה. אילו נכנסה גביזון לבית המשפט, היא הייתה מהווה משקל נגד לאוטוריטה המוחלטת של ברק, ולכן נפסלה. פסילתה, פגעה קשות בבית המשפט העליון, בשלטון החוק בישראל ובדמוקרטיה.
אסור לחזור על כך במניעת בחירתו של סולברג. אסור לתת לרודפיו של סולברג לבצע סיכול ממוקד לדמוקרטיה הישראלית.
* "שישי בגולן"
| |
דפים:
|