אם אנסה לתמצת במשפט אחד את הדיון הציבורי אודות גל הצעות החוק האחרונות, הוא ישמע, בערך, כך: הצילו! גונבים לי את המדינה! רומסים אותי ואת זכויותיי! סותמים לי את הפה! סכנה לדמוקרטיה! דיקטטורה בפתח!

הקול הזה נשמע משני עברי המתרס, והשיח נטול קול שפוי, מרגיע, שאינו זורע פאניקה והפחדה. המחלוקת הזאת היא התגלמות המושג שיח של חרשים, מאחר וכל צד שומע את צעקתו, וחרש לחלוטין לצעקת הצד האחר. כל צד משוכנע בכל מאת האחוזים, שהצד שכנגד דורס אותו, רומס אותו ועושה זאת בחדוות שכרון הכוח. כל צד מתייחס בזלזול, בציניות ובחוסר אמון לזעקת הצד האחר, ומתייחס אליה כאל זעקת הקוזאק הנגזל. האמת היא, שלתחושת הרדיפה בכל אחד מהצדדים יש על מה להתבסס, אך יש מי שמטפח אותה ומשלהב את היצרים. צעדיו של כל צד מסלימים את תחושת הרדיפה של הצד שכנגד. בדרך זו נוצרת ספירלה של הסלמה, המביאה את החברה הישראלית לנקודת רתיחה המסכנת את יציבותה ואת שלומה.

שיח הקורבניות הזה אינו יכול להביא לתוצאה חיובית כלשהי. בשיח של קורבניות, מי שחש קורבן עוסק בהישרדות והדבר האחרון שמעניין אותו, הוא תחושותיו של מי שנתפס בעיניו כרודפו. כמו בסיפור חד גדיא, הנרדף הוא רודף והרודף הוא נרדף ומאחר ואיננו יכולים לבנות על הקב"ה שישחט את מלאך המוות, מן הראוי שנעצור ביוזמתנו את המערבולת הזאת, ונבחן מה קרה כאן, בעצם?

על פי הנראטיב של ה"שמאל" – ה"ימין" מנצל את הרוב הפרלמנטרי כדי לסתום את פי המיעוט. הוא מנסה להשתלט על בית המשפט באמצעות שינוי כללי המשחק באופן שיאפשר לו למנות את מומלציו לשופטים. הוא מנסה לסתום את פיותיהם באמצעות ייבוש מקורות התקציב שלהם. הוא מנסה לבלום את זכות המחאה שלהם, הבאה לידי ביטוי בחרם על ההתנחלויות וכן הלאה.

התמונה המצטיירת מנראטיב זה, היא של חקיקה תוקפנית, ואין ספק שהריבוי והאינטנסיביות של החוקים יוצרים תחושה של תוקפנות. אולם כל פסיכולוג מתחיל יציע להתמודד עם התנהגות תוקפנית, בניסיון להבין מה המצוקה המובילה להתנהגות כזו. אכן, חוק החרם הוא חוק בעייתי. אמנם אין הוא מוציא את החרם אל מחוץ לחוק, אלא רק מאפשר למי שנפגע מן החרם לתבוע את מי שקרא לחרם, אך הוא הופך פעולת מחאה לכמעט בלתי חוקית. אולם החרם עצמו, הוא מעשה הרבה יותר קיצוני, הרבה יותר אלים, הרבה יותר כוחני ודורסני. החרם - משמעותו דה-לגיטימציה לציבור של מאות אלפי אזרחים נאמנים ושומרי חוק, שהתיישבו ביו"ש על פי החלטות כל ממשלות ישראל, ולשבור את מטה לחמם. אין זה ראוי להתמודד עם החרם באמצעות חקיקה, אך אין זה ראוי להסית לחרם. מי שמבצע פעולה כה קשה ואלימה, אינו יכול לצפות שהצד הנפגע ישלים אתה ויקבל אותה כגזירת גורל.

חקיקת חוקים פרסונליים ושינוי כללי משחק כדי להבטיח באמצעות הרוב הפרלמנטרי מינוי שופט לבית המשפט העליון, אינה ראויה ואינה דמוקרטית. אולם הצעד הזה הוא תגובה לרדיפה פוליטית מקארתיסטית של שופט בישראל, השופט נועם סולברג, בשל עובדת היותו תושב גוש עציון. מדובר בביזיון בית המשפט, ובפגיעה בשלטון החוק, במעמד בית המשפט ובדמוקרטיה. האם מי שנהגו כך, לא יכלו להבין שתהיה תגובת נגד?

כך גם בנושא העמותות ובשאר הנושאים. הבעיה היא, שכאשר כל צד מתעלם מקולו ומצוקתו של הצד האחר, אי אפשר להגיע לפתרון.

מן הראוי ליצור "הודנא"  - להשעות את החוקים הנ"ל, ולפתוח בהידברות לאומית, בין חלקי המערכת הפוליטית, על מנת לקבוע דרכים ראויות לניהול המחלוקת הציבורית, ללא צעדים כוחניים משני הצדדים. מן הראוי שנשיא המדינה, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ונשיאת בית המשפט העליון ייטלו יוזמה ויובילו הידברות, שנועדה ליצור אמנה חדשה, להסדרת המרחב הציבורי בישראל ולקביעת הדרכים הנאותות והקווים האדומים להתנהלותה. שיח הקורבניות מוביל את החברה הישראלית אל עברי פי פחת. זהו שיח ילדותי, מפונק ומתבכיין. איפה המבוגר האחראי?

* "ישראל היום"

תגובה ל"'יש גבול' לנאמן: מועמדותו של סולברג לעליון פסולה", "הארץ" 14.11.11

מכתבה של תנועת "יש גבול" לשר המשפטים, השולל את לגיטימיות מועמדותו של השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון, בשל עובדת מגוריו בגוש עציון, היא מעשה נואל ומכוער, של אנשים שהשנאה החולנית העבירה אותם על דעתם. בהמשך לניסיונות הנפסדים לחרם על מאות אלפי תושבי יו"ש; הניסיון המגונה לשבור את מטה לחמם של יריבים פוליטיים, יש במעשה של "יש גבול" ירידת מדרגה, לדיוטה נמוכה עוד יותר של שנאה – רדיפה אישית של שופט בישראל, בשל מקום מגוריו.

אם כך, מדוע אני מציע ל"יש גבול" צל"ש. בזכות העובדה שהם הסירו את המסכות ואמרו את האמת. מזה שבועות מתנהל כאן נשף מסכות, שבו הניסיון לסכל את מינויו של השופט מוצג כביכול בנימוקים "ענייניים", תוך הוצאת פסק דין שגוי פה או גזר דין שנוי במחלוקת שם, כדי לעוות התמונה ולהציג אותו באור שקרי. הרי אין שופט, שאם ננבור בכל פסיקותיו, לא נמצא בהם שגיאות, שהרי מדובר בבני אדם. זהו ניסיון ליצור לשופט דה-לגיטימציה מראש, שתעיב על תפקודו אם יבחר לתפקיד ותהפוך אותו בן חסות לברנג'ה העוינת.

יאמר לשבחם של אנשי "יש גבול", שהם הסירו את התחפושת והמסכה ואומרים לנו את האמת – מדובר ברדיפה פוליטית, מקארתיסטית, אנטי דמוקרטית, פוגעת בשלטון החוק ומחזירה אותנו לימים אפלים ולמשטרים חשוכים.

* "הארץ"

*בסרט "מבצע סבתא" מעניק קרמבו לסרג'יו "טיפ של אלופים": "אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר". אבל החיים הם לא סרט ומי שאינו "חי בסרט" יודע שהמציאות אינה ספרינט אינסופי.

בחיים האינטנסיביים שלנו, שבמידה רבה מנוהלים בצל התקשורת האלקטרונית והמקוונת, איבדנו את הסבלנות ואת אורך הרוח. וכך, הטרנד התקשורתי של השבועות האחרונים הוא "דעיכת המחאה החברתית". הנה, הארץ אינה מלאה עוד אוהלים ולא בכל שבוע יוצאים מאות אלפים להפגין. זהו, נגמר להם האוויר. מי שאומר זאת, טרם הפנים את מהותה של המחאה החברתית.

המחאה החברתית לא הייתה מחאה על מחירי הקוטג' והדיור, אף שאלה היו הטריגר לפריצתה. המחאה הייתה התעוררות עממית, של ציבור גדול שבמשך שנות דור רובו צעד בסך ודקלם את סיסמאות רוח התקופה – המרוץ אחרי המיליון, על כל משמעויותיו, עד שחש כי הגיע למבוי סתום. המחאה חיפשה את הטריגר כדי לפרוץ, אך היא מבטאת רצון עז של ציבור גדול, בשינוי עומק של החברה הישראלית, והשתתתה על יסודות של ערבות הדדית וצדק חברתי. דפני ליף וחבריה לא יצרו את המחאה ולא הנהיגו אותה באמת. הם במקרה היו שם, וכך הפכו לסמל והם נהנים מזכות ראשונים. המחאה עצמה היא אוטנטית, ממעמקי הנפש של הציבור הישראלי.

המחאה החברתית שינתה את סדר היום הציבורי והעמידה בראשו את הסוגיות החברתיות והכלכליות, שהודחקו תחת המנטרה השקרית המציגה את התפיסה הכלכלית השלטת כאמת מדעית וככזאת היא מחוץ ומעל לפוליטיקה, ונדחקו לירכתי שיח "השלום והביטחון". המחאה יצרה סדר יום חדש ושיח ערכי הדורש שינוי מהותי. המחאה שהחלה בסיסמת "העם דורש צדק חברתי", עוברת ל"העם יוצר צדק חברתי". במקומות רבים בארץ, הובילה המחאה להתארגנויות של קבוצות עשיה, הפועלות בתוך הקהילה למען החברה, למען החלשים, לחיזוק היחד והערבות ההדדית. בעיניי, התופעה הזאת היא החשובה ביותר והאפקטיבית ביותר במחאה, אף שאין היא נהנית מאור הזרקורים כמו הפגנות הענק. אך כבר אמר אהרון דוד גורדון: " לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

למחאה יש הישגים כבירים, פוליטיים ומשקיים, החל בזעזוע ב"תנובה" ובהורדת מחירי המזון, דרך הירידה במחירי הדיור ובעיקר – במינוי ועדת טרכטנברג ובאימוץ מסקנותיה. דו"ח הוועדה רחוק מלהיות מושלם ויש בו הרבה פגמים וחוסרים, אך הוא מציע שינוי כיוון דרסטי בדרכה הכלכלית והחברתית של המדינה, מנסיגת המדינה מן החברה והתנערותה מאחריותה לאזרחיה, וכפועל יוצא מכך – העמקת הפערים והעוני, אל נטילה מחדש של האחריות החברתית, באמצעות תוספת של 30 מיליארד ₪ לתקציבי החינוך והרווחה בחמש שנים, רובם מרפורמה במס, המנוגדת ב-180 מעלות לרפורמה שנתניהו ניסה להנהיג;  רפורמה של העמקת המיסוי הצודק והפרוגרסיבי, המקטין את הפערים בחברה. טועים מנהיגי המאבק, שיוצאים נגד הדו"ח בגלל מה שאין בו, במקום להיאבק להבטחת קבלתו ויישומו, כשלב להמשך המאבק לתיקון החברה הישראלית.

טועים מי שסבורים שהמחאה דועכת, אחת היא אם הם חוגגים את דעיכתה או מבכים אותה. היכולת לגייס רבבות רבות, שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע, במשך מספר חודשים, היא הישג חסר תקדים והוא יצר ציפיה מוגזמת כאילו כך יהיה לאורך זמן. אולם אנחנו לא ב"מבצע סבתא" ואי אפשר לתקן את העולם בספרינט. שינוי חברתי הוא ריצת מרתון והוא דורש אורך רוח, נחישות, דבקות במטרה ואמונה. אני מאמין שהתכונות הללו קיימות בעם ישראל, והן תובלנה לתיקון אמתי, לאורך זמן. עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

* "מקור ראשון"