* בפרשת השבוע, פרשת "וירא", נאמר בפירוש, ישירות מפי הגבורה, מה מטרת קיומו של עם ישראל: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו". לעשות צדקה ומשפט. אתמול, מערכת הצדק והמשפט הישראלית עמדה במבחן.
הנושא המרכזי בעיתוני סופשבוע היה, כמובן, החלטת בית המשפט העליון לדחות את ערעורו של משה קצב על הרשעתו ועל גזר דינו. יש לציין, לזכותם של כל העיתונים, שהם הקפידו לא לרדת לצהוב, ל"שערוריית סקס עסיסית", ונמנעו מתיאורים פלסטיים, אלא עסקו בכובד ראש במשמעות הציבורית והמוסרית של הפרשה. בקלון שבעצם העובדה שאנס סדרתי ושקרן מועד היה נשיא המדינה, ומצד שני, בגאווה על הדרך שהחברה הישראלית התמודדה עם הקלון הזה, על מערכת אכיפת החוק שפעלה ללא מורא וללא משוא פנים, והביאה לכך שהאזרח מס' 1 ישלח לכלא, לתקופת מאסר ארוכה ההולמת את פשעיו, ללא כל פריבילגיות.
לפרשת קצב משמעות ציבורית נוספת על עצם העובדה שנשיא המדינה הוא עבריין מין – בחירתו של משה קצב הייתה סמל לעלייתו של בן מעברה שפילס דרכו עד המשרה הרמה בישראל. ככזה, הוא היה סמל החלום הישראלי. בשל עובדה זו, בגידתו חמורה שבעתיים. כתבה על כך ציפי לבני ב"מעריב": "נולדתי בליכוד, ההורים שלי היו אנשי אצ"ל, חירותניקים שהממסד המפא"יניקי והשלטון דחו. היינו שם ביחד בני המעברות עולי צפון אפריקה, אנשי אצ"ל ולח"י ואחרים. כולנו התכנסנו סביב ישראל החדשה של מנחם בגין והליכוד, ישראל שהבטיחה לנו שכולם יכולים להגשים בה את שאיפותיהם בלי הבדל עדה, צבע ומוצא, כמו באמריקה. משה קצב היה אחד מאותם הצעירים שהתנועה אימצה לחיקה, שהפכו לראשי ערים צעירים ואחר כך לחברי כנסת ולשרים. כשהוא נבחר לנשיא זאת הייתה גאווה לכולנו. אני התרגשתי ביום שמשה קצב נבחר. שוב אין מקום ותפקיד שחסום בפני הדחויים של פעם. חשבתי שזו שעתה של ישראל היפה".
לא הכל קיבלו כך את בחירתו של קצב. היו שראו בו, כלומר דווקא במה שהוא ייצג, נטע זר שגנב את הבכורה משמעון פרס. דווקא לכן, אני רציתי בבחירתו ושמחתי על בחירתו. כן, היה זה גם בשל התנגדותי לפרס, אולם בראש ובראשונה בשל המסר החברתי של בחירת אדם הנושא ביוגרפיה כשל משה קצב לתפקיד הרם. איזו בגידה! איזו הפניית עורף לציבור ולערכים שהוא אמור היה לייצג.
צודקת ציפי לבני, בכתבה "את האמת הכואבת: שמשה קצב אינו נציג של ישראל השניה. הוא חצה את הקווים והפך סמל לכל מה שאנחנו כועסים עליו בישראל הרעה, הכוחנית, האונסת שמשפילה נשים, שמבקשת לפגוע בבתי המשפט ולא מכבדת את פסיקתם. משה קצב בגד בכל החלומות שלנו, של אנשי ישראל השניה ושל בני בריתם מהמחתרות. אנשי השכונות, שקצב מתיימר לייצג, בזים למעשיו ומתמלאים בושה. אני יכולה להרגיע אתכם: אין לו קשר אליכם. זהו איש ששכח מניין בא. הוא לא מייצג אתכם. למרות הכיפה שלראשו, משה קצב גם אינו מייצג כל ערך יהודי". מילים כדורבנות.
שלי יחימוביץ', שמראשית הפרשה פעלה כח"כית נגד קצב ובתמיכה בקורבנותיו, והדהימה את הציבור בהיותה הראשונה לומר בפומבי את המילה המפורשת – אונס, כתבה מאמר בנושא ב"ישראל היום". לצד האמירות הערכיות והנורמטיביות אודות משמעות הפרשה, היא התייחסה גם לא' מבית הנשיא, שהודרה מכתב האישום. "זו הייתה שגיאה. הגיע לה שהאמת שלה תושמע בפני השופטים, ונעשה לה עוול נורא בהכפשתה הבלתי מוצדקת. בזכותה ורק בזכותה התלוננו אחרות, ונעשה הצדק". בדרך כלל אני נוטה לקבל את ההכרעות של הפרקליטות ובתי המשפט בסוגיות פליליות, והרי אין בידי המידע והראיות שבפניהם. אולם מאז הודרה א' מכתב האישום, תחושתי החזקה היא שנעשה לה עוול, ואני מסכים עם דבריה של שלי. אני מקווה שא' תגיש תביעה אזרחית נגד קצב. לא כדי להוסיף על עונשו – עונשו כבד ודי בו כדי למלא את חובו לחברה, אלא כדי לשקם את שמה ותדמיתה שנרמסו בראש חוצות, בקמפיין היחצנות האגרסיבי ושלוח הרסן של האנס הסדרתי, סוללת פרקליטי הצמרת שלו וסוללת יחצ"ני הצמרת ששירתה אותו.
את סיקור הערעור של קצב בטלוויזיה לא ראיתי, אך אני מסכים עם דברים שכתב מורן שריר בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ"."סטיינמן ראיין מחוץ לבית משפחת קצב את ג'ולייט ג'אנו, שכנה מקצועית. השאלות היו אוטומטיות והתשובות בהתאם. היא לא ציפתה לזה, היא הייתה אצלו בבית רק אתמול, היא לא האמינה מההתחלה וגם עכשיו היא לא מאמינה. הלבישו עליו תיק, קשה לה לדבר. כל כך קשה לה לדבר שעשר דקות אחר היא התראיינה בערוץ 10 ונתנה את אותן תשובות בדיוק. לא ברור מה ציפו הכתבים לשמוע מהגברת ג'אנו, שלא שמעו ממנה בתחנות הקודמות של משפט קצב, אבל יש ערכאה נוספת אז אורזים את התיק וקופצים לראות אם משהו השתנה במנגנון של הגברת. הכתבים לא הופתעו לגלות שדבר לא השתנה, הם אפילו לא העמידו פני סקרנים. אם השופטים בירושלים לא השתכנעו מטיעוני ההגנה, למה שהשכנה הטובה תשתכנע מטיעוני התביעה? ג'אנו סיפקה את מה שהכתבים רצו לקבל ממנה. הם רצו לשמוע שהיא תומכת בקצב, כי זה התאים להם לתמונה הכללית. על פי התמונה הזאת קריית מלאכי היא עיירה קטנה, שונה ורחוקה, שמקבילה לזמן המערבי הנאור. לאנשים בה ערכים זרים ומוזרים, מעין טווין פיקס של המזרח התיכון. כשסטיינמן החזיר את השידור לאולפן, העיר דני קושמרו בצדק, שג'אנו היא רק אחת מבין עשרות אלפי תושבים. אבל העובדה היא, ששני הכתבים בחרו דווקא את התושבת הזאת. אם הם היו מתאמצים יותר, הם היו בקלות מוצאים אזרח קריית מלאכי עם דעות שונות. אם הם היו חורגים מהשאלון הסטנדרטי, אולי היו מגלים למה אין לתושבים המקומיים אמון במערכת המשפטי. אבל הם לא עשו את המאמץ הזה, הם רק כתבים בדרום". איני אוהב את ההערה המתנשאת אודות ה"רק כתבים בדרום", אולם זולתה, אני מסכים בהחלט עם דבריו של שריר.
כמקובל בחודשים האחרונים, כותרות העיתונים התחלקו בין התלהמות טבלואידית צהובה של "ידיעות אחרונות" – "לכלא" ו"ישראל היום" – "נשיא לכלא" לבין סולידיות מקצועית ואינפורמטיבית של "מעריב" – "שופטי בית המשפט העליון פסקו פה אחד: הנשיא לשעבר קצב אנס, שיקר ויישלח לשבע שנים בכלא" ושל "הארץ" – "העליון הכריע פה אחד: קצב אנס".
* בן כספית קישר את פרשת קצב לסוגיות נוספות, כדי להציג את ישראל כסדום, במסגרת קמפיין הפאניקה "הדמוקרטיה בסכנה". הוא פתח בציטוט של דברי אלוף פיקוד המרכז בשיחה פרטית, על הכישלון בהתמודדות עם תופעת "תג מחיר". ובהמשך - "באותו יום נעדרו 53 חברי כנסת מהאזכרה לרבין במשכן. לקרוב למחצית מהמחוקקים שלנו היה משהו חשוב יותר לעשות. יום אחד קודם לכן, מרחו אלמונים כתובות נאצה בחדר המדרגות של פעילת 'שלום עכשיו' בירושלים, כולל הכתובת 'רבין מחכה לך'. למחרת שיגר בית המשפט העליון את הנשיא לשעבר משה קצב לשבע שנות מאסר ואשרר את הקביעה כי הוא אנס. וביום ראשון תובא לוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק שתעגן 'שימוע' בכנסת למועמדים לבית המשפט העליון. זהו תיאור חלקי של 48 שעות בחייה של מדינת ישראל, שפעם הייתה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיום היא דמוקרטיה במצור".
האם פרשת קצב מעידה על התפרקות הדמוקרטיה? היא עדות אדירה לחוסנה של הדמוקרטיה, לחוסנה של מערכת אכיפת החוק, לחוסנה של מערכת הצדק והמשפט, לשוויון אמתי בפני החוק. איזה עיוות הוא להציג את הפרשה כעדות לנסיגת הדמוקרטיה.
בנושא "תג מחיר", שם מכובס לפיגועי טרור של מחבלים יהודיים, אכן עד כה המדינה כשלה בהתמודדות עמם. אולם כל הציבוריות הישראלית וכל המערכת הפוליטית (למעט הח"כ הבזוי מיכאל בן-ארי) מוקיעה את התופעה ואת עושיה. צודק האלוף מזרחי כאשר הוא מביע את תסכולו על כל כך ש"מערכת המשפט לא נותנת מענה, העונשים מגוחכים, קנסות של 50 שקל, אף אחד לא מסוגל לעצור את זה, קשה להתמודד עם זה בצורה כזאת". אולם הקושי בהתמודדות נובע דווקא ממגבלות הדמוקרטיה. בית המשפט פוסק על פי ראיות, ואם העונשים מגוחכים, הסיבה לכך היא שכוחות הביטחון לא הצליחו לחדור לקני המחבלים הללו ולהשיג את הראיות. לדעתי, אין מנוס מצעדים לא כל כך דמוקרטיים, כמו מעצרים מנהליים ממושכים, מאחר והמלחמה בטרור, הפלשתינאי והיהודי כאחד, חייבת להתנהל במתכונת חירום, ולא בדיוק לפי הספר. זכותה של הדמוקרטיה להתגונן מפני חורשי רעתה, המנצלים את חולשתה כדי לקעקעה. הבעיה היא שארגוני זכויות האדם ובתי המשפט מונעים זאת, ובכך מעניקים למחבלים יתרון על הדמוקרטיה.
טענתו של בן כספית על חוק השימוע, היא השקרית ביותר. שימוע בפרלמנט של מועמדים לבית המשפט העליון, הוא אקט מקובל בדמוקרטיות, למשל בארה"ב. אפשר לתמוך בהצעה או להתנגד לה, אך במקום להתמודד אתה, מעדיפים להפוך אותה לבלתי לגיטימית, בהצגתה כאנטי דמוקרטית.
אני מתנגד להצעה הזאת, כיוון שאני מתנגד לפוליטיזציה של בית המשפט העליון. הבעיה היא, שמי שיצר את הפוליטיזציה הזאת, הוא דווקא יקירם של המתבכיינים על הפגיעה בבית המשפט, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, ב"מהפיכה החוקתית" ובאקטיביזם השיפוטי, שבו למעשה הכפיף את הרשויות הנבחרות - המחוקקת והמבצעת, לרשות השופטת, בטענה ש"הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם הכרעה האם להסתער משמאל או מימין – שפיטה" וכו'. הצעות החוק, כמו ההצעה לשימוע, הן צעד מגן מפני הפוליטיזציה של בית המשפט. מאחר וההרכב הפוליטי של בית המשפט העליון חדגוני, הפוליטיזציה הזאת מכפיפה את המוסדות הנבחרים, המייצגים את רצון הציבור, להשקפה פוליטית מסוימת. אם בית המשפט פוליטי, טוענים יוזמי החוק, על הפוליטיקאים להיות מעורבים יותר בבחירתו, ועל הציבור לשמוע את עמדותיהם של המועמדים לבית המשפט בשימוע. זו הצעה גרועה, אך גרועה יותר מהמציאות שכנגדה היא הוצעה. כל עוד אין חוקה לישראל, הפתרון הוא בהידברות ויצירת אמנה המסדירה מחדש את הפרדת הרשויות, לרמה שהייתה נהוגה בתקופה שקדמה לנשיאותו של ברק, לנורמות של בית המשפט העליון בעידן מאיר שמגר, משה לנדוי וקודמיהם.
מעניין שאת הדברים הללו כתב דווקא בן כספית, שאינו מאוהדי האקטיביזם השיפוטי. הוא עצמו מזכיר זאת במאמר: "כמי שכותב שנים נגד מדיניות 'הכל שפיט' של בית המשפט העליון, נגד התערבותו הבוטה של העליון בנושאי מדינה ובטחון, נגד האסון שהמיט עליו השופט ברק, אני יכול למצוא היגיון בחלק מההצעות". אכן, חלק מן ההצעות הן בעיתיות, אך הן פועל יוצא של אותו אקטיביזם, ואי אפשר להימנע מהן, כל עוד האקטיביזם הוא דרכו של בית המשפט העליון. ולכן, הצגת הצעות החוק כ"דמוקרטיה במצור" עושה להן עוול. הצעות החוק מנסות לפרוץ את המצור על הדמוקרטיה.
"פעם זה היה אחרת", כותב כספית, בהתייחסו לכך שישראל "פעם הייתה הדמוקרטיה היחידה במזה"ת והיום היא דמוקרטיה במצור". אני מציע לו לקרוא את הכתבה המרתקת של שלמה נקדימון במוסף "הארץ": "אם יהיה צורך לירות – נירה!" כתבה זו היא המלצת השף לסופשבוע זה.
נקדימון מחזיר אותנו לפרשה מראשית 1953. במהלך חופשה בטבריה, קרא בן גוריון בעיתון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) "קול העם" תמיכה בסטלין בפרשת "משפט הרופאים", עלילת הדם האנטישמית נגד רופאים יהודיים בבריה"מ. ב"ג השתולל מזעם, וקטע את חופשתו, כדי לקדם יוזמה להוציא את מק"י אל מחוץ לחוק.
וכך ב"ג כתב ואמר: "להכין בדחיפות חוק נגד ארגון עוין המסייע בעל פה ובכתב ובאמצעים אחרים לכוחות חיצוניים המטפחים שנאת ישראל... שנאת ישראל במובן הכפול – נגד מדינת ישראל ונגד עם ישראל, כלומר גם נגד היהודים. ... צריך לתת סמכות לממשלה להכריז על ארגון המסייע לכוחות חיצוניים בפעולות אנטי ישראליות (לרבות פעולות נגד המדינה ונגד היהודים כיהודים, באשר הם), מלמד זכות על פעולות אלה, ממציא להם חומר וכו' – שהוא 'ארגון עוין'. וכשארגון הוכרז כעוין אפשר לסגור ולהחרים עיתוניו, דפוסיו, מועדוניו, ולמסור לדין מנהליו, ראשיו וחבריו, וחובת הראיה (ההפרכה) במקרה זה על הנאשם. ... לא יתכן שלבוגדים גלויים אלה תינתן אפשרות לערוך אספות, לדבר בכנסת, לבוא למעברות, ולתת סעד ועזרה פומבית לאויבי חוץ של העם היהודי ושל מדינת ישראל, לנסוע לכנסים בינלאומיים העוסקים בהסתה אנטישמית ולהרעיל בארץ האווירה בקרב הנוער והעולים ... לאכוף בכל חומר הדין. כבוד המדינה וכבוד היהדות דורש זאת מאתנו. ... נעביר בדרך הפרוצדורלית המהירה ביותר, חוק, הנותן סמכות לממשלה לאסור על ארגון של שונאי ישראל ... להוציא את מק"י אל מחוץ לחוק, לבטל סיעה זו בכנסת, ולהעמיד את מנהיגי וח"כיה לדין ולשלחם לכלא מ-10 ועד 20 שנה, למנוע מהם לקיים אספות ציבוריות, לא לאפשר לפעיליהם להופיע בבתי ספר, להחרים את מועדוניהם, עיתוניהם ורכושם ... בתחום המשפטי ייאמר כי החובה להוכיח שאינם מסייעים לשונאי ישראל תהיה מוטלת על הנאשמים. ... לא יתכן שבתוך מדינת ישראל יתקיים ארגון הדוגל בעלילת דם על העם היהודי. זו המדינה שכל אחד מאיתנו אחראי עליה, על חוקיה, על מנהיגיה, על הפרלמנט שלה, על הדמוקרטיה שלה, אותם אתם מסלפים. הם דוגלים בעלילת דם יהודית עולמית. היכולים חקי ישראל להרשות דבר כזה? היכולים חוקי ישראל להרשות הופעת עיתוניהם? ישיבתם בכנסת? אומרים לי כי פירוש הדבר הקמת מחנות הסגר. אם יהיה צורך לעשות מחנות הסגר – נעשה. אם יהיה צורך לירות – נירה."
הוועדה המדינית של מפא"י לא קיבלה את הצעותיו מרחיקות הלכת של ב"ג, אבל גם ההצעה המתונה של פנחס לבון וגולדה מאיר, הייתה הרבה הרבה יותר קיצונית מכל הצעה ש"ישראל ביתנו" העלתה בדעתה להעלות כלפי הסיעות הערביות. כך, למשל, אמר בדיונים בכנסת ובממשלה שר החוץ, משה שרת, המתון שבמתונים בממשלה ובמפא"י: "כל ניסיון שייעשה על ידי אישים ועל ידי גורמים ציבוריים בישראל להצדיק הסתה המתנהלת נגד יהודים ומסכנת שלומם באיזושהי ארץ ולהגן עליה, ייחשב בעיני הממשלה כמעשה איבה כלפי המדינה, והיא תסיק מזה את כל המסקנות ... שנאת ישראל וכל ניסיון לחפות עליה ולהגן עליה הוא מעשה עוין נגד המדינה ... כל השינויים בחסינות הח"כים, כולל חיפוש בבתיהם, יובאו לאישור הממשלה. חברי מק"י יסולקו מהמנגנון הממשלתי, העירוני והאקדמי, וכבר יצאה הוראה לגשת לטיפול בעניין. באוניברסיטאות יש לקומוניסטים דריסת רגל במקומות חשובים ביותר ובמעבדות הם שליטים על סודות חשובים ביותר. בעיריית חיפה הוחלט למנות קומוניסט ידוע כמהנדס עיר. אני מקווה שאישור זה לא יינתן".
בסופו של דבר הצעדים הללו לא יצאו לפועל. חודש מאוחר יותר סטלין מת, משפט הרופאים בוטל וחלה הפשרה ביחסים בין בריה"מ לישראל. אולם כדאי להשוות את הסוגיה לימינו.
מק"י הייתה מפלגה עוינת לישראל. אבל מה שהוליך אותה לא היה שנאת ישראל כשלעצמה, אלא נאמנות עיוורת ואוטומטית לבריה"מ. כאשר בריה"מ תמכה בהקמת המדינה, גם מק"י תמכה בהקמת המדינה. כאשר בריה"מ תמכה בישראל במלחמת העצמאות, זו הייתה גם עמדת מק"י. כאשר בריה"מ התנגדה לנסיגת ישראל מצפון סיני במלחמת העצמאות, גם מק"י התנגדה לנסיגה הזאת.
לא כן היום. מה שמוליך את גלגולה הנוכחי של מק"י – חד"ש, הוא שנאת ישראל. זו מפלגה לאומנית פלשתינאית אנטי ישראלית. וזו המפלגה הערבית האנטי ישראלית המתונה ביותר. והנה, ברור שאף ראש ממשלה ישראלי לא יעלה על דל שפתיו חלקיק האחוז ממה שאמר ב"ג ולבטח לא יציע הצעות אופרטיביות המתקרבות להצעותיו של ב"ג. ולא רק ראש ממשלה, אלא אף הקיצוני בח"כים מהימין (חוץ מאותו בזוי שהזכרתי קודם) לא יעלה על דעתו הצעות כאלה.
ישראל היא הדמוקרטיה הפתוחה ביותר בעולם, כיוון שאף מדינה בעולם לא הייתה מאפשרת לנציגי אויביה חופש פוליטי ותקשורתי מוחלט כמו ישראל. ישראל היום דמוקרטית לאין ערוך יותר מבעבר.
לכן כל קמפיין ההפחדה על ה"סכנה לדמוקרטיה", כביכול, הוא שקרי וחסר שחר. והקמפיין הזה מוזר מאוד כאשר הוא בא דווקא מצדו של בן כספית, שבאותה רשימה ובאותה נשימה כתב: "אני גם חושב שחנין זועבי לא יכולה להיות חברה בכנסת ישראל. היא מתאימה יותר לפרלמנט חמאס בעזה". אז מה הוא רוצה מחייהם של אופיר אקוניס ו"ישראל ביתנו"?
* גדעון לוי כתב השבוע שני מאמרים בסוגיה האיראנית. במאמר הראשון הוא הביע תמיכה, למעשה, בפרויקט הגרעין האיראני, במאמרו "מי כאן המטורף?". איראן רוצה נשק גרעיני כדי להגן על משטרה. היא ראתה את סדאם חוסיין ומועמאר קדאפי מופצצים והיא מבינה, בהיגיון רב יש לומר, שאם תהיה בידיה אופציה גרעינית, העולם לא ייגע בה לרעה". המשטר של אחמדיניג'אד, אליבא דלוי, הוא משטר שפוי ורציונאלי לחלוטין. לעומת זאת, "יש במזרח התיכון הנהגה לא הגיונית, אבל מקום מושבה נמצא לאו דווקא בטהראן. בירושלים שוכן הפחד, פחד שווא בחלקו, תולדה של מסעות ההפחדה והדמוניזציה שמתנהלים כאן תמיד, מאימת שפעת החזירים ועד סכנת הגרעין האיראני. לצדו שוכנת גם המגלומניה שלפיה יש בכוחה של ישראל לנהל את האזור כרצונה. הגברים-גברים שמאיימים עכשיו על איראן הם הפחדנים-פחדנים האמיתיים". ועוד ועוד "הוכחות" לכך שהן ההנהגה הישראלית והן הציבור הישראלי הוא בלתי רציונלי. והמאמר נגמר ב"זעקה, אחרונה וגורלית: די לפרנויה; די לפירומניה; די למגלומניה; די לטירוף".
במאמר השני, בהמשך השבוע, "על הצביעות", גדעון לוי שינה את טעמו. הפעם הוא מתנגד לפרויקט הגרעין האיראני. "לאיראן תהיה כנראה פצצה גרעינית, ואלו חדשות רעות מאוד. מדובר במדינה חורשת רע. אין צורך כאן להכביר מילים על איומיה המזוויעים ועל משטרה האפל". מה קרה?
אני חייב לציין, שמבין שתי העמדות שהביע לוי על פרויקט הגרעין האיראני, דווקא השניה מפתיעה יותר. הרי יש לו, ללוי, נטיה פאבלובית לתמוך בכל מעשה אנטי ישראלי. לכן, תמיכתו בפרויקט הגרעין האיראני היא אך טבעית. אז מה גרם לשינוי? אולי הוא חש שהפעם קצת הרחיק לכת. אולי הוא חש שיקשה לו להסביר את מפעל חייו – קמפיין הדוברות של הטרור הפלשתינאי, בטענה שזה נשקם הלגיטימי של הכבושים והחלשים, לנוכח תמיכתו באיראן כמעצמה גרעינית.
אך אל לטעות, מאמרו לא היה מאמר נגד התגרענות איראן, אלא הפיסקה שציטטתי הייתה הקדמה למתקפה שלוחת רסן נגד ישראל והמערב, על הצביעות שלהם, בדורשם מאיראן מה שאינם דורשים מישראל. הוא יוצא נגד שתיקת העולם אל מול הגרעין הישראלי והימנעותה של ישראל מלהצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
את ישראל הוא מגנה על "צביעותה", בכך שלפתע היא סומכת על מילתו של ארגון בינלאומי – סבא"א, בעוד היא נוהגת לצפצף על הארגונים הבינלאומיים. "האו"ם – שמום, אונסק"ו – אנטישמי, ורק מילה של סבא"א היא מילה".
באמת, ישראל צריכה לקבל כל מילה של כל ארגון בינלאומי. למשל, מועצת האו"ם לזכויות האדם, שבראשה עמדה לוב של קדאפי, המורכבת בעיקר מדמוקרטיות נאורות ושומרות על זכויות האדם כמו איראן וסעודיה (שבה אישה שנוהגת ברכב נענשת במלקות), וכמעט כל עיסוקה בעלילות נגד הדמוקרטיה הליברלית – ישראל, ששיאה בעלילת גולדסטון, אותה לוי הילל ושיבח (וכאשר גולדסטון חזר בו מחלק ניכר מן העלילה, לוי סנט בו, כאחרון האנטישמים, על כך שנכנע לאלימות הלובי היהודי בדרום אפריקה).
אפשר לחשוב שישראל הייתה זקוקה לסבא"א כדי לדעת שאיראן פועלת להתחמשות גרעינית. הרי סבא"א רק אוששה השבוע את מה שישראל טוענת מזה עשרים שנה. נהפוך הוא, סבא"א מילאה עד היום תפקיד שלילי ביותר, בחיפוי על פרויקט הגרעין האיראני.
רונן ברגמן פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר חשוב ומעניין על פעילותה של סבא"א בראשות מחמד אל ברדעי, היום מועמד לנשיאות מצרים, לטיוח העובדות ולחיפוי על איראן, כפי שנהגה גם כלפי עיראק וסוריה. אל ברדעי ניצל את תפקידו, שנועד להגן על האנושות מפני תופעות כמו הפצצה האיראנית, כדי למנוע מהאנושות להתגונן. ברדעי הוא המשת"פ הגדול של אחמדיניג'אד; הוא פושע נגד האנושות. סבא"א בראשות אל ברדעי זכתה בפרס נובל (!) ל... שלום (!!!). מגוחך כמעט כמו הענקת פרס נובל לשלום לרב המרצחים ערפאת.
* המלצה חמה – כתבה ב"גלריה" של "הארץ" על סרטו המיתולוגי של אסי דיין "החיים על פי אגפא", במלאת 20 שנה ליציאתו אל האקרנים.
* כאשר "מעריב" הפסיק את הוצאת הסמרטוטון המביש "רייטינג" והחליף אותו במוסף התרבותי החדש "ז'ורנל", ראיתי בכך בשורה לתרבות הישראלית. העיתון נראה רציני, מעמיק, מכובד. קראתי את הגיליון הראשון, לפני שבועות אחדים. פייר? התאכזבתי. אך נתתי צ'אנס עוד שבוע, ועוד שבוע, ועוד חודש. כעת אני מרשה לעצמי לפסוק: ז'ורנל = שיעמומון.
* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", המוסף הסאטירי של "ידיעות אחרונות": "לא חתמת לי על החנינה זוכר? ועכשיו אתה רוצה את הקומה העליונה של המיטת-קומותיים?" (שכן לתא).
* חדשות בן עזר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
