הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו "השתיקה נשברת" תוקף אותי אורי דן על מאבקי ב"שוברים שתיקה". בדבריו, הוא מעוות את טענותיי. "האם נערינו הם בעלי השקפת עולם כה שברירית, עד שחשיפה לדעות מגוונות תערער אותם?", הוא שואל. והרי במאמר שאותו הוא תוקף, כתבתי בפירוש שאני בעד חשיפת בנינו לכל מגוון הדעות בישראל, "מחסידי ארץ ישראל השלמה עד השעל האחרון, ועד התומכים בנסיגה מכל השטחים עד השעל האחרון. הכל לגיטימי, וראוי לחשוף את הנוער לכל העמדות". גם איני חושש מעמידותם של בנינו בפני ההסתה של "שוברים שתיקה", והרי כתבתי במפורש: "אני סומך על בנינו שרובם ככולם לא ילכו שבי אחרי המסיתים".

עמדתי השוללת מתן במה ל"שוברים שתיקה", נובעת משיקולים אחרים לגמרי – מכך שבאופן פעולתם הם הוציאו את עצמם מן השיח הפוליטי הלגיטימי בישראל. כאשר אורי דן מצמצם את עמדתי על חומרת מעשיהם לאמירה "את הכביסה המלוכלכת יש לכבס בבית", הוא מחמיץ את משמעות דבריי. אין זו כביסה שיש לכבס בבית ואופס – הם כיבסו אותה בחוץ. מדובר בדבר חמור הרבה יותר.

מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה קשה, לצד מתקפות הטרור, כסיוע למתקפות הטרור וכהעצמה למתקפות הטרור: מסע דה-לגיטימציה ברחבי העולם. מסע שנועד להביא להחרמתה של ישראל, מתוך תקווה שהדבר יביא לקריסתה. זאת האסטרטגיה שנקבעה בוועידה הגזענית האנטישמית בדרבן 2001, ומיושמת בידי ארגונים אנטי ישראלים רבים ברחבי העולם.

"שוברים שתיקה" פועלים נגד מדינת ישראל במסגרת אותו קמפיין. הם נעים ברחבי העולם, בקמפוסים ובאולמות תרבות, במימון של גורמים עוינים לישראל, כדי להסית נגד מדינת ישראל.

"שוברים שתיקה" הם חלק מתעשיית השקרים נגד מדינת ישראל. אורי דן טוען שעדויותיהם "נבדקות בשבע עיניים". אני מציע לו לבדוק שוב את דבריו עם חברי ארגון "מילואימניקים בחזית" שלקחו על עצמם את המשימה לעמת את עדויותיהם עם העובדות. מסתבר שהם מפיצים שקרים ודיבות לרוב.

בחוברת שהם מחלקים בבתי ספר בארץ, כדי להסית נגד צה"ל את התלמידים העומדים לקראת גיוס, נכתב ש"מופעלת באופן תדיר אלימות כלפי ילדים", ובכלל זה "ירי מכוון על ילדים", "בשרירותיות וללא סיבה של ממש", כחלק מ"מציאות יומיומית". גם אורי דן יודע שזאת עלילת דם בזויה על בנינו, המוצגים כרוצחי ילדים.

אולם אני רוצה להתייחס כאן דווקא לעובדות האמת שבדבריהם. כאשר הן מוצגות מחוץ להקשר, אלו רסיסי אמת הגרועים משקר. אמחיש זאת בדוגמה היפותטית, פרי דמיוני: בסרטון המופץ בעולם נראה ערבי עולה לאוטובוס ישראלי, הנהג עוצר את האוטובוס, משליך אותו בכוח מן המדרגות וסוגר במהירות את הדלת. איך ייראה הדבר? כגזענות לשמה. אולם אלמלא הסרט נחתך בשניה שבה הדלת נסגרת, היינו רואים שאותו נוסע תמים מתפוצץ מחוץ לדלת. אם נראה את התמונה המלאה, יסתבר שהנהג אינו גזען שונא ערבים, אלא אדם אמיץ, שזיהה מחבל עם חגורת נפץ ובמעשה גבורה ותושיה הציל את חייהם של עשרות נוסעים. הצילום אמתי, אותנטי, אבל מחוץ להקשרו הוא מסלף את התמונה ומציג את היפוכה של האמת.

הוא הדין בעדויות "שוברים שתיקה". במלחמת "צוק איתן" אנשי "שוברים שתיקה" הציגו ברחבי העולם את צה"ל כצבא קלגסים המבצע פשעי מלחמה נגד הפלשתינאים ברצועת עזה הכבושה.

אבל אנו יודעים, שישראל יצאה מרצועת עזה ואף עקרה את כל יישוביה שם, ונענתה בשנים של מתקפת טילים מכוונת על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. אנו יודעים ש"צוק איתן" היה מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית ולהגנה על חיי אזרחיה מפני טרור. אנו יודעים שישראל עשתה הכל כדי למנוע את המבצע והבהירה שוב ושוב ש"שקט ייענה בשקט", אך נענתה בהמשך ירי הטילים. אנו יודעים שבמהלך המבצע ישראל הסכימה 12 פעמים להפסקת אש, וכולן ללא יוצאת מן הכלל הופרו בידי האויב. אנו יודעים שב"צוק איתן" נהג צה"ל בזהירות יתרה, שאין כדוגמתה באף צבא בעולם, כדי למזער פגיעה בבלתי מעורבים, כולל סיכון חייהם של חיילי צה"ל וכולל ויתור על ממד ההפתעה בהודעה מראש על הפצצת יעדים כדי לאפשר פינוי בלתי מעורבים. אנו יודעים שהמחבלים ירו עלינו דווקא מתוך ריכוזי אוכלוסיה, כדי להשתמש באזרחים ובילדים פלשתינאים כמגן אנושי.

ואם, כמו בכל מלחמה, היו גם מקרים חריגים שבהם חייל או יחידה נהגו שלא כשורה – הצגת מקרים חריגים כאלה ברחבי העולם, בהתעלם מכל ההקשר, כאילו הם הייצוג של צה"ל, אינה אלא עלילת דם קולקטיבית על צה"ל ועל מדינת ישראל.

"שוברים שתיקה" הם המשת"פים והמשרתים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הם חוד החנית של תעשיית השקרים נגד מדינת ישראל. ולכן, הם מוקצים מחמת מאוס, ואינם ראויים לקבל מאתנו במה.

השאלה שעל התנועה הקיבוצית לשאול את עצמה, היא מה המסר שלנו לעצמנו, לילדינו ולחברה הישראלית? האם המסר הוא שתנועה שהייתה החלוץ שהלך לפני המחנה הציוני, דוחקת את עצמה לשולי השוליים של שוליי השוליים של השמאל הרדיקלי?

* "הזמן הירוק"

די היה בהחלטת בית המשפט העליון, כדי שתושבי עמונה יכבדו את הפסיקה ויעברו לאתר חלופי. די היה בכך שהממשלה והכנסת החליטו לממש את פסיקת בג"ץ, כדי שהם יקבלו את הדין.

ללא קבלת מרות המוסדות הדמוקרטיים, אי אפשר לקיים מדינה דמוקרטית. צפצוף על החוק אינו מאפשר קיומה של מדינת חוק. וכנאמר במקורותינו: אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

אך גם אם נראה בסירובם של תושבי עמונה לקבל את הדין כמימוש זכות הזעקה וזכות המחאה – הם חצו מספר קווים אדומים.

יש מצבים שבהם המדינה יכולה להכיל גם התנגדות אזרחית שחורגת מגבולות החוק. היא יכולה לעשות זאת כאשר ההתנגדות היא תחת שליטה, וקטנים הסיכויים להידרדרות לאנרכיה.

הדבר אפשרי כאשר מול הממשלה עומדת הנהגה חזקה ואחראית, שלה – קהל ממושמע, שאפשר לסמוך על חוש האחריות שלה למנוע שבירת כלים טוטלית.

איגוד מקצועי חזק אינו רק אינטרס של העובדים, בזכות יכולתו להיאבק למענם בהצלחה, אלא גם של המדינה והמעסיקים, כי הוא מהווה כתובת שעמה ניתן להגיע להסכמות, לפשרות ולסוף המאבק המקצועי.

הוא הדין במאבקים על רקע פוליטי. כאשר למוחים ולמתנגדים הנהגה חזקה, שמילה שלה היא מילה והיא יודעת להטיל מרות - סיכויי ההצלחה של המאבק גדולים יותר, וכך גם היכולת להגן על המדינה מפני הידרדרות לאנרכיה.

שיקול הדעת והאחריות הלאומית של הנהגת מועצת יש"ע בעקירת יישובי חבל קטיף, והעובדה שקהל המוחים ברובו המכריע סר למרותה, מנעה הידרדרות למלחמת אחים.

מה שמאפיין את מאבק עמונה, הוא שבירת הכלים עד סכנת הידרדרות לאנרכיה.

לא זו בלבד שתושבי עמונה מציבים עצמם מעל החוק, מעל בית המשפט, מעל הממלכתיות, מעל המוסדות הנבחרים – הם גם מסרבים לקבל סמכות של הנהגת נגד כלשהי, ודוחים כל אפשרות לפשרה, ללא כל אחריות להשלכות התנהגותם.

הנציגות הפוליטית של תושבי עמונה, היא "הבית היהודי". "הבית היהודי" שנאבק למענם ככל האפשר, הגיע לנקודה שבה הבין שהפור נפל ויש להשלים עם המציאות ולשמור על המסגרת הממלכתית. אפילו ח"כ סמוטריץ', הח"כ הימני הקיצוני ביותר בכנסת, הבין זאת. אין אפילו ח"כ אחד מתוך ה-120 שחושב שנכון להמשיך ולהתנגד. אולם תושבי עמונה מעמידים את עצמם מול 100% מנבחרי העם, מכל קצוות הקשת.

מועצת יש"ע אינה תומכת בהתנגדותם. רבנים מרכזיים קוראים להם לוותר ולהתפשר. היישוב עופרה, העורף ההתיישבותי שלהם, קורא להם לרדת לקרקע המציאות. אך הם אינם מקבלים כל מרות, כל סמכות. הם ילכו עד הסוף, ללא פשרה, נגד הציבור הישראלי, נגד הממלכתיות הישראלית, בדרך שעלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה.

הם אינם מסתפקים במאבק סמלי של התושבים, אלא הם קוראים להמונים לסכל את ההחלטה. הם יודעים שרבים מן הבאים הם נערי ימין קיצוני חסרי גבולות, שלא יבחלו באלימות, ולמרות זאת הם קוראים להם להתבצר אתם: ייקוב הדין, או ליתר דיוק – תיקוב הפרת הדין, את ההר.

קבוצה קטנה וקיצונית מתעקשת לגרור מדינה שלמה אל עברי פי אנרכיה. זו סכנה לאומית.

* "ישראל היום"

שפע גשמי הברכה בשמי הגולן ועל שדותיו, נחלי ומפלי הגולן השוצפים קוצפים, היו התפאורה המושלמת לחג ה-14 בדצמבר.

ב-14 בדצמבר מלאו 35 שנים לחוק הגולן, שהחיל את ריבונותה של מדינת ישראל (המשפט, השיפוט והמנהל הישראליים) על הגולן. עם חקיקת החוק, התממשה אחת הסיסמאות במאבק תושבי הגולן להחלתו. לצד הסיסמה המבריקה "אסור לאבד את הצפון", כיכבה הסיסמה, שנעשה בה שימוש כבר במאבק על הגולן בעת שיחות הפרדת הכוחות עם סוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים – "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". חוק הגולן הפך את הסיסמה למציאות. מרגע חקיקתו, אין כל הבדל בין הגולן לגליל ולנגב, לתל-אביב, לחיפה ולירושלים.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל סיפחה לתוכה שטחי ארץ ישראל ששחררה במלחמה. כבר בעיצומה של מלחמת השחרור, החילה ישראל את ריבונותה על שטחים ששחררה מחוץ לגבולות החלוקה, ובהם מערב ירושלים, לוד ורמלה, יפו, נהריה וחלקים נרחבים משטחי הגליל והנגב. שטחים אלה סופחו בהחלטת שר הביטחון, שהוסמך לכך בהחלטה של מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שקדם לבחירות לכנסת הראשונה). לאחר מלחמת ששת הימים סיפחה ממשלת ישראל את מזרח ירושלים וכפרים רבים באזור ירושלים. היא פעלה על פי סעיף לפקודת סדרי השלטון והמשפט (סעיף 11ב),שהכנסת חוקקה מיד אחרי המלחמה, ובו הסמיכה את הממשלה להחיל את הריבונות על שטחי ארץ ישראל שבשליטת מדינת ישראל.

השטח היחיד שסופח לישראל בהחלטת הכנסת, ברוב גדול (66 נגד 17) היה הגולן. הסיבה לכך הייתה חוות דעת משפטית, על פיה מבחינה משפטית החוק המסמיך את החלת החוק תקף רק בשטחי ארץ ישראל המנדטורית. לפיכך, החליט בגין לחוקק את חוק הגולן כחוק ייחודי בכנסת. בראש נאומו הוא עמד על כך שהגולן הוא חלק מארץ ישראל, ושהוא לא נכלל בשטח המנדט בשל אינטרסים זרים של שתי מעצמות קולוניאליסטיות.

****

היוזמה לחוק הגולן צמחה בגולן. ההתיישבות בגולן, שקדמה לחוק ב-14 שנים וחצי בדיוק, נועדה לעצב את גבולה של ישראל על פי תפיסת הציונות המעשית – היכן שתעבור המחרשה, שם יקבע הגבול. מתיישבי הגולן האמינו בציונות המעשית, בקביעת עובדות בשטח, ולא התייחסו ברצינות לסוגיות של ריבונות והיבטים משפטיים ומדיניים. כאשר יגאל אלון הציע ב-1968 להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, לא היה הד לדבריו ביישובי הגולן. זה לא עניין אותם במיוחד.

המהפך בעמדת תושבי הגולן היה בהסכם השלום עם מצרים, שבו ישראל חזרה לגבול הבינלאומי ועקרה את יישוביה. לפתע התחוור, שעקרון היסוד הציוני, שהיישובים יקבעו את הגבול, מוטל בספק. הסכם קמפ-דיוויד הוכיח שאין די בהתיישבות כדי למנוע נסיגה.

התובנה הזאת הביאה את תושבי הגולן להכרה, שיש צורך לגבות את המעשה התיישבותי במעשה מדיני. והרי תקומת ישראל לאורך כל הדרך הייתה שילוב של הציונות המעשית והמדינית. כך יש לנהוג גם בגולן.

במשך שנתיים וחצי נערך מאבק מוצלח מאוד של יישובי הגולן, בשיתוף עם התנועות הקיבוציות, למען חוק הגולן. המאבק הנחוש הזה, הביא את ראש הממשלה מנחם בגין לעשות מעשה.

****

בארבעה עשר בדצמבר מלאו 35 שנים לאחד האירועים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר בתולדות המדינה, לאחת היוזמות המדיניות החשובות, החכמות, מרחיקות הלכת והנועזות שהוביל מנהיג ישראלי כלשהו – חוק הגולן. כדי לחסוך מאתנו לחץ מדיני מאסיבי, הוביל ראש הממשלה מנחם בגין חקיקת בזק – בו ביום הוא הביא את החוק להחלטת ממשלה והעביר אותו בשלוש קריאות בכנסת. חוק הגולן הוא תרומתו הגדולה ביותר של בגין כראש הממשלה למדינת ישראל, אולי חוץ מהפצצת הכור העיראקי.

מאז, ובזכות אותו חוק, הועמקה חקיקת ההמשך, כאשר הוחלט שוויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב תחילה רוב של 61 ח"כים לפחות, ולאחר מכן משאל עם. משאל העם חוקק, לאחר תהליך שארך 15 שנים, כחוק יסוד.

****

במאבק למען חוק הגולן, גויס שמעון שבס, אז חבר קיבוץ אפיק, לתפקיד יו"ר ועד יישובי הגולן, ויחד עם יהודה הראל הוא הוביל את המהלך המוצלח. לאחר מכן הוא עזב את הגולן ובממשלת רבין השניה כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. הוא המשיך בתפקידו במסירות ונאמנות לרבין, גם כאשר רבין הסכים לנסיגה מהגולן.

בראיון לגל"צ, לציון 35 שנה לחוק הגולן, טען שבס שלא חל כל שינוי בדרכו. לטענתו, במאבק על החוק הקפדנו לדבר על ריבונות ישראל "בגולן" ולא "על הגולן", זה היה נוסח החלטת ועד יישובי הגולן, זה היה נוסח החוק שהצענו וזה היה נוסח העצומה ההמונית שעליה החתמנו מאות אלפי אזרחים. ולטענתו, זאת בדיוק הייתה עמדתו של רבין – נסיגה "בגולן", לא "מהגולן".

זהו שקר כפול. ראשית, באשר לעמדת יישובי הגולן. בהחלטת ועד יישובי הגולן מאפריל 1979, שבה החל המאבק על החוק נאמר: "... תובעים היישובים להחיל מיד את החוק הישראלי על הגולן". אני מדגיש: "על הגולן". בהצעת החוק שגיבשו שדולת הגולן בכנסת וועד יישובי הגולן נאמר: "השטח של ארץ ישראל, המתואר בתוספת לחוק זה, נקבע בזה כשטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה". התוספת היא מפה, של הגולן כולו, עד המילימטר האחרון. אגב, החוק שהעביר בגין היה בנוסח כמעט זהה. נוסח העצומה ההמונית, שנוסח בפגישה של ראשי הוועד עם יגאל אלון, היה: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל – ריבונות ישראל ערובה לשלום ולביטחון". שוב – "הגולן". בה"א הידיעה.

השקר השני של שבס נוגע למדיניות רבין. נכון, בשלבים הראשונים של המו"מ רבין הקפיד לומר שהנסיגה תהיה "בַּגולן. לא מֵהַגולן". בהדגשת ה"בַּ" וה"מֵהַ". אולם בהמשך המו"מ הוא התקפל, והעביר את ה"פיקדון" המפורסם למזכיר המדינה כריסטופר, על פיו, אם אסד ישיב בחיוב למספר פרמטרים שהוא הציע, ישראל תהיה נכונה לסגת מכל הגולן.

מינוס ומינוס הם פלוס, אבל טועה שבס אם הוא חושב ששקר ושקר יהפכו לאמת.

****

מיד לאחר הקמת ממשלת רבין, השתתפתי בפגישה של ראשי ועד יישובי הגולן עם שבס. שבס הבהיר שאין כל איום על עתיד הגולן, והוסיף: "אני יכול לתת לכם סימן. כל עוד לא התפטרתי מתפקידי, תוכלו להיות בטוחים שלא חל כל שינוי בעמדת רבין על הגולן". עמדת רבין על הגולן הייתה עדין: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל".

****

ביום שבו חגגנו 35 שנים לחוק הגולן, נערך טבח המוני בעיר חלב. רב הטבחים מדמשק הזכיר לנו מהי האלטרנטיבה לריבונות ישראל.

****

אנו חוגגים השנה יובל להתיישבותנו בגולן. אין ספק, שהתרומה הגדולה והחשובה ביותר שלנו למדינת ישראל ולכך שהגולן הוא חלק מישראל, הוא המעשה ההתיישבותי. אולם גם בשנה הזאת ראוי לזכור ולהזכיר את הנדבך המדיני – סיפוח הגולן לריבונות ישראל, בחוק הגולן. 

* "שישי בגולן"