הבלוג של אורי הייטנר

המחאה החברתית הגדולה, אף שאינה חפה משגיאות ובהן שגיאות חריפות, היא הצלחה גדולה. עיקר הצלחתה בתחום התודעה – הן בתובנת הציבור ביכולתו להשפיע ובזכותו לא לקבל כמובן מאליו את מה שמאכילים אותו לאורך שנים, והן בשינוי השיח הציבורי וסדר היום הפוליטי והתקשורתי ושימת הדרישה לצדק חברתי במקום גבוה הרבה יותר.

יש גם הצלחות מעשיות, והחשובה שבהן היא החלטת הממשלה על הרפורמה במס בהתאם להמלצות ו' טרכטנברג. העובדה שממשלת נתניהו קיבלה החלטה זו היא מדהימה – הורדת המסים היא הדגל של נתניהו, היא הדת של נתניהו. והנה, לנוכח המחאה הציבורית והדרישה לצדק, הוא נאלץ לבצע סיבוב פרסה והממשלה בראשותו קיבלה החלטות הפוכות לדרכו המסורתית.

השינויים בתחום המיסוי הם ביטוי לצדק חברתי ולערבות הדדית. מהי ערבות הדדית? אכפת לי ממך ואכפת לך ממני, ועלינו לבטא את האכפתיות הזאת באופן מעשי. אם אני עשיר ואתה עני, אוותר על חלק ממה שיש לי, כדי לאפשר לך קיום בכבוד – יכולת לחנך את ילדיך, יכולת לטפל כראוי בבריאותך ובבריאות משפחתך, קורת גג מכובדת וכו'.

מדיניותן של כל ממשלות ישראל האחרונות הייתה מנוגדת לרעיונות הצדק והסולידריות. דרך ההפרטה צמצמה למינימום את האחריות של המדינה לחברה ואת מחויבותה לאזרחיה, הקטינה את התקציבים החברתיים והורידה את המס. נתניהו התחייב להורדה משמעותית של המסים, ובכך להגדיל את הפערים ולצמצם עוד יותר את התקציבים החברתיים. המחאה חייבה אותו לשנות את דרכו, ולאמץ את הדרך ההפוכה – הקצאת עשרות מיליארדים לחינוך ורווחה שהמקור המרכזי להם הוא מיסוי צודק.

צדק חברתי וערבות הדדית – אלה הערכים הבסיסיים של הקיבוץ. הקיבוץ הקלאסי, השיתופי, מימש אותם באמצעות השותפות, באמצעות הקופה המשותפת שנבנתה מהמאמץ הקולקטיבי של הקיבוץ, שהוא המאמץ האישי של כל אחד מחבריו. הקיבוץ המופרט, הנמיך באופן משמעותי את הצדק החברתי והערבות ההדדית, אולם לא ביטל אותם לגמרי, אלא המיר את השיתופיות במס קהילתי גבוה וצודק.

והנה, בימים שבהם עם ישראל מתעורר מהחלום הקפיטליסטי שמכרו לו ודורש צדק חברתי, ובין השאר מיסוי צודק – אצלנו טרם נפל האסימון. בימים שבהם אפילו נתניהו מבין שעליו לשנות את דרכו, אצלנו קיבוצים רוצים להיות הנתניהוים האחרונים – הטרנד החדש הוא קיצוץ המס הקהילתי. למה? מאותה סיבה שגרמה להפרטה, ושההפרטה לכאורה אמורה הייתה לתת לה מענה: "נמאס לנו לשאת על גבינו" וכו' וכו'. כלומר – היפוכה של הערבות ההדדית.

מזמן השלמתי עם העובדה שרוב הקיבוצים ויתרו על השותפות, ברמות אלו או אחרות של ויתור. ובכל זאת, מה מותרת החברה הקיבוצית מסביבתה? במס הקהילה הגבוה, המממש בדרך אחרת את רעיון הערבות ההדדית ומאפשר צמצום פערים וחיים בכבוד לכל. גם על זה לוותר? דווקא עכשיו?

                                                                                                                                                                                                      * "ידיעות הקיבוץ"

טמבל / ארכדי דוכין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 31.10.11

בשבוע שעבר הייתי בהופעה של דני סנדרסון. בתחילת ההופעה הוא אמר בארשת פנים קודרת ורצינית, ששקל לבטל את ההופעה בשל מותו של קדאפי, אבל בסוף החליט לקיים אותה בכל זאת, כי החיים צריכים להמשך...

אז גם הפינה שלנו תמשך, אולם נקדיש אותה היום לזכרו של קדאפי. היום נשמיע שיר על קדאפי, למרות שאני בכלל לא בטוח שמי שכתב את השיר שמע על קדאפי. את השיר כתב המשורר והזמר הרוסי ולדימיר ויסוצקי, תרגם לעברית יהונתן גפן ושר ארכדי דוכין – השיר "טמבל".

האם קדאפי היה טֶמבֶּל? במובן של טיפש, אני מניח שלא. אבל הוא לבטח היה טַמבַּל. כלומר, לא בכדי מובארק כינה אותה המג'נון של אפריקה. כל התנהלותו הייתה מוזרה, מטורפת, ליצנית, קרקסית; התלבושות, האוהל הנודד, הנאומים המוזרים באו"ם, הבעיטה במוסכמות, שגעון הגדלות. התנהגות שמעוררת שאלה האם איש כזה יכול להיות חבר בוועד הכיתה, לא כל שכן – ראש מדינה.

והנה האיש הזה שלט בלוב במשך 42 שנים, ועם כל מוזרותו, היה בן בית בכל טרקליני העולם. הרי למעשה, הוא עמד בראש מועצת האו"ם לזכויות האדם, זו שהטילה על גולדסטון לרקום את עלילת הדם על מבצע "עופרת יצוקה". וכשהשלטון הוא בידי טַמבַּל כזה, זהו שלטון ללא מיצרים וללא מעצורים. שלטון של שכרון כוח בלתי מוגבל. והאיש הזה, במשך 42 שנים, השליט בלוב טרור ודיכוי נוראים, ורדה בעמו באמצעות כידונים, רציחות המוניות, עינויים.

השיר "טמבל" מתאר מה קורה לאיזה טמבל, שלא היית מביט בו ברחוב, כאשר ניתן לידיו כוח. במקורותינו קוראים לזה "עבד כי ימלוך". אותו טמבל הופך שיכור כוח ובאותה מידה עבד לכוח שלו. השיר מתאר תהליך ספירלי שבו האיש משתמש בכוח שניתן לו ובאמצעות הכוח הוא מגיע למעמד יותר גבוה ומשליט יותר כוח עד שמגיע לתפקיד המלך. איני יודע איך הדבר מבוטא במקור הרוסי, אך יהונתן גפן מגדיר אותו כ"גבר עם ביצים, אבל בלי מוח". השילוב של עוצמה עם העדר שיקול דעת, הוא סכנה נוראה. ואכן, הטמבל-כי-ימלוך הזה שולט ביד רמה בארצו, מוביל אותה למלחמה. "אפילו אלוהים נקשר בחבל". בקיצור – קדאפי. אבל גם הסוף של הטמבל הזה, הוא סופו של קדאפי: "הכיסא התנדנד כמו ערסל / הטיפש התעלף ונפל / הוא התעורר בערמה של קש וזבל / בבגדים בהם נולד עירום וטמבל".

ולדימיר ויסוצקי היה משורר, מוסיקאי, זמר ושחקן ודיסידנט – ממתנגדי המשטר הסובייטי. הוא היה אמן נערץ על המוני העם, אך סבל מהתנכלות המשטר. בשל פרסומו הרב בחו"ל, התקשה המשטר הסובייטי לפגוע בו פיסית, אולם מרבית יצירתו הייתה אסורה, והופצה בקרב הציבור בקלטות מחתרתיות. ויסוצקי מת ב-1980 בגיל 42, כנראה בשל מנת יתר של סמים.

שיריו תורגמו לכל השפות ועד כה יצאו שלושה אלבומים של שיריו המתורגמים לעברית. הבולט והמוכר שבהם הוא של ארכדי דוכין – "רוצה ויהיה", שהוקלט ב-1989, ובו השיר "טמבל".

אגב, אני ממליץ למאזינים על פרודיה סאטירית של השיר, באתר "לאטמה", העוסקת בארדואן – גרסה מצחיקה בתוכנה עם חיקוי נפלא של ארכדי.

היֹה היה אחד טוב לב אבל קצת טמבל / אחד שכבר צבר הרבה שעות של סבל / עד שיום אחד פגש במזל / שהעיף אותו לארץ בחלל / כן תבכה תשפוך פרצוף של עגל / שהולך תמיד הפוך כזה מן טמבל // טמבל, טמבל // באמצע השדה פתאום ראה הטמבל / כיסאות שלושה לכל כיסא יש דגל / כיסא של אורחים כיסא של קצינים / וכורסה רכה למלכים / על הכיסא של האורחים ישב הטמבל / בלי שום כיף כל כך עייף מרגיש באבל // טמבל, טמבל // הוא רק ישב לא הספיק להתרווח / המשרתים מזגו חבית של יין לאורח / אכל מהסיר שתה כמו חזיר / והרגיש חזק כמו פר צעיר / אחרי שהמטומטם שתה עוד ספל / לכיסא של הקצין עבר הטמבל // טמבל, טמבל // על הכיסא הזה הרגיש פתאום בכוח / גבר עם ביצים אבל בלי מוח / הוא גייס ת'אומה ושידר ת'סיסמה / האידיוט הכריז מלחמה / הצבא שלו כבש לו את הדרך / לעבור לשבת על כיסא המלך // על כיסא המלך הוא דפק עם הרגליים / בשמחת שלטון צרח עד השמיים / תהיו אבירים תהיו חברים / מילה אחת שלי אתם גמורים / אפילו אלוהים נקשר בחבל / הוא החזיק אותם ממש קצר הטמבל // טמבל, טמבל // אבל הטמבל איש טוב לב לכן נראה לו / לחלק לעם את כל מה שהיה לו / ואז הכיסא התנדנד כמו ערסל / הטיפש התעלף ונפל / הוא התעורר בערמה של קש וזבל / בבגדים בהם נולד עירום וטמבל.

דבריה של ציפי לבני נגד עסקת שליט, הם ביטוי לחוסר מנהיגות. תפקידו של מנהיג הוא להשפיע. תפקידו של ראש אופוזיציה הוא להציב אלטרנטיבה למדיניות הממשלה (או לתת לה גיבוי אם הוא תומך בה). מבחן ההשפעה הוא בשעה שניתן להשפיע. שתיקה בזמן אמת, וביקורת בדיעבד - אינה מנהיגות. זאת בריחה.

כאשר שר הביטחון אומר בראיונות לתקשורת, שמדינה חפצת חיים באזור בעייתי כשלנו אינה יכולה להשלים עם... בדיוק עם מה שהממשלה שהוא חבר בה החליטה, בתמיכתו, כאשר אימצה קו שהוא הטיף לו בשנים האחרונות, זוהי בריחה ממנהיגות. אם מדינה חפצת חיים אינה יכולה להשלים עם ולקבל את, מדוע הוא כשר הביטחון משלים עם ומקבל את?

כשר הביטחון, מינה ברק את ועדת שמגר כדי שתמליץ על הדרך הנאותה להתמודדות עם חטיפות, אך מלכתחילה הודיע לה שהמנדט שלה אינו נוגע לעסקת שליט, אלא רק לחטיפה הבאה. למה? אם הדרך הנוכחית (אם יש כזו) אינה נכונה ויש לקבוע כללים חדשים, למה לא להשפיע במקרה שעל ההתמודדות עמו ברק מופקד? למה לדחות את הטיפול ל"פעם הבאה", אולי כבר יהיה שר ביטחון חדש וברק יוכל לתקוף אותו אם ינהג כפי שהוא עצמו נהג.

שאלות מטרידות. משבר המנהיגות בהתגלמותו.

ואף על פי כן, אני רואה בחיוב את הדברים שאמרו ציפי לבני ואהוד ברק. עסקת שליט מאחורינו וכבר אי אפשר לשנות אותה. אולם אפשר וראוי לקיים חשבון נפש לאומי. הכרח לקיים חשבון נפש לאומי.

חשבון הנפש הלאומי מחייב בדיקה של נושאים רבים, החל בנושאים מבצעיים, דרך התנהלות ההנהגה ובעיקר שאלות ערכיות.

איך זה קרה שבמשך למעלה מחמש שנים לא הצלחנו לחלץ את גלעד שליט, קילומטרים ספורים מן הגבול, בפעולה צבאית? האם הכישלון הנורא הזה הוא כישלון מודיעיני, כישלון מבצעי, כישלון מנהיגותי, כל התשובות נכונות? האם הייתה מוטיבציה לבצע פעולה כזאת?

האם באמת עסקה כמו עסקת שליט היא ביטוי לערכי הרעות והערבות ההדדית, או שהם מבטאים אינדיבידואליזם קיצוני, של "אני כאן עכשיו", ולעזאזל ה"אנחנו" והאחריות לעתיד?

האם המשמעות של "לא להפקיר פצועים בשטח" היא הנכונות של כל חייל למסור את חייו כדי לחלץ שבוי או פצוע, או שחרור סיטונאי של רוצחים?

האם באמת עסקת שליט היא "חזרה לערכי הישראליות היפים", או שמא ערכי הישראליות הם של אומה אמיצה שאינה נכנעת לטרוריסטים ואינה ניתנת לסחיטה?

האם לאור לקחי העסקאות הקודמות, ניתן להתייחס לשחרור המחבלים כאל סיכון מחושב שניתן להכיל אותו, או שזו הפקרת חייהם של ישראלים רבים בעתיד?

האם החלטה מנהיגותית קשה היא ריצוי דעת הקהל, או היכולת לעמוד מול לחציו?

אלו ואחרות הן שאלות שחובה עלינו להתמודד עמן. אולם בעיניי יש שאלה אחת, הקודמת לכולם. בראש ובראשונה עלינו לעשות את חשבון נפשה של הדמוקרטיה הישראלית.

איך זה קרה, שבנושא כל כך מהותי, במשך למעלה מחמש שנים, לא התנהל באמת דיון חופשי? איך זה קרה, שבמשך למעלה מחמש שנים, אי אפשר היה להשמיע דעה אחרת, זולת אסכולת "בכל מחיר"? מה גרם לשיתוק שאחז בציפי לבני, עד שלא העזה לומר את דעתה? מה גרם לאהוד ברק להוביל מהלך, שעל פי אמונתו מדינה חפצת חיים אינה יכולה להשלים אתו?

איך זה קרה, שהתקשורת כולה התגייסה כמעט כאיש אחד, ולא רק השתיקה כל דעה אחרת, אלא עיקרה את הסוגיה מכל קונטקסט מדיני, ביטחוני, ערכי, והציגה מצג שווא כאילו מדובר בילד שנחטף על ידי הממשלה הרעה המסרבת לשחרר אותו? איך זה קרה, שקומץ יח"צנים הינדסו את התקשורת, שהינדסה את דעת הקהל, ששיתקה את ההנהגה ולא איפשרה כל החלטה זולת זו שהתקבלה? איך זה קרה, שעם שלם היה נתון במשך 5 שנים לשטיפת מוח, שהחלה כבר מגני הילדים?

השאלה הזו חשובה הרבה יותר, בעיניי, מאשר שאלת שחרור המחבלים. הסכנה הגלומה בתופעה הזו, חמורה בעיניי הרבה יותר מהסכנה של הרג ישראלים בעקבות העסקה. מותר לעשות טעויות ולטעויות יש מחיר, ובסופו של דבר הברירה הייתה בין חלופות רעות, וניתן להתווכח איזו חלופה רעה יותר. אבל הפסיכוזה הציבורית סביב סוגיית גלעד שליט, היא סכנה לדמוקרטיה.

אין דמוקרטיה ללא דיון חופשי. אין דמוקרטיה ללא תקשורת חופשית. תקשורת מגויסת, שלא זו בלבד שהיא מתנבאת בקול אחד – אלא שהקול האחד מרוח בקיטש, בגימיקים סוחטי דמעות רייטינג; שהעיתונים הופכים לפוסטר תעמולה יחצ"ני (גם במראה החיצוני שלהם); שהתקשורת משתפת פעולה עם גימיקים זולים ובזויים כמו ריאליטי "הצינוק" הזכור לשמצה – זו אינה תקשורת של חברה דמוקרטית.

גם גדול התומכים בעסקת שליט, צריך להיות מוטרד מן התופעה הזאת, כיוון שמדובר בסכנה לדמוקרטיה. על הדמוקרטיה הישראלית לעשות את חשבון נפשה, כדי שפסיכוזת המונים כזאת ושטיפת מוח שכזאת לא יחזרו עוד בנושא כלשהו שיעמוד בעתיד על סדר היום הציבורי של מדינת ישראל.

                                                                                                                                                                                                                                  * BSH