הבלוג של אורי הייטנר

* כל ערוצי הטלוויזיה שידרו אמש רצוא ושוב את פורנוגרפיית המוות של קדאפי. כן, גם הערוץ הממלכתי, ההולך ומאמץ את האתיקה של הערוצים המסחריים, על פיהם השיקול היחיד הוא למכור. וכדי למכור, יש לספק את יצר המציצנות, ומן הבחינה הזאת אין הבדל מהותי בין מצור הפפראצי במצפה הילה, שם אנו מונים כבר ארבעה ימים לנפילתו של גלעד שביט בשבי הפפראצי, לבין שידורי האימים של הלינץ' בלוב. וכשנדמה שאו-טו-טו לא יהיה מנוס מהקמת פינת ליטוף לגלעד שליט במצפה הילה, כדי לרצות את המוני הישראלים המכוערים, הפורנוגרפיה של מותו של קדאפי, מחזירה את העולם לימי הגיליוטינה שערפה ראשים ברחובות העיר.

* אין מה לבכות על סופו של רודן עריץ כקדאפי, אך אין מה לעלוץ על לינץ' ורצח ללא משפט. התופעות הללו חורגות מאירוע נקודתי, הן בעיקר מצביעות על דמותה של ה"דמוקרטיה" הצפויה בלוב, ועל "האביב הערבי" בכלל. אחרי שערוצי הטלוויזיה שידרו את התמונות והידיעות לא רק ללא גינוי, אלא גם ללא שמץ של הסתייגות (שלא לדבר על מנהיגי העולם המערבי הצבועים), ציפיתי לראות האם המילה הכתובה, למחרת בעיתונים, שקולה יותר, מתלהמת פחות.

ב"הארץ" אף לא שמץ של הסתייגות. כנ"ל ב"ידיעות אחרונות". ב"מעריב", נדב איל הגדיר את הלינץ' כ"מציאות מבעיתה" והוסיף ש"הטעם הרע שאפיין אותו [את קדאפי א.ה.] בחייו עבר בירושה לאויביו המרים". ובן כספית החרה החזיק אחריו: "אם זהו פרצופה של לוב החדשה, אני כבר מתגעגע לישנה", והוסיף: "אביב העמים הערבי משתנה לנגד עינינו במהירות, יחד עם עונות השנה. ועכשיו, כידוע, כבר סתיו". כספית התייחס, בהמשך מאמרו, לעיוורון של המערב: "מדהים עד כמה המערב עיוור לתהליכים האלה. עד כמה מבינים ראשי הדמוקרטיות המערביות מאוחר מדי מה באמת מתרחש כאן. איך קורס לו העולם הישן, האכזר והיציב, לטובת מהומת אנרכיה מדממת. דמוקרטיה זה רעיון מצוין, אבל אי אפשר להשתיל אותה בניתוח אחד פשוט לכל גוף. יש גופים שדוחים אותה ומגיבים רע. נכון לעכשיו, עושה רושם, שהמזרח התיכון הוא גוף כזה. נכון לעכשיו, עושה רושם, שהאביב חלף עבר לו, הסתיו מגיע, והחורף יבוא אחריו". אולם אם בעיוורון עסקינן, הנה, קראו איזו שטות כתב כספית בפסקה הבאה: "... אנחנו חייבים להבין, לפני שיהיה מאוחר מדי, שהמאבק בין פת"ח לחמאס, בין אבו מאזן למשעל, בין המתונים והחילונים (יחסית) לפנאטים ולאסלאמיסטים, הוא גם המאבק שלנו. בשבוע שעבר עשינו מהלך אסטרטגי ענקי לחיזוק הקיצוניים. נדרש עכשיו, בדחיפות, מהלך נגדי לייצוב מעמדם של המתונים". איזה מהלך? מו"מ? – הם מסרבים. הקפאת בניה בהתנחלויות? – ניסינו. אז מה הוא רוצה? הרי ה"מתונים" הללו, הם המנסים את מהלך הפתרון הכפוי, כדי להשתחרר מהצורך להשלים עם קיומה של ישראל ולסיים את הסכסוך עמה בשלום.

גם בן דרור ימיני מפוכח: "ככל שעובר הזמן, סימני השאלה רק מתרבים. כמה חפים משפע נהרגו במהלך ההתקוממות בלוב? כמה נהרגו על ידי הפצצות מטוסי המערב? כמה חוסלו על ידי כוחות המורדים? עד כמה גדולה השפעתם של אנשי אל-קאעידה שהיו שותפים להתקוממות? בשלב הזה אין תשובות. העניין מעורפל. קדאפי נהרג, אבל המוסר הכפול חי, נושם ובועט, והאביב עדיין מבושש להפציע". סבר פלוצקר, ב"ידיעות אחרונות" התייחס לאידיאולוגיה בשמה פעל קדאפי, "סוציאליזם ערבי", וכתב: "יחד אתו נרצח גם הסמל האחרון של שיטה פוליטית ששלטה בעולם הערבי במשך יותר מחצי מאה: 'סוציאליזם ערבי'. הסוציאליזם הערבי הלהיב בשנות ה-50 של המאה שעברה את דמיונם של ההמונים במדינות ערביות, עם שחרורם מכבלי הקולוניאליזם. הוא הציע מיזוג של לאומיות ערבית צעירה ועוצמתית, עם צורת משטר מודרנית הנשענת על חד-מפלגתיות ועל שליטת המדינה בכלכלה. הסוציאליזם הערבי הבטיח למאמיניו גן-עדן כפול, עלי אדמות ואחרי העליה השמימה. הוא פנה לרגש ולשכל, כשהציג ומימש תכניות פיתוח ומודרניזציה חברתית. אבל כבר בשלהי שנות ה-70, הסתבר שלסוציאליזם הערבי אין תוחלת. האידיאולוגיה החברתית התנדפה ממנו כליל, ונותרה רק תאוות שלטון עירומה של אליטה מפלגתית צבאית צרה, שלא הייתה מוכנה לוותר על הפריבילגיות שלה, ואחזה עד הרגע האחרון בקרנות המזבח. עד שהמזבח נשבר תחת זעם העם". סביר להניח שהדמוקרטיה הערבית תתגלה כדמוקרטיה, כפי שהסוציאליזם הערבי התגלה כסוציאליזם, וינחיל בדיוק אותה אכזבה.

המדויק מכולם הוא המזרחן פרופ' אייל זיסר במאמרו "העולם רצה גופה" ב"ישראל היום": "הלינץ' האכזרי שבוצע בשליט לוב לשעבר מועמד קדאפי לא זעזע איש – לא בלוב עצמה, אך גם לא באירופה ובארה"ב. נהפוך הוא, מכל עבר זרמו ברכות לשליטיה החדשים של המדינה, שהדיחו את קדאפי ותפסו את מקומו, על תחילתו של פרק חדש בתולדותיה של מדינה זו. הנה כי כן, כשמדובר באינטרסים, כמו נפט למשל, נוח להם, למנהיגי העולם, שמישהו מבצע עבורם את המלאכה המלוכלכת, בלא בג"ץ ובלא ארגוני זכויות האדם, ואילו הם נותרים כשידיהם נקיות ... הלינץ' שבוצע אתמול בקדאפי משיב אל קרקע המציאות את מי שקיווה כי לוב תיהפך עד מהרה לדמוקרטיה פורחת. מתברר כי הכנופיות המחזיקות כיום בשלטון בלוב הן בשר מבשרו של קדאפי, בשר מבשרה של חברה מסורתית ואפילו נחשלת. דרכה של לוב ודרכו של המזרח התיכון ליציבות ולדמוקרטיה נותרו, אפוא, ארוכות כשהיו".

בכל העיתונים פורסמו כתבות ביוגרפיות על תולדות חייו של העריץ הלובי, שתיארו את הדיקטטורה האפלה שהשליט, את הרציחות ההמוניות, את הדיכוי הקשה, את רצח האסירים, את תליית מתנגדי המשטר ברחובות עיר וכו', לצד תיאורי ליצנותו ומוזרותו. מה שחסר בכתבות הסיכום הללו, הוא קשר השתיקה של זכויות האדםניקים המקצוענים לנוכח פשעיו. לא הוזכר שלוב של קדאפי הייתה חברה מכובדת, כמו עוד מדינות מסוגה, במועצת זכויות האדם של האו"ם ולוב של קדאפי אף הייתה עד לאחרונה נשיאת המועצה. כן, כן, אותה מועצה שרקמה את עלילת גולדסטון (בסיוע של ארגוני "זכויות אדם" ישראליים), אותה מועצה שגינתה השבוע את ישראל על גירוש המחבלים המשוחררים, אותה מועצה שעיקר עיסוקה הוא התנכלות אובססיבית כלפי הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזה"ת. וכך גם רבים מארגוני "זכויות האדם" במערב, ששליטים כקדאפי הם יקיריהם וישראל היא מושא שנאתם והסתתם. רק בן דרור ימיני הזכיר במאמרו את העובדה שלפני פחות משנה עלה אל קדאפי לרגל ראש ממשלת תורכיה ארדואן כדי לקבל מידיו את הפרס העליון של זכויות האדם (!) ע"ש קדאפי, בזכות המשט ה"הומאניטרי" לעזה. בן דרור ימיני הוא היחיד שהזכיר, שרק אשתקד עלתה אליו לרגל משלחת של ערביי ישראל, בראשות הח"כים הערביים, לחלות פניו ו"להלל, לשבח ולפאר". בן דרור הזכיר ש"בשנים האחרונות היו אלה אוניברסיטאות מובילות בבריטניה שזכו לתרומות של לוב. וזה היה בעיקר בנו של קדאפי, סייף אל אסלאם, שזכה לתואר דוקטור מאוניברסיטה יוקרתית LSE ), בית הספר לכלכלה של לונדון) וגם זיכה את אותו מוסד בתרומה של מיליון וחצי דולר. אלה אותם מוסדות שבהם הפעילות האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאנטישמית, שוברת מדי פעם שיאים חדשים. אלה היו הגיבורים שלהם. קדאפי ובנו". לא בכדי, כל מי שיצא נגד ישראל, מצא עצמו קרוב לקדאפי ולהיפך. בעיקר ארגוני "זכויות האדם".

רבים מן הכותבים ניסו לשער מה תהיה השפעת האירועים בלוב על ההתקוממות בסוריה. כל הכותבים שותפים להערכה שחיסול קדאפי נותן רוח גבית למורדים באסד. נדב איל, למשל, סיים את מאמרו במשפט "גם לבשאר אל אסד אין לאן לברוח, ואם המהפכה הסורית תנצח, יום ארוך יעבור גם על גופתו שלו". ברוח זו כתבו גם סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", אבי יששכרוף ב"הארץ" ויוסי ביילין ב"ישראל היום". ביילין כתב ממש בערגה על המוות הצפוי לבשאר אסד, אותו אסד שהוא כל כך השתוקק למסור לידיו ולידי אביו את הגולן. אין לי ספק שמותו של קדאפי הוא זריקת עידוד למורדים בסוריה, אולם מצד שני זהו איתות לאסד שאין לו מה להפסיד ולגרום לו להעצים את הדיכוי והטבח של בני עמו.

את מאמרו "אם אסד חכם, שיברח", מסכם סבר פלוצקר בפסקה, ברוח "קץ ההיסטוריה" של פוקוימה: "בהיות הדמוקרטיה מצבו הטבעי של האדם, אין האדם מוכן בקלות לוותר עליה, במיוחד לאחר שכבר טעם את טעמה. אין סיבה שהבריות בעולם הערבי ינהגו אחרת". הוא צודק. באמת אין סיבה שהם ינהגו אחרת.

אבל הם ינהגו אחרת.

* עם שחרורו של גלעד שליט, מלאים העיתונים בכתבות וראיונות עם האנשים שהובילו את המאבק, וכעת מנסים לקצור את התהילה. בכל העיתונים הופיעו הכתבות הללו, עם יועצת זו או יחצן אחר, המספרים איך הם השפיעו, ואיך הם שינוי את התנהגותם של אביבה ונועם, ואיך הסבירו שיש להפוך את גלעד לסמל וכו' וכו'. ב"ישראל היום", מספר בקצרה יואל מרשק, ראש אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, על פועלו. רשימה קצרה מאוד, אך המילה "אני" (או "לי", "ממני", "הייתי", "עשיתי") מופיעה לא פחות מ-23 (!) פעמים, שהרי התנועה הקיבוצית מקדשת, כידוע, את ה"אנחנו". ניתן למצוא שם פנינים כמו "בחבר'ה קוראים לי 'רובין הוד'". ואגב, מי שחושב שאביבה ונועם שליט עזבו את האוהל בירושלים וחזרו לביתם במצפה הילה, פשוט כי בנם חזר מהשבי, אינו אלא טועה. הם חזרו, כי יואל מרשק אמר להם. "מרגע שנודע לי על אישור הממשלה לעסקה, באתי למשפחה ואמרתי: 'נגמר חלקנו, וגם חלקכם. זה הזמן לחזור הביתה'". איזה מזל. אחרת גלעד היה מגיע הביתה ומוצא בית ריק.

רבות מן הכתבות עסקו בבני משפחתו של גלעד שליט, ולא היה בהן הרבה חידוש. הכתבה היחידה שהעבירה מידע, שעד היום לא הובלט, הייתה של נדב שרגאי ב"ישראל היום", אודות אחיו התאום של נועם שליט, יואל, שנרצח בשבי הסורים במלחמת יום הכיפורים. אני הכרתי את הסיפור, מהיכרותי עם אחד הלוחמים שמצא את יואל וחבריו כפותים וירויים בחצר המסגד בחושניה. דומני שסיפור זה מחזק את ההבנה מדוע משפחת שליט, ובעיקר האבא והסבא, יצאו למאבק נחוש כל כך למען שחרור גלעד. עם כל התנגדותי לעסקה, אני סולד מהביקורת המוטחת במשפחה. אותם אני מבין בהחלט, ולבטח אין לשפוט אותם (כוונתי לשיפוט ערכי. במבחן התוצאה, אני סבור שהם עשו טעות נוראה, שהאריכה מאוד את שביו של בנם).

הציבור הישראלי עוסק כל השבוע האחרון בגלעד שליט ובמשפחתו, ובאופן טבעי גדעון לוי עוסק בצד שלו. הוא כותב, כתבה נשפכת מרוב אמפתיה והזדהות, על רוצח אחד ששוחרר בעסקה ועל משפחתו של רוצח אחר שלא שוחרר, מסכן. כמובן שהמילים רוצח, מחבל, טרוריסט וכו' אינן מופיעות בכתבה. לוי מעדיף לתאר אותם כ"אסירים", כלומר מה שרלוונטי אינו החיים שהם קטפו, אלא החופש שנמנע מהם. גדעון לוי מספר על הרוצח ש"הוא מדבר בהתלהבות על שלום בין שתי מדינות ונגד אלימות ושפך דם". ומתאר את שוחר השלום הזה ש"חולם על חממה זעירה בחצר ביתו, 'ארבע על ארבע', ולגדל מלפפונים ועגבניות עם נכדיו". כל כך מר-ג-ששש!

רוב עיתוני השבת עסקו בשחרורו של גלעד שליט, ורבים מן המאמרים הוקדשו לחשבון נפש לאומי. לפתע, העיתונות המגויסת שהשתיקה כל דיון, נזכרה לקיים דיון לאחר מעשה, אולי כאליבי למקרה שהתחזיות הפסימיות אודות תוצאות העסקה תתממשנה, חלילה. אולם למרות האיחור, יש חשיבות רבה בחשבון הנפש הזה.

חלק מהמאמרים והכתבות עסקו במסקנות ועדת שמגר, שהוקמה כדי לגבש מדיניות לטיפול במקרה של חטיפות בעתיד. כך בכתבותיהם של יוסי ורטר ב"הארץ", דן מרגלית ב"ישראל היום" והכתבה המפורטת ביותר היא של אריאלה רינגל הופמן ונחמה דואק ב"ידיעות אחרונות". מסקנות הוועדה, שבראשה עומד נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ולצדו הפילוסוף פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ירון טרם הוגשו ולא פורסמו, כך שלבטח חלק מן הכתוב הוא ספקולציות, אך אפשר בהחלט לשער שהמסקנה המרכזית תהיה שעסקאות מסוג זה שליליות, בעייתיות ומסוכנות ותוצענה דרכים אחרות לגמרי להתמודד עם חטיפות עתידיות (שלנוכח הצלחת חטיפתו של שליט, השבוע, התמריץ לבצע נוספות כמותה, גובר). אפשר להתייחס בציניות לכך שהמסקנות עוכבו עד אחרי שחרור שליט, ולטעון שאף מנהיג לא יעמוד בהן בעתיד, ושבכל מקרה כל ממשלה בעתיד תהיה מחויבת לתקדימים ונקודת הפתיחה תהיה המחיר של עסקת שליט. יש הרבה הגיון בטענה הזאת, ואף על פי כן, אני רואה חשיבות עליונה בכך שלפחות ננסה להתעשת. שנקודת המוצא העתידית לא תראה בכניעה לטרור ערכיות וביטוי לערבות הדדית ורעות, כביכול, אלא שנקודת המוצא הערכית תהיה הפוכה. מתוך נקודת מוצא כזו, ניתן יהיה ביתר הצלחה להתמודד עם האתגר ולעמוד בלחצים.

מרדכי גילת ב"ישראל היום" מצהיר על תמיכתו בעסקה, אך הוא מצטט דברים חשובים ביותר מפיו של פרופ' אריאל מררי מאוניברסיטת ת"א, מומחה לניהול מו"מ עם טרוריסטים, שאמר, בין השאר: "בוא אגיד לך משהו על מספר השנים שגלעד ישב בכלא. אתה יודע למה חמש שנים ולא פחות? כי במקום להוריד פרופיל ולשמור על שקט, עשתה המשפחה גלים ורעש. זו טעות. אילו היה נשמר השקט בתקשורת והממשלה הייתה שומעת את הדרישות של חמאס, היא יכלה לומר להם – אתם מצחיקים אותנו, אין על מה לדבר, אנחנו מוכנים לדבר אתכם על חמישה אסירים, על שבעה, על עשרה מקסימום. הכל היה נראה אחרת ... אילו היה נשמר השקט ואילו אנשי חמאס היו רואים שהתקשורת אינה מתעניינת בשבוי – הם היו מבינים שצריך להוריד את המחיר. למדנו כבר שאין להם מחיר אבסולוטי והם פשוט אומרים: יש לנו ביד חייל אחד, כמה נדרוש תמורתו? כמו שנוכל לקבל... המהומה התקשורתית האריכה את השבי וגם המחיר היה יכול להיות נמוך יותר. אנשי חמאס רואים את התמונות ואת הפגנות התמיכה בשבוי, שומעים את הקולות ואומרים לעצמם: בואו נחכה עוד קצת כדי שהישראלים יתכופפו. זה יקרה להם כי הם חלשים. הם ישחררו עוד ועוד אסירים שפוטים שלנו". אני מסכים עמו לחלוטין.   

גם אלוף (מיל') אלעזר שטרן, בראיון ל"ידיעות אחרונות", סבור שהמסע המתוקשר הביא לכך שהצד השני העלה את מחיר. מה הוא מציע? "לטפל בחוסן של העם ולא באמצעות משרדי פרסום, אלא על ידי מעשים מנהיגותיים. למצב מחד את האתוס הישראלי, שהמדינה תלך עד קצה העולם כדי לחלץ פצוע או חטוף, כפי שנעשה באנטבה, כפי שנעשה במלחמות. סיכנו חיילים כדי להציל חיילים. ... לקחו אתוס ישראלי שאמר: 'נעשה הכל, נלך עד קצה העולם כדי לחלץ חבר פצוע', והמירו אותו באמירה 'נשלם כל מחיר'. המירו את המאמץ האמתי ואת הנכונות להסתכן, בפתיחת בתי הסוהר. ... השתילו לנו וירוס בתודעה, שכאשר מדברים על כך שהמדינה תעשה הכל, זה פתיחת בתי סוהר. זה מסוכן".

כותב בן כספית ב"מעריב": "פעם היינו נורמליים. פעם התווינו את הדרך הנכונה, חינכנו את כל העולם, היינו דוגמה ומופת. היום, כן, היום אנחנו באמת האחרים. היחידים בעולם שמנהלים משא ומתן עם חוטפי חיילינו. ... יכול להיות שאנחנו לא באמת מדינה, אלא קהילה, שטעטל יהודי בגטו, שפרנסיו פורצים בזעקות 'געוואלד' בכל פעם שהפריץ, או סתם בריון שכונתי, חוטף את אחד התושבים? יכול להיות שאנחנו לא יודעים מה זו ריבונות ומה אנחנו אמורים לעשות אתה? יכול להיות שזה פשוט גדול עלינו העניין הזה של מדינה? ... פעם, כשהמדינה הזו הייתה בחיתוליה, היה כאן נרטיב שונה לגמרי. .. אמו של הטייס פיני נחמני, שמטוסו הופל מעל דמשק וישב בכלא הסורי מעל שלוש שנים, כתבה לשר הביטחון דיין מכתב ובו הפצירה בו לבל יסכן שערה משערות ראשו של חייל צה"ל כדי להחזיר את בנה הביתה. נחמני לא ידע על המכתב הזה, אמא שלו לא סיפרה לו, גם אחרי ששב הביתה. רק שנים רבות אח"כ גילה אותו במקרה. נחמני קרא את המכתב של אמא שלו על קברה בלווייתה. זה היה הנרטיב שלנו. על זה גדלנו. על זה חונכנו וחינכנו. חייל פצוע תחת אש בשדה הקרב? עושים הכל על מנת לחלצו. מסתכנים, נהרגים ונפצעים. זוהי אחוות לוחמים. זוהי רוח צה"ל. אבל חייל חטוף על ידי ארגון טרור? ישראל הובילה את הקו העולמי של לא להיכנע לטרור. לא לנהל אתו משא ומתן. ישראל טסה לאנטבה, פרצה לבית הספר במעלות, למלון 'סבוי', למטוס סבנה ולעוד אלף ואחד אתרי טרור ובני ערובה. כך צריך לנהוג. כך העולם נוהג. חוץ מאתנו. ... הרי ברור שהדרך היחידה למנוע חטיפות, היא להפסיק לנהל משא ומתן עם החוטפים. אין דרך אחרת".

בן דרור ימיני מצטט מכתב ששלח לו לוחם בשייטת, ובו כתב, בין השאר: "אם חס ושלום, אגיע למצב שבו ארגון טרור יחטוף אותי, בבקשה מכם: אל תעשו הפגנות, אל תתראיינו, אל תספרו כמה כואב לכם, אל תפיקו פסטיבלים ופסטיגלים בשמי. כל סוחר מתחיל יודע – ככה לא מורידים מחיר. אני לא 'הילד של כולנו'. אני לוחם שנפל בשבי. אל תהפכו אותי לכלי שרת: אני לא רוצה שכל העולם יידע מי אני ומה שמי, בזמן שאף אחד לא זוכר איך קוראים לחייל שנהרג לידי. לא רוצה שהתקשורת תעשה עליי סיבוב, לא רוצה להפוך לקרדום לחפור בו אג'נדות פוליטיות, משחקי כוח ומניפולציות. לא רוצה להיות מדורת השבט ודלת הכניסה לקונסנזוס הישראלי. לא מוכן שהרעיון לשחרורי יהפוך לדוֹגמה שאחריה אסור להרהר. לא רוצה שיסתמו את הפה לכל מי שמעז לחשוב אחרת. לא רוצה שכלי תקשורת ישתמשו בי כדי להעלות רייטינג, לא רוצה שזמרים יוציאו עליי מזמור כדי לשפר את התוצאות שלהם בגוגל. אני לא בקבוק שמפו: אל תעשו לוגו מהתמונה שלי, אל תצרפו את הפרצוף שלי לפרופיל בפייסבוק, אל תסגננו מהצללית שלי סלוגן".  

גם אמיר אורן ב"הארץ" כתב בחריפות נגד העסקה, אך התיעוב והבוז שלו לנתניהו יוצרים את הרושם, שאין הוא מבקר את נתניהו בשל התנגדותו לעסקה, אלא הוא כותב נגד העסקה בשל שנאתו לנתניהו.

יוסי ורטר ב"הארץ" ומזל מועלם ב"מעריב" כותבים על שתיקתה של ציפי לבני בנוגע לעסקה. הם מזכירים את העובדה שציפי לבני התנגדה לעסקת טננבוים, הייתה שותפה להחלטת אולמרט לא להיכנע בנושא עסקת שליט, גיבתה את נתניהו כשהוא סרב להיכנע והביעה חרטה על תמיכתה בעסקת רגב-גולדווסר. מכאן, הם מסיקים שהיא מתנגדת לעסקה. מסתבר, שבסביבתה מספרים שנועם שליט ביקש ממנה לא להתבטא כדי לא לפגוע בעסקה. בעיניי, שתיקתה של לבני היא ביטוי לחוסר מנהיגות. אם היא תומכת בעסקה, עליה לנהוג כראש אופוזיציה קונסטרוקטיבית ולגבות את הממשלה והעומד בראשה. אם היא מתנגדת, ודאי וודאי שכראש האופוזיציה עליה להציב עמדה מנוגדת להחלטת הממשלה, להציב אלטרנטיבה. שתיקתה, היא בריחה וחוסר רצון להביע עמדה המנוגדת לדעת הקהל. ממנהיגה ניתן לצפות להתנהגות אחרת.

* ב"מעריב" מופיעה כתבה על שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי, שסיים את תפקידו. לוי הוא שופט בעל אומץ ויושרה ציבוריים, שאינו מהסס להיות בעמדת מיעוט ובעמדת יחיד. ממה שאני למד מפסיקותיו, אני מתרשם שאני קרוב לעמדותיו: גישה ניצית בענייני חוץ וביטחון, גישה ליבראלית הומאנית לפרט, גישה שמאלית בענייני חברה ועוד. אלא שלוי הוא השופט האקטיביסט ביותר בתולדות בית המשפט העליון, יותר מאהרון ברק. איני חושב שתפקידו של שופט לפסוק על פי עמדותיו הפוליטיות, אלא על פי החוק, ושאל לו לפסוק בסוגיות פוליטיות, בטח לא מדיניות. המקרה הבולט ביותר, היה עמדת המיעוט שלו נגד אישור ההתנתקות. הוא נימק את הצבעתו בנימוקים אידיאולוגיים מובהקים. אף שגם אני התנגדתי להתנתקות, אני רואה בגישתו גישה בלתי סבירה. איני מוכן לקבל שהחלטה מדינית אודות גבולות המדינה שנקבעה בידי הממשלה ואושרה בידי הכנסת, תבוטל בידי בית משפט שאיש לא בחר בו. אגב, זו עמדתי גם כלפי הכרעת הרוב, שדחתה את העתירה. ברגע שבית המשפט לא דחה את העתירה על הסף, כלומר הסכים לקיים עליה דיון, הוא לקח על עצמו סמכות בלתי מידתית ובלתי סבירה, לפסוק האם ההחלטה מוצדקת או לא.  

* צל"ש השבוע, למאמרו ב"הארץ" של הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל, "כשהחילונים ירקדו עם התורה". הוא מביע תקווה וציפיה ליום שבו, כפי שתיקון ליל שבועות הפך מוקד משיכה ועניין להמוני חילונים, כך יהיה גם עם שמחת תורה. תיקון ליל שבועות נוגע בצד האינטלקטואלי של היהדות, אולם אין בכך די, יש מקום לחיבור ליהדות גם מן הצד הרגשי והמעשי. "כשם ש'תיקון ליל שבועות' נהפך למושג שאינו מאיים על החילוני הישראלי, בשל לבושו החדש, כך חייבת תנועת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית להפקיד את ספר התורה, במובנה הממשי והפיסי, בידי הישראלי החילוני. התורה תהיה אותה תורה, אבל המעיל העוטף אותה יהיה חדש, כזה ההולם את הערכים של הציבור הישראלי הלא אורתודוכסי. גברים ונשים ירקדו עם התורה, לא מתוך צייתנות גרידא למילותיה העתיקות, אלא מתוך הכרה רגשית ושכלתנית כאחד במקומה המרכזי והמכונן בתרבות ובמסורת של עמנו ותחושה עמוקה של אהבה וקירבה, המולידה את הזכות לדרוש, לפרש ולחדש". מסכים לחלוטין. מזה למעלה מעשור אני עורך ומוביל תיקוני ליל שבועות, ומעולם לא הובלתי פעילות כלשהי בשמחת תורה, מתוך הנחה שלא יהיה לי עם מי. אני מסכים עם הרב קריב, שיש להעז ולקפוץ גם למים האלה.

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", המדור הסאטירי של "ידיעות אחרונות": "דפני ליף עדיין חיה".

למה "הארץ" הוא עדיין העיתון הראשון שלי, למרות שהוא הרחוק ממני ביותר מבחינה אידיאולוגית (בכל מישורי האידיאולוגיה)? היום, למשל, "הארץ" הוא העיתון היחיד שעמוד השער שלו הוא של עיתון ואינו פוסטר. ב"ידיעות אחרונות" החליף את העמוד הראשון פוסטר של גלעד שליט בגודל טבעי וכיתוב ענק: "מצדיעים לך, גלעד". הפוסטר במקום העמוד הראשון של "מעריב": "כמה טוב". הפוסטר במקום העמוד הראשון של "ישראל היום": "גיבור". הפוסטר המנצח – "ישראל היום", הצליח לו במילה אחת. גם "הארץ" הרבה פחות סולידי מהקו שאפיין אותו בעבר, ובכל זאת, הכותרת שלו לא נועדה לשקף מצברוח אלא להעביר מידע: "גלעד שליט שב הביתה בשלום".

המחלוקת על עסקת שליט, אינה רק בין כ-80% תומכי ההסכם לכ-20% מתנגדיו. הדילמה קורעת כל אדם סביר מבפנים. גם התומכים המובהקים של העסקה, מבינים את משמעויותיה החמורות ואת סכנותיה. וגם המתנגדים החריפים ביותר, שותפים לאושר הגדול של שיבת גלעד שליט משביו. אתמול, היה זה היום של האושר הגדול. אולם מן הראוי שלא נכנס לאופוריה, אלא להיפך – עלינו לעשות חשבון נפש נוקב.

קשה לי לבוא בטענות נגד נתניהו – במצב שנוצר צריך להיות בן גוריון או צ'רצ'יל כדי לעמוד בפרץ מול דעת הקהל בנושא זה. ויש לי חדשות – בן גוריון היה הבן גוריון האחרון שלנו. ולכן, חשבון הנפש אינו בינינו לבין מנהיגינו, אלא חשבון נפשה של החברה הישראלית. אנו שומעים את הדיבורים על כך שבעסקה "חזרנו לערכים של ערבות הדדית", "חזרנו לאתוס של לא מפקירים שבויים בשטח" ודומני שהתהפכו היוצרות. האמנם "חזרנו" למשהו שהיה כאן, או יצרנו משהו חדש? האם בשנות החמישים, השישים, השבעים – דבר כזה יכול היה לקרות? האם לא אנו נשאנו את הדגל של אי כניעה לטרור, והובלנו בכך את העולם, שהעריץ אותנו כאומה קטנה ואמיצה? לא, לא חזרנו לעצמנו אלא להיפך – יצרנו סולם ערכים חדש, הפוך, של אינדיבידואליזם קיצוני. מן המשוואה "כולם בעד אחד, אחד בעד כולם" הסרנו את חלקה השני, ואז הערבות הזו אינה הדדית. סולם הערכים של ההפרטה, הוא זה שניצח כאן – אינדיבידואליזם קיצוני.

אביב גפן הוא אחד המבטאים הקיצונים של הרוח הזאת. במאמר ל"ידיעות אחרונות" הוא כתב שלראשונה בחייו רצה לתלות את דגל ישראל. "הישראליות חזרה" הוא קשקש, "זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי גאה להיוולד כאן. היום הזה נתן לי כוח ואמונה במקום הזה, אמונה שאבדה מזמן..." אביב גפן, מגיבורי גימיק הריאליטי סוחט הרייטינג "הצינוק", התחבר פתאום לישראליות שלו.

החיים מורכבים ויש בהם פשרות וויתורים. כך בחיים הפרטיים וכך בחיים הציבוריים. כך גם בחיי מדינה. לעתים נאלצים להתפשר על עקרונות ועל ערכים. אבל כאשר מאבדים את העקרונות והערכים, ואת עצם הוויתור הופכים לערך, למושא הגאווה, למנסח הזהות, אנחנו בצרות.

אני שמח, שבכל העיתונים מתחיל חשבון נפש. אני מדגיש – בכל העיתונים, גם ב"ישראל היום", שבשבוע שבין ההחלטה לשחרור היה חד מימדי. חבל שהדיון שמתחיל כעת לא היה לפני ההחלטה. התקשורת חייבת לעשות חשבון נפש, על תפקודה ההרסני כתקשורת מגויסת, משטחת את השיח, מדכאת את הדיון החופשי והפתוח ומנהלת קמפיין רגשני עתיר גימיקים מסחריים בוטים.

את עיקר סקירתי היום, אקדיש למאמרים שיש בהם ביטוי לחשבון הנפש הערכי של החברה הישראלית.

ארי שביט, "הארץ", "הבוקר הראשון": "... גם בעבור מדינת ישראל הבוקר הוא בוקר חשוב. בוקר ראשון של אחרי הטירוף. בוקר ראשון של אחרי ההתחרפנות. בוקר ראשון של אחרי אובדן שיקול הדעת ואובדן העשתונות. לאחר 1,940 ימים ו-1,940 לילות שבהם הקיטש שלט בנו, הבוקר אנחנו מתעוררים למציאות, פוקחים את העיניים ומשפשפים את העיניים ורואים מי אנחנו ומה קרה לנו. הבוקר, כאשר גלעד מתעורר במיטתו, כבר אפשר לומר את האמת: השתגענו. ב-64 החודשים האחרונים פשוט השתגענו. בשל רגשות האשם העמוקים המוצדקים שכולנו חשנו כלפי נער אחד ומשפחה אחת, חדלנו לפעול באופן שקול. כשל העיוות התודעתי שבו לקינו בעידן ערוץ 2, הכנסנו את עצמנו להיסטריה רגשית. הגענו למצב שבו אנחנו מוכנים להקריב מאות שאת פניהם ושמותיהם איננו מכירים, תמורת האחד שפניו ושמו הפכו לחלק מחיינו. הגענו למצב שבו אנחנו מנהלים את העניינים הלאומיים כילדים – ללא תבונה וללא מוסר וללא אחריות בוגרת. כדאי לזכור: גם ליוני נתניהו הייתה משפחה. אמא, אבא, שני אחים. גם ליוני נתניהו היה בית והייתה אהבה והיו חיים מלאים. אבל מדינת ישראל החליטה לסכן את חייו כדי להציל את חייהם של אזרחיה וכדי לא להיכנע לטרור. מדינת ישראל הקריבה אותו למען הטוב הכללי של העם היהודי. בכך יוני לא היה חריג ולא יוצא דופן. ב-75 השנים האחרונות שלחנו אלפים אל המוות ושלחנו מאות אל השבי כדי להגן על החיים. לא מיקדנו מצלמות בכל אב שכול ובכל אם שכולה. לא דמענו אל מול כל בחור שארז את תרמילו ויצא למלחמה. לא קרסנו נפשית אל מול חיים צעירים שנקטפו. הבנו וזכרנו את הציווי האכזרי הכרוך בחיינו כאן. אתוס יוני היה לחם חוקנו לפני יוני ואחרי יוני. הוא בנה את קיר הברזל הביטחוני, שרק תודות לו אנחנו מסוגלים לחיות כאן חיים כמעט נורמליים. הסכנה הגדולה הגלומה במה שהתרחש כאן, בשנים האחרונות, היא ההמרה של אתוס יוני באתוס גלעד. ... שיקול הדעת המאופק הוחלף בהתפרקות רגשית. הדיון האוניברסלי הוחלף בדיון פרטני. אבדו אמות מידה ואבדו קני מידה ונשברו כלים. כך בסופו של דבר ההצדקה העניינית של עסקת שליט הייתה דווקא הצדקה של הפוך על הפוך. צריך היה לסיים את הטירוף. צריך היה להוציא את האומה מההיסטריה. צריך היה לקטוע את תכנית הריאליטי הבלתי נגמרת של ערוץ 2: קיטש ושבי. ואולם כעת, בבוקר שאחרי, חובה להבהיר שלא תהיה עוד ריאליטי שכזאת במקומותינו... מכאן ואילך ישראל תהיה שוב מה שישראל הייתה פעם".

נחום ברנע, "ידיעות אחרונות": "במקום להלעיט את הציבור במליצות ריקות על המוסר היהודי המופלא צריכים היו ראש הממשלה ושר הביטחון לומר אתמול לעם את האמת: ההרתעה הישראלית נפגעה. המשימה הבאה שלנו היא לשקם אותה. ואם לא הם, הרמטכ"ל: ההרתעה היא חלק מהג'וב שלו. משהו בסיסי התעוות בדרך שבה רואה הרחוב הישראלי את חיילי צה"ל. זה התחיל במסרים של ארגון 'ארבע אמהות', שקם בעקבות אסון המסוקים, ואולי קודם. הדרישה של הארגון לצאת מלבנון הייתה מוצדקת; ההנמקה פסולה: היא אמרה, למעשה, שחיי החיילים קדושים יותר מחיי האזרחים, חיי החיילים עומדים מעל הכל. הם ילדים. אסור לחשוף אותם לסכנה. כך הפך השירות הקרבי בצבא לאופרת סבון. לא מדובר בסוגיה תיאורטית: היפוך הערכים הוביל לחלק מהטעויות שנעשו במלחמת לבנון השניה וצמצם מאוד את הישגיו של מבצע 'עופרת יצוקה'. המבחן העליון בשני המבצעים לא היה שיתוק האויב או הגנת העורף אלא הקטנת מספר האבדות לצה"ל. המשימה - זאת הייתה הציפיה שעלתה מהרחוב והגיעה עד הקריה בתל אביב – יכולה להידחות, עיקר הוא שכוחותינו יחזרו הביתה בשלום. כך מנצחים בפוליטיקה, לא במלחמה". חשוב לציין, שנחום ברנע הוא אב שכול בעצמו, עובדה הנותנת תוקף מיוחד לאמירתו זו. "הקמפיין למען גלעד שליט", כותב ברנע, "העמיק את הלך הרוח הזה".

אל"מ (מיל') ד"ר יעקב חסדאי ב"ישראל היום": "בראש ובראשונה אני מודאג מהאפשרות שהעסקה תוצג כניצחון מבחינתנו. ברגע שאתה מנצח אין צורך בחשבון נפש. אם אתה נכשל יש סיכוי גדול הרבה יותר שייעשה חשבון נפש. ... מבחינת ההתמודדות של מדינת ישראל על קיומה – זה כישלון מול האויב הנחרץ ביותר שעומד מולנו. ... החברה הישראלית קודם למלחמת יום הכיפורים קיבלה כמובן מאליו את העובדה שיחידים צריכים לשלם מחיר בעבור האינטרס הלאומי. החברה הישראלית היום לא מקבלת את זה. חל שינוי עמוק מאוד. ... כדאי להגיד מה הם הערכים, כי בדיון על שליט הנושא עלה באופן חד צדדי מאוד. באופן כללי, ערכים הם התביעה לוויתור על אינטרסים, על הנאות, כדי להשיג מטרות או לקיים עקרונות. יש ערכים המחייבים את הפרט למען החברה – כשאתה דורש מהפרט כחייל להקריב את חייו, לצאת לצבא, לוותר על שנות חייו. יש ערכים שבהם החברה נדרשת לוותר למען הפרט – למשל, זכויות האדם, החופש שלו. חברה בריאה היא חברה מאוזנת; היא מכירה במחויבות המדינה להגן על זכויות הפרט, ואילו הפרט מבין את חובתו לוותר על דברים מסוימים לטובת המדינה והאינטרס הלאומי. בדור הקודם היה מובן שחייב להתקיים איזון כזה. בדור הנוכחי, לעומת זאת, שיח זכויות האדם הפך דומיננטי. כמעט שלא מדובר על חובות האדם והאזרח לחברה ולמדינה. ... זה מוסרי בהחלט מבחינת השיקול הערכי להגיד שהאינטרס הלאומי שלנו מקרה הזה הרבה יותר משמעותי מהאינטרס הפרטי של מאן דהוא. ... בתקשורת אפשר לנפח באמצעות הרגש את מערכת הערכים לממדים בלתי סבירים, וזה מה שהתקשורת הישראלית עשתה. היא נפחה את הרגשות הטבעיים שיש בכל אדם – הזדהות עם מי שסובל ונרדף – והביאה לכך שכתוצאה מההזדהות הרגשית הזאת, האיזון המוסרי ערכי נעלם".

מי שהתייחס, כדרכו, בגישה מורכבת למציאות המורכבת, הוא הרב שרלו, ב"ישראל היום". אני מעריך מאוד את הרב שרלו, בזכות היושרה שלו והאומץ שלו להתמודד עם מציאות מורכבת בלי לברוח לססמאות קצה. מהסיבה הזאת הוא אינו פופולארי בישיבות הקיצוניות, שסילקו את כתביו וכמעט החרימו אותו. וכך גם, בכתבת דיוקן אודותיו במוסף "הארץ" בשבוע שעבר, הוא ננזף על כך שאין הוא מתיישר עם הקו של העיתון. זו דרכם של הפנאטים, משני הצדדים. הם אינם מסוגלים להתמודד עם מורכבות ואינם מעריכים אנשים מורכבים. מתוך מאמרו: "השיח הציבורי בעקבות פרשת גלעד שליט חייב להטמיע את העובדה הכפולה. מחד גיסא, צריכה להיות תשובה ראויה לשאלה מה אנו עושים פה, ומדוע המחיר שאנו נתבעים לשלם – מוצדק. תשובה זו מורכבת מהקמת חברה מוסרית וצודקת, שבה מתקיימים יסודות של צדק חברתי ומוסר הנביאים כבסיס למדיניות הכלכלית והחברתית; תשובה זו מורכבת ממשמעותה של ארץ ישראל כארץ הייעוד, ומשמעותה של השותפות בישות הלאומית המממשת את הלאומיות של עם ישראל בארץ ישראל; תשובה זו מורכבת מראיית הקיום היהודי כממשיך את מסורת ישראל, ואת האידיאה היהודית שהחל בה לפני 3,500 שנים אברהם אבינו; תשבוה זו מורכבת משותפות בצדדים הטובים המתפתחים בעולם כולו: הקיימות ואיכות הסביבה, התביעה המתמדת לקידום צלם אלוהים שבאדם וכבוד הבריות היונק מכך; ותשובה זו מורכבת בעולמם של אנשים מאמינים בהיותנו ממשיכים את מתן תורה ושמחתה לאורך ההיסטוריה כולה. מאידך גיסא חייבת להיות נכונות אמיתית להטמיע שלקיום משמעותי עלול להיות גם מחיר. כל השותף למפעל המיוחד הזה, שנקרא מדינת ישראל, חתם גם על מעין כרטיס אדי של נכונות לתרום את חלקו במאמץ הזה".

נדב אייל, ב"מעריב", אינו שותף לחשבון הנפש הערכי, אך הוא מעביר מסר חשוב לתקשורת: "הגיע הזמן להפוגה. בלי עליה לרגל למצפה הילה בשבת הקרובה. אם אפשר, בלי הסיכומים על יממה, שתי יממות ושבוע בבית. עסקת שבויים איננה קיטש סיסמתי. היא לא גאולתה של ישראל אך גם לא חורבנה. גלעד שליט חזר הביתה. המחיר נורא אך מתחייב. עכשיו שקט. שקט למענו, שקט גם למעננו".

נדב אייל אינו היחיד שכתב כך, מבין אנשי התקשורת. האם כך תנהג התקשורת? בשעה שאני כותב שורות אלו, אני פותח את YNET וכולו פפראצי. ובהמשך למבצעי הרייטינג הדוחים בזמן שביו של גלעד שליט, ממשיך "ידיעות אחרונות" במבצעיו – והפעם, גבירותיי ורבותיי: השיר שלו. "ידיעות אחרונות הכין לכבוד גלעד שליט סרטון מיוחד עם מיטב התמונות מחמש השנים האחרונות והסיום הדרמטי אתמול. סרקו את הקוד בסלולרי שלכם ותוכלו לצפות בקליפ המרגש". בקשתי מהעיתון – לפחות צרפו "במבצע מיוחד" שקית הקאה חינם.

כותרת ב"הארץ": "ההמונים חגגו בעזה ובגדה: 'רוצים עוד חטוף'". אני מדפדף, ובעמוד הבא כותב גדעון לוי: "היה זה אחד הימים הנדירים כל כך – נדירים מדי – שבו שררה השמחה, אותה שמחה ממש, גם בעזה וגם בגליל". אדם מוסרי הוא אדם היודע להבחין בין טוב ורע. גדעון לוי הוא אדם א-מוסרי.  לשם השוואה, כך כתב נדב אייל, "מעריב": "הם החזיקו בחייל צעיר שנחטף ממדינת ישראל הריבונית כאשר שמר על הגבול; אנחנו נאלצנו להשיב להם רוצחי המונים שתאוות הדמים בוערת בהם. חלק מאלה ישובו לדרך הטרור והמוות ושליט ישוב אל חייו. אמור לי מי שבוייך ואומר לך מי אתה".

הרעיון הטפשי ביותר בעיתוני החג היה בטור של יוסי ביילין ב"ישראל היום": "חשוב להזדרז ולתכנן מהלך של שחרור אסירים שאינו נובע מסחיטה, ושכולל בעיקר את אסירי פת"ח. על ישראל להוכיח כי שחרור אסירים פלשתינים אינו רק תוצאה של חטיפת ישראלים". כלומר, אם פושע סחט ממני מחצית כספי, ארוץ לתת לפושע אחר את המחצית השניה, כפרס על התנהגות טובה, ולהוכיח שאיני נותן כסף רק לסחטנים, ושלא רק הסחטנות משתלמת. בעסקת שליט שחררנו רוצחים, אבל לפחות קיבלנו את גלעד שליט. לשם מה נשחרר מחבלים במתנה לאבו מאזן? פרס על ניסיונו לקדם פתרון כפוי לסכסוך? בשבוע שעבר כתבתי בתגובה על הצעתו של אלי ישי שבעקבות שחרור המחבלים הפלשתינאים נשחרר גם מחבלים יהודיים, שמשמעות הדבר, היא שבתור איזון על כך שנאלצנו לעקור עין אחת, נעקור גם את העין השניה. והנה, יוסי ביילין מציע בדיוק אותה הצעה.

איני אוהב כותרות מתחכמות. אני סבור שכותרת של ידיעה, צריכה להיות תמצית המידע שבידיעה. אבל לפעמים יש הברקות. כזאת הייתה בדיווח ב"ידיעות אחרונות" על הריאיון של גלעד שליט לטלוויזיה המצרית: "ראיון חטוף".

* המלצות השף: שתיהן במוסף התרבות והספרות של "הארץ". בשנים האחרונות, מפרסם המוסף מסה בהמשכים של דן מירון, בכל הגיליונות שבין ראש השנה לשמחת תורה. למשל, שתי מסות כאלו על קפקא, בשנים שעברו. השנה, התפרסמה מסה מרתקת בחמישה פרקים, על משמעות המילה "עוד" בהטיותיה השונות, בשירי הספר "כוכבים בחוץ" של אלתרמן. מתנה של ממש לחובבי השירה ובעיקר לאוהבי אלתרמן.

ההמלצה השניה, היא על מאמר המספר על חבורה ספרותית של יוצרים דוברי יידיש בישראל, בשנות החמישים, בהנהגת אברהם סלוצקובר, ועל התמודדותם של היוצרים עם הגישה האנטי יידישיסטית במדינה הצעירה, ובעיקר בתנועה הקיבוצית, שחלק מהיוצרים חיו בה. הכתבה מרתקת. מה שהפריע לי – הגדרת היוצרים כ"מהגרים". טוב, אצל עורך המדור בני ציפר, "עולים" הוא מושג ציוני מידי, רחמנא לצלן.

* ואפרופו שקית הקאה. ערב שמחת תורה, היום שבו אנו מסיימים את קריאת התורה ומתחילים מבראשית; ציון דרך רב משמעות בלוח השנה העברי, ובשנים האחרונות ציון דרך משמעותי ביותר גם בחייהם של יותר ויותר יהודים חילונים, המקבלים את השבת וקוראים את פרשת השבוע. ובעיתוני החג – יוק. אין שמחת תורה. אין כל התייחסות. ומה יש במקום? מגזין שמחת תורה של "מעריב": "חלום שחלמתי על אוכל – 11 פנטזיות אוכל מופלאות בהחלט". והפניה לכתבה מיוחדת במגזין (מגזין שמחת תורה, כן?) – "לאכול את כל התפריט במסעדה היקרה ביותר בארץ". די! העם דורש צדק תקשורתי! ואם לא העם, אז לפחות אני.  

כל ועד עובדים המשבית את מקום העבודה, דורש פגישה עם ראש הממשלה וקורא להתערבות ראש הממשלה לסיום הסכסוך. כמובן שהדרישה הזאת בלתי אפשרית. לראש הממשלה יש משימה קטנה – לנהל מדינה, ואין הוא יכול להתפנות לכל סכסוך עבודה, ובוודאי שאין ביכולתו ללמוד את פרטי כל סכסוך עבודה. ראש הממשלה אינו יכול להיענות לדרישות הסיטוניות להתערבותו, כיוון שבהתערבות ייצור נורמה שיתקשה שלא לעמוד בה. אם ירבה ראש הממשלה להתערב, הוא יְיָתֵּר את הדרגים שמתחתיו ולא זו בלבד שהעיסוק הזה ישתלט על סדר יומו, תאבד לו הסמכות המאפשרת לו להתערב במקרים נדירים ולקבל הכרעות שפקידי האוצר ואף שר האוצר אינם יכולים לקבל.

אולם התאיינותו הכמעט מוחלטת של בנימין נתניהו מהמשבר החמור ביותר בתולדות אחת המערכות החשובות במדינה – מערכת הבריאות, האחראית על בריאותם של אזרחי ישראל וחייהם, היא חוסר אחריות מופקרת, ולו בשל העובדה שהוא שר הבריאות. כן, שר הבריאות של מדינת ישראל הוא בנימין נתניהו.

כן, אני מכיר את הסיפורים – השר בפועל הוא ס' השר ליצמן, והתואר שר הבריאות חסר כל משמעות מעשית. אין לקבל זאת. אין חיה כזאת. השר נושא במלוא האחריות כלפי החוק וכלפי הציבור ואין הוא יכול להסתתר מאחורי סגנו. אם תקרה קטסטרופה במערכת, השר הוא הנושא באחריות הישירה. אם תקום ועדת חקירה ממלכתית למשבר במערכת הבריאות, היא תטיל את מלוא האחריות על נתניהו, לא רק בשל אחריותו הכוללת כראש הממשלה, אלא בשל אחריותו הישירה כשר הבריאות. אגב, הייתה פעם ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת המשבר במערכת הבריאות בישראל. היא פעלה לפני כעשרים שנה. קראו לה ועדת נתניהו, על שם יושבת הראש שלה השופטת שושנה נתניהו, דודתו של שר הבריאות הנוכחי. אם תקום היום ועדת חקירה, ניתן יהיה לכנות אותה ועדת נתניהו השניה, כי היא לבטח תטיל את מירב האחריות על ראשו של נתניהו (אגב, איני ממליץ על הקמת ועדה כזאת, כי איני חסיד של ועדות חקירה משפטיות).

הפטנט המוזר של סגן שר עם סמכויות של שר, נובע מאופי הפוליטיקה החרדית. המפלגות החרדיות, שאינן ציוניות, אינן רוצות לקחת אחריות משפטית וציבורית על החלטות הממשלה הציונית, החילונית. הם אינם רוצים לשאת באחריות לפעילות מבצעית של צה"ל בשבת, לדוגמה ועוד כהנה וכהנה. לא תמיד זה היה ככה. בממשלת ישראל הראשונה כיהן הרב יצחק מאיר לוין, יו"ר "אגודת ישראל", כשר הסעד. לאחר מכן, במשך שנות דור סרבה אגו"י להצטרף לקואליציה. עם עליית בגין לשלטון ב-1977, התירה מועצת גדולי התורה, בראשות הרב ש"ך, לאגו"י להצטרף לקואליציה, אך לא לממשלה. נציגה הבכיר בכנסת, שלמה לורנץ, מונה לראשות ו' הכספים של הכנסת, ואחריו נשא בתפקיד התעשיין החרדי אברהם שפירא. למגינת לבם של הח"כים החרדים, שחשקו להצטרף לממשלה, בפרט לאחר הקמת ש"ס שמועצת חכמיה אישרה את הצטרפות נציגה לממשלה, הרבנים לא אישרו להם זאת. לאחר שנים רבות ולחצים פנימיים, התרצו הרבנים ואישרו מינוי סגני שרים חרדים, כדי לקבל סמכויות ולקדם את ענייני הציבור החרדי,  אך הם לא יישאו באחריות – לא באחריות ממשלתית כוללת ואף לא באחריות על תחום או משרד מסוים. וכך נמשך הכרסום, כאשר סגני שרים מטעם יהדות התורה מכהנים בתפקיד, אך אין מעליהם שר, או שראש הממשלה הוא השר הממונה.

זהו מצב בעייתי מאוד, כיוון שסמכויות השר הן כוח אדיר, ואם אין הוא נושא באחריות, זה לא בריא, זאת פגיעה בדמוקרטיה. אך בכל מקרה – האחראי הוא אחד, השר הממונה.

בכלל, תפקיד סגן שר הוא מיותר. בכל משרד ממשלתי פועל מנגנון ביצועי, פקידותי,  בראשות מנכ"ל המשרד. המערכת הזאת מבצעת את מדיניות הממשלה והשר בתחום שבאחריות המשרד. מעל המערכת הזאת, עומדת סמכות פוליטית נבחרת אחת – השר. אין כל צורך וכל מקום במשרה פוליטית נוספת – סגן שר. כל התפקיד הזה לא נועד אלא לצורך כיבודים פוליטיים, והרי לכך לעולם לא חסר כסף. אך ההמצאה של סגן שר עם סמכויות של שר, ושר שהוא קישוט, או חמור יותר – שר שהוא קישוט שהינו ראש הממשלה, היא שערורייתית, והגיע הזמן לשים לה קץ. רוצים החרדים סמכויות והשפעה, שיצטרפו לממשלה ויישאו באחריות.  

עם כל הכבוד לסגן השר ליצמן, הוא אינו שר הבריאות. שר הבריאות הוא בנימין נתניהו. הוא אחראי בפני הציבור למשבר הקשה במערכת הבריאות הישראלית. הוא אחראי, כשר האוצר לשעבר, לקיצוצים במערכת הבריאות שדרדרו אותה לעברי פי פחת. הוא אחראי כשר הבריאות לכך שההתדרדרות נמשכת. הוא, שר הבריאות, נושא באחריות להתמשכות סכסוך העבודה, ללא סוף.

במאמר מוסגר אבהיר, שאין בדבריי אלה כדי להקל בחומרת מעשיהם של המתמחים, המאיימים לנטוש באופן קולקטיבי את החולים. המעשה חמור, בלתי מוסרי ומנוגד לשבועת הרופאים. זהו אקט הנובע מהגישה המסוכנת לפיה המטרה מקדשת את כל האמצעים. זהו מעשה חסר אחריות.

אולם חוסר האחריות אינו רק של המתמחים, אלא של כל המעורבים. וחסר האחריות ביותר, הוא האיש הנושא במלוא האחריות – בנימין נתניהו.

* BSH