הבלוג של אורי הייטנר

האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? זאת השאלה המרכזית הנוגעת למשבר המתמחים. אם אזרח יכוון אקדח אל רקתו של ראש הממשלה וכתוצאה מכך ישיג מטרה שאני מאמין בה, ששנים ציפיתי לה, האם אתמוך בצעד שהוא נקט? האם המטרה, חשובה ככל שתהיה, מצדיקה זאת?

לצורך הדיון, אני יוצא מנקודת הנחה שהמתמחים צודקים בכל תביעותיהם. מתוך הנחה זו, נשאלת השאלה מהן הדרכים הלגיטימיות להיאבק על מטרות צודקות במדינה דמוקרטית, והאם אלו הדרכים שנוקטים המתמחים והרופאים?

המתמחים חצו ארבעה קווים אדומים של מאבק לגיטימי.

האחד – לא תעמוד על דם רעך. כאשר אני רואה אדם מדמם, חובתי המוסרית והחוקית לעזור לו. איני חובש ואיני רופא, אך עליי לעשות כמיטב יכולתי. אדם שבחר במקצוע הרפואה – הצו הזה מחייב אותו אלף מונים. בשבועת הרופאים הוא נשבע להציל חיים ולא לגרום נזק לחולים. נטישה המונית של בתי החולים, כלל לא משנה מה הסיבה לה, היא הפקרת חיי אדם, מצד מי שייעודו בחיים הוא הצלת חיי אדם. איש אינו מכריח אדם לבחור במקצוע הרפואה, אך אדם שבחר בכך, אינו יכול לפעול בניגוד לאתיקה הבסיסית של מקצועו. אדם פרטי יכול לפרוש מן המקצוע. נטישה של המוני רופאים בעת ובעונה אחת, היא הפקרות בלתי נסבלת.

השני – שבירת העבודה המאורגנת. כל ההישגים החברתיים ובפרט הישגי העובדים, במאה וחמישים השנים האחרונות, הושגו בזכות העוצמה של העבודה המאורגנת. עומדים המעסיקים, במקרה זה המדינה, מול ארגון מייצג ודנים אתו על תנאי ההעסקה. הארגון מעניק לעובדים עוצמה אדירה, להבדיל מכוחו של העובד הבודד, ולו בזכות נשק השביתה שאותו הוא יכול להפעיל. זאת עוצמה אדירה. עוצמה דורשת אחריות. המדינה יודעת שעומד מולה גוף אחראי והיא מנהלת אתו מו"מ בידיעה שניתן לסגור אתו עסקה. אי אפשר לקיים יחסי עבודה, במציאות שבה העובדים אינם מכבדים את ההסכם אליו מגיעה נציגותם הנבחרת. בתום שביתה ממושכת וקשה, שזכתה לאהדה ותמיכה של הציבור ושל החולים, הגיעה הנהגת הרופאים להסכם עם המדינה. כמו כל הסכם, אין הוא מושלם. כמו בכל הסכם, יש בו פשרות וויתורים. אך זה הסכם טוב, ששיפר באופן משמעותי את שכרם ותנאיהם של הרופאים, בעיקר בפריפריה. שבירת הכלים מצד עובדים שאינם מכבדים את ההסכם שאליו הגיעו נציגיהם, עלולה לשבור את העבודה המאורגנת בישראל, לגרום לנזק חברתי עצום, ולפגוע קשות, לטווח רחוק, בציבור העובדים בישראל. מי ערב לכך, שאם נציגי המתמחים יגיעו כעת להסדר עם האוצר, לא יקומו רופאים קיצוניים יותר שלא יכבדו את ההסכם וימשיכו לנהל מאבק? יש לזה סוף?

השלישי – סכנת אנרכיה. הנכונות לשבור כלים, האיום המתמיד להפר צווי בתי משפט, חוסר הנכונות להתגמש, להתפשר, מסכנת את הדמוקרטיה. זה המדרון החלקלק בדרך לאנרכיה.

הרביעי – החוזה על תנאי עם החברה הישראלית. הצעד מעורר הסלידה ביותר, בעיניי, היה התור המתוקשר של מאות רופאים ליד שגרירות קנדה. האם מדובר באזרחים על תנאי במדינת ישראל? האם הקריירה המקצועית היא המולדת של האנשים האלה? חוסר הצדק החברתי הקשה ביותר בישראל, הוא הפער בין תוחלת החיים במרכז ובפריפריה. בצדק, ההסכם עם ההסתדרות הרפואית העניק עדיפות לפריפריה, כדי לעודד רופאים לעבור לפריפריה. המאבק נגד ההסכם, הוא נגד ההעדפה הזאת, כלומר בעד הנצחת הפער הזה. למה? כנראה שעפולה רחוקה מידי לאותם רופאים. מונטריאול קרובה יותר.

המאבק החברתי החשוב והצודק של אזרחי ישראל בקיץ האחרון, נועד להחליף את תרבות הג'ונגל הדרוויניסטי, החזירי, של כל דאלים גבר, ברוח של ערבות הדדית וסולידריות, רוח של צדק חברתי. במאבק החברתי עלו דרישות צודקות מאוד מן הממשלה. אך לא רק הממשלה יוצרת את הג'ונגל ולא רק היא מחויבת להשתנות. גם אנו, האזרחים. התנהגות הרופאים, הנוקטים בגישה של "המטרה מקדשת את כל האמצעים" ושוברים את כל הכלים, היא תרבות הג'ונגל בהתגלמותה.

תהיה הביקורת על הממשלה ועל ראש הממשלה צודקת ככל שתהיה, שום דבר אינו יכול להצדיק את התנהגות הרופאים.

* "ישראל היום"

בשבוע הבא, בשבת של סוכות, ימלאו 30 שנה למותו של משה דיין. "מעריב" הזדרז להוציא מוסף מיוחד לזכרו כבר ביום כיפור. למה? כדי להקדים את "ידיעות אחרונות" ומתחרים אחרים. כך, בשנים האחרונות, הרייטינג מקדים את הכתבות ההיסטוריות טרם מועדן. חבל, הרעיון של חיבור עם יום השנה הוא טוב ויפה, וחבל ששיקולי רייטינג שוחקים אותו.

לא היה זה גיליון זיכרון ולא "אחרי מות קדושים", ובצדק, אחרת זה ממש לא היה דיין. דיין הוא האיש שיותר מכל אדם אחר בתולדות המדינה נהנה בחייו מפולחן הערצה אלילי, אך לא פחות מכך – מפולחן ניתוץ דמות, אלילי לא פחות. הפער בין הפסגה והשפל היה בהפרש של שש שנים, בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. אי אפשר לעסוק באיש, בלי להתמקד במתח בין הקטבים הללו. המוסף היטיב לעשות כן, בעיקר במאמריהם של עופר שלח ושל אמנון דנקנר. אי אפשר לעסוק בדיין, ולהתעלם מהצד הרכילותי, הנוגע לנשים בחייו ופרשיות המין הקשורות אליו, אך כאן דומני שהמוסף המיוחד קצת הפר את האיזון, ונתן לנושא מקום נרחב מידי, לטעמי.

אחיינו של דיין, יהונתן גפן, כתב: "אחרי 30 שנה, אם יש בי ובאנשים מהמחנה שלי, יהיה אשר יהיה, כעס על הדוד – זה לא בגלל מידותיו הרעות אלא בגלל החמצה שאין לה סליחה. היה את הרגע הזה שבו הייתה לו הזדמנות פז, שהייתה בעבר רק למשה רבנו, להוביל אותנו לארץ המובטחת, שלא יכולה להיות אחרת מלבד ארץ של שלום במזרח התיכון. אם רק היה ממצמץ בעין היחידה שלו ברגע הנכון הזה, במקום להצטרף לחלום היהירות של ארץ ישראל המשיחית, לא רק שהיה לדעתי שלום באזורנו כבר לפני 50 שנה, אלא גם לא היו בוחרים כאן במנהיגים החלולים של ימינו, שמובילים אותנו שוב ושוב לארץ המוב-תחת".

האמת האי שאיני יודע איך עוד יש לי כוח לקרוא את ערמות ההבלים הריקים הללו. קודם כל, שקוף שסרבן ההתבגרות יהונתן גפן, עדין מתלהב מכך שהוא אומר "תחת" וזה הטריגר העיקרי לפסקה ההזויה הזאת. אבל המסר שלה, הוא השקר הגדול, לפיו הערבים עמדו בתור בתחינה לשלום, ורק "סרבנותנו" (וכמובן, גם בגיליון זה, חיצי שנאה נגד מושא העלילה – גולדה מאיר) מנעה זאת. זהו שקר, של מי שמסרבים להישיר מבט אל המציאות ובורחים מהתמודדות עם ברירת חיינו.

רבים מן הכותבים התייחסו לטקסט המכונן של משה דיין, אולי הנאום החשוב ביותר שנישא במדינת ישראל, הספדו על קברו של רועי רוטברג, 1956. הנאום הזה, שאני עוסק בו מאז היותי מדריך בתנועת הנוער, הוא נכס צאן ברזל שיש ללמד אותו בבתי הספר ובתנועות הנוער. לא רק בשל העברית המשובחת שבו, אלא בעיקר בשל האמת שבו.

בניגוד לטענת השווא שהציונות הייתה עיוורת למציאותם של הערבים בארץ, גם הטקסט הזה (אגב, כמו מאות טקסטים ציוניים, מכל הזרמים ובכל התקופות) מעיד שזאת עוד אקסיומה מנותקת מן המציאות. לא זו בלבד שדיין לא התעלם מן הערבים – הפלשתינאים (אז הם עוד לא נקראו פלשתינאים, אבל ברור שהוא מדבר עליהם בהתייחסו לערבים), אלא הוא גם מבין אותם, את כאבם, אפילו את שנאתם כלפינו; בראותם בנו פולש זר לארצם שהשתלט עליה וירש אותם. אבל דווקא בזכות אותה אמפתיה, הוא הבין את המציאות לאשורה, ולכן הוא לא סימם את עצמו ואת מאזיניו באשליות שלום כוזב. ההיפך הוא הנכון, הוא קרא לנו לא להירתע "מלראות את המשטמה הממלאת את חיי מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו". אין לו תלונות לערבים, אלא לעצמנו, על סירובנו להישיר מבט אל המציאות, ועל התעקשותנו לתת לשאיפת השלום הפועמת בנו, לסנוור את עינינו. "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלאו אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו ... אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

הנאום הזה נישא לפני 55 שנים. אילו נישא השבוע, הוא היה אקטואלי באותה מידה. הוא היה אמתי באותה מידה. עופר שלח כתב על הנאום הזה שהוא מבטא השקפת עולם פסימית. איני מסכים כלל עם הגדרה זו. זה נאום המשקף ניתוח ריאלי של המציאות, אך אופטימיות רבה, אודות היכולת שלנו למרות המציאות הזאת, לבנות כאן מדינה לתפארת. בשבוע בו שוב זכה ישראלי בפרס נובל על תגלית מדעית משנה סדרי עולם, אנו יכולים להשתבח בהצלחות המדהימות של המדינה, בלי להתעלם מכשליה ובעיותיה, חרף האיום היומיומי על קיומה. היכולת הזאת לא להישבר ולא להיכנע, מעידה על אופטימיות גדולה. אופטימיות אמתית, אין פירושה לשגות באשליות, אלא לא להיכנע למציאות, ולראות בה אתגר שבכוחנו להתגבר עליו. הפסימיות היא המאפיינת את אלה בתוכנו שנושאים את הגן של עשרת המרגלים של "והיינו כחגבים בעינינו וכן היינו בעיניהם". למשל, אלה שחוללו את הפאניקה מפני הצונאמי של ספטמבר השחור, הצפוי לנו אם לא נכנע.

דיין אמר פעם שרק חמור לא טועה. הוא עצמו טעה רבות, רבות מאוד. אבל בנאום הזה הוא אמר את האמת המלווה אותנו עד היום. ההוכחה לכך היא יוזמתו של אבו-מאזן לפתרון כפוי במזרח התיכון, שמטרתה היא לשחרר את הפלשתינאים מהצורך במו"מ אמיתי לשלום, שבו ידרשו להכריז על סיום הסכסוך, על קץ התביעות מישראל ולוותר סופית על טענת "זכות" השיבה; שלום שיחייב את הפלשתינאים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י, ולוותר על החלום שלהם, אותו היטיב לתאר דיין בנאומו.

לא אחת, כאשר טענתי שאין פלשתינאים המוכנים לכך, שלפו לי את פרופ' סרי נוסיירה, הפלשתינאי המתון ביותר בזירה הציבורית. השבוע פרסם סרי נוסייבה מאמר, שבו הסביר מדוע על הישראלים לוותר על רעיון המדינה היהודית. המתון הזה גיבב טיעונים שעיקרם הוא, בעצם, שלילת קיומו של הלאום היהודי, והתייחסות ליהדות רק כדת, ולכן מדינה יהודית היא בהכרח תיאוקרטיה. ועוד כהנה וכהנה פנינים.

פרופ' שלמה אבינרי פרסם מאמר מבריק ב"הארץ" תחת הכותרת "אנחנו עם". הוא עובר על רבות מטענותיו של נוסייבה ומפריך אותן אחת לאחת. המסקנה העגומה של מאמרו, היא ש"ניסיונו של האינטלקטואל הפלשתינאי הבולט והמתון ביותר לשלול את התביעה לראות בישראל את מדינת העם היהודי, מוכיח עד כמה מעטים הסיכויים לפשרה". זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו.

גם בן דרור ימיני מתייחס, כפי שהוא עושה כמעט מידי שבוע בטור שלו ב"מעריב", למציאות הזאת. הוא מצטט את עבאס זכי, מבכירי הפת"ח, הממונה על הקשרים של הרשות עם מדינות ערב ואחד המועמדים המרכזיים לרשת את אבו מאזן. בראיון ל"אל ג'זירה" אמר זכי: "כאשר אנו אומרים שהמדינה הפלשתינאית צריכה להתבסס על קווי 67', אבו מאזן מבין, אנחנו מבינים, שהמטרה הגדולה יותר לא יכולה להתממש במהלך אחד... אם ישראל תיסוג מהגדה ומירושלים ותפרק את גדר ההפרדה, ישראל תגיע אל סופה... נתניהו , ליברמן, ואובמה הם חלאות... אם נאמר שאנחנו רוצים למחוק את ישראל, זה יותר מדי קשה... זה לא מקובל לומר את זה... אל תאמרו את זה מול כל העולם. שמרו זאת לעצמכם". הנה, רעיון השלבים של ערפאת. ימיני כותב על כך: "יש זרם כזה בפתח. לא זרם שולי".

וכי יש זרם אחר?! מי? אולי... סרי נוסייבה?

ואולי... אחמד טיבי? אולי טיבי מוכן לרעיון שתי מדינות לשני עמים? אראל סג"ל, ערך ראיון עם טיבי ב"מעריב", וניסה לברר עמו את הנושא. האם טיבי מוכן לפתרון של מדינה פלשתינאית ולצדה מדינה יהודית? מסתבר שהתשובה לשאלה אינה חד משמעית. אפשר לומר שהתשובה היא כן ולא. כלומר, כן למדינה פלשתינאית, לא למדינה יהודית לצדה. כן למדינה פלשתינאית בקווי 67', ומה ממערב לה? "בהגדרה של מדינה יהודית ודמוקרטית אין מתח בין הערכים, אלא סתירה. כשאתה מגדיר מדינה כדמוקרטית, אתה יוצא מנקודת הנחה של שוויון בין האזרחים, אבל כשאתה מוסיף הגדרה אתנית לאומית, אתה אומר למעשה שאראל עדיף על אחמד, בשל העובדה שאראל יהודי ואחמד לא, ואני לעולם לא אקבל מצב כזה... מדינת ישראל צריכה להיות מדינת כל לאומיה. מדינת כל אזרחיה אינה תואמת את המציאות של חיינו, כי מדובר בזכויות פרט בלבד. מדינת כל לאומיה מעגנת זכויות פרט וזכויות לאום קולקטיביות כאחד. אני מקבל את העובדה שבדמוקרטיה יש הגמוניה של רוב, אך רק כתוצאה מבחירות המעוגנות בקלפי, לא באמצעות אפליה אתנית שמציבה אותי בעמדה נחותה".

סג"ל מיטיב לנתח את דברי טיבי: "באמצעות השיח על מדינה דו לאומית וההתעקשות הפלשתינאית שלא להכיר בזהותה היהודית של המדינה, מתבשלת כאן תורת שלבים חדשה. כבר לא מדובר בשוויון אזרחי תחת דגל מדינת הלאום היהודי, אלא במדינה דו לאומית, שבה הגמוניית הרוב היהודית תשתנה עם כניסת הפליטים".

על חלומותיו הרטובים של טיבי, אודות מה שיקרה אחרי שמה שיישאר מישראל יוצף במיליוני "פליטים", הוא רק רומז. טיבי, שאינו מחמיץ אף הזדמנות להזכיר לנו שאנו "מהגרים", להבדיל ממנו – בעל הבית, אומר בראיון: "אנו ילידי המקום, לא באנו במטוס או בספינה. אם מישהו חייב לעזוב או להיעזב הרי שהאחרון עוזב ראשון". ועל כך הוא מוסיף הערה גזענית: "אנחנו התושבים הילידים, ואם תביט בצבע עורנו, תבחין שהוא דומה לצבע רגבי האדמה, ולא לשלג הלבן במולדביה". כל המבין שאחד ועוד אחד הם שניים, יבין שחלומו של טיבי, הוא לראות אותנו בשלג המולדבי. וזה לא חלום פרטי רק של טיבי.

יש השוללים את מתן הבמה לטיבי ושכמותו. אני ממש לא מסכים איתם. חשוב מאוד שניתן להם את הבמה ונאזין להם היטב. הבעיה היא, שהמראיינים שלנו, היודעים היטב להיות תקיפים, לעתים מעבר לגבול הטעם הטוב, כאשר הם מראיינים את מנהיגי ישראל, מאבדים את מקצועיותם והופכים לחתלתולים נושאי רשמקול, כאשר הם מראיינים את אויבינו.

אראל סג"ל אינו מוותר לטיבי, הוא שואל אותו את השאלות הקשות ביותר, ומוציא ממנו את האמירות שחשוב שאוזנינו תהיינה כרויות להאזין להן. עלינו להביט נכוחה ולהאזין ברוב קשב. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו.

מאמר של א.ב. יהושע ב"הארץ", "מולדת", המציג שוב את התיאוריה שלו על כך שהיהדות בחרה ב"מולדת וירטואלית" ורק כורח קיומי פיסי הביא את העם היהודי לא"י, מנתח אף הוא נכונה את מהות המאבק הפלשתינאי, הגם שתמיד חסר לו הצעד הנוסף – להסיק את המסקנות הנכונות מהניתוחים הנכונים. "בעיני פלשתינאים רבים המולדת מצטמצמת לפעמים לכפר ולבית, לכן כל עקירה מהם יוצרת טרגדיה ושבר. הפלשתינאים במחנות הפליטים ברצועת עזה או בגדה המערבית יושבים במרחק קילומטרים לא רבים מהבתים ומהכפרים שמהם ברחו או גורשו במלחמת 1948, אף שהם עדיין יושבים במולדת הפלשתינאית. בתחושתם הם לא גלו רק מהכפר או מהבית, אלא מהמולדת עצמה, ולכן במשך 64 שנים הם ממשיכים להתגורר בתנאים המחפירים והמשתקים של מחנות הפליטים, בלא רצון ויכולת לשקם את עצמם במולדתם. זכות השיבה למולדת, שהיא לגיטימית, נהפכה לזכות השיבה לבית בישראל, שהיא בלתי אפשרית ובלתי הכרחית". ומה המסקנה? יהושע מתעקש שלא להבין כדיין את גזירת דורנו, את ברירת חיינו. מי שממש אינו מבין זאת הוא נחמיה שטרסלר, השבוי בפרדיגמה על פיה בכל אשם מפעל ההתנחלות. הוא מתגולל בחנן פורת המנוח, ובמפעל חייו: "ההתנחלויות הפכו את ישראל למדינת אפרטהייד מוקצה מחמת מיאוס בעולם, מאוימת מכל כיוון, בלי שנשאר לה (כמעט) ידיד אחד לרפואה; תורכיה מכה בנו, מצרים מגרשת, המלך הירדני מיואש, קנצלרית גרמניה נוזפת". שטרסלר כל כך מאוהב בתחזיות ההיסטריות של עיתונו לקראת ספטמבר, כך שגם באוקטובר הוא ממשיך להתנבא לאחור, אף שהתחזיות הללו הופרכו, פרחו כאבק פורח. בגלל ההתנחלויות ארדואן מממש את האידיאולוגיה האנטי ישראלית לה הוא חותר מנעוריו, ובגללן משתולל האספסוף המצרי המוסת ליד שגרירות ישראל. הוא מתעלם מכך שמרקל, לצד אובמה, הייתה המנוע המרכזי במאבק לסיכול רעיון הפתרון הכפוי בעצרת האו"ם. וכשקיימת מחלוקת בין ראשי הממשלות של ישראל וגרמניה, מציג זאת שטרסלר, שכנראה קורא יותר מידי את עיתונו "הארץ", כ"נזיפה", כאילו ראש ממשלת ישראל כפוף לראש ממשלת גרמניה. כנראה ששטרסלר אינו מכיר בריבונות הישראלית. אגב, בזכות עמדותיו אלה, נחשב נביא החזירות הקפיטליסטית לאיש ... "שמאל". עיוור בשתי עיניים כשטרסלר, אינו מסוכל להביט נכוחה במציאות, ולראות את גורל דורנו, את ברירת חיינו.

* את האמת הזאת מבינה שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה. עמדותיה המדיניות יוניות מאוד, והיא מקפידה להזכיר זאת בכל ראיון. כך גם בראיון ליובל קרני ב"ידיעות אחרונות". שלי שוב חזרה על תמיכתה במתווה קלינטון, כלומר נסיגה לקווי 67' והשארת גושי ההתיישבות בישראל באמצעות "חילופי שטחים". אבל שלי יודעת שברק ואולמרט הציעו זאת והצעותיהם נדחו על הסף. היא יודעת שמדובר בעניין תיאורטי, חסר כל סיכוי להתממש בעתיד הנראה לעין. ולכן היא אומרת בראיון: "אני לא מאמינה בברברת ופטפטת אינסופית בתחום המדיני, שלא מובילה לכלום". היא מיטיבה לנתח את המציאות, ויודעת שמאחר ואין לנו פרטנר, כל העיסוק המדיני הוא ברברת. היא מעדיפה לעסוק בתיקון החברה הישראלית, שהוזנחה בשל שיעבוד השיח הציבורי בישראל לנושא המדיני, להניח בצד את הדיון המדיני העקר ולעסוק בעיקר.

הביטוי היפה ביותר לדבקותה בדרך, היא שיתוף הפעולה הפרלמנטרי עם יריבים פוליטיים של מפלגתה, כמו גדעון סער, חיים כץ, הרב ליצמן, רובי ריבלין ומן הצד השני ג'ומס, כדי לקדם את סדר היום שבו היא מאמינה. היא ראויה לשבח על כך, כיוון שזו העדפת העניין, על המסגרת שנועדה לשרת את העניין.

דווקא משום כך, מאכזבת מאוד התייחסותה של שלי לדו"ח טרכטנברג. ביקורתה על מה שחסר בוועדה מוצדקת וראויה להישמע: הסירוב להרחיב את בסיס התקציב וההתעלמות מן "הבעיה האיומה של עובדי הקבלן, שעובדים כמו עבדים עד סוף ימי חייהם". אכן, ראוי להיאבק על כך, ואין כמו שלי יחימוביץ' שתמשיך להיאבק על כך, הפעם כיו"ר "העבודה". אולם הפרגמטיות שהובילה אותה לשתף פעולה עם יריבים פוליטיים למען טובת העניין, מחייבת אותה לקבל בברכה את הדו"ח הלא מושלם הזה, כיוון שיש בו היפוך כיוון לעומת הדרך בה הולכת המדינה בעשורים האחרונים. ממדיניות של נסיגת המדינה מאחריותה לאזרחיה, וחיזוק החזקים תוך החלשת החלשים, ו' טרכטנברג מציעה מהפכה של ממש – חזרתה בגדול של המדינה לחברה, בעיקר לחינוך, בהשקעת עתק של 30 מיליארד ₪ בחמש שנים, שהמקור המרכזי להם הוא היפוך מגמת המיסוי, וחזרה למיסוי צודק ופרוגרסיבי.

שלי יחימוביץ' נושאת את דגל הציונות הסוציאל דמוקרטית. הסוציאל דמוקרטיה מתאפיינת בגישה אבולוציונית, להבדיל מהסוציאליזם הרבולוציונרי; גישה של התקדמות איטית, ולא של "הכל או לא כלום". על שלי יחימוביץ', הנושאת את הסיכוי להחזרת תנועת העבודה למפלגת העבודה ומפלגת העבודה לתנועת העבודה, לזכור שתנועת העבודה לא פעלה בשיטה העקרה של "הכל או לא כלום" אלא בשיטה הקונסטרוקטיבית של "עוד דונם ועוד עז". במקום לדחות את הדו"ח, יש לתמוך בו, להיאבק למען שיפורו, ולהמשיך להיאבק למען צדק חברתי וערבות הדדית מעבר לדו"ח.

עיקר המאבק צריך להיות היום על יישום הדו"ח. זו שעת רצון שספק אם תחזור. לא פשוט יהיה ליישם את הדו"ח, לנוכח התנגדותם של מי שעלולים להיפגע ממנו. הנ"ל מייחלים לכך שהמחאה החברתית תפיל את הדו"ח.

כדאי ששלי יחימוביץ' וראשי המחאה החברתית יקראו את הראיון שהעניק אורי יוגב, מראשי המגזר העסקי ולשעבר יועצו הכלכלי הבכיר של שר האוצר נתניהו, לסבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות". יוגב תקף בחריפות את הדו"ח, המנוגד לאידיאולוגיה של שוק חופשי פרוע עם רגולציה מינימלית וחלשה, והחלשה של המגזר הציבורי. יוגב מבין שיישום דו"ח טרכטנברג מבטא שינוי מגמה – מהפרטה פרועה, לעליה על דרך מדינת הרווחה. יהיה זה צחוק הגורל, אם מי שישרתו את האינטרסים שיוגב מייצג, יהיו שלי יחימוביץ' ואיציק שמולי.

בדבר אחד יוגב הפתיע מאוד – הוא הביע תמיכה בהגדלת מסגרת התקציב, שאין היא אסון בעיניו. סבר פלוצקר עצמו, הציג רעיון מעשי כיצד לעשות זאת בצורה מדודה ואחראית.

ובחזרה לראיון של שלי – היא השמיעה משפט קצת מוזר: "אני מאמינה שהציבור היום מוכן לקבל אישה בתפקיד ראש הממשלה". 42 שנים אחרי שאישה הייתה ראש הממשלה הרביעי של ישראל.

* המלצות השף: כתבה במוסף "הארץ" על נהלל, המושב ששכל שבעה מבניו במלחמת יום

יום הכיפורים, לקראת שידור סרט בנושא בערוץ 10, במוצאי יום הכיפורים. מהסרט התאכזבתי, משטחיותו ומרדידותו. הכתבה קצת יותר טובה, אך בכל מקרה, עצם חשיפת הסיפור הנהללי הזה חשובה ומרתקת.

המלצה נוספת: ראיונות של דב אלבוים עם הרב ליכטנשטיין ועם הרב חיים סבתו ב-"7 ימים", לרגל צאת הספר "מבקשי פניך", שיחות של הרב ליכטנשטיין עם סבתו.

והמלצה אחרונה להפעם: ראיון ב"גלריה" של "הארץ" עם השחקן והזמר הוותיק שמעון ישראלי.  

* הנושא שכבש את עמודי החדשות היה מותו של מנכ"ל "אפל" סטיב ג'ובס. קראתי בשקיקה את כל הכתבות אודותיו בכל העיתונים – כתבות מרתקות על איש מרתק. הכותרת הראשית ב"מעריב" וב"הארץ" הייתה זהה: "האיש ששינה את חיינו". מה זה, קרטל?

                                                                                                                                                                                                      * "חדשות בן עזר"

לקראת יום הכיפורים, ארחו מרכז "יובלים" והמקבץ לפילוסופיה במכללת תל-חי, את ד"ר מאיר בוזגלו, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מייסד תנועת "תיקון" ואחד מהוגי הדעות החשובים בישראל, להרצאה מרתקת על הנושא: יהדות וסוציאל-דמוקרטיה.

בדבריו, עמד בוזגלו על האתיקה המוסרית של היהדות, המבוססת על הערך "ערבות הדדית" שמשמעותו היא, שמה שקורה לזולת חשוב לי, ואני מוכן לוותר משלי כדי שיהיה טוב יותר לזולת. הוא הצביע על נקודות השקה בין הסוציאל-דמוקרטיה והיהדות והציע לאמץ פרקטיקות סוציאל-דמוקרטיות לחיים היהודיים, אולם אמר שהמענה הסוציאל-דמוקרטי הרבה פחות מעמיק ומקיף מרוח היהדות. "צדק חברתי" הוא שלב נמוך מבחינה מוסרית לעומת "ערבות הדדית" שהיא נעלה הרבה יותר.

בוזגלו שיבח את גל ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, אולם טען שאסור לה להסתפק ברובד התרבותי, ועליה לעלות שלב לעשיה חברתית למען תיקון עולם. הוא שיבח מאוד את המאבק החברתי הנערך במדינה בחודשים האחרונים, אך אמר שאם תסתפק ברובד הצדק החברתי ולא תעמיק בסוגיות הזהות היהודית של החברה הישראלית, תהיה זו החמצה גדולה. בוזגלו, שלא חסך בדברי ביקורת על התקשורת הישראלית, הזהיר את תנועת המחאה מחיבוק הדב של התקשורת, שמטעמי רייטינג מעניקה למחאה רוח גבית, אך היא תהיה הראשונה לנטוש אותה ולקבור אותה, כיוון שהתקשורת נשלטת על ידי הטייקונים. התקשורת מבליטה את הצדדים החיצוניים של המחאה, כמו מאבקי הקוטג' והצרכנות, ומתעלמת מתהליכי העומק שלה, כמו השיח הקהילתי התרבותי המתקיים בה. לטענתו, חלק ממובילי המחאה מתמסרים לתקשורת והביע חשש שיהפכו כלי שרת שלה.

ד"ר בוזגלו רואה במחאה החברתית הזדמנות לאחדות סביב ערכי הערבות ההדדית, ותקף את מי שמתוך אינרציה מנסים לרכוב עליה ברוח השיח הישן, בהסתה נגד קבוצות בחברה. כדוגמה, הוא הזכיר את מאמרו של עמוס עוז, שהיה לכותרת הראשית ב"הארץ", שתחת הכותרת "אנשים אחים אנחנו" העביר מסר של הדרה כלפי הציבור החרדים וציבור המתנחלים. כתוצאה מכך, רבים מהציונות הדתית נשאבו אף הם לאינרציה הישנה, והדירו עצמם מהמחאה, מתוך תחושה שהיא מכוונת נגדם. הוא הביע תקווה שהמגמה הזו תשתנה.

בוזגלו העלה על נס את השבת כערך חברתי נעלה, המבטא את הערבות ההדדית ואת היחס ההומאני לאדם, ויצא נגד הכרסום בערך השבת בחברה הישראלית, בעיקר במרכז הארץ, שביטויה הוא עשרות אלפי אנשים שנאלצים לעבוד בשבת. הוא רואה בהם עובדי כפיה. את הטענה שאותם עובדים מקבלים יום מנוחה באמצע השבוע הוא דוחה, כיוון שבאמצע השבוע אולי יש לעובד יום חופשה מן העבודה, אך אין לו שבת עם משפחתו, עם ילדיו, עם קהילתו. בוזגלו יצא נגד תופעת עובדי הקבלן. הוא הציג את המרוץ אחרי הקריירה כעבודה הזרה של ימינו.

בוזגלו סיים את הרצאתו בציטוט מתוך הפטרת יום הכיפורים. לא בכדי, טען בוזגלו, בחרו חכמינו לקרוא בעיצומו של יום הכיפורים את דבריו הנחרצים של הנביא ישעיהו, שיצא נגד הצום כפולחן דתי ריק, אם הוא מנותק מתיקון עולם, ברוח האתיקה של נביאי ישראל, רוח הערבות ההדדית: ב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.  ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.  ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.  ה הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה.  ו הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.  ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.  ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. 

אף שהאירוע המרתק התקיים ערב לפני ערב יום כיפור, השתתפו בו כמאה איש, בהם רבים ממאהל המחאה. לאחר ההרצאה התפתחה שיחה עם הקהל, שעשויה הייתה להמשך אל תוך הלילה, אך עצרנו אותה באִבה, כביטוי לערבות הדדית כלפי עובדות הניקיון שהמתינו בחוץ להתפזרותנו.