הבלוג של אורי הייטנר

חנן פורת היה איש רב פעלים, שהשפיע השפעה גדולה מאוד על תולדות מדינת ישראל מזה למעלה מארבעה עשורים, מאז הנהיג את חזרת בני כפר עציון חזרה הביתה, להקים מחדש את ביתם שחרב, מיד לאחר שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים.

מפעל חייו של חנן פורת, ההתיישבות היהודית ביש"ע, היה שנוי במחלוקת ציבורית וכזה הוא גם כעת. לפיכך, סביר להניח שגם מידת האהדה לחנן פורת מושפעת מאוד מעמדתו של כל אחד אודות מפעל זה.

עם זאת, גם יריביו לא יכחישו שמדובר באדם ישר מאוד, צנוע, הגון, אידיאליסט אמיתי, שהאמין בדרכו בכל לבו והעמיד את טובת האומה בראש מעיניו. לא היה זה מנהיג שבשלב זה או אחר "יעשה לביתו".

מצער מאוד, שיותר מכל מפעליו ומעשיו, הוא עלול להיזכר בשל אותו "פורים שמח" תשנ"ה, לאחר הטבח במערת המכפלה; אותה השמצה, אולי נכון יותר לומר – אותה עלילה, כאילו חנן פורת חגג את הטבח.

חנן פורת סלד מכל מעשה טרור יהודי, מאז המחתרת היהודית ואילך, ובוודאי שהוא סלד בכל לבו ובכל מאודו מהטבח בחברון ומגולדשטיין, המחבל הרוצח. אולם הטבח נעשה בפורים, ויהודי מאמין כחנן פורת מברך בפורים את כל מי שנקרה לדרכו בברכת "פורים שמח". "פורים שמח" אינו תיאור מצב, אלא איחולים. כך הוא נוהג גם כשהלב אבל ורותח. כך הוא נהג גם באותו בוקר, בכניסה לישיבת חירום של הנהגת יש"ע בעקבות הטבח.

בישיבה יצאה הודעת גינוי חריפה לטבח. חנן פורת – ודאי וודאי שהוקיע בכל לשון את הטבח. אבל מצלמת הפפראצי הטלוויזיונית התמקדה בתמונתו מאחל לחבריו "פורים שמח", והחגיגה החלה – הנה, חנן פורת, ממנהיגי המתנחלים, מבטא שמחה על הרצח. כתבת הטלוויזיה רינה מצליח עשתה מכך מטעמים.

יתכן שהייתה כאן אי הבנה, קוד שפה שונה בין המצולם לכתבת. אולם הרי חנן פורת הבהיר שוב ושוב את הנושא, גינה שוב ושוב את הרצח. אך זה לא עזר – מי שרצה להפיק רווח מן הסיפור הזה, לא הרפה. והיו מי שהקפידו וטרחו למחזר את השקר ולרדוף עמו את חנן פורת עד אחרון ימיו.

בתקופת האינתיפאדה השניה, איבדה משפחה דתית, ממכריי, את בנה בפיגוע. הבשורה המרה הגיעה למשפחה סמוך לכניסת השבת. המשפחה ישבה ליד שולחן השבת, שרה זמירות שבת וכך נהגה עד צאת השבת. עם צאת השבת, החל האבל והבכי. קשה להבין זאת, אך זה כוחה של אמונה, לטוב ולרע.

שבוע לאחר הטבח באיתמר, בו נרצחה משפחת פוגל, תיעדה הטלוויזיה את חג פורים באיתמר. כן, גם שם איחלו "פורים שמח", והשתדלו להפריד בין שמחת פורים לאבל הנורא על האובדן.

כך בדיוק נהג חנן פורת בפורים תשנ"ה. הוא הפריד בין שמחת פורים לבין הזעזוע מן הטבח.

אבל מי שחיפשו הזדמנות להכות בו, לא החמיצו אותה ודבקו בה לאורך שנים.

מן הראוי שהכתבת שהציתה את התבערה הזאת, תכרע ברך ליד קברו ותבקש סליחה ומחילה.

יהי זכרו ברוך!

* "ישראל היום"

באוסטרליה חוקק לאחרונה חוק נגד החרם על תוצרת ישראלית. החוק מרחיק לכת וחד משמעי – הוא מגדיר כל פעולה למען החרם כפלילית. הפגנה ליד כלבו שמחר מוצרים ישראליים פוזרה כבלתי חוקית ומשתתפיה נעצרו כעבריינים.

התזמורת הפילהרמונית הבריטית השעתה מתוכה, בצעד חסר תקדים, ארבעה נגנים, שבמאמר לעיתון הביעו תמיכה בחרם על ישראל. החלטה זו היא ניצחון האמנות על השנאה, ניצחון התרבות על האנטישמיות.

ואצלנו? חוק מתון (אם כי מיותר, כי הוא עלול לגרום לתוצאה הפוכה) המתיר לנפגעים כלכלית מהחרם לתבוע בתביעה אזרחית את מי שהסיתו לחרם, מוקע כ... "גזעני", "דרקוני", "בלתי חוקתי", "פשיסטי" (!). יוסי שריד מעלה על נס כאיש השנה שחקן שהחרים הופעה בהתנחלויות, כדמות מופת, על שהעדיף את הפוליטיקה של השנאה על המצפון האמנותי.

אולם דומני ששיח השנאה וההסתה הזה מתחיל למצות את עצמו. שני אירועים גדולים בקיץ האחרון הוציאו ממנו את עוקצו, והפכו אותו למיושן ופאתטי.

האירוע האחד היה המחאה החברתית הגדולה. מראשית המחאה, ניסו גורמים שונים, כמו אלדד יניב, עסקן ה"שמאל" ה"לאומי" (שאין בו שמץ של שמאל ושמץ של לאומיות) לתפוס עליה טרמפ, להסיט (ולהסית) אותה ממסלולה לכיוון של שנאת האחר והסתה נגד המתנחלים והחרדים. עיתון "הארץ" הקצה את כותרתו הראשית למאמר של הסופר עמוס עוז, שתחת הכותרת האורוויליאנית "אנשים אחים אנחנו" הסית לשנאת המתנחלים והחרדים.

והנה, הניסיונות הללו נחלו כישלון חרוץ. הן המוני בית ישראל שנטלו חלק במאבק והן מנהיגי המאבק, לא נתנו לכך יד, התעלמו מכך והניסיון הזה כשל. במאמר חגיגי לגיליון ראש השנה של "הארץ" כתבה על כך סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה: "לא נהיה שמאלנים, ימנים, מזרחים, אשכנזים, יהודים, ערבים, חרדים או חילונים. בשנה החדשה נהיה בני אדם, מגוונים, אך בעלי צרכים דומים: קורת גג. שירותי בריאות. מערכת חינוך שוויונית. רווחה".

האירוע השני היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי יחימוביץ' היא פוליטיקאית מחושבת מאוד, השוקלת היטב את מעשיה ודיבוריה ומטיבה לכלכל את מעשיה. הראיון שהעניקה לגידי וייץ ב"הארץ" בעיצומה של ההתמודדות, לא היה בשום אופן פעולה בלתי מחושבת. שלי ידעה היטב שדבריה יעוררו סערה, היא ידעה שהם יהיו שנויים במחלוקת, היא ידעה שיריביה ינצלו את הדברים כדי לתקוף אותה, היא ידעה שצפויה לה מקלחת צוננין פוליטית ותקשורתית, היא ידעה שתאבד קולות בבחירות, אך אולי תקבל קולות אחרים תחתיהם. כן, היא גם ידעה שהראיון יהפוך אותה לבלתי קונצנזואלית בעליל במפלגתה ואף הסתכנה בכך שהדינאמיקה שיעורר הראיון יפגע בסיכוייה לנצח.

מדוע, אם כן, בחרה שלי להתראיין ולומר גלויות את הדברים? ומדוע בתגובה להתקפות עליה, חזרה על הדברים שוב ושוב ולא חזרה בה כמלוא הנימה? ראשית, כי אלו עמדותיה, זו האמת שלה, וכמנהיגה מן הראוי שלא תסתיר אותה. אולם לעיתוי היה גם שיקול פוליטי. שלי ידעה, שאם תצא מהארון האידיאולוגי ותאמר את הדברים אחרי ניצחונה, היא תואשם במחטף, בכך שהסתירה את עמדותיה טרם הבחירות כדי לזכות בקולות הבוחרים במפלגתה, וכעת היא עושה בקולות שימוש פסול. נקל לשער איך היו מסתערים עליה כל יריביה, השוחרים לטרפה, אילו הראיון היה מופיע שבוע אחרי ניצחונה.

שלי יחימוביץ' הציגה בראיון את תעודת הזהות הפוליטית שלה. עם תעודת הזהות הזאת פנתה לציבור המצביעים, על סמך תעודת הזהות הזאת היא ביקשה מנדט ציבורי ועל סמך תעודת הזהות הזאת קיבלה מנדט ציבורי. כשתאמר היום את הדברים, איש לא יוכל לטעון כלפיה שאינה מייצגת את רצון בוחריה. זה היה השיקול הפוליטי החכם והמנהיגותי שלה, וזה המנדט הציבורי שהיא קיבלה.

האמת היא שבדבריה בנושא ההתנחלות לא ביטאה שלי יחימוביץ' עמדה מדינית כלשהי, אלא עמדה חברתית ומוסרית, שהינה פועל יוצא של תפיסת עולמה החברתית הכוללת. אי אפשר לדבר ברצינות על סולידריות חברתית, על "אנחנו", ולהדיר מאות אלפי ישראלים, להחרים אותם, להסית נגדם. שלי יחימוביץ' לא ביטאה עמדה מדינית בזכות ההתנחלות ביהודה ושומרון, אלא עמדה חברתית נגד שיח השנאה כלפי ציבור המתנחלים. האמירה שלה שאין שחר לטענה שההתנחלויות הן הגורם לבעיות הכלכליות חברתיות ופתרון הבעיות עובר בפגיעה במתנחלים, אף היא אמירה חברתית ולא מדינית. בסך הכל שלי יחימוביץ' אמרה את האמת הידועה גם למסיתים נגד המתנחלים. בניגוד אליהם, היא מעוניינת להתמודד באמת עם בעיות החברה והכלכלה, ולכן אינה נותנת יד להסחת הדעת מהן אל עבר ה"אחר" שיש מי שאוהבים לשנוא.

ההתקפות עליה, נבעו מכך שפגעה בקודש הקודשים של ה"שמאל" המדיני – שנאת המתנחלים. ניצחונה הוא ניצחון על שיח השנאה הזה, ובכך היא תרמה תרומה גדולה לחברה הישראלית בעצם ניצחונה.

שני האירועים הללו יוצרים בקרבי תחושה אופטימית שהסולידריות החברתית מנצחת את השנאה. אין לי ספק שהשנאה תנסה להרים את ראשה, ועוד נשמע ממנה, אך מנחשול השנאה נותר בקושי קצף על פני המים.

* "שווים", BSH

המאפיין הייחודי של המעשה הציוני, הוא המושג "עוד דונם ועוד עז". כך נבנתה הארץ וכך הוקמה המדינה – לא בדקלרציה חד פעמית ולא בשליפת "קלף מנצח", אלא בבניה עקבית של מציאות חדשה. הגישה הקונסטרוקטיבית של הנהגת התנועה הציונית, היא שהבטיחה את הצלחתה הכבירה.

לא בכדי, הגורם הדומיננטי וההגמוני בהובלת הציונות ובהקמת המדינה הייתה תנועת העבודה הציונית. תנועת העבודה הייתה מופת של קונסטרוקטיביזם סוציאל דמוקרטי. הסוציאל דמוקרטיה היא היפוכו של הסוציאליזם הרבולוציונרי. המהפכות הקומוניסטיות הובילו לעריצות שהמיטה אסונות כבדים על האנושות, טבח של עשרות מיליוני בני אדם וסבל נורא של מיליארדים. לעומת זאת, הסוציאל דמוקרטיה הביאה להישגים כבירים לחברה האנושית, לחקיקה ששינתה מהקצה אל הקצה את זכויות האדם בכלל וזכויות העובד בפרט ושיצירתה החשובה ביותר היא מדינת הרווחה.

היפוכה של גישת "עוד דונם ועוד עז" היא גישת "הכל או לא כלום". זוהי גישה קיצונית, בלתי קונסטרוקטיבית וילדותית. מי שנוקט בשיטת "הכל או לא כלום", מהמר על הכל ולרוב נשאר בלא כלום.

המאבק החברתי של הקיץ האחרון, מבטא מזג סוציאל-דמוקרטי, באופי הבלתי אלים, המשתף והדמוקרטי שבו הוא התנהל ובכך שמנהיגיו השכילו לדחות כל ניסיון להסיטם מדרך זו, לדרכים אלימות ולגישה לעומתית ושונאת כלפי קבוצות אחרות בציבור הישראליות. בזכות המזג הזה, בזכות אופי המאבק הזה, מאות אלפי ישראלים נטלו במאבק חלק פעיל ומיליונים תמכו בו. בזכות התמיכה הזאת, השיגה המחאה הישגים אדירים, בהיפוך השיח הציבורי, בהעלאת רעיונות הצדק החברתי על ראש שמחתה של הציבוריות הישראלית, בשינוי בתודעת הציבור הישראלי ובתמורה בתפיסת אזרחי ישראל את מהות אזרחותם.

אולם בכך אין די. השלב הבא הוא השלב הקונסטרוקטיבי – היכולת לתרגם את המחאה לצעדים מעשיים של תיקון החברה הישראלית. וכאן נשאלת השאלה, האם בכוחה של הנהגת המאבק לעלות כיתה, ולהטות שכם לשינוי מעשי. האם זו תנועה של מחאה עקרה או של מאבק קונסטרוקטיבי. זה מבחנה הגדול של המחאה. אני מכנה את המבחן – מבחן טרכטנברג. טרכטנברג הוא החוליה המקשרת בין מאבק ציבורי לשינוי מעשי.

ההישג המעשי החשוב ביותר של המאבק החברתי הוא ועדת טרכטנברג. עצם מינויו של טרכטנברג היה צעד מפתיע ומבשר טוב. לפני שנים אחדות שמעתי הרצאה מקיפה של טרכטנברג בכנס שדרות לחברה, בה הציג את משנתו החברתית כלכלית, המהווה אלטרנטיבה למשנת השוק הפרוע המאפיין את מדינת ישראל בדור האחרון.

ואכן, טרכטנברג לא אכזב. בתוך 50 יום, הוועדה בראשותו ניסחה מסמך, המהווה תשתית לשינוי דרך בכלכלה ובחברה בישראל. אם בעשרות השנים האחרונות הכיוון היה הסתלקות המדינה מאחריותה לחברה וממחויבותה לאזרחיה – לרווחתם, לחינוכם, לבריאותם, ומדיניות מיסוי המחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים, מציעה ו' טרכטנברג דרך חלופית. על פי המלצות הוועדה, מדינת ישראל תחזור לקחת אחריות חברתית, בתקציבי עתק של 30 מיליארד ₪ בחמש שנים, שרובם יבואו מהיפוך שיטת המיסוי ואימוץ שיטת מיסוי פרוגרסיבית וצודקת, המבטאת סולידריות וצדק חברתי.

ההמלצות אינן מושלמות וטרכטנברג עצמו הודה בכך בגלוי. הן לוקות בחסר, נעדרים ממנה נושאים משמעותיים ביותר הראויים לתיקון, כמו הפער בין מרכז לפריפריה וכמו מאֵרת חברות כו"א ועובדי הקבלן. גם בנושאים שטופלו, כמו החינוך והשיכון, אין הן נותנות מענה הולם ומספק ואין הן בונות מדינת רווחה במלוא מובן המילה. אני גם שולל את עקרון היסוד של שמירה אדוקה על מסגרת התקציב, ומאמין שניתן היה להרחיבו באופן אחראי, מושכל ומדוד, לטובת החברה הישראלית.

יש לבקר את הוועדה על החסר בה ויש להציב חלופה שלמה יותר. אולם בראש ובראשונה יש לברך אותה על המהפך האדיר שהיא מציעה, שינוי כיוון שלא היה כדוגמתו בחברה הישראלית, ברוח הדרישה לצדק חברתי. אי אפשר לתקן כבמטה קסם לקויות של עשרות שנים ויש להיזהר מסיכון הנכסים החיוביים והחשובים שנוצרו באותה תקופה ויצרו מציאות כלכלית המאפשרת את השינוי הזה. יש להיזהר מגישת ה"הכל או לא כלום" השופכת את התינוק עם המים, ולראות בראש ובראשונה את ההזדמנות הגדולה שהמחאה יצרה באמצעות ו' טרכנברג לשינוי משמעותי בחברה הישראלית. שינוי משמעותי ניתן להשיג בשיטת ה"עוד דונם ועוד עז", וכאן מדובר בדונמים רבים מאוד.

שאלת השאלות היא האם המסקנות תיושמנה. ספק רב בלבי, כיוון שיישומן כרוך בהתמודדות עם הכוחות החזקים ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר בציבוריות הישראלית – מערכת הביטחון המתנגדת לקיצוצים בתקציבה והטייקונים, עשירי הדור, המתנגדים לפגיעה בהם באמצעות המיסוי והעמקת הרגולציה על התחרותיות. התלות של הפוליטיקאים בטייקונים, שהנם התורמים הגדולים של הפריימריס, היא סכנה ליכולת לממש את המסקנות. איום נוסף הוא הקושי של נתניהו לממש מדיניות המנוגדת לדרך בה הוא מאמין.

הדרך היחידה להבטיח את מימוש המסקנות, הוא מאבק ציבורי. אל לה לתנועת המחאה להתקפל, אלא לצאת לשלב הבא של המאבק. המאבק צריך להיות מאבק בעד טרכטנברג, בעד יישום המסקנות. כפי שהוועדה לא הייתה קמה ללא המאבק, כך המלצותיה לא תיושמנה ללא מאבק.

הבחירה של הנהגת המאבק לצאת למאבק נגד טרכטנברג במקום לצאת למאבק בעד טרכטנברג תמוהה, בלתי בוגרת, ומסוכנת. זוהי בחירה במחאה עקרה, במקום במאבק קונסטרוקטיבי לתיקון החברה הישראלית. 

* "ידיעות הקיבוץ", BSH