* במאמר שנתי שפרסמתי במספר במות בהן אני כותב, הכתרתי את דפני ליף כאשת השנה תשע"ב, כסמל למאבק החברתי שהיה האירוע המרכזי בשנה היוצאת. המאבק הזה שינה את השיח הציבורי, את תודעת האזרחות ואת סדר היום הציבורי. האם הוא יביא גם לתיקון כלכלי חברתי במדינה? זה מבחנה המרכזי של המחאה.
יש לי משאלה – שאיש השנה תשע"ב יהיה פרופ' מנואל טרכטנברג. למה דווקא הוא? כיוון שהוא החוליה המקשרת בין המחאה לתיקון. ההישג המעשי הגדול של המחאה הוא הקמת ו' טרכטנברג. אם המלצות הוועדה תאומצנה בידי הממשלה ותיושמנה, יהיה זה תיקון חברתי הלכה למעשה. ההמלצות אינן מושלמות. הן לוקות בחסר. אין בהן התייחסות של ממש לבעיות ולצרכים של הפריפריה, אין בהן התמודדות עם מארת חברות כו"א ועובדי הקבלן וגם בנושאים בהם טיפלה, התשובות אינן מלאות. טרכטנברג עצמו טוען כך. אולם איני מאמין שמישהו ממשתתפי המאבק פינטז בחלומותיו הרטובים ביותר, על תוספת של 30 מיליארד ₪ (!) לרווחה ולחינוך, שהמקור המרכזי להם הוא מס על בעלי ההכנסה הגבוהה. זה היפוך כיוון מהפרטה פרועה והעשרת העשירים על חשבון נסיגת המדינה מאחריותה לאזרחיה, לשיבת המדינה לאחריות החברתית תוך גביית מס הוגן, ראוי ופרוגרסיבי מן העשירים. בשתי מילים – צדק חברתי.
במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון רחב היקף עם טרכטנברג. יש לציין, שבעמוד השער של המגזין מופיעה תמונה של עדי אשכנזי עם הפניה לכתבה על הסקופ הגדול – היא אמא (וואו) ואיך באמצע הופעה נפלה לה החולצה ו-400 איש ראו לה את הציצי, ובין שאר ההפניות בשער לכתבות במגזין, אין הפניה לכתבה הזאת. איזו גישה עקומה של עורכי המוסף. אני דורש צדק תקשורתי! אולם הראיון עצמו מרתק. טרכנטברג הוא איש מרתק, העברית שלו עשירה וציורית ובראיון סיפר את סיפור חייו, את סיפור השתתפותו בהפגנות המחאה עד מינויו לתפקיד, את עבודת הוועדה ומסקנותיה ואת השקפת עולמו.
תנועת המחאה החברתית יכולה להיות גאה בהישגה הגדול – בלעדיה לא הייתה ממונה הוועדה. אך בלעדיה, ללא המשך הלחץ שלה, ספק רב האם מסקנותיה תיושמנה. מערכת הביטחון ובעיקר השכבות החזקות במשק, שצפויים להיפגע מיישום המסקנות, הם בעלי עוצמה אדירה, ויפעילו אותה במלואה כדי לסכל את יישום הדו"ח. לכן, מן הראוי היה שהמאבק החברתי יתמקד מעתה במאבק למען טרכטנברג. איזו איוולת ואיזו ילדותיות, שתנועת המחאה החליטה להיאבק... נגד טרכטנברג. זו גישה של "הכל או לא כלום", שבדרך כלל היא גישה של הימור, המשאירה את הנוקט בה בלא כלום.
בראיון, טרכטנברג אינו רוצה להגדיר את מסקנות הוועדה כגישה של מדינת רווחה, אך בפועל, זה הכיוון. כך הוא הגדיר את הדברים: "אני חושב שצדק חברתי מורכב משלושה רבדים: הראשון הוא שצריך שתהיה התאמה בין התרומה שלך לבין מה שאתה מקבל; הרובד השני זה שיהיו כללי משחק הוגנים בכל השלבים במחזור החיים, של שוויון הזדמנויות בהתחלה וכללי משחק הוגנים בהמשך, שלא יהיה מצב שאם אתה מקורב לצלחת את מקבל יותר; והדבר השלישי זה שהחברה תדע להחליק לפרט שבתוכה את מכות הגורל. הגורל מכה בנו לעתים בצורה אקראית: פתאום מישהו חולה, פתאום קורה משהו במשפחה. פעם המשפחה המורחבת הייתה עושה את זה. פעם שהשטעטל היה עושה את זה. היום המדינה צריכה לעשות את זה". קחו את נאומיו של נתניהו בעשור האחרון והשוו – היפוך במאה ושמונים מעלות. האם נתניהו יהיה האיש שיתקן את מה שהוא (ולא רק הוא ולא רק ממשלות הליכוד) קלקל, ויישם את התפיסה הזאת בדבר אחריות המדינה לחברה?
אני שותף לאכזבתו של טרכטנברג מתגובתם של מנהיגי המחאה החברתית לדו"ח, ושותף להגדרתו: "מהפכה זה נורא רומנטי ואני שבע מהפכות שהולידו רק כאוס וחוסר יציבות. אני תמיד העדפתי את המודל האנגלי של התפתחות דמוקרטית הדרגתית על פני מאות שנים, מאשר גיליוטינות כמו במהפכה הצרפתית". ולמה להרחיק עד אנגליה, אם המהפכה הציונית התממשה בדרך של "עוד דונם ועוד עז"?
הסכמתי מאוד עם מאמר של רותם שטרקמן ב"הארץ" שאף הוא מפציר בתנועת המחאה לתמוך במסקנות הוועדה ולהיאבק ליישומן. "כמובן, לא חייבים להגיד 'וואו' כמו שטרכטנברג רוצה, ואפשר למצוא נקודות שלילית בדו"ח שלו, אבל ההתנגדות המאסיבית היא אינטרסנטית. ועדת טרכטנברג קיבלה משימה כמעט בלתי אפשרית מבחינת הזמן והיקף הנושאים – ועמדה בה בהצלחה. היא דנה ברצינות בנושאים ולא התעלמה מבעיות קשות. מקסימום, היא טענה שבחלק מהעניינים דרוש טיפול יסודי יותר באופן נפרד, יש היגיון בזה. אומרים שחלק גדול מהפתרון טמון בזיהוי ובהסכמות לגבי הבעיות. טרכטנברג זיהה באופן מדויק את הבעיות בכלכלה ובחברה בישראל, והגיש דו"ח מרשים בגודלו ואיכותו. בכותרת, לקראת עיצובה של חברה ישראלית צודקת יותר, כותב טרכטנברג כי שורשי המחאה נובעים משלושה מקורות: המצוקה הכלכלית של משפחות עובדות צעירות בעלות השכלה וכישורי תעסוקה והחשש מהאופק שמחכה להן: תחושת האי צדק; והגדלת אי השוויון. מצד אחד שכבה של עשירים מופלגים שנהנים מריכוזיות יתר, מריבוי של מונופולים, מניצול אוצרות טבע, משכר מנהלים גבוה מדי וקרבה לצלחת. מצד שני השתתפות מועטה של רבים מדי בנטל המסים והשירות הצבאי. המקור השלישי של המחאה הוא הירידה של ההשקעה הציבורית וצמצום השירותים שמעניקה הממשלה לציבור בתחומים רבים כמו החינוך, הבריאות וכדומה. זה ניתוח חשוב שלא נעשה כאן אולי מעולם על ידי ועדה ממשלתית. וגם אם הוא לא היה מלווה בהמלצות לביצוע הייתה בו חשיבות. מה עוד שהוא יתקבל על ידי הממשלה. טרכטנברג שם את הכל על השולחן. זוהי נקודת מוצא מצוינת. מכאן אפשר להמשיך את המאבק. אז למה גם מנהיגי המחאה מתנגדים? אולי בגלל רמת הציפיות הגבוהה, אולי בגלל הצורך שלהם לשמר את המחאה ואת מנהיגותם. זה בסדר, אבל הם צריכים להבין שהבעיות של ישראל מורכבות ולא ניתן לטפל בהן בשניה. שינויים מבניים לוקחים זמן. ... המחאה הביאה רוח חדשה של הקשבה, ושל קבלת האחר. מותר גם למנהיגים ולפרופסורים שמקיפים אותם להקשיב לאחרים, גם אם מדובר בנציגים של הממשל. הרי לפני שקראו את 300 עמודי הדו"ח, הם כבר הודיעו שהם מתנגדים. אחריות היא גם אחת התכונות הנדרשות ממנהיגות. אחריות לביטחון מדינת ישראל ולשמירה על קופתה. ... הצעקה של הקיץ נשמעה מצוין, והיא עושה את שלה. כדאי להמשיך לעמוד על המשמר, אבל לא חייבים להמשיך לצעוק בכל הכוח. דו"ח טרכטנברג אינו קובר את המחאה אלא מגדיר מחדש כמה היא הייתה מוצלחת". אני מסכים בכל לבי עם הדברים.
על אף אכזבתי מתגובות מנהיגי תנועת המחאה על דו"ח טרכטנברג, אני עדיין מלא התפעלות והתפעמות מהמאבק, מכך שהעלה את הסוגיה החברתית על סדר היום ואת הדרישה לצדק חברתי לכזאת שאי אפשר להתעלם ממנה. אך איני מסכים רק עם המסרים של המאבק, אלא מעריך מאוד את הדרך הנאותה שבה הוא מתנהל (למעט מעידות קלות, כולל האולטימאטום שהוצג השבוע לראש הממשלה). אני מעריך את אופיו הדמוקרטי והבלתי אלים, את העובדה שהטרמפיסטים נוסח אלדד יניב שניסו לרכוב עליו נופנפו אחר כבוד, את העובדה שמנהיגי המאבק מקפידים שלא ליפול למלכודת ההגדרות המיושנות של "ימין" ו"שמאל" (שבדרך כלל מתארות בכלל את עמדות האנשים בנושא המדיני) ובעיקר את העובדה שהמאבק לא נסחף אחרי רוח ההסתה נגד המתנחלים והחרדים, למרות הנסיונות של רבים ורעים להסיטה (ולהסיתה) לשם.
הדברים הללו באו לידי ביטוי במאמרה של סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה, ב"הארץ" – "שנה חדשה, חברה חדשה". סתיו תיארה את הלחצים והלעג של מי שמנסים לדחוף אותם לסוג אחר של מאבק: "בעצרת הגדולה בכיכר המדינה – היכל שמלות היוקרה – לא נסדקה זגוגית אחת. הם לא מסכנים. מסכנים אמיתיים פועלים באלימות. כמו בכיכר תחריר, כמו בלוב. מצוקה אמיתית לא תסתפק בצעדות. מה פתאום 'העם דורש צדק חברתי'? – רוצים בית! תהיו קשים, פקדו עלינו, שירפו צמיגים! חסלו את הבנקים! מוטטו מגדלי עסקים! הפכו את המדינה!" שפיר תיארה את הקהילה שנוצרה במאהלים, שחיברה את "המפונקים", אנשי מעמד הביניים יחד עם מחוסרי הדיור והעניים, שעד לאותה מחאה לא היה ביניהם כל חיבור. היא תיארה אסיפה שעסקה במה יקרה כשיבואו לפנות את מחוסרי הדיור שנשארו באוהלים. "'אל תפלו למלכודות שלהם', צעק גבר רחב כתפיים באפוד צבאי קרוע. 'הם רוצים דם. הם רוצים לראות אותנו הולכים מכות, ברבריים. כמו כלבים. אל תתנו להם את זה. זה לא אנחנו'. מחיאות כפיים סוערות. 'הם יכולים לפנות את האוהלים', אמר כשהוא רועד מזעם, 'אבל הם לא ייקחו לנו את הרוח'. חלפו כמעט שלושה חודשים מאז שהתחלנו, וברור שהמחאה הזאת חזקה דווקא משום שהיא לא משתמשת בכוח הזרוע, אלא ביכולת לשנות את רוחה של מדינה שלמה מבלי לשלוף סכין או ללחוץ על הדק. השימוש באלימות והפחדה שייך לעולם הישן, שאותו אנחנו מבקשים להחליף". וברמז הן לטרמפיסטים המנסים להטות את המאבק לאג'נדות הפוליטיות שלהם, והן למבקריהם עם תיאוריות הקונספירציה על היותם כלי בשירות אג'נדה אחרת, כותבת שפיר: "לא נהיה שמאלנים, ימנים, מזרחים, אשכנזים, יהודים, ערבים, חרדים או חילונים. בשנה החדשה נהיה בני אדם, מגוונים, אך בעלי צרכים דומים: קורת גג. שירותי בריאות מערכת חינוך שוויונית. רווחה".
במאמר ב"הארץ", התייחסה ד"ר עינת רמון, רבה קונסרבטיבית וחוקרת משנתו של א"ד גורדון, מאבות תנועת העבודה, לניסיון לרכוב על גל המחאה כדי לזרוע שנאה כלפי המתנחלים והחרדים. עינת רמון יוצאת נגד המגמה הנפסדת והמכוערת הזאת, באמצעות דרכו הערכית והמוסרית של גורדון. במאמרה "מה גורדון היה אומר" שיבצה ציטוטים רבים של גורדון. וכך היא כותבת, בין השאר: "גורדון הזהיר מפני מה שכינה 'ההיפנוזה הציבורית', ההיסחפות הבלתי מבוקרת אחרי דעת הקהל. ותוך כדי ביקורת על רוחות העולם החדש הפנה את תשומת הלב לכך ש'בכוח האידיאל של האהבה לכל אדם', כלומר – האוניברסליזם לגווניו – 'נולדת בלב נושאי האידיאל שנאה ארסית כזאת לכל מי שאינו עומד במחיצתם, שאין דוגמתה אפילו בקרב עובדי האלילים היותר פראים. וכן בדרך כזאת נעשה לאפשר, כי בכוח האידיאל של חירות, שוויון, אחווה תיברא הגיליוטינה, וכן הלאה והלאה. וגם בקרב התנועות והזרמים הסוציאליים אתה מוצא דבר זה או מעין זה'. פה נחוצה, מסכם גורדון, הפעלה הדדית, 'לא מלחמת דעות, שאין בכוחה להוליד פה חיוב, או בכל אופן אין היא עיקר, כי אם עבודה משותפת תמה, נאמנה ליצירת חיינו הלאומים ולתחיית רוחנו הלאומית'... עינת רמון מסיימת בשאלה: האם יש בדברים אלה של א"ד גורדון אפשרות להעיר ולעורר את אווירת חודש הסליחות גם בנו, הציבור האקדמי –הליברלי?".
גם בראיון עם טרכטנברג, מציקה לו שוב ושוב המראיינת, אמירה לם, עם שאלת המתנחלים והחרדים. אולם מאחר וטרכטנברג מחפש פתרונות אמת, הוא מסרב להיכנע לדמגוגיה הזולה הזאת. בלשונו העדינה והמאופקת הוא מבהיר: "המחאה דרשה תוצאות ולא צדקנות".
* העובדה שהנושא המרכזי השבוע היה דו"ח טרכטנברג היא עוד הוכחה לכך שתיאוריית "הצונאמי המדיני" התבררה כפרכה חסרת שחר. השבוע האחרון של ספטמבר עבר, ו"ספטמבר" לא בא. בשבוע שעבר חיפשתי ב"מעריב" את מאמרו של בן כספית, מראשי זורעי הפאניקה, לראות כיצד יתפתל בהסבריו איך זה שאין קרע עם ארה"ב, שישראל אינה מדינה מצורעת ואינה מבודדת. אך הנ"ל בלע את מקלדתו ולא פירסם מאמר. השבוע הוא חזר, וכך הוא הסביר את טעותו והטעייתו: " נתניהו ניצח בנקודות. בינתיים. נכון לעכשיו, הצונאמי המדיני של אהוד ברק התברר כטפטוף סתווי קל. אחרי ספטמבר מגיע אוקטובר. החיים נמשכים. הספינה שטה. התזמורת מנגנת על הסיפון. שנה חדשה באה עלינו לטובה. נעבור גם אותה. כנראה". אכן, הקופירייט על הביטוי "הצונאמי המדיני" הוא של ברק. אך בן כספית שוכח להזכיר מה הוא כתב כל השנה.
מאחר ואין הוא יכול לטעון שההפחדות התממשו, אך אין לו היושרה להודות בטעותו, בורח כספית לסוגה האהובה עליו, "בדיון פוליטי". הוא כותב סיפור, תחת הכותרת "הנאום שלא היה", שבו הוא מתאר את הנאום שנתניהו לא נאם בראשית כהונתו, ושאילו נאם אותו, מצבנו היה טוב לאין ערוך, היה ממש מצוין. הנאום שהכניס כספית לפיו של ראש הממשלה – ממשלה משותפת עם "קדימה" ומפלגת העבודה, כש"ישראל ביתנו" היא שותף זוטר בה, הוא נאום הסכמה לנסיגה לקווי 67'. ובהמשך הוא מתאר את מסע הניצחון של נתניהו, בעקבות הנאום, במדינות ערב ואת המגעים עם סעודיה ומי לא. כספית עצמו מודה שהפלשתינאים היו דוחים זאת. "האם היה פורץ שלום? כנראה שלא. האם היינו צריכים לפנות התנחלויות או שטחים? כנראה שלא. אבל נתניהו היה נהנה היום ממעמד בינלאומי חסר תקדים עבורו".
כספית אוהב מאוד את סוגת הבדיון הפוליטי. אני חייב לציין, שקשה מאוד למצוא הבדל בין רשימות הסוגה הזאת, לרשימות הדוקומנטריות שהוא כותב, מלבד הגילוי הנאות, שבמקרה הראשון מדובר ב"מעשיה בדיונית לחג".
ובאשר לברק ולצונאמי – הנה האתנחתא הקומית של עיתוני החג. בראיון מקיף עם אהוד ברק ב"סופשבוע" של "מעריב", כותבים מזל מועלם ואחיקם משה דוד, את ההלצה הבאה: "הוא [ברק] חזה בדיוק רב את ה'צונאמי' המדיני". הלו? איפה הייתם בשבועיים האחרונים?
וכך, על פי המשפט הזה ניתן להבין שהמראיינים לא אתגרו את ברק בשאלות קשות, בלשון המעטה. אם היה עליי לתת כותרת לראיון (שכותרתו – "כיפת ברק") הייתי בוחר בכותרת "איפה השקע?" זאת, כיוון שברק מצטייר בראיונות כמי שאינו מצליח לחבר בין שקע לתקע. הוא מנתח בשום שכל כמה ממופעי המציאות המורכבת שבה אנו חיים, ואז הוא מציג תובנות ופתרונות תלושים לחלוטין מהניתוחים שלו עצמו. ברק מיטיב לנתח את הקורה בתורכיה ובמצרים, ומסביר ש"אנחנו לא יכולים לשנות את הכיוון שתורכיה החליטה לבחור בו ואנחנו לא יכולים לשנות את ההתרחשויות במצרים" ומכאן הוא קופץ לתובנה ש"הסיכוי להסדר עם העולם הערבי וצמצום מסע הדה לגיטימציה נגדנו תלויים בחידוש התהליך המדיני עם הפלשתינאים". שוב ושוב הוא חוזר על הצורך בחידוש התהליך. משום מה, הוא שוכח להזכיר שהממשלה שבה הוא חבר בכיר, רודפת כבר שנתיים וחצי אחרי הפלשתינאים בתחינה שישובו לשולחן המו"מ, ואף קיבלה החלטה חסרת תקדים לעצור במשך 10 חודשים את הבניה ביו"ש, והפלשתינאים מסרבים. אז על מי הוא מלין ועל מה? יתר על כן, הוא נמנע מלנסות לנתח את הסיבה לסירובם. הם ראו בקמפיין הדה-לגיטימציה גל שדרך רכיבה עליו יצליחו לכפות על ישראל הסדר כפוי, שבו לא ידרשו, כמו במו"מ, להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית, להסכים לסוף הסכסוך ולהצהיר על העדר תביעות נוספות מישראל. בהסכם שלום יהיה עליהם לוותר על טענת "זכות" השיבה, ולכך הם מסרבים. לכן הם דחו את הצעתו מרחיקת הלכת של אולמרט. ומי מכיר זאת כמו ברק, הראשון ששבר את הקונסנזוס הלאומי בישראל והציע נסיגה לקווי 67' (עם חילופי שטחים), נסיגה מהבקעה וחלוקת ירושלים, וקיבל בתגובה את מתקפת הטרור הנוראה ביותר בתולדות הסכסוך.
אחרי שברק מסביר שהמאבק התורכי בישראל נובע ממניעים תורכיים שאינם תלויים בנו, הוא שוב עושה פליק-פלאק וחוזר לשטות של ההתנצלות. האם ההתנצלות, שהוא כה ממעיט בערכה ובמשמעותה לנו ("אנחנו נמשיך לעצור ספינות ונמשיך להפעיל כוח אם יסרבו לעצור אבל אנחנו מביעים צער על ההרוגים. מה קרה? לא קרה שום דבר"), כל כך משמעותית לתורכיה עד כדי כך שהייתה משנה את האסטרטגיה שלה, שאותה הוא ניתח היטב? וכדי להצדיק את תמיכתו בהתנצלות הוא מספר את הסיפור הבא: "לפני ארבע שנים נמצאו שני מכלי דלק חיצוניים באיזה שדה בתורכיה. היו עליהם אותיות בעברית, והתורכים טענו שמטוסים שלנו טסו מעל השטח שלהם ודרשו התנצלות. אחרי התייעצות טלפונית של 20 שניות ביני ובין אולמרט, התנצלנו. מה קרה? הכבוד שלנו נשבר?" איזו דוגמה אינפנטילית. הרי השוואה אמיתית בין המקרים, הייתה למקרה שבו שני מיכלים תורכיים היו נמצאים בשדה בישראל, ועל כך ישראל הייתה מתנצלת בפני תורכיה. וגם כך הדוגמה אינה מושלמת, כיוון שסביר להניח שאותם מיכלים לא היו תוצאה של פעילות תוקפנית של ישראל נגד תורכיה. אהוד, איפה השקע?
ברק נשאל על דבריו של מאיר דגן, אודות החשש שעם פרישתו ופרישת אשכנזי ודיסקין אין מי שיעצור את נתניהו וברק מהרפתקה אפשרית באיראן, והשיב על כך: "ההתבטאות לא ראויה והיא לא ראויה לתגובה". דומני שזאת התגובה הראויה גם להתבטאויות זהות (ובלתי ראויות) של ברק, בראיון, כלפי יעלון וליברמן.
מי שמינה את ברק לרמטכ"ל, משה ארנס, פרסם ב"הארץ" מאמר שכותרתו ממצה את "ספטמבר" – "הצונאמי שלא היה". הנה ציטוט מייצג מן המאמר: "הפעם, השמאל הישראלי לא אהב את נאום אובמה. הוא מן הסתם גם התאכזב לגלות שישראל אינה מבודדת לגמרי כפי שטען, וכי לא כל העולם נגדה. מי יודע אם מיקרונזיה המיתולוגית תומכת בעמדת ישראל? מה שאנחנו כן יודעים שהוא שסיוון הרפר, ראש ממשלת קנדה, שאינה מדינת עולם שלישי, הוא תומך איתן של ישראל. וגם דונלד טוס, ראש ממשלת פולין, שלא רק שאינה מדינת עולם שלישי אלא היא גם הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, אינה מוכנה לתמוך באימוץ 'קווי 67'' כבסיס למשא ומתן ישראלי-פלשתינאי. והרשימה אינה נעצרת כאן. יתכן שמיקרונזיה היא זאת שסוגרת את רשימת המדינות המסרבות לחבור אל הגוש המוסלמי באו"ם בנושא הזה. ולכן כל מי שניבא שצונאמי יכה בישראל – שיקום". אל דאגה, הוא לא יקום.
* אני אוהב מאוד את מאיר שלו כסופר, אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, שקראתי בהנאה רבה את כל ספריו, למבוגרים ולילדים, וליקקתי את האצבעות. עם זאת, מאיר שלו העיתונאי מרתיח את דמי בידי שבוע בשבוע בטורו ב"ידיעות אחרונות" ובעיקר ממפלי השנאה למתנחלים, השוצפים קוצפים ממנו. הפעם, שמחתי להסכים עם מאמרו, בו ביקר בחריפות את נתניהו על שנאם בעצרת האו"ם באנגלית ולא בעברית, להבדיל מאבו מאזן שנאם בערבית. "מדוע נאם מחמוד עבאס בערבית? והתשובה פשוטה: למחמוד עבאס יש מה שלבנימין נתניהו אין: הכרה בערכו ובערך מורשתו. יושרה פנימית, כבוד עצמי אמיתי". אז אני לא הייתי מרחיק לכת כמוהו בניתוח הסיבה לתופעה, אך גם אני מצפה מראש ממשלת ישראל, המכיר בערכו ובערך מורשתו, לשאת בעברית את נאומיו בעצרת האו"ם.
* יוסי שריד תמיד היה רחוק מעמדותיי הפוליטיות, אך תמיד הערכתי אותו מאוד. שריד הוא גדול הנואמים בתולדות הכנסת, אחרי מנחם בגין. אני מעריץ את שליטתו הווירטואוזית בשפה העברית, את לשונו העשירה והמדויקת. אני מעריך את כושר הניתוח שלו. ותמיד הערכתי את העובדה, שאת עמדותיו היוניות הקיצוניות, הוא מרסן בגישה של אחריות ביטחונית, פרי ישיבתו הממושכת בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובוועדותיה החשאיות ביותר.
אולם ככל ששריד מתרחק מן החיים הפרלמנטריים, משהו מתעמעם בו ומתקלקל. התרחקותו מן הנושא הביטחוני הסיר את האיזונים והבלמים והוא הולך ומקצין, עד אימוץ הטרמינולוגיה של השמאל הרדיקאלי. את הסרקאזם השנון הוא החליף בציניות בוטה. והגרוע מכל, הוא הולך ומצטייר, במאמריו ב"הארץ", כאיש מר, ממורמר ונירגן. ואם בעבר הוא ידע לעדן את הנרקיסיזם המאפיין אותו באירוניה עצמית, היום הנרקיסיזם הולך וגדל ואילו את האירוניה מחליפה צדקנות מעצבנת.
מידי שנה, בוחר שריד את איש השנה שלו – דמות מופת מן השנה שעברה. את מי הוא בחר השנה? את השחקן רמי ברוך. וזאת למה? לא בגלל הישגיו האמנותיים, אלא כיוון שהלה הכפיף את אמנותו לפוליטיקה של השנאה, והחרים את אולם התרבות של קריית ארבע. מידי תשעה באב נוהג יוסי שריד לכתוב מאמר בשבח השנאה, בטענו שהשנאה שלו אינה שנאת חינם, אלא שנאה שמושאיה קנו אותה במחיר מלא. אוח, איך האיש הזה יודע לשנוא. איש רע.
* בראיון ל"סופשבוע" של "מעריב" נוגע מבקר המדינה לינדנשטראוס בפרשיות רבות שעל סדר היום הציבורי, שבדיקתן בתהליך הבשלה, כמו בדיקת השריפה בכרמל, אירועי המשט, פרשת הרפז, מינוי גלנט, פרשיות אולמרט ועוד. אותי הטרידה במיוחד הערה צדדית, אודות בדיקתו את פרשת ההרס השיטתי של ממצאים ארכיאולוגיים בהר הבית בידי הוואקפ המוסלמי – התנקשות נוראה בתרבות ובמדע, מתוך זדון; ניסיון למחוק את העובדות ההיסטוריות אודות הקשר של העם היהודי להר הבית. במקום להרעיש עולמות, מסתבר שממצאי חקירתו הושתקו. "לינדנשטראוס סיים את כתיבת הדו"ח אולם זה, באופן חריג מאוד, נאסר לפרסום בעקבות חיסיון שהטילה עליו ועדת משנה של הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, בנימוק של מניעת פגיעה בביטחון המדינה ושמירה על יחסי החוץ שלה... לינדנשטראוס: "הייתה פה הצטברות של עובדות שהתקבלו ושחייבו תיקון דחוף. אפילו חצי העמוד שפרסמנו היה בוויכוח. גם את זה לא רצו שנפרסם. כל הגורמים, בעיקר משטרת ישראל, היו בדעה שהפרסום הדו"ח עלול להלהיט את הרוחות". מעבר למשמעות החמורה בכך שמושאי הביקורת משתמשים לרעה בכוחם כדי למנוע את פרסום הביקורת עליהם, יש כאן ביטוי מובהק של מדינה המאבדת את ריבונותה, ופוחדת אפילו מפרסום דו"ח ביקורת על אי אכיפת החוק, מתוך חשש מפני פורעי החוק. ולזה יקרא "מדינת חוק"... הנושא נמצא בדיון בבית המשפט העליון, ואני מקווה מאוד שבית המשפט יחייב את פרסום עיקרי הדו"ח.
* ועוד ב"סופשבוע" – אני ממליץ על ראיון מעניין עם קובי הרוש, שהיה נהגו של שרון במשך 15 שנים.
* הכתבה המרכזית במוסף "הארץ" עוסקת באחת הפרשיות החמורות ביותר בתולדות המדינה – פרשת השב"כ / קו 300. בכתבה חשיפה של פרוטוקולים גנוזים של הפרשה, ותיעוד ראשוני של המפגשים החשאיים בין בכירי השב"כ לבכירי המערכת המשפטית, ובראשם היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר. פרסום הפרוטוקולים התאפשר בעקבות עתירה לבג"ץ של כותב הכתבה גידי וויץ ושותפיו לעריכת סרט דוקומנטרי בנדון בערוץ 10.
האמת היא, שאין בכתבה גילויים חדשים המשנים את התמונה הידועה זה מכבר על פרטי הפרשה. עם זאת, חשוב לשוב ולהזכיר את הפרשה ולהתריע מפני השפל אליו עלולים להגיע שירותים חשאיים, שבמקרה זה נהגו כמעט כמו ארגון פשע. הכתבה מעלה על נס, בצדק, את שלושת המורדים שהביאו לחשיפת הפרשה ולניקוי האורוות, מאחר והמשך תפקוד השב"כ בראשות השותפים למעל, תוך שהם נתונים לסחיטה אפשרית מצד כל שותף אפשרי וכל תפקודם מושפע מכך, היא סכנה אמיתית לביטחון המדינה.
כזכור, מדובר בפרשת זיוף וטיוח, בדיית ראיות ושתילת נציג שב"כ כסוס טרויאני בוועדת חקירה, שבדקה את חיסולם של מחבלים שהשתלטו על אוטובוס בקו 300, צולמו כשהם עומדים על רגליהם בירידתם מן האוטובוס, ולאחר מכן נמסר שהם נהרגו בהשתלטות על האוטובוס.
הכתבה מבליטה את הגיבוי שניתן לראשי השב"כ מראשי הממשלה שמיר ופרס. עם זאת, ראוי היה שוייץ ידגיש בצורה ברורה יותר את העובדה שהוועדות שחקרו את העניין, דחו את טענתו של ראש השב"כ אברהם שלום שהוא פעל "ברשות וסמכות" של ראש הממשלה, וקיבלו את הכחשתו הנמרצת של יצחק שמיר. הכתבה משאירה את הסוגיה הזאת פתוחה.
* המלצות השף -
א. הסיפור "אבא" מאת עמוס עוז, במוסף התרבות והספרות של "הארץ". הסיפור עוסק בנער, בן עדות המזרח, מסורתי, שאמו נפטרה, אביו מאושפז ודודו שטיפל בו חלה. הוא נשלח בידי רשויות הרווחה לקיבוץ. היה זה בשנות החמישים. הסיפור מתאר ברגישות רבה את הקרע של הנער בין העולם של בית אביו לעולם של הקיבוץ, ואת היחס המתנשא של הקיבוץ כלפי הנער, אף שהוא מתואר כמי שעולה על חבריו הן מבחינה מוסרית והן מבחינה אינטלקטואלית. הוא עצמו מודע ליתרונו עליהם, ואף על פי כן קיימת בו התשוקה להיות כמותם, ובעיקר לפתיחות שלהם לבנות המין השני, אך ידיעה מפוכחת שלעולם לא יתקבל באמת.
ב. ראיון ב"גלריה" של "הארץ" עם הסופרת היהודיה האמריקאית בל קאופמן, נכדתו של שלום עליכם, במלאת לה מאה – והיא בשיא כוחה, מלאת מרץ, טמפרמנט, הומור ותכניות עבודה.
* אסיים בהמלצה חמה על הטור של בן דרור ימיני ב"מעריב". במאמרו "דוגרי? ארץ נהדרת" הוא מציג נתונים סטטיסטיים המוכיחים שבמדדים רבים מאוד ישראל היא אחת המדינות המוצלחות, המתקדמות והמובילות בעולם, והיא מקום שכדאי מאוד לחיות בו. צודק לחלוטין, ואין כתבה מתאימה מזאת לגיליון ראש השנה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
