* במשך חודשים ארוכים הכינה אותנו התקשורת לצונאמי המדיני ביטחוני העומד להתרגש עלינו – ספטמבר השחור, שבו המדיניות ההרסנית של ממשלת "ביברמן" תהפוך את ישראל למדינה מצורעת, שהעולם כולו יתאחד נגדנו ויוקיע אותנו, שהבידוד המדיני הנורא אליו קלעה אותנו הממשלה הסרבנית יתפרץ במלוא עוזו ושהקרע הקשה בינינו לבין ארה"ב, ובעיקר בין ראש הממשלה לנשיא אובמה, יעבור את נקודת האל-חזור כקרע שאינו ניתן לאיחוי.
המציאות שונה במקצת. לא צונאמי, לא הוריקן, לא טייפון, גם לא צונאמון. מה שקרה הוא כשלון ניסיונם של הפלשתינאים להמיר מו"מ לשלום בהסדר כפוי על ישראל. ארה"ב התייצבה חד משמעית נגד היוזמה, אובמה התייצב לצד ישראל באופן מובהק, הווטו האמריקאי מובטח, אך כנראה שכלל לא יהיה בו צורך, כיוון שהסיכוי שהפלשתינאים ישיגו רוב במועצת הביטחון נראה קלוש למדיי. נכון, בעצרת האו"ם יש לערבים רוב אוטומטי, אך העולם החופשי שולל את הניסיון הנואל של הפלשתינאים.
הסתערתי על עיתוני סופשבוע בסקרנות רבה – איך יגיבו העיתונאים שהכינו אותנו לצונאמי הנורא, על הכישלון החרוץ של תחזיותיהם. האם בימי אלול אלה, ערב עשרת ימי תשובה, נמצא איזה שביב של תשובה, של חרטה, של התנצלות? לא, זאת דרישה מוגזמת. לצפות להכאה על חטא, ל"אשמנו, בגדנו, עווינו, תעתענו"? נסחפתי. אבל ל"טעינו", אפשר לצפות? או, טוב יותר, "טעיתי"? עמוס בציפיות התחלתי לעלעל בין דפי העיתונים.
בראש ובראשונה מיהרתי לקרוא את הטור של בן כספית. לאורך השנה האחרונה, בנחישות של רוטוויילר, בממוקדות של טיל טומהוק, בעקשנות של פרד, מחק כספית בקוצר רוח את הימים מטבלת הייאוש לקראת בואו של יום הדין הגדול – "ספטמבר". טור אחר טור, לאורך שנה, זרע בן כספית פאניקה בכתבות היסטריות, עמוסות סימני קריאה, במשפטים קצרים וקיצוניים, צבועים בשחור ולבן, בביקורת קטלנית מהולה בבוז עמוק לראש הממשלה הממיט עלינו את אסון ספטמבר. מה הוא יכתוב השבוע? האם נזכה לקרוא מילה קטנה – "טעיתי"? או אולי - "הגזמתי"?
אופס. אין בן כספית. אין טור השבוע. דווקא השבוע. מקרה? מן הסתם האיש בחופשה. ואילו תחזיותיו התממשו, גם אז הטור שלו היה בחופשה?
חרשתי את כל הטורים בכל העיתונים. חבל"ז. איש מהכותבים לא הכה על חטא, איש לא הודה בטעות. מוגזם לדרוש צדק תקשורתי?
אבל משהו צריך לכתוב, בכל זאת. מה כותבים? מגמדים את גודל ההישג המדיני. שלום ירושלמי, "מעריב", מצא דרך להתמודד עם ההישג המדיני של ישראל, וכינה אותו "ספין של נתניהו". "נתניהו הצליח לעשות ספין עולמי. מערכת הכוחות באו"ם לא השתנתה. היה ברור לכולם כי לפלשתינאים אין רוב במועצת הביטחון למדינה עצמאית, ואם הם ישיגו רוב, תטיל ארצות הברית וטו. כולם יודעים גם כי רוב מוחלט מהמדינות בעולם מתנגדות למדיניות הישראלית. האנשים של נתניהו ושל שר הביטחון ברק הצליחו לעורר את הרושם שהם הפכו כאן עולמות. ביום ראשון ינחת נתניהו בארץ כמו גיבור". הבנתם? מישהו דיבר כאן על צונאמי? הרי מאז ומתמיד "היה ברור לכולם". ובסך הכל יש כאן ספין של נתניהו, לקחת קרדיט על מה ש"היה ברור לכולם". ו"מה שברור לכולם", כלומר כשלון היוזמה הפלשתינאית, הוא כלום, הוא לא חשוב, הוא שטויות. מה שחשוב הוא ש"כולם יודעים גם כי רוב מוחלט מהמדינות בעולם מתנגדות למדיניות הישראלית". כלומר, אל תתלהבו. אמנם ישראל הצליחה לגייס את יוון, קפריסין, צרפת ומדינות נוספות והפכה את המשט החדש לנפיחה שבקושי השאירה ריח רע. אמנם היוזמה הפלשתינאית להסדר כפוי נחלה כישלון חרוץ. אמנם ארה"ב תומכת בישראל בהתלהבות חסרת תקדים. אבל אל ניתן לעובדות לקלקל את תחזיותינו המוקדמות. הרי "העולם כולו נגדנו", ואנחנו לא ניתן למציאות לערער את איתנות האקסיומה הזאת. גם ברק רביד ונטשה מוזגוביה כתבו ב"הארץ" ש"זה יותר משבוע מפמפמים נתניהו ואנשיו את הספין של המאבק המדיני המוצלח שמנהלת ישראל לסיכול ההצבעה במועצת הביטחון". והם הוסיפו "לשם מה היה כל הבילד-אפ? נתניהו ואנשיו ידעו שלא צפויה הצבעה במועצת הביטחון, בוודאי לא בסוף השבוע הקרוב. לשכת ראש הממשלה ציירה תמונה שלפיה נתניהו יוצא לסכל כ"ט בנובמבר פלשתינאי. כאילו מדובר בגמר כוכב נולד". הרי עד לפני שבוע קראנו שנתניהו יודע היטב מדוע הוא פוחד לנסוע לעצרת האו"ם, ומעדיף להסתתר מאחורי פרס... כעת, הם לועגים, "האנטי קליימקס שצפוי בסוף השבוע יאפשר לנתניהו להכריז 'ניצחתי'. הוא יעשה זאת במוצאי שבת או בערב הגיבוש לחברי הקואליציה".
זו הנימה גם בטור של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", הטורחת להזכיר לנו את המציאות: "הסירוב של נתניהו הוא שהביא את ישראל למצב של אחד נגד 192 מדינות. ואם בקשת הפלסטינים תתקבל במועצת הביטחון, נהיה אחד נגד 193". מדהים! ראשית, הרי ברור שהבקשה לא תתקבל, כי במקרה הגרוע ביותר הבקשה תיפול בווטו אמריקאי. שנית, איפה היא רואה 1:192? אם השאלה שעל סדר היום היא הקמתה של מדינה פלשתינאית לצד ישראל, המצב הוא 193 נגד אפס, שהרי ראש הממשלה בנאומו באו"ם דיבר באופן חד משמעי בעד הקמתה של מדינה פלשתינאית. אולם מה שעומד על הפרק הוא ניסיון להסדר כפוי, כזה שישחרר את הפלשתינאים מהכורח להסיר את הסיבה האחת והיחידה לסכסוך – סירובם להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י, הצורך להסכים לשלום עם מדינת ישראל, הצורך להצהיר על סוף הסכסוך, להכריז על העדר תביעות נוספות, לוותר על טענת "זכות" השיבה. הניסיון להסדר כפוי נחל כישלון חרוץ.
ואיך קיבלו נחום ברנע ושמעון שיפר את התמוטטות תיאוריית הצונאמי, בטור שלהם ב"ידיעות אחרונות"? "כאשר אריאל שרון הגיע לעצרת האו"ם בעיצומה של ההתנתקות, התחננו עשרות ראשי מדינות, גם מדינות מוסלמיות, לפגוש אותו, ואם לא לפגוש, לפחות להצטלם. החדר שהוקצה לו בקומת הקרקע היה העמוס ביותר בבניין; פמליות מוקפות בגדודי מאבטחים נכנסו ויצאו; עיתונאים מכל העולם צבאו על הדלתות. היה חשמל באוויר, ואופוריה גדולה. עשרות שנים ספגה כאן ישראל רק גינויים, חרפות וגידופים. פתאום הפכה ליקירת הבניין. הביקור של בנימין נתניהו באו"ם השבוע נשא אופי שונה לגמרי. ראשי מדינות לא עמדו בתור לפגוש אותו. האוויר היה דחוס ועבש, כמו תמיד במסדרונות האינסופיים של בניין האו"ם".
הנה, כך נראית מניפולציה עיתונאית. העובדות נכונות, אך לא רלוונטיות. ניתן היה לצפות מברנע ושיפר להשוות את תחזיותיהם הקודרות למציאות שטפחה על פניהם. לא ולא. הם העדיפו השוואה אחרת - בין ביקורו של שרון באו"ם לאחר ההתנתקות לבין ביקורו של נתניהו השבוע. כך, יוכלו לעמעם את כישלון נבואות הזעם שהם היו חלק מהם, תוך הצגת ההישג הישראלי ככישלון, בלי לכתוב עובדות לא נכונות.
המסר שלהם היה שקוף – למרות ההישג, ישראל מבודדת. כדי להיחלץ מהבידוד, עליה לנקוט בצעדים מן הסוג של תכנית ההתנתקות. דבר אחד הם שכחו להזכיר – שתכנית ההתנתקות לא הייתה הצלחה גדולה כל כך. שתוצאת התכנית הייתה הפיכת השטח ממנו נסוגה ישראל וממנו עקרה את יישוביה לבסיס לירי טילים על אזרחי ישראל, שאויבי ישראל המשיכו להציג את עזה כ"כבושה", שברגע שישראל חדלה להבליג ויצאה להגן על אזרחיה במבצע "עופרת יצוקה" האהדה הגדולה התחלפה בעלילת גולדסטון ובמשט. כך שתשואות וחיבוקים בטווח הקצר, אינם בהכרח מעידים על תבונה מדינית ארוכת טווח.
ומי שהלעג לנתניהו הוא אצלם טבע שני, תמיד ימצאו את הדרך לבטא את לעגם. כך, למשל, אסף גפן: "אבל מה שלא יקרה – ולא יקרה! – בהמשך ניפוח הראשים באו"ם, סוגיה אחת כבר הוכרעה בסיבוב הנוכחי: מקומו של בנימין נתניהו בהיסטוריה. אחרי שבשנתיים האחרונות היה מי שניסה לזלזל בעומק חזונו של ראש הממשלה הישראלי, השבוע התברר סופית שמדובר במנהיג חד-פעמי שיישמר לו פודיום של כבוד בדפי ההיסטוריה. אם הרצל היה חוזה המדינה, ובן גוריון הוא מייסד מדינת היהודים, נתניהו ראוי ללא ספק לתואר 'המעכב בחצי שעה לפחות של ההצעה להעביר ממועצת הביטחון לעצרת הכללית של האו"ם את ההצבעה על שדרוג זמני של מעמד המשקיפה החלקית של המדינה הפלשתינאית'. ואם זה לא הישג היסטורי, אל תקראו לי בנציון נתניהו". מעבר ללעג לנתניהו, מעניין לראות את המזעור של חשיבות המהלכים באו"ם, מצד מי שעד לפני שבוע תיארו את אותם מהלכים כמעט כבריאת העולם מחדש.
מי שלא היה שותף להיסטריה המלאכותית לקראת ספטמבר, היה בן דרור ימיני. בן דרור היטיב לנתח את המציאות בחודשים האחרונים וגם בטור שלו השבוע. הוא תיאר את האופן שבו נבנתה ההיסטריה לאורך חודשים, ואת האופן בו התנדפה השבוע, לאחר שהתנפצה אל מול המציאות. "הכל היה מוכן להצגה הגדולה של ספטמבר. הייאוש היה צריך להיות הרבה יותר מוחשי. וזה לא באמת קרה. הייאוש נבע בין השאר משום הפלשתינאים היו אמורים לממש את הניצחון שלהם על ישראל בזירה הבינלאומית, אלא שמשהו השתבש". בן דרור מזכיר לקוראים, שאין כל חידוש ברעיון המדינה הפלשתינאית, שהרי ההצעה הזאת מונחת על השולחן מאז המלצות ועדת פיל ב-1937. גם באו"ם ההצעה הזאת אינה חדשה – האו"ם כבר החליט על כך בכ"ט בנובמבר 1947. גם הרעיון של מדינה פלשתינאית בקווי 67' אינו חדש – שתי ממשלות ישראליות, של ברק ושל אולמרט, הציעו זאת לפלשתינאים על מגש של כסף. המשותף לכל המקרים הללו, הוא הסירוב הפלשתינאי לקבל את ההצעה, כיוון שהיא הייתה כרוכה במחיר אותו סירבו לשלם – הסכמה עם קיומה של מדינה יהודית בא"י. הסירוב הזה הוא הרעיון העומד מאחורי יוזמת אבו מאזן להסדר כפוי. היוזמה הזאת נבלמה, ובן דרור בעקיצה כלפי בעלי נבואות הזעם מזכיר שכנראה "באמת יכול להיות שלא כל העולם נגדנו". בהקשר זה הוא גם מזכיר את כישלונה החרוץ של ועידת דרבן השלישית, שנערכה השבוע, הניסיון לשחזר את הוועידה האנטישמית והגזענית שבה נפתח לפני עשר שנים קמפיין הדה-לגיטימציה והדמוניזציה למדינת ישראל. העולם החופשי החרים את הוועידה והיא לא הותירה רושם אלא "הפכה לכישלון גמור ... רוב מדינות העולם החופשי הצביעו ברגליים. שאיראן וסעודיה, עם 'ארגוני זכויות אדם', ישחקו לבדם".
אבל גם מבן דרור ימיני ציפיתי להודאה בטעות. הוא היה בין העיתונאים שהציגו את המחאה החברתית כקונספירציה של השמאל הרדיקאלי לקראת ספטמבר, החודש שבו המחאה תהפוך למחאה מדינית בתמיכה במדינה הפלשתינאית. היום ברור שלא היה לכך שחר. ההיפך הוא הנכון, ראשי המחאה ממתינים בקוצר רוח לכך שהמטרד של "ספטמבר" יחלוף והעניין החברתי יחזור לראש סדר היום. מעיתונאי הגון כבן דרור ימיני הייתי מצפה להודאה בטעותו. ומה כתב על כך קלמן ליבסקינד, מי שיותר מכל אחד אחר פמפם את התזה הקונספירטיבית אודות המחאה? קלמן, אפעס, נעדר היום משורות "מעריב". כנראה שהוא יצא עם בן כספית לחופשה משותפת.
הדמות המרכזית בדרמה המדינית של השבוע היא הנשיא אובמה, שעמד בראש החץ לבלימת היוזמה הפלשתינאית להסדר כפוי במזה"ת, ומי שנשא נאום היסטורי באו"ם, נאום הראוי למנהיג העולם החופשי. אובמה הפתיע, לנוכח מדיניותו הפייסנית כלפי העולם המוסלמי והערבי בראשית כהונתו.
נאומו של אובמה היה מפגן פרו ישראלי רב עוצמה. ניתן היה לצפות שיעורר שמחה וגאווה בישראל (ומן הסתם הוא עורר שמחה וגאווה בקרב אזרחי ישראל). אבל בתקשורת הישראלית הוא התקבל בחמיצות ובקרירות, במקרה הטוב.
מראשית השבוע, עוד טרם הנאום, התגייס גדעון לוי להפצת שנאה כלפי אובמה. אין זה מפתיע, הרי מאז ומתמיד כל מה שמריח קרבה למדינת ישראל מעורר בו סלידה ותעוב. בראשית ימי שלטונו של אובמה, תלה בו לוי תקוות. הוא כתב באותם ימים מאמר תחת הכותרת: "אנא, בכוח", בו הפציר בנשיא האמריקאי לפעול בכוח נגד מדינת ישראל. והנה, משתוחלתו נכזבה, הוא יצא בפשקווילים רוויי שנאה כלפי אובמה, מעל דפי "הארץ". ובאותם פשקווילים גם השד הגזעני יצא מבקבוקו, כאשר הביע את תסכולו מכך שהנשיא השחור אינו נוהג כמצופה ממנו. הרי מי זה הכושי הזה שימרה את פיו של גדעון לוי.
אך נעזוב את לוי. גם עיתונאים נורמטיביים הגיבו בחמיצות על נאום אובמה. הבון טון הוא לומר שאובמה נאנס להביע עמדות המנוגדות לעקרונותיו מטעמים אלקטוראליים. בקריקטורה של ערן וולקובסקי ב"הארץ" נראה ביבי הילד יושב על ברכי אובמה, ואומר לו: "חברים?" פניו של אובמה מכורכמות ומביעות שאט נפש. ניתן לראות בעליל על פניו המיוסרות, שהרטוריקה הפרו ישראלית שלו היא תחת אונס. איור של יזהר שקדי ב"הארץ" מציג את אובמה מאחור, כשעל ראשו כיפה לבנה עליה הלוגו של הליכוד, חותמת כשר למהדרין, והכותרת "הנשיא היהודי הראשון 2012". רוצה לומר – מה שמדריך את אובמה הוא בחירות 2012, וכדי לזכות בהם הוא נהיה יהודי, ליכודניק, עם חותמת בד"ץ.
הקריקטורה הזאת היא מתועבת. מאז ומתמיד, נהגו אנטישמים להציג את יריביהם הפוליטיים כנושאי דם יהודי. ולכל הפחות, כמי שמונעים מהכוח היהודי או הציוני השולט בעולם. למה אובמה תומך בישראל? כי הוא נשלט בידי האלקטורט היהודי.
צרור דוגמיות: "אובמה הניף דגל לבן ... נאומו היה הודאה בכישלון ... על רקע ההתקפות של מועמדים רפובליקאים לנשיאות על מדיניותו כלפי ישראל וירידת הרייטינג שלו בקהילה היהודית, אותת אובמה שלא ייתן לנושא הישראלי-הפלשתינאי לחבל בסיכוייו להיבחר שנית. הפוליטיקה הפנימית השליטה מדיניות של 'אפס בעיות עם ביבי'" (דביר ומוזגוביה, "הארץ"). "אובמה לא היה משנה טעמו המר כלפי ישראל, אילולא היו הסקרים חובטים בו באכזריות... התמיכה של הרחוב היהודי באובמה הידרדרה גם היא ללא הכר" (ירושלמי, "מעריב"). "כן, אין ספק שהזינוב של הרפובליקנים בנשיא, וטענם התוקפנית שהוא נטש את ישראל, חידדו את המסרים של אובמה בנאומו. אובמה היה צריך להשתיק אחת ולתמיד את הטענה שהוא איננו מחויב דיו לישראל" (נדב איל, "מעריב")."כולם יודעים מדוע כלה נכנסת לחופתה וכולם יודעים מדוע הנשיא מחזר עכשיו אחר ראש ממשלת ישראל: עוד 13 חודש יתקיימו הבחירות לנשיאות. המרוץ צמוד, והקול היהודי עשוי להכריע במדינות מפתח כמו פלורידה ופנסילבניה. התבוסה של המועמד הדמוקרטי לקונגרס במחוז התשיעי בניו יורק הייתה תזכורת מכאיבה למידת הפגיעות של הנשיא. הרושם כרגע הוא שכולם בורחים ממנו – אפילו היהודים" (ברנע ושיפר, "ידיעות אחרונות"). "הנאום מעיד יותר על המצב של אובמה מאשר על המצב שלנו" (סימה קדמון, "ידיעות אחרונות"). ועוד ועוד.
הקומיקאי גרושו מרקס אמר שלעולם לא יצטרף למועדון המוכן לקבל לשורותיו אדם כמוהו. וכך, אנחנו מחפשים תירוצים מן הגורן ומן היקב, כדי להסביר איך זה קרה, שנשיא ארה"ב נאם בעד ישראל. הרי לא יכול להיות שאין תכך כלשהו מאחורי עובדה זו. אין זה, כי אם השליטה של היהודים הציונים על המערכת הפוליטית בארה"ב.
אך גם אמירה זו מעניינת. הרי בין נבואות הזעם לקראת "ספטמבר" שמענו את הלעג על האמונה האנכרוניסטית בקול היהודי, והרי גם היהודים נואשו מאיתנו ונטשו את ישראל לנוכח מדיניותה הסרבנית וכו'. אז מה קרה?
אולי סיבות אחרות גרמו לנאום אובמה? למשל, אולי הוא נוכח שמדיניותו הפייסנית כפי הערבים פגעה במעמדה הבינלאומי של ארה"ב והגיע למסקנה שראוי לאמץ דרך חדשה? ואולי הוא התאכזב מסרבנותו של אבו מאזן לנהל עם ישראל מו"מ לשלום, גם אחרי כל המחוות הישראליות, כולל הקפאת הבניה בהתנחלויות? אגב, ההקפאה הייתה יוזמה של אובמה, ויתכן שהעובדה שהשיגה תוצאות הפוכות, הביאה אותו לשינוי כיוון.
גם בנושא הזה בן דרור ימיני חריג בהצגת העובדות לאשורן: "בשבועות האחרונים היה ניסיון מצד הקהילה הבינלאומית, זו שאמורה להיות נגדנו, להגיע לפשרה בעניין ההכרזה על מדינה פלשתינאית. גם שרת החוץ של האיחוד האירופי, גם חברי הקוורטט, גם הממשל האמריקאי - כולם ניסו לפייס את אבו מאזן, להעלות הצעות פשרה. ושם דבר לא הלך. לראשונה זה שנתיים אבו מאזן ונתניהו החליפו תפקידים. נתניהו אמר כן לכל הצעה. אבו מאזן אמר לא לכל הצעה. ... וזה ההסבר העיקרי, גם אם לא היחיד, לנאום החיובי של אובמה. הפעם הוא כעס על אבו מאזן".
מעניין היה לראות, איך אובמה, נסיך החלומות של רבים בעיתונות הישראלית, איבד את יוקרתו וזוהרו ביום שבו תמך בישראל. "נאום שמום" הכתיר שמואל רוזנר את מאמרו ב"מעריב", בו לעג לכושרו הרטורי של אובמה ולנאומיו המשמימים. "מי שנבחר רק לפני שלוש שנים בזכות כוחו הרטורי המהפנט, בזכות יכולתו למשוך עשרות אלפי מאזינים לאיצטדיונים נרגשים, איבד את מגע הקסם". ואם כבר "בלהעליב" הוא ציין שבוש היה נואם טוב יותר, שזה בערך כמו המפרגנים לשלי יחימוביץ' על כך שנכנסה ל"נעלי גולדה".
הגדיר היטב את התופעה ישראל הראל, במאמרו "הנביא שהכזיב" ב"הארץ": "פסגת אכזבתם היא מנאומו של 'נשיא חסר אונים' ו'חסר מעוף' שעד שלשום היה בעיניהם נביא תקיף, בעל מעוף וחזון. והנה, אותו ברק אובמה, ששופרותיהם הריעו כשהבטיח ש'בשנה הבאה יכול להיות לנו הסכם שיוביל לחברה חדשה באו"ם', היה, בנאום פרו ישראלי פושר אחד, לאדם ש'עלול לסלול את הדרך להתקוממות אזורית'! אך זו דרכם של ישראלים אלה: במקום להודות לו על שהפעם התייצב, הגם שבאופן מסויג, לצד מדינתם, באה התגובה הסרקסטית: 'ילד טוב ירושלים'. שהרי 'הקול והכסף היהודים נותנים את הטון'. ולא פרשן ערבי או אנטישמי מאירופה, כתב זאת. נאום עם מעוף, מתברר, הוא מעמד שבו ישראל מושבת על ספסל הנאשמים העולמי, כפי שייחלו זורעי הפאניקה, והנשיא האמריקאי קורא נגדה כתב אישום. אך כשהוא פונה לישראלים, ולא פחות מכך לפלשתינאים, בדברי כיבושין, גואה התסכול: 'מצבנו מעולם לא היה כל כך עלוב'. באמת".
* ניצחונה של שלי יחימוביץ' בפריימריס לראשות מפלגת העבודה הוא אירוע בעל משמעות היסטורית. שלי מחזירה את תנועת העבודה למפלגת העבודה ואת מפלגת העבודה לתנועת העבודה. היא נושאת בנחישות ובעקביות מסר סוציאל דמוקרטי של תחיית מדינת הרווחה, ושל ערכי הסולידריות החברתית, הצדק החברתי וה"אנחנו". היא מבטאת שינוי משמעותי בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית – העברת כובד המשקל של סדר היום הציבורי, מהנושא הביטחוני מדיני לנושא החברתי כלכלי. היא מייצגת פוליטיקה חדשה בשמאל הישראלי, המתנער משיח השנאה כלפי המתנחלים, ובורח מהתמודדות עם מדווי החברה הישראלית בטענה שבכל אשם "אֵקִיבּוּש". והיא גם נושאת בשורה של סיכוי לכך שקרוב היום בו נוכל לברך, בשעה טובה, "שפטרנו", על המוטציה האופורטוניסטית הנקראת "קדימה".
המסר בעיתוני סופשבוע מתמקד בעיקר במה שצפוי לה במפלגתה. ממש חבל, שהמשמעות ההיסטורית נבלעת בסכנה שיריביה של יחימוביץ' לא יכבדו את הכרעת הבוחר. אולם, מה לעשות, במקרה זה הפרשנים צודקים. היטיב לדייק בניסוחו יוסי ורטר, "הארץ": "בעשור החולף מפלגת העבודה הייתה לסלע האדום הפוליטי למנהיגיה: איש ממנה חי עוד לא חזר. יותר מכל מסגרת פוליטית במדינה, העבודה היא גוף שמאכל את מנהיגיו. השלט שצריך לקבל את פניה של יחימוביץ' בבית המפלגה הוא: 'ברוכים הבאים לגיהנום'." כה חבל. אולם בדבר אחד טועים הפרשנים. הם מצביעים רק על האיום של פרץ, אולם מציגים את הרצוג כמי שעשוי להיות הגורם המפשר והמאחד. הו, כמה שהם טועים. הרצוג, לא פחות מפרץ, בונה מחנה ולא לשם שמים. הוא לא השלים עם הפסדו, ומוצאי הסיבוב הראשון היו בעבורו יריית הפתיחה להתמודדות הבאה, שבה הוא רואה יום נקם ושילם. שלי יחימוביץ' תידרש לעמוד במבחנים מנהיגותיים קשים ביותר, וספק אם תצליח, ולא בשל חוסר כישרון או חוסר מנהיגות. להיפך. זה לא היא, זה הם. יש לקוות שהתמיכה העממית הרחבה לה היא זוכה, תהיה חזקה יותר מהפוליטיקה הפנימית המכוערת. החלטתה לפתוח במפקד המוני, היא תגובה פוליטית חכמה – ככל שיצטרף למפלגת העבודה ציבור חופשי גדול יותר, כך יתקשו מחנות פרץ והרצוג להכשיל את שלי יחימוביץ' ולערער את מנהיגותה.
* ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מופיעות כתבות תדמית מתקתקות עד קבס, על גבי אשכנזי. צילומים דמויי פוטין, של אשכנזי השרירן מדווש על אופניו ודג בידיו כרישים בטיול הגדול של החייל המשוחרר. חבריו ומשפחתו, אפילו אמו של אשכנזי, מגויסים לכתבות התדמית, על האיש ועל העוול הנורא שנעשה לו.
הכתבות מתארות את האהדה האדירה לאשכנזי, את מחיאות הכפיים באירוע פומבי, את הישראלים המגיבים בהתלהבות כשהם פוגשים אותו בטיוליו בחו"ל. המסר ברור. כל הטענות נגדו, אינן אלא ביטוי לקנאה ופחד מפני הפופולאריות שלו.
ובכל זאת, הרי אי אפשר להתעלם מ-1,500 המסרונים שהחליפו ביניהם רונית אשכנזי ובועז הרפז. כך מתמודדים הקמפיינרים עם הפרשה: "רונית שולחת להרפז מסרון מתי הוא פנוי לדבר על אחד התורמים שהביא לעמותת 'אמץ לוחם' שבה היא פעילה, והוא אומר מועד, והיא אומרת שלא מתאים, ושולחים עוד מסרונים עד שמתאמים, 'והנה עשרה מסרונים על כלום" ... אוקיי. נשארו עוד 1,490, מה התירוץ הבא? "אני כן יכול לנסות להסביר את הצד של רונית. הבנתי שהוא העביר מידעים על מה שקורה בלשכה של שר הביטחון, ויתכן שהיא רצתה לשאוב ממנו עוד מידע כדי להגן על בעלה. בינינו, 1,500 מסרונים בחצי שנה זה לא ממש הרבה. הממוצע של הילדים שלי זה 400-500 מסרונים בחודש ...". ומסר נוסף – החברים הקרובים של אשכנזי, בזה אחר זה, מעידים על כך שמעולם לא שמעו על הרפז. כך גם אמו של אשכנזי: "אני הרבה אצלם, ואף פעם לא פגשתי אותו או שמעתי את שמו בבית של גבי". חבר אחר: "בחיים לא פגשתי אותו, ואני נמצא אצל גבי המון. גם לא שמעתי את שמו". ועוד חבר: "את שמו לא שמעתי מעולם, לא אצלם בבית ולא אצלנו בניו יורק". ועוד אחד: "אני מכיר את גבי שנים רבות, ומעולם לא שמעתי את השם בועז הרפז. מעולם הוא לא נכנס למיליֶה של החברים – ארוחות ערב, פגישות בבתי קפה או משחקי כדורגל. אף פעם לא ראינו אותו".
משפט המחץ של כתבות התדמית המתוזמרות הללו: "פוגעים בחבר שלנו, והוא אוסר עלינו להגיב". יש להם חוש הומור, לחבר'ה של גבי.
* משרד הקליטה יצא בקמפיין נפלא להחזרת יורדים לארץ. המסר האולטימטיבי של היורדים, הוא שהם נשארו ישראלים לכל דבר, שרק חיים בחו"ל. המסר של הקמפיין מתמודד עם הטענה הזאת. בתשדירים מרגשים עד דמעות, נאמר ליורדים שהם אולי נשארים ישראלים, אבל הילדים שלהם?
קמפיין כזה הוא ממש לא פוליטיקלי קורקט, ומקומו לא יכירנו בסביבה הפוסט-ציונית ש"הארץ" מנסה ליצור כאן. הנה, פנינים מתוך ביקורת הטלוויזיה של "הארץ", מאת מורן שריר: "פרסומות נגד התבוללות בערוץ 2 ומי הפסיכופת המשיחי שהסכים לשים כסף על מטרה כזאת רדיקאלית? מדינת ישראל? אוקיי, עכשיו זה הגיוני. לא תקין בשום קנה מידה אבל לפחות הגיוני. ... במקום לנסות לעצור את ההידרדרות המשוגעת של המדינה הזאת לאבדון, בוחר משרד הקליטה להתסיס את ההורים ולפרוט על נימי הרגש הכי עדינים שלהם. הדרך של ישראל להילחם בבריחת אזרחיה היא שידול ההורים להפעיל על הילדים רגשות אשם. אם ההורים ישתמשו במניירות פאסיב–אגרסיב בשיחות סקייפ, אולי הילדים ישתכנעו שטוב לחיות פה. זה פאתטי ... אסטרטגיית הפוילעשטיק מעידה על חוסר האונים של המדינה, אבל זו לא הבעיה המרכזית של הקמפיין הזה. הצרה היא המסר הגזעני שעובר כמובן מאליו דרך הסרטון. תשכנעו אותה לחזור ארצה! קוראת המדינה להוריה של דפנה, היא עוד תתחתן עם הגוי הזה! הגוי רוצה לבצע בבת שלכם מעשה מגונה ביום הזיכרון המקודש... המדינה רוצה לשמור על בנותיה טהורות. תנעלו אותן בבית, יש הרבה גויים רעבים שם בחוץ".
כמובן, איך לא? מילת הקסם האולטימטיבית – "גזענות". מורן, שכחת את ההתנחלויות ואת "אקיבוש".
* המלצת השף – ראיון עומק מרתק ב"גלריה" של "הארץ" עם חנה מרון, השחקנית הדגולה בת ה-88, שהשבוע זכתה בפרס שחקנית מצטיינת על תפקידה בהצגה "אורזי המזוודות" ונכנסה לספר השיאים של גינס כשחקנית שמופיעה יותר מכל אחד אחר על הבמות – 83 שנים (!) מאז גיל 5. מרגש ומחממם את הלב לקרוא על אדם בן 88 הרעב לתפקידים נוספים על הבמה. היא מגדירה את עצמה "פועלת במה".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
