הבלוג של אורי הייטנר

שלי יחימוביץ' היא המועמדת הראויה והמתאימה לראשות מפלגת העבודה. יש לכך סיבות רבות – אישיותה, עמדותיה, נחישותה, אמינותה, ניקיון כפיה, נאמנותה לדרך. אבל יש סיבה נוספת – עמיר פרץ.

עמיר פרץ הוא סיבה טובה לתמוך בשלי יחימוביץ' לאו דווקא בשל מפקדי הארגזים, העדפת  תיק הביטחון על תיק חברתי, תפקודו במלחמת לבנון, והמשקפת הסגורה. לא. עמיר פרץ הוא סיבה טובה לתמוך בשלי יחימוביץ' בשל הקמפיין שהוא מוביל נגדה לקראת הסיבוב השני של הפריימריס במפלגת העבודה.

עצם אופי הקמפיין השלילי, הלעומתי והמכוער, מעיד עליו יותר מאשר על יעד ההתקפות. קצה נפשו של הציבור מפוליטיקה כזאת.

אך הבעיה המרכזית היא במסרים, ובמה שהם מעידים על הפוליטיקה של פרץ. קמפיין "ביבי מחכה לשלי", המציג את שלי כמעין שליחה של נתניהו בתוך מפלגת העבודה כל כך מגוחך שחבל לשחוק את המקלדת לצורך הפרכתו. אני רוצה להתייחס לשני טיעונים שכביכול מאוששים את הטענה הזאת – מה ניתן ללמוד מהם על הפוליטיקה של פרץ.

טיעון אחד, הוא ששלי יחימוביץ' תמכה בממשלה בהצבעות האי אמון בכנסת. מכאן, שהיא בעצם ליכודניקית מוסווית וכו'. האמת היא ששלי יחימוביץ' נהגה כמתבקש ממנה כחברת כנסת המכבדת הכרעות דמוקרטיות, גם כשהן בניגוד לדעתה.

בוועידת מפלגת העבודה התנהל דיון בין עמדות לגיטימיות על סוגיה פוליטית לגיטימית – הצטרפות לממשלה. שלי יחימוביץ' התנגדה להצטרפות. לדעתי, אגב, היא טעתה, אך זו הייתה עמדתה. עמדתה נדחתה.

מה האפשרויות הלגיטימיות העומדות בפני ח"כ שעמדתו לא התקבלה? אפשרות א' – לכבד את הכרעת הרוב ולהצטרף לממשלה. אפשרות ב' – לכבד את ההחלטה, ולנהוג על פיה, כח"כ של הסיעה וכחבר בקואליציה, אך בלי להצטרף לממשלה. אפשרות ג' – לומר שאינו יכול מצפונית לממש את החלטת הרוב, ולהתפטר מן הכנסת. 

שלוש הדרכים הללו דמוקרטיות ולגיטימיות. אבישי ברוורמן נהג על פי אפשרות א', דרך לגיטימית לחלוטין. שלי יחימוביץ' נהגה על פי אפשרות ב', תוך ויתור על התפקיד האטרקטיבי של שרת התמ"ת. הצטערתי על החלטתה זו, כיוון שחשבתי שעליה לתרום למדינה כשרה, אך אני מעריך מאוד את נכונותה לוותר על שררה למען העיקרון, תוך שמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים. כחברת סיעה קואליציונית, על פי החלטות המוסדות הנבחרים הדמוקרטיים של מפלגתה, היא מחויבת להצביע נגד הצעות אי אמון בכנסת. אין כל מקום לביקורת על כך.

לצד שלוש הדרכים הלגיטימית, יש גם דרך אנטי דמוקרטית ובלתי לגיטימית, שמשמעותה – אנרכיה. כך נהגו עמיר פרץ וחבריו, שלא כיבדו את החלטות מוסדות מפלגתם, אך דבקו בכיסאותיהם ולא התפטרו מן הכנסת. כך אי אפשר לקיים מפלגה, כך אי אפשר לנהל מדינה.

האם עמיר פרץ מתכוון לרמוז שלא יכבד את החלטות מפלגתו אם לא יבחר? האם זה כרטיס הביקור שלו בהתמודדותו על ראשות מפלגת העבודה?

הטיעון השני בעייתי עוד יותר – שלי יחימוביץ' שיתפה פעולה עם ח"כים מן הליכוד בחקיקה בכנסת. מדובר בחוקים סוציאליים, המגנים על זכויות העובדים ומחזקים את החברה בישראל. במקום להודות לה על תרומתה והישגיה, מבקרים אותה על כך שפעלה בדרך הפרלמנטרית היחידה שאפשרה את ההישגים הללו – השגת רוב.

על פי פרץ, מוטב היה שחוקים טובים לא יתקבלו, ובלבד שלא יתקבלו בתמיכת היריב. מוטב למנוע טובה מאזרחי ישראל למען טובת המפלגה. זו הגישה הבולשביקית, על פיה ככל שיהיה רע יותר במדינה, יהיה טוב יותר למפלגה.

האם זה כרטיס הביקור של עמיר פרץ בהתמודדותו על ראשות מפלגת העבודה?

די בשני כרטיסי ביקור אלה, כדי להוכיח שהאיש אינו ראוי.

בעת ההפגנה למען צדק חברתי שנערכה בקצרין, הסבה עיתונאית שסיקרה את האירוע, את תשומת לבי ל"עודף" החיוכים בקהל. "קצת שמח בשביל הפגנה, לא?" 

האמת? יש בזה משהו. בהפגנות בתקופת המאבק על הגולן זה נראה קצת אחרת. מה הסיבה לכך? יש מי שיראו בכך מחאה מזויפת. למשל, "מחאת סושי", או משהו כזה.

אבל אני מנתח זאת אחרת לגמרי. אני בוחן את עצמי. בהפגנות בתקופת המאבק על הגולן, המקום הנפשי שלי היה של מי, שגרזן מונף על צווארו, והוא עושה מאמץ אחרון למנוע את רוע הגזירה. בהפגנות המחאה החברתית, המקום הנפשי שלי, הוא של נטילת חלק במהלך גדול המשנה את פני החברה. למרות שבתקופת המאבק תמיד הייתי אופטימי והאמנתי שננצח, החרב כל הזמן ריחפה מעליי והזעם פעפע. במאבק הנוכחי, נקודת המוצא היא מציאות שלילית, אך התחושה היא שעצם המאבק ועוצמתו הם הם השינוי, והשאלה היא רק מה יהיה גודל השינוי. התחושה שלי, וכנראה גם של שותפים רבים אחרים, הוא שמה שהיה לא יהיה עוד. 

"מה שהיה". למה אני מתכוון? קוראי הטור הזה בכל שנותיו, מכירים את ביקורתי החריפה על המציאות החברתית בישראל. על קריסת מדינת הרווחה, על כך שהפערים הסוציואקונומיים בישראל הם הגדולים ביותר בעולם החופשי, על כך שפערי השכר בישראל הם הגבוהים ביותר במדינות המתקדמות, על עובדי הקבלן וחברות כוח האדם היוצרים כאן עבדות, על הפרטת השירותים הציבוריים, על הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה, על הלנת השכר ברשויות המקומיות, על הפער ההולך ומתרחב בין מרכז לפריפריה, על הקשר המושחת בין הון, שלטון ועיתון.

כל ההוגים הציוניים, החל בהרצל וכל ממשיכיו - בוודאי אבות תנועת העבודה אך גם זאב ז'בוטינסקי, גם הוגי הציונות הדתית ואף אבות הציונות הכללית, חלמו על הקמת חברת מופת יהודית בא"י. כל אחד בדרכו, כל אחד ודגשיו, אולם המשותף לכולם, הוא שלא הסתפקו בהקמת מדינה, בפתרון פיסי למצוקה הביטחונית של היהודים ובעצם שיבת העם היהודי לארצו, אלא האמינו שמדינה יהודית חייבת להתבסס על אדנים של צדק ומוסר. בעצם הקמתה של חברה חדשה בארץ חדשה – יש מאין, ראו הזדמנות ליצור ישות אחרת, צודקת, שתהווה מופת לכל העמים.

במגילת העצמאות הובטח שמדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". פירוש הדבר, הוא ש"מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", אינה רק "מדינת היהודים", אלא היא מדינה המחויבת למורשת הצדק והמוסר היהודי, ל"פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך" (ישעיהו נח ו-ח).

מדינה יהודית היא מדינה המחויבת למורשת הרמב"ם: "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שֶמַךְ, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר: והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך".

בימים הקשים של מלחמת העצמאות, כשהעם נלחם על עצם קיומו הפיסי, פשוטו כמשמעו, מלחמה שבה איבדנו אחוז מהיישוב היהודי (בסדר גודל של ימינו – מדובר במספר אסטרונומי של 70,000 איש!) – לא היה כמעט נאום של בן גוריון שעסק רק בביטחון, ולא ביטא מחויבות לצדק חברתי, שלא דיבר על כך שאנו מקימים מדינת מופת, שתהיה מדינת סגולה ואור לגויים. הוא ראה בכך טעם המצדיק את הסבל והקורבן, לא פחות מאשר עצם הקמתה של ריבונות יהודית, שלוש שנים אחרי השואה.

מדינת ישראל היא מדינה שאדריכלה וראש ממשלתה הראשון חתום על האמירה הזאת: "'ואהבת לרעתך כמוך' זה יותר ממצוות החוק. התורה היהודית לא הסתפקה בכך – לא די בהימנעות מפגיעה בזכויות הזולת. יחסי אדם צריכים להיות בנויים על שותפות גורל, על עזרה הדדית, על זיקת גומלין, על חבֵרוּת של שווים, על אהבת הבריות. רק על יסוד הצו 'ואהבת לרעך כמוך' תיכון מדינת ישראל הנאמנה ליעוד האנושי הגדול של היהדות".

ומה היה חזונו החברתי של זאב ז'בוטינסקי? "כל אדם, שהוא רוצה בכך, מחמת איזו סיבה שהיא, מקבל מן המדינה מינימום מסוים של הצטרכויותיו – מינימום, שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסוימת ובתקופה מסוימת של התרבות הטכנית. הצרכים האלמנטאריים כוללים חמישה דברים: אוכל, דירה, בגדים, האפשרות לחנך את הילדים והאפשרות להתרפא במקרה של מחלה. בעברית ניתן לסמן דבר זה בקיצור: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא... בידי המדינה צריכה להיות תמיד האפשרות לספק את חמש המ"מין לכל אותם האזרחים שידרשו אותן. מאין תיטול אותן המדינה? התשובה על כך היא החוק השני שלי: המדינה תיטול אותן בכוח מן האומה ממש, כמו שהיא נוטלת כיום מסים אחרים ומכרחת בני אדם צעירים לעבוד בצבא... המדינה תטיל בכל שנה על האזרחים מידה מתאמת של מסים, או תפקיע מספר מתאים של בתי חרושת פרטיים ותגייס בשביל השירות הסוציאלי מספר מתאים של צעירים".

משהו השתבש. בעשורים האחרונים, כל הממשלות, אלו שהונהגו בידי מי שהתיימרו להיות תלמידי בן גוריון ואלו שהונהגו בידי מי שהתיימרו להיות תלמידי ז'בוטינסקי, הובילו את המדינה לכיוונים אחרים לגמרי. אלה ואלה שחקו עד דק את מדינת הרווחה הישראלית, הפנו עורף למחויבות המדינה לרווחת אזרחיה וביססו את המדינה על השוק החופשי הפרוע, על דרוויניזם חברתי שבו החזק מתחזק על חשבון החלש שנחלש, שבו קומץ משפחות ריכזו בידיהן את מרבית הכלכלה הישראלית, שבו מעמד הביניים נשחק, שבו משפחות ששני ההורים עובדים אינן מצליחות להתפרנס בכבוד.

במשך שנים, לא היה בישראל ויכוח בנושא הכלכלי חברתי. המערכת הפוליטית נחלקה על סוגיות חוץ וביטחון, ובמידה מסוימת על סוגיות דת ומדינה. החלוקה בין ימין ושמאל התבססה על העמדות בסוגיית הגבולות, השטחים וההתנחלויות. בנושא הכלכלי חברתי היה קונסנזוס. ההבדלים בין בייגה שוחט, ביבי נתניהו ושטייניץ זניחים, מיקרוסקופיים. משטר ההפרטה הוצג כאמת מדעית מוחלטת, חד משמעית. האקדמיה והתקשורת (שבבעלות משפחות ההון) התגייסו לקדם את האמת המדעית המוחלטת הזאת בשטיפת מוח שעיקְרה כל דיון. תמיד, מי שהיה באופוזיציה היה קצת יותר "חברתי" ומי שהיה בקואליציה האשים אותו ב"פופוליזם", אך לא היה ויכוח אידיאולוגי.

והעם? העם לא דרש צדק חברתי. העם זרם עם המסר הזה. פעם בשנה הציבור, התקשורת והמערכת הפוליטית צקצקו בלשונם כשהתפרסם דו"ח העוני, ולמחרת האנשים שמאחורי המספרים הללו שבו להיות "מגולגלים בתוך נייר עיתון", כמאמר שירו הנפלא של קובי אוז. השפה, התרבות, רוח התקופה – כל אלה שידרו על הגל של האתוס הקפיטליסטי, שבשם ערכים יפים של אחריות אישית, של מאמץ, של הצלחה, של כישרון, של אינדיבידואליזם, הפיצו שדר של התפוררות היחד, של זניחת הסולידריות, של אגואיזם, של איש איש לעולמו, של אדם לאדם זאב, של רק החזקים שורדים, של רדיפת בצע, של הפקרות. התקשורת שטפה את מוחנו בתכניות ריאליטי נוסח "הישרדות", שהמסר שלהן הוא שהעולם הוא ג'ונגל, וכל אחד חייב לדאוג להישרדותו, גם אם בדרך הוא דורס את זולתו, כיוון שהאלטרנטיבה היא שמישהו אחר ידרוס אותו. את תרבות היחד, המבוססת על ערכים של חברות, של אכפתיות, של ערבות הדדית, החליפה תרבות המותגים, הקניונים, הצריכה, הסגידה לעושר ולעשירים, הסלבריטאות. אפילו הקיבוצים הפריטו את עצמם לדעת.

אז איך זה קרה, שפתאום עם שלם קם ומשדר שדר הפוך לאותם מסרים? ומה עומקו של המסר ההפוך הזה, כאשר הוא בא בפתאומיות כזו; שמא מדובר בטרנד חולף?

איש לא צפה את אירועי הקיץ האחרון, בוודאי לא מובילי המחאה. שבועיים בטרם נטתה את אוהלה ברחוב רוטשילד – לא זו בלבד שדפני ליף לא העלתה על דעתה שבתוך חודשיים לא יהיה ישראלי שלא יכיר את שמה, ושהיא תנאם בפני קהל של מאות אלפים; היא אפילו לא ידעה שהיא תקים את האוהל הראשון. איך צעד ספונטני של בחורה מיואשת ומבולבלת סחף המונים, שינה שפה, השפיע באופן כה מרחיק לכת על השיח הישראלי, ואני מאמין שגם על עתיד החברה הישראלית לטווח רחוק; איך זה קרה?

עוד הרבה קולמוסין ישברו בניסיון לפצח את החידה הזאת, שלבטח תעסיק חוקרים רבים. אני מרשה לעצמי, כבר בשלב מוקדם זה, לנסות להתמודד עם החידה.

רוח התקופה, לא הייתה חד משמעית ולא חד כיוונית. בתקשורת בקושי ניתן מקום לרוח אחרת, אך היא הייתה קיימת והיו גופים וגורמים שנשאו אותה. גם אם דיבור על צדק חברתי נשמע מיושן, פאתטי, לא מתחבר למציאות – שיח הצדק החברתי לא נעלם, הוא חתר תחת הזרם המוביל וזרע זרעים של כיוון אחר, שציפו לרגע המתאים להתפרץ. גם אם כל דיבור על "אנחנו" הוצג כאנכרוניזם של קולקטיביזם דורסני, היו מי שנשאו את מסר היחד, החֶברה.

הדוגמאות לזרמים האלטרנטיביים רבות. למשל, תנועות הנוער. לפני כעשרים שנה, דומה היה שתנועות הנוער סיימו את תפקידן. בשלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 החל מהלך נגדי, של הקמת תנועת הבוגרים של הנוער העובד, ובעקבותיה הלכו גם התנועות האחרות. מאות בוגרי תנועות הנוער, המשיכו את חיי התנועה שלהם בזמן הצבא ואחריו, הקימו קומונות עירוניות וקיבוצים חינוכיים, חיו חיי שותפות ועסקו בחינוך ילדים ונוער. הם דיברו עם הילדים והנוער בשפה אחרת לגמרי מזאת שאותם ילדים שמעו בבית, ברחוב ובוודאי בתקשורת. התנועה הזאת הגיעה לאלפים וזרעה זרעים.

המכינות הקדם צבאיות היו סוכנות נוספות של רוח אחרת. מידי שנה בשנה, מאות רבות של צעירים דחו את גיוסם ובמשך שנה למדו ועסקו בסוגיות שנראו מנותקות מהשיח ממנו באו – בציונות, ביהדות, באחריות חברתית, בצדק חברתי. המכינות הללו נועדו ליצור מנהיגות אחרת. כל מי שהיה במכינה, נחשף לכיוון אלטרנטיבי לכיוון הכללי של החברה, קלט והפנים – כל אחד ברמה אחרת, את המסרים הללו והשפיע והפיץ אותם ברמה זו או אחרת, כמפקד בצה"ל או כאיש משפיע באזרחות.

בתי המדרש הפלורליסטיים, וכל תופעת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית ובפרט במרחב ה"חילוני", העלתה על ראש שמחתה את שיח הצדק החברתי, הקהילתיות, היחד והאחריות החברתית. במשך עשרים השנים האחרונות, אלפי אנשים נחשפו ברמות שונות לפעילות הזאת ולמסרים האלה, שהשאירו אצלם חריטה כלשהי, בעומקים שונים. גם בציונות הדתית התפתח שיח של צדק חברתי, באמצעות גורמים כמו "במעגלי צדק", מרכז הרצוג, "גשר", בית "מורשה" ועוד ובהובלת רבנים חשובים ומשפיעים כמו הרב שרלו, הרב שי פירון, הרב בני לאו ואחרים.

הארגונים הירוקים הנאבקים למען איכות הסביבה וההגנה עליה, יצרו שיח אלטרנטיבי לפיו יש דברים חשובים יותר מהמרדף אחרי הכסף, ויש ערכים שלמענם ראוי לוותר על כסף, על פיתוח, על המירוץ אחרי העושר. יתר על כן, הם העבירו לתודעת הציבור את התובנה אודות הסכנה לעתיד כדור הארץ, הנובעת מהעדר אחריות סביבתית וחברתית.

יותר ויותר צעירים אחרי צבא החלו להצטרף לקבוצות, חוגים, גופים שחיפשו משהו שמעבר להצעה החומרנית. חלקם הלכו למחוזות הניו-אייג', אך רבים חיפשו דווקא דרכים של למידה היוצרת מעשה והבונה אחריות חברתית. כאשר מדרשת עין פרת פתחה תכניות לבוגרי צבא, עשרות צעירים התמודדו על כל מקום פנוי בתכניות השונות. תכנית "איילים" משכה סטודנטים צעירים להתיישבות בגליל ובנגב תוך שילוב של עשייה קהילתית למען החברה.

יותר ויותר בוגרי י"ב החלו להתנדב לשנת שירות למען החברה הישראלית – בחינוך, ברווחה, בקליטת עליה.

ולצד הפעילות הזאת נעשתה גם פעילות אינטלקטואלית, כמו למשל כתב העת האיכותי "ארץ אחרת", בעריכת במבי שלג, שהעביר מסר שאיננו חייבים לקבל כמובן מאליו את מה שאיננו אוהבים בחברה הישראלית ושניתן להפוך את ארצנו לארץ אחרת, טובה וצודקת יותר.

בשנים האחרונות, הרוח האחרת החלה לחדור גם לתקשורת, למשל בתכנית "סדר יום" של קרן נויבך, ברשת ב'.

לפני חודשים אחדים, הוזמנתי להשתתף בפאנל, בפני קבוצת סטודנטים במכללת "אוהלו" – "רוח צפונית". חבריי לפאנל ואני הוזמנו לספר על שינוי חברתי שהובלנו. המפגש היה מרגש מאוד בעבורי, בזכות החשיפה לקבוצת צעירים הרוצה לחולל שינוי, המדברת בשפה של אקטיביזם חברתי, המשלבת מחאה נגד יוקר המחיה ונחישות להלחם נגדו, לצד פעולה קהילתית התנדבותית למען החברה והסביבה. ראיתי במפגש הזה ביטוי לעוד אחד מאלף הפרחים הפורחים בכל הארץ. ידעתי שבשלב מסוים כל הפרחים הללו יפגשו ויהפכו לכוח ממשי שישנה את החברה.

איזה אחוז מן הציבור הישראלית היה שותף פעיל בפעילות הזאת? מן הסתם, לא אחוז גבוה במיוחד. אולם הזרם החתרני הזה, במובן החיובי ביותר של המושג "חתרנות", יצר שפה אלטרנטיבית, שהמתינה לשעת כושר. שעת הכושר הייתה מיאוס ציבורי מן המציאות הקיימת.

המיאוס הלך וגבר, ככל שאנשים הבינו שמשהו בשיטה הקיימת לא עובד בדיוק כמו שהבטיחו להם. לאט לאט אנשים הבינו שבשם הסיסמאות על הרזה הסוחב על גבו את השמן, המדינה נוטשת את מחויבותה לאזרחיה. לאט לאט אנשים החלו לשאול את עצמם האם לקבל כמובן מאליו את התיאוריה על פיה חיזוק החזקים יביא לטפטוף העושר וההצלחה כך שיקדם ויעלה את החברה כולה. הרי הם רואים כיצד כל העושר מתנקז בקרב קומץ של אנשים, שלא בהכרח מעמידים לנגד עיניהם את טובת הכלל. המשבר הכלכלי העולמי של 2008 פקח עיניים רבות, והוכיח שהיד הנעלמה של השוק החופשי לא בהכרח מסדרת את העניינים לטובת כולם, בלשון המעטה. יוקר המחיה במדינת ישראל נראה לאנשים חסר הגיון והצדקה ובלתי סביר. יוקר הדיור יצר בקרב צעירים רבים תחושה של מבוי סתום, של העדר עתיד. יוקר החינוך, המופרט למעשה, ייאש משפחות צעירות. השילוב בין התחושה שמשהו אינו עובד ושחייב לבוא שינוי, עם העובדה שיותר ויותר אנשים נחשפו לרוח אלטרנטיבית, יצרה אווירה שאִפשרה את מהפכת הקיץ האחרון. הקרקע הייתה בשלה.

עד לשנים האחרונות, היה קשה מאוד לנהל בישראל מאבקים למען צדק חברתי. ברוח ההפרטה, שבה כל אחד דואג לעצמו, ניתן היה לקיים מאבקים סקטוריאליים. היו מאבקים מקצועיים, אך הם היו נקודתיים. היו מאבקים של הנכים, של תושבים באזורי מצוקה, של חסרי דיור, של ניצולי שואה. אולם הציבור התייחס אליהם באדישות ולא אחת המוחים הוצגו כבכיינים, אם לא כמתבכיינים.

בשנים האחרונות, כחלק מאותה רוח חלופית, התקיימו מספר מאבקים חברתיים בלתי סקטוריאליים, כלומר לא של אנשים שביקשו לפתור את בעייתם, את מצוקתם, אלא קריאה אוניברסאלית לצדק חברתי. כזה היה המאבק נגד הלנת השכר ברשויות מקומיות ובמתנ"סים, שנטלו בו חלק אנשים שלא נפגעו ושעבר בו מסר של סולידריות ותביעת צדק. כזה היה המאבק נגד הפרטת הקרקעות וכזה היה המאבק למען הרפורמה במשק הגז. המאבקים הללו היו ממבשרי מהפכת קיץ 2011.

לא אכביר מילים על התופעה האדירה של הקיץ האחרון. כולנו חיים זאת, כולנו חשים בה והתקשורת עוסקת בכך ללא סוף. בכל שנה, אני מסכם את השנה בבחירת האיש שמייצג את אירועי השנה החולפת – איש השנה. השנה, ברור היה לי שיהיה זה מי שמייצג את המאבק החברתי.

בחרתי בדפני ליף, דווקא בגלל מה שהיא לא. היא לא מנהיגה גדולה. היא לא הוגת דעות מעמיקה. היא לא פוליטיקאית מוכשרת. היא לא נואמת דגולה, נהפוך הוא - כושר הביטוי שלה הוא למטה מבינוני. לעתים, הופעותיה בתקשורת מביכות, בלשון המעטה. היא בסך הכל בחורה צעירה שהתייאשה מהיכולת למצוא דיור הולם, ושמאסה ביוקר המחיה והחליטה לעשות מעשה. היא יזמה אירוע בפייסבוק, הודיעה שבעוד שבוע תציב אוהל בכיכר הבימה וקראה לציבור להצטרף אליה. כל השאר – היסטוריה.

קדמו לה מחאה הדלק ומחאת הקוטג' שחיממו את הגזרה מצד אחד, ונתנו לציבור את התחושה שלא חייבים לקבל הכל כמובן מאליו ושמותר למחות, מותר להיאבק ואפשר להצליח. השטח בער וכל שנדרש הוא גפרור. דפני ליף הייתה הגפרור שהצית לבבות ולהבות.

השאלה ההיסטוריוסופית שלעולם לא יהיה לה מענה חד משמעי, האם המנהיג יוצר את התקופה או התקופה את המנהיג – כלל אינה שאלה במקרה הזה. דפני ליף לא הייתה מנהיגה, ולכן לא יכלה כמנהיגה ליצור משהו, וספק רב האם המאבק יבנה אותה כמנהיגה, והאם היא בכלל רוצה להנהיג. אבל דפני ליף היא סמל של המאבק. למה דווקא כי היא? כי היא הייתה שם, די במקרה. היא הייתה בשעה הנכונה במקום הנכון. באותה מידה זה יכול היה להיות כל אחד אחר. כל הקשקושים וכל תיאוריות הקונספירציה, על אובמה ופרס שיזמו עם הקרן החדשה מאבק כדי ליצור אנרכיה בישראל לקראת הכרזת המדינה הפלשתינאית בספטמבר, וגם התיאוריות הפחות קיצוניות – מופרכות, חסרות שחר ומנותקות מן המציאות. זה הרבה יותר פשוט. המחאה קרתה, כיוון שהייתה חייבת לקרות. אם זה לא היה קורה בקיץ הזה, זה היה קורה בחורף הבא. אם זו לא הייתה דפני ליף, זה היה לב דפנית. דפני ליף היא אנטי-גיבורה מובהקת, ודווקא ככזאת היא הסמל של המאבק החברתי, היא הסמל של תשע"א, היא אשת השנה. 

                                                                                                                                                                                                           * "שישי בגולן", BSH

איש השנה תש"ע - ארדואן

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=12008700

איש השנה תשס"ט - אובמה

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=11237513

איש השנה תשס"ח - אולמרט

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=9909564

איש השנה תשס"ז - דניאל פרידמן

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=7379432

איש השנה תשס"ו - נסראללה

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=4868851

* מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", יצא השבוע במהדורת ענק, המחולקת לשתי חוברות. האחת, חוברת עבה על נייר כרומו משובח, שעיקרה – כתבות רכילות על סלבס ש"פותחים את הפה" ו"שוברים שתיקה". והפעם – רן דנקנר ורמי קליינשטיין. בקושי הצלחתי לצלוח את הכותרות וכותרות המשנה. לעומת זאת, החוברת השניה, הצנועה, על נייר עיתון – היא מסמך היסטורי מרתק ורב חשיבות: "המהפכה ואני". יומני המחאה הפרטיים של דפני ליף וסתיו שפיר, וכן כתבה קצרה על דמויות מרכזיות אחרות במחאה החברתית, המייצגות קו שונה.

מאחר והמאבק החברתי של קיץ 2011 הוא אירוע חסר תקדים בהיקפו ולהערכתי גם בהשפעתו על דמותה של החברה הישראלית, לאו דווקא ברמת ההישגים שיניב במערכות הפוליטיות והכלכליות (ואני מאמין שגם בכך הישגיו יהיו גדולים), אלא בשינוי השיח הציבורי והתרבותי בישראל ובמהות האזרחית הדמוקרטית של ישראל, מסמך כזה הוא בעל חשיבות רבה. וחוץ מזה, הוא גם מעניין מאוד.

מאז תחילת המאבק, אני מוצף במידע קונספירטיבי מפליל אודות המחאה שאובמה ופרס יזמו באמצעות הקרן לישראל חדשה, כדי ליצור אנרכיה במדינה לקראת אירועי ספטמבר הממשמשים ובאים. טוב, זאת התיאוריה הקיצונית ביותר, בדרך כלל הן מתונות יותר, אך עיקרן – מדובר במאבק מתוזמר ומתוחכם, שטובי המוחות של השמאל הרדיקאלי האנרכיסטי הקומוניסטי הבינלאומי רקחו במשך שנים או לפחות חודשים. אני רוצה מאוד שבעלי התיאוריות הללו יקראו את החומר, כדי שיראו עד כמה התיאוריות שלהם הזויות ורחוקות מן המציאות. מצד שני, הרי אין סיכוי שהם ישתכנעו. נהפוך הוא, הם יראו בכך התגייסות של "ידיעות אחרונות" לטשטש עקבות. שהרי מי שמאמין בתיאוריות קונספירציה, כל הוכחה לכך שהתיאוריה אינה נכונה, היא בעבורם הוכחה לכך שהתיאוריה יותר נכונה מנכונה.

אני, מה לעשות, לא קורצתי מן החומר הקונספירטיבי. אמנם אני קורא עיתונים ביקורתי, וקוראי סקירותיי השבועיות יודעים שאיני בולע בתיאבון כל לוקש, אבל הביקורתיות שלי מידתית. ניכרים דברי אמת, ודבריהן של דפני ליף וסתיו שפיר ניכרים כדברי אמת.

והאמת היא, שאכן מדובר בצעירות האמורות להיות נשות מעמד בינוני קלאסי, שחשו איך אינן מצליחות להתמודד עם יוקר המחיה ובעיקר עם הקושי להשיג דיור, עד שנשברו והחליטו למחות. בלי שום ארגון. בלי שום סיוע. באמצעות הפייסבוק – שהפיץ את בשורת מחאת האוהלים במשך שבוע ימים בלבד, והשאר היסטוריה. המאהל ברוטשילד הוקם ב-14 ביולי, יום הבסטיליה, ובעתיד ייבנה לבטח מיתוס הקושר בין התאריכים. מתברר, שהתאריך הוא מקרי בהחלט. כשדפני ליף, שמן הכתבה מצטיירת כאדם ספונטני ואימפולסיבי, לטוב ולרע, החליטה בספונטניות על המהלך, היה בכוונתה להודיע בפייסבוק שמחר היא נוטה את אוהלה בכיכר הבימה. חבר שכנע אותה לדחות את המהלך בשבוע, וכך היה. הנה, הציטוט המקורי: "... אני נכנסת לפרופיל של חברי ללימודים עדי אזולאי, שגם הוא, אני מגלה, במצב עגום כמו שלי. 'הלו?' – 'מה קורה, אזולאי, זו דפני'. 'מה קורה?' – 'על הפנים. תגיד, אולי במקום לקטר נפתח אוהל מחר מול הבימה? בחייאת, צריך לעשות משהו'. – 'חכי שניה, את רצה מהר מידי'. – 'אזולאי, אי אפשר ככה יותר'. – 'דפני , בסדר, אני איתך. אבל אולי ניתן לזה שבוע. תפתחי את האירוע ליום חמישי הבא, ככה אנשים יוכלו להצטרף'. אני לוקחת רגע לחשוב. 'דפני, את שם?' – 'כן. בסדר, ניתן לזה שבוע. אבל תעשה attending'".

ביומנה היא מתארת כיצד נכנסה שוב ושוב, בימים הבאים, לאירוע שפתחה בפייסבוק, ונדהמה מחדש ממספר המאשרים. "... כ-40 אנשים כבר אישרו הגעה. מרגש! רגע, אבל אולי הם לא יבואו? אולי הם סתם מאשרים הגעה כמו תמיד?" כשמספר המאשרים עבר את האלף, היא הבינה שמשהו גדול הרבה יותר מתוכניותיה והרבה יותר גדול ממנה משתלט עליה, על סדר יומה, על תכניותיה. אך היא לא חלמה על אפס קצהו של ההמשך.

איזה תיאוריות ואיזה קונספירציות... נכון, גורמים פוליטיים ניסו ומנסים לתפוס טרמפ על המחאה, אם כדי לגזור קופונים ואם כדי לקדם אג'נדות שונות. לזכותם של מובילי המחאה יאמר, שלמרות חוסר ניסיונם, צעירותם והבלגאן המאפיין אותם ובעיקר אפיין אותם בראשית הדרך, הם הצליחו לבלום אותם. כולנו זוכרים איך אלדד יניב מה"שמאל" ה"לאומי" [המרכאות אינן פליטת מקלדת], אחד הציניקנים הדוחים בסביבה, ניסה לנכס לעצמו את המחאה בימיה הראשונים. כולנו זוכרים? נדמה לי שכבר שכחנו שאנו זוכרים. כך הוא וכך גם אחרים.

הרשימה של סתיו שפיר מעניינת יותר משל דפני ליף וכתיבתה משובחת יותר. אך מה שהופך אותה למרגשת, הוא הסיפור האישי אודות אחותה הצעירה, הסובלת מפיגור ואוטיזם, ובקיץ זה עברה לכפר טיפולי לבעלי צרכים מיוחדים בצפון. היא תכננה להקדיש חלק ניכר מן הקיץ לאחותה, ובכתיבתה היא חושפת את ייסורי המצפון על כך שלא עמדה במחויבותה זו. סתיו מתארת את ה"מאחורי הקלעים" של המאבק. את הניסיונות של גורמים פוליטיים טרמפיסטים לתפוס טרמפ. את הגורמים המיליטנטים העמוסים במגפונים, המנסים להסיט את המאבק לפסים קיצוניים ואלימים. את הלחץ האדיר והאיומים של אלה ש"מוכרחים" לקבל את רשות הדיבור בהפגנות ועוד. כבוגר המאבק על הגולן, זה כל כך מוכר... הנה, היא מספרת על ביקור בכנסת, וישיבה ביציע בעת ההצבעה על חוק הווד"לים. חבריה והיא החלו לעשות את תנועות ההסכמה וההתנגדות של שפת המחאה הידנית, ותוך שניות גורשו בידי סדרני הכנסת. היא אינה מבינה על מה ולמה, הרי הם לא עשו כל דבר אלים. אך היא מספרת איך אמר לה הסדרן "אני מתנצל, ברור לך שאנחנו איתכם, כן?" וזה הזכיר לי הפגנה דומה, שחבריי ואני ערכנו בכנסת לפני 18 שנה. תכננו מיצג מחאה בנאומו של רבין, אך ראש הממשלה הבריז ושלח את חיים רמון לנאום במקומו. במהלך דבריו, שלפנו מתחת לחולצות כרזות "העם עם הגולן". ותוך שניות – בדיוק תיאורה של סתיו, כולל דברי הסדרן...

סתיו מתארת כיצד חבריה והיא התעשתו למחרת ההתקפות המכוערות על ח"כ מירי רגב וראש העיר רון חולדאי בעת ביקוריהם במאהל, וקבעו כללי התנהגות והתנהלות של מתן כבוד לאורחים, אך קבלתם כאחד האזרח במעגלי השיח. היא מתארת את אסיפות העם ומעגלי השיח, תיאור מעניין ומרגש. היא מתארת תמונה אודות צעירים מבולבלים, שהחליטו לשים קץ לאדישות שלהם ולמחות על מצוקתם, ומצאו את עצמם מובילים מאבק חברתי ופוליטי (במובן האמיתי של המושג) חסר תקדים, ללא כל הכשרה, כשכל הלימוד הוא תוך כדי תנועה, בהצלחה גדולה ובמעט טעויות. מצד שני, ברור שהם לא יצאו למאבק כולל על צדק חברתי במדינה. גם לכך הם נשאבו מתוך המאבק, וגם את הרעיונות הללו הם ניסחו תוך כדי תנועה, מתוך הבנת האחריות אליה נקלעו (ואולי עדיין ללא ההבנה הזאת). אני מאמין לה בהחלט, כאשר היא כותבת על הצורך לשבור את קופסאות הימין והשמאל, ולעבוד יחד – מתנחלים וערבים, ימנים ושמאלנים, במאבק למען מטרות משותפות. 

לצד הכתבות האישיות והגדולות של דפני ליף וסתיו שפיר, ניתן מקום מזערי לדמויות אחרות, שהבולט בהם הוא איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים. מאחר והוא עומד בראש ארגון, והמסר שלו פחות דרמטי, פחות מהפכני, יותר פרגמטי – קל יותר להמשך למסר שלהן מאשר לשלו. אבל אני מאמין, שהתנאי לכך שהמאבק יצליח, הוא שלא יהיה זה מאבק לשם מאבק, אלא מאבק לשם תוצאות. זה המסר של שמולי, זה הקו שלו וזה הקו הנכון. נקודת המחלוקת המרכזית, היא היחס לוועדת טרכטנברג. גישת ההידברות, ה"כבדהו וחשדהו" של שמולי, נכונה, ראויה ודמוקרטית הרבה יותר מהשלילה הגורפת מראש של דפני וסתיו. יתכן שכוחה של המחאה, הוא השילוב בין הגישות, בין הלהט שלהן לאחריות שלו. אני מעריך, שבאיזשהו שלב לא יהיה מנוס מפיצול, אך כל עוד ניתן לשלב ידיים, מן הראוי שהדבר יעשה, וטוב שהאחדות הזאת נשמרת עד כה.

גם מוסף "הארץ" הקדיש עמודים רבים למנהיגי המחאה – אך לא למנהיגים הבולטים אלא למנהיגים המקומיים, של המאהלים השונים. ביניהם, לוני נתנזון, מנהיג המאהל בקריית שמונה והמאהלים בצפון. אני קשור למאהל הזה ומעריך מאוד את מה שנעשה בו. על חולצתו של לוני, בתמונה במוסף, הופיעה הכתובת "העם יוצר צדק חברתי", סיסמה שאני מתחבר אליה הרבה יותר מאשר ל"העם דורש", ולפחות במאהל של קריית שמונה זה המוטו המוביל. אין זו אקטיביות של הפגנות בלבד, אלא של עשייה קהילתית, חברתית, חינוכית  ותרבותית, לשיפור פני החברה באצבע הגליל.

כאמור, איני קונה את התיאוריות על כוחות השמאל הרדיקאלי שיזמו את המאבק, אבל אי אפשר להתכחש לצבע הפוליטי של לפחות חלק ממוביליו, ובהם דפני ליף. האמת היא, שהיא לא ביטאה עמדות פוליטיות בנושאים שאינם קשורים למאבק במהלך הקיץ בו נעשתה דמות ציבורית, אך חתימתה על עצומת הסרבנים בהיותה שמיניסטית, מסגירה זאת. איני יודע האם גם היום היא דוגלת בעמדות הרדיקאליות הללו, אך אין ספק שזהו כתם שחור בעברה (אף ששחרורה משירות בצה"ל אינו קשור לכך, אלא למחלת האפילפסיה). מוסף "הארץ" ריאיין את "דני מכפר סבא" שאיתר וחשף את המידע הזה. אורי תובל, המראיין, השמיע את המשפט המדהים הבא: "הסרבנות באה מתוך דאגה לישראל, והמחאה נועדה לתקן את המדינה. זו לא ציונות"? שמעתם? עריקה ממלחמת הקיום ומהמלחמה בטרור באה מתוך ... "דאגה לישראל", וזה סוג של ... ציונות. אוי, "הארץ", "הארץ".

"דני מכפר סבא" ביטא בריאיון את תיאוריית הקונספירציה, ואולי כותרת קבוצה הפועלת נגד המאבק מבהירה זאת היטב: "ס' זה ספטמבר". ובעברית קלה, המאבק נועד להכשיר את הקרקע לאירועי ספטמבר ולהכרזת העצמאות הפלשתינאית. אגב, לתיאוריה זאת יש תמונת ראי, על הממשלה המתכננת עימות אלים ואולי אף מלחמה כדי להשתיק את המחאה החברתית. שתי התיאוריות הזויות. ברור שהממשלה נוהגת הפוך מהתיאוריה (הבלגתה מול פרובוקציות, מול פיגועים, מול ירי טילים, מול הפוגרום בשגרירות בקאהיר, מול התקפות הטירוף של ארדואן וכו'). ובאותה מידה, ברור שהאיום הגדול ביותר על המאבק החברתי הוא "ספטמבר", שעלול להוריד את המאבק מן הכותרות, ולהשכיח אותו מלב השיח הציבורי.

מבחינה זאת, ראוי לציין, שעצם העובדה שארבעה ימים לפני העשרים בספטמבר, שעת השי"ן של "הצונאמי המדיני", מוסף "הארץ", "7 ימים" ו"דה-מרקר" מוקדשים בעיקר למחאה החברתית, היא הצלחה אדירה של המאבק. 

* אולם יש סיבה נוספת לכך. כנראה שיותר ויותר אנו מבינים שאין המדובר בצונאמי ואפילו לא בסופת הוריקאן, אלא סתם בזריעת פאניקה והיסטריית המונים (שהחל בה אהוד ברק, משיקולים פוליטיים). מסתבר שהציבור לא קנה את ההיסטריה. ובעיתוני סופשבוע, הסיקור של האירועים הצפויים מתון ומאוזן למדיי.

בעניין זה, יש לציין לשבח דווקא את "הארץ". מאמרו של עורך העיתון אלוף בן "שב ואל תעשה?" מבקר את ראש הממשלה ואת הממשלה, אך עושה זאת בצורה אחראית, מתונה ומאוזנת, אינו תולה בישראל ובממשלה את עיקר האשמה לאירועים מול תורכיה ומצרים ומפנה אצבע מאשימה גם כלפי הפלשתינאים בנוגע לדרדור המצב.

וכך, ביתר שאת, מאמרו של חתן פרס ישראל, הפרופ' למדע המדינה שלמה אבינרי ב"הארץ", "דרוש: שכל". גם הוא מבקר את הממשלה, אך גם משבח אותה על התנהלות אחראית בדרך כלל, ואף אומר בפשטות את שלאט לאט כולנו מפנימים: "סדרת ההתרחשויות שישראל מתמודדת עמן באחרונה אינה צונאמי. לא רק שאין מדובר באסון, אלא שאירועי השבועות האחרונים הם תוצאה של תהליכים פוליטיים, שחלקם קשורים אלה באלה ואחדים מהם נפרדים; לישראל היה חלק בהתפתחות אחדים מהם, אבל על אחרים אין לה שליטה. גם אם רובם אינם נוחים לישראל, עדיין שמור לה חופש פעולה מסוים, שהיא יכולה לממש אם תדע לקבל החלטות שיהיו אולי קשות. ... אין הצדקה לתחושות ההיסטריות הרוחשות עתה בארץ".

אבינרי משבח את התנהלות הממשלה במשבר עם מצרים. הוא מצביע על כשלים בקבלת ההחלטות במשבר מול תורכיה, אך הוא מבהיר בפירוש "טועה מי שחושב שמדיניות ישראלית נכונה הייתה משיבה לקדמותם את יחסיה עם תורכיה". הוא נותן הסבר, שלא עם כולו אני מסכים, לגבי הגורמים להתנהגותה של תורכיה, שלבטח אינה מושפעת מהתנצלות ישראלית זו או אחרת. בין השאר הוא מזכיר, לא כגורם יחיד, את העובדה ש"ממשלת תורכיה מונהגת על ידי מפלגה מוסלמית", גם אם לטענתו "לא רק ההשקפה הדתית מנחה את מדיניותה".

גם שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור מתייחס לסוגיה, בראיון מרתק ומרשים מאוד לעדי גולד ב"ידיעות אחרונות". פרושאור מנתח את המתקפה התורכית כהסלמה בעקבות דו"ח ועדת פאלמר, שמרבית מסקנותיו הן לטובת ישראל. "על פי ההתנהלות שלנו עד עכשיו, אני חושב שהתנהגנו כמבוגר האחראי". הוא נשאל האם אי אפשר היה למצוא אפיק התנצלותי ולסגור סיפור? "הם לא מסתפקים בזה. בגלל הראיה ההגמוניילית שלה באזור, תורכיה מנסה להסלים את המצב. דפוס ההתנהגות התורכי הוא מאוד כוחני. צריך לתת ציונים מאוד גבוהים לקברניטים בארץ, שמנסים לא להיגרר לפרובוקציות, מתוך ראיה שהיחסים בין המדינות חשובים לשני הצדדים. לגבי התורכים, אני כול להגיד בעיקר דבר אחד: מי שיושב בבית זכוכית שיזהר מלזרוק אבנים". – "יכול להיות ששר חוץ אחר, נגיד שמעון פרס, היה מנווט את הדיאלוג למקום שונה?" – "אין בסיס לתחושה כזו. הרי האירועים התחילו, כביכול, בכנס דאבוס עם ארדואן ופרס. ומה היה שם? פרס נואם – ארדואן נוטש את המקום. אנחנו כמעט ולא אומרים מילה, רק כדי לנסות להרגיע את הדברים – התורכים מחליטים לבטל תמרון שלנו עם נאט"ו. נגמר הסיפור של נאט"ו, ויש סיפור חדש: הם טוענים שקנו מאיתנו חלקים לא מספיק טובים של מזל"טים. אנחנו שותקים. ארדואן נוסע לאיראן וללבנון, מקלל אותנו – ישראל לא מגיבה. ככל שאתה רץ על ציר הזמן קדימה ומתנהל בבגרות, האם יש שינוי בהתנהלות התורכית מול ישראל? לא. ולא רק זה, אלא שיש הסלמה שרק הולכת וגוברת. כך שזה לא משנה מי היה עומד בניהול המשא ומתן מולם".

מילים כדרבנות. אבל את נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" זה לא משכנע. נחום ברנע, חתן פרס ישראל, הוא עיתונאי מצוין. אף שדעותיו המדיניות רחוקות משלי, תמיד הערכתי אותו. גם כאשר תמך בנסיגה מהגולן, בימים הקשים שהיא עמדה על הפרק, הערכתי את מקצועיותו. אגב, את מאבקנו הוא סיקר בהגינות רבה, ואף פרסם באותם ימים מאמר ב"עין השביעית" בו ביקר בחריפות את עמיתיו שלא סיקרו בהגינות את המאבק. אבל בנושא התורכי הוא נפל. לא מבחינה פוליטית, אידיאולוגית, אלא מבחינה עיתונאית, מקצועית. הדבקות שלו בשטות הזאת של ההתנצלות שהייתה מונעת את המשבר, עליה חזר גם השבת, היא בלתי בוגרת ואינה חכמה במיוחד, ויכולתי לנסח את זה הרבה יותר בחריפות.  

ניתוח מעניין של הזירה המדינית מעניק בן דרור ימיני ב"מעריב", במאמרו "הזרם הקלינטוני". התזה שלו, היא שיש דרך אחת לפתרון הסכסוך, והיא אימוץ מתווה קלינטון, אודות שתי מדינות לשני עמים, פחות או יותר בקווי 67', עם חילופי שטחים. מי שתומך במתווה, מעוניין בפתרון ומקדם אותו. מי שאינו מקבל את המתווה, אינו מקדם פתרון.

איני מקבל את הגישה העקרונית של ימיני. אני דוגל במתווה אלון / רבין אודות פשרה טריטוריאלית ושולל את מתווה קלינטון / ברק / אולמרט. אבל אני מקבל את הניתוח של בן דרור, שנתניהו אימץ את המתווה הזה, או לפחות את עיקריו. אני מקבל את הגדרתו ש"נתניהו מחזיק היום בעמדות שהן הרבה יותר שמאלה מהעמדות של יצחק רבין ז"ל בשיא פנייתו שמאלה". ובוודאי שאני מקבל את ניתוחו, שמי שמסרב לקבל את המתווה הזה, הוא אבו מאזן, שאינו מקבל את רעיון "שתי מדינות לשני עמים", כיוון שלא השלים עם קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי, ולא ויתר על טענת "זכות" השיבה.

בן דרור ימיני מבקר בחריפות ובצדק את ציפי לבני, שעד לאחרונה, בשנים שלאחר השינוי החד בעמדותיה מארץ ישראל השלמה למתווה קלינטון / ברק / אולמרט, נקטה בעמדות ציוניות שפויות מובהקות, הגנה על עמדות ישראל, יצאה נגד הדה-לגיטימציה כלפי ישראל, ולאחרונה השתבשה דעתה והחלה להתחפש לגדעון לוי. אני מעריך שלא נותרו הרבה אזרחים בישראל המאמינים שציפי לבני קורצה מחומר של ראשי ממשלה, אך למה היא מתעקשת להוכיח שאינה מסוגלת להיות ראש אופוזיציה? אולי הבשורה הגדולה ביותר של הסימנים לתחייתה של מפלגת העבודה, היא ריסוקה של המוטאציה הפאתטית "קדימה", שהיא מפלגת מרכז, כמו שה"שמאל הלאומי" הוא שמאל וכמו שהוא לאומי.

* לקראת הסיבוב השני של הפריימריס להנהגת מפלגת העבודה, אף עיתונאי לא הסתכן בתחזית מי ינצח. הופתעתי מההתנהלות האחראית הזאת. עם זאת, כל הפרשנים והכתבים הפוליטיים ניבאו המשך המהומות והקרע במפלגה, ויש שצופים פילוג. איני רואה פילוג לנגד עיניי, אך אני בהחלט מסכים עם התחזית להמשך הקרבות.

יותר משאני רואה את שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ מתלחמים זה בזה, אני רואה את הרצוג מזנב בהם, כיוון שהוא לא השלים עם אובדן הצעצוע עליו חלם. בראיון למזל מועלם ב"מעריב", הוא דיבר שוב ושוב על "מחנה הרצוג". הוא אף הגדיר כאחת ממטרותיו המרכזיות את "אחדות ולכידות המחנה שלי". אין דבר הרסני יותר למפלגה מאשר מחנות – ראו מחנות פרס ורבין במפלגת העבודה, מחנות שמיר / ארנס, שרון ולוי בליכוד. הרצוג מגדיר עצמו כ"מבוגר האחראי", אך האחריות הייתה מחייבת אותו להכריז על כך שאין לו עוד מחנה, והוא מתייצב מאחורי המנהיג שינצח. מי שמטפח מחנה במערכה השניה, יחתור תחת המנהיג הנבחר במערכה השלישית, ולא בכדי הוא הכריז בראיון, בנימה מאיימת: "לא ויתרתי על רצוני להיות יו"ר המפלגה". עוד יהיה שם שמח.

* ונעבור להמלצות השף, והפעם 4 המלצות:

במוסף תרבות וספרות של "הארץ" נחשף קיומו של ספר לא ידוע שכתב אחד מגדולי הסופרים העבריים - משה שמיר, ב-1940, תחת הפסבדונים צ. בראלי, "שקט, השמינית נבחנת". מדובר שם על סיפור של גניבת בחינות. כן, כבר אז. ציטוט נפלא מתוך הספר: "אם כולנו, כל עדת התלמידים הגדולה הזאת על מאותיה – כמה שתכלול בתוכה בעלי כישרונות, בעלי חלומות, תקיפי רצון, עשירים, קרייריסטים – אם כולנו לא נעשה בחיים ולא ניצור דברים של ממש, אם לא ניקח את חיינו בידינו – נהיה אפס, נהיה אבק אדם, קרעי חיים. אבל אחד מאתנו, מעט מזעיר – אם רק ימצא את דרכו, יעבוד, ייצור – ייקח את חייו בידיו – בזכותו עומד כל העולם!" איזה יופי!

המלצה שניה היא לכתבה במוסף "הארץ", קטעי ראיון מצונזר שהעניק הרמטכ"ל השישי צבי צור ז"ל, לימים עוזר שר הביטחון משה דיין, למרכז יצחק רבין. בין השאר מופיעה שם חשיפה על פעילות שנבחנה ימים אחדים לפני תחילת מלחמת ששת הימים, וירדה מן הפרק,  ושמשתמע מן הנאמר בראיון שמדובר בניסוי גרעיני או צעד כלשהו של חשיפת יכולת גרעינית, אם לצורך הרתעה לשם מניעת המלחמה, או למצער הרתעה מפני שימוש בנשק השמדה המונית בידי האויב המצרי. בראיון מביא צור לידי ביטוי את המחנאות הפוליטית במערכת הביטחון בשנות השישים, בין אנשי רפ"י – ב"ג, דיין ופרס לאנשי אחדות העבודה אלון וגלילי והרמטכ"ל רבין שהיה מקורב אליהם. הוא עצמו היה שייך לאנשי רפ"י, וכמובן שהתיאור הוא מזווית הראיה הסובייקטיבית שלו. בדבר אחד שאמר אני מסכים איתו: "אם אלון היה שר הביטחון, לא היו עושים אחרת". בניגוד למיתוס מקובל, אלון וגלילי לא התנגדו לאופציה הגרעינית, הם היו שותפי סוד וממעצבי דרכה של ישראל בנושא הזה. אולם מאחר והיה קונסנזוס על עצם הכורח האסטרטגי הזה, בלטה המחלוקת בשני נושאים שאלון וגלילי עמדו עליהם, ועמדתם התקבלה. האחד הוא מדיניות העמימות. השני הוא הסכנה בהישענות על הגרעין וויתור על הכוח הקונבנציונלי של צה"ל ועל הצורך בגבולות בני הגנה. לצערי, הדרישה לגבולות בני הגנה ננטשה על ידי אהוד ברק בשנת 2000, וגם נתניהו אינו מדבר עוד כרבין על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה", אלא על כוח צבאי לאורך נהר הירדן לתקופת מה.

צור מספר שהיה המועמד מס' 10 של רפ"י, אולם מיד לאחר הבחירות וטרם התכנסות הכנסת, הגיש את התפטרותו. הסברו למעשה מוזר ולא אמין. לטענתו, לא רצה להיות ח"כ אך הסכים למועמדות כי לא העלה על דעתו שרפ"י תזכה בעשרה מנדטים. והרי רפ"י התמודדה על השלטון, והעובדה שזכתה רק בעשרה מנדטים הייתה הפתעה מרעישה ואכזבה מרה. האמת, כנראה, היא שצור לא רצה לרוץ לכנסת, אך הסכים לקשט את הרשימה כרמטכ"ל נוסף (על דיין) בעשיריה הראשונה של רפ"י, שבנתה תדמית ביטחוניסטית להבדיל מ"העסקנים המפא"יניקים הזקנים", ולאחר הבחירות סיים את משימתו ופרש. אפשרות נוספת, היא שהוא ציפה לניצחון שיביא למינויו לשר בממשלה, אך כביצועיסט לא היה לו עניין בישיבה עקרה באופוזיציה.

ההמלצה השלישית היא על כתבה עסיסית ב"סופשבוע" של "מעריב", המתארת ביוגרפיה חדשה שנכתבה על אלברט איינשטיין.

ההמלצה הרביעית היא על מאמרו של ג'קי לוי ב"ישראל היום" "שירים וצוערים", שבו הוא יוצא נגד ההקצנה בציבור הדתי שבאה לידי ביטוי בשטות של "קול באישה ערווה", ויוצא נגד התפיסה שבכל מחלוקת החילונים צריכים לוותר, כי "מה אכפת להם", או בלשונו: "למעשה מותר לחילוני להיות דתי. מותר לו והוא יכול, אז מה אכפת לו לוותר קצת?!" כידוע, ג'קי לוי עצמו הוא דתי.

* אני אוהב מאוד סאטירה, ובעיקר את "אפעס" ב"ידיעות אחרונות", אבל מי צריך סאטירה כשהמציאות מספקת אותה? הרי אף יוצר סאטירי לא היה מספק לנו חומר טוב יותר מעדותו של שאול אולמרט, הבן של, אודות העוני של הוריו, האביונים המרודים, שאילץ אותו להעניק להם מתן בסתר, כדי שיוכלו לשרוד במצוקתם. אלמלא נדיבותו (ונדיבותו של טלנסקי) בני הזוג אולמרט לא היו נהנים מארוחה חמה ביום (וגם לא בעטים יקרי ערך, סיגרים יוקרתיים ושלל דירות). כנראה שחוסר השיפוט והעדר היכולת להבחין בין מציאות לפנטזיה, הוא עניין גנטי. הרי גם אבא של שאול מאמין שהוא כמעט הביא שלום על ישראל, פשוט לא היה לו זמן...

* "חדשות בן עזר"