הבלוג של אורי הייטנר

ארנב א' וארנב ב' היו משועממים מאוד. "מה נעשה?" שאלו זה את זה. ארנב א': "נלך להרביץ לארנב ג'". ארנב ב': "ככה סתם, בלי סיבה?" ארנב א': "נדפוק לו בדלת. אם יצא עם כובע, נצעק עליו למה אתה עם כובע ונרביץ לו. אם יצא בלי כובע, נצעק עליו למה אתה בלי כובע ונרביץ לו". הלכו לארנב ג' והקישו על דלתו. ג' יצא בלי כובע? "למה אתה בלי כובע?!?!" ונתנו לו מכות רצח. כעבור שבוע א' וב' שוב השתעממו. - "מה נעשה?" - "נלך להרביץ לארנב ג'". - "סתם ככה, בלי סיבה?" - "נבקש ממנו סיגריה. אם ייתן סיגריה בלי פילטר, נכה אותו על כך שנתן ללא פילטר. אם ייתן סיגריה עם פילטר, נכה אותו על כך שנתן עם פילטר". ארנב א' וארנב ב' הלכו לארנב ג' והקישו על דלתו. פתח ג' את הדלת. שאלו אותו: "אפשר סיגריה, בבקשה?". ארנב ג': "בשמחה. עם פילטר או בלי פילטר?". היססו השנים רגע ואז צעק עליו ארנב ב': "למה אתה עם כובע" וירדו עליו השניים במכות רצח.

וכאן נשאלת השאלה: אם ארנב ג' היה מתנצל על משט מרמרה, האם הם היו מוותרים לו?

לקראת ההצבעה באו"ם על מדינה פלשתינאית, צה"ל והמתנחלים נערכים לתרחיש של מצעדי פלשתינאים שינסו לעלות על יישובים ביהודה ושומרון. איני יודע מה ההיתכנות של  התרחיש הזה, אך אין ספק שהוא תרחיש מאיים ומסוכן מאוד, איום של ממש על היישובים ועל המתיישבים. ואף על פי כן, גם היום, אני קובע באופן נחרץ, שהאויב מס' 1 של מפעל ההתנחלות ושל המתנחלים אינם הפלשתינאים, אלא מטורפי "תג מחיר".

מטורפי "תג מחיר" ממיטים קלון על היהדות, על העם היהודי, על הציונות ועל מדינת ישראל. אולם הנזק הגדול ביותר שלהם הוא למפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון.

שונאי מפעל ההתנחלות משתמשים בפעולות "תג מחיר" בתיאבון רב, כדי לפגוע במתנחלים. הם מנסים להציג את "תג מחיר" כמייצגי ההתנחלויות. כששלי יחימוביץ' סירבה להצטרף לשיח השנאה, ההסתה והחרמות כלפי ההתנחלויות, יריביה תייגו אותה כ... "תומכת תג מחיר".

אולם האמת היא שמטורפי "תג מחיר" מייצגים את ציבור המתנחלים בערך כמו שיגאל עמיר מייצג את תושבי הרצליה. אמנם הוא גר שם, אך עולמו המוסרי והערכי הוא היפוכו של עולמם הערכי והמוסרי של תושבי העיר, הקרויה על שמו של חוזה המדינה. פושעי "תג מחיר" גרים בשומרון, אולם עולמם הערכי והמוסרי הוא היפוכו של עולמם הערכי והמוסרי של המתנחלים.

המתנחלים הנם אזרחים נאמנים ושומרי חוק. אנשים טובים, המשרתים בצה"ל, בסדיר ובמילואים, משלמים מסים, עובדים לפרנסת משפחתם, פועלים ביישוביהם, מבצעים פעילויות התנדבות וחסד, מפעילים מערכת חינוך מופתית. יש בהם חילונים, מסורתיים, דתיים, חרד"לים וחרדים. יש בהם מתונים וקיצונים ואפילו קיצונים מאוד; כמו בכל חברה נורמאלית. אין זה מקרה, הרי מדובר בחברה נורמאלית. אנשי "תג מחיר" אינם הקיצונים מאוד בתוך החברה הנורמאלית. מדובר באנשים שמחוץ לחברה, שמתנגדים לה ונלחמים בה. לא בכדי, האנשים האלה רודפים את מנהיגי מועצת יש"ע, מטרידים אותם, מפנצ'רים את מכוניותיהם ושולחים להם מכתבי נאצה. פושעי "תג מחיר" רואים בהנהגת המתנחלים אויב, ובצדק מבחינתם – שהרי הם עצמם אויבי ההתנחלות.

הניסיון להציג את פורעי "תג מחיר" כמייצגי ציבור המתנחלים הוא שקר גס ועלילה נוראה. כדי לדעת מה חושבים המתנחלים על "תג מחיר", כדאי פשוט להאזין להם. ובעיקר, כדאי להאזין לשיח הפנימי שלהם. לצערי הרב, יש בציבור הדתי לאומי ביטוי לתופעה הגלותית של "לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ", ולכן בתקשורת הכללית הם מהססים מעט בגינוי החד-משמעי לפושעי "תג מחיר", ובעיקר מסתפקים בהבהרת העובדה שאינם מייצגים אותם ומסתפקים בגינוי רפֶה. אולם בתקשורת הפנימית שלהם, הם מסירים את הכפפות. המתנחלים יודעים שהכת המטורפת הזאת היא האויב שלהם, לא רק בשל האסון התדמיתי שהם ממיטים עליהם, אלא בעיקר בשל העיוות המוסרי שלהם.

העיתון המרכזי של הציונות הדתית בכלל, ושל ציבור המתנחלים בפרט, הוא "מקור ראשון". מאמר המערכת של העיתון התייחס בשבוע שעבר, ולא בפעם הראשונה, לתופעה. מאמר המערכת אינו דעת יחיד של כותב זה או אחר, אלא דעת העיתון, המייצגת את דעת קהל קוראיו.

הכותרת הראשית של מאמר המערכת היה "'תג מחיר' – חרפה מוסרית". להלן – ציטוטים נרחבים מן המאמר: "... ימי חירום הם הימים האלה. לא בגלל המתיחות עם תורכיה או האירועים באו"ם, אלא משום שפרי באושים מוסרי נפל בתוך המחנה. לפחות שלושה אירועים המתכנסים תחת המונח 'תג מחיר' אירעו בארבעת הימים האחרונים. מסגד הוצת בשומרון, מכוניות הוזקו באותו אזור וכלי רכב של צה"ל חובלו בידי יד זדונית בבנימין. לא מיותר לציין, שבמהלך הרס הבתים במגרון נזרקו אבנים אל חיילי צה"ל.

לרוב המוחץ של אזרחי ישראל, בכללם קוראים עיתון זה, אין צורך להסביר עד כמה המעשים הללו נוראים, מעוּותים ומזיקים. ואולם, בדור הצעיר וכנראה בקרב כמה בוגרים שמעניקים להם חסות, יש מי שהופכים את היוצרות בלי להבין לאן הם מדרדרים את עצמם ואת הסובבים אותם. אל"ף בי"ת של תורה, יהדות ושמירת חוק נשכחו מהם, עד שאין ברירה אלא להסביר את המובן מאליו. ובכן, ההיגיון שלפיו מותר וצריך להיפרע מערבי, שלא עשה דבר, כנקמה או הרתעה על כך שהמדינה פגעה בהתיישבות היהודית ביו"ש ... לא נשמע מעולם בתולדות ישראל. מיהושע בן נון ועד הרב צבי יהודה לא היה מנהיג רוחני שהורה כדבר הזה. גם לא יהיה, משום שאין דבר הסותר יותר את דרך ישראל...  על אחת כמה וכמה באשר להתנגשות בין יהודים. כיצד מעיזים צעירים בני העם הזה להרים את ידם על אחיהם מגיניהם, ולא חשוב עד כמה ועל מה הם כועסים. האינם מבינים את משמעות הדבר? האם באמת חפצים הם במלחמת אחים? האינם רואים שבכך הם קודחים חור בספינה שכולנו שטים בה? ואולי זו מטרתם: לעשות כמעשה הסיקריקים בירושלים הנצורה ולשרוף את מחסני המזון האחרונים כדי להחריב?! הדברים הללו חייבים להיאמר בקול גדול וחד, עד שתופעת 'תג מחיר' תימחק מעל פני האדמה. ... 'תג מחיר' הוא זוועה מוסרית שלא ניתן לחיות איתה בכפיפה אחת... 'תג מחיר' פירושו הכרעת מחלוקות באלימות במקום בהידברות, ולא זו דרכו של עם ישראל... אוי לנו ואבוי לנו אם בתוך המחנה יש מי שמועל בקוד היסודי הזה ומנסה לכפות את דעתו ביידוי אבנים ובפינצ'ור גלגלים. זאת לא הייתה בישראל. לא רק החברה שבה חיים אנשי 'תג מחיר', אלא גם הרשויות חייבות לעצור את התופעה האנרכיסטית הזו. טוב עשה מפכ"ל המשטרה כשהקים צוות מיוחד לטיפול בוונדליסטים. יש לקוות שיגיע לתוצאות ומהר. אבל טוב יותר יהיה אם מעניקי האצטלה הרוחנית ל'תג מחיר' יקדימו תרופה למכה ויפסיקו ביוזמתם את מעשי הפרעות. עליהם לדעת שאם לא יעשו זאת מרצונם, המכה בוא תבוא. במקרה כזה, שלא יבואו לזעוק מרה. איש לא יעזור להם".

מילים כדורבנות. אין אמירה מפורשת מזאת. וראוי להבחין בכך, שבמאמר המערכת אין אף טיעון תועלתני, העוסק בנזק התדמיתי, למרות שמדובר בנזק נוראי. המסר הוא מוסרי – "אתם זוועה מוסרית".

לצד מאמר המערכת, מצוירת קריקטורה, ובה נער גבעות יושב על קצהו של קנה טנק ומנסר את הקנה שעליו הוא יושב.

המתנחלים מבינים היטב, שהאויב המר ביותר שלהם אינם המחבלים הפלשתינאים אלא המחבלים היהודים.

מן הראוי שהחברה הישראלית, על כל חלקיה, תשכיל להבחין בין ציבור המתנחלים לבין אויביהם המרים, פורעי "תג מחיר".

* BSH

מיהו האספסוף שתקף את שגרירות ישראל בקאהיר? צעירים שנולדו לתוך מציאות השלום בין ישראל למצרים. אופס... מציאות של שלום? השלום עם מצרים נרצח כשסאדאת נרצח, לפני שלושים שנה. הרודן מובראק הפר את הסכם השלום והמיר אותו במלחמה קרה (תוך כיבוד הנספח הצבאי של ההסכם, וכיבוד לסירוגין של פרוטוקול הקשרים הדיפלומטיים). בכל שלושים שנות שלטונו, מערכות החינוך, ההסברה והתקשורת (המוכתבת בידי ארמון הנשיאות) המצרית, עסקו בהסתה נוראית נגד ישראל, הסתה אנטישמית קיצונית, תוך הפרה בוטה של הסכם השלום. הצעירים הנ"ל, שכל חייהם חוֹוים שטיפת מוח על פיה ישראל היא שטן מפלצתי, אינם מבינים את הדיסוננס של קיום שגרירות של המפלצת בבירתם. הם מזהים את האבסורד הזה עם מובראק, השנוא עליהם. כעת, כאשר השלטון במצרים רופף, ולקראת ביקורו בקאהיר של גיבור הקנאות האסלאמית האנטי ישראלית החדש – ארדואן, האקסטאזה האנטי ישראלית המטורפת הביאה למעשה.

אל דאגה, בימים הקרובים נשמע קולות רבים במערכת הפוליטית, וביתר שאת בתקשורת הישראלית, המאשימים במצב את ישראל, ובעיקר את נתניהו. מנין לי? כי אותם גורמים תמיד מאשימים את ישראל ומתייצבים לצד אויביה, וכמובן שביבי הוא "האשם תמיד". וגם ליברמן, כמובן. מנין לי? כי כך בדיוק קרה בהתפרעות הקודמת של האספסוף המצרי, לאחר מתקפת הטרור מסיני לפני שבועות אחדים. מנין לי? לנוכח התגובות על המתקפה האנטי ישראלית של תורכיה.

להלן תקציר הנראטיב הפופולארי בשבוע האחרון – ברית נפלאה ונצחית בין ישראל לתורכיה, הופרה בגסות בידי ישראל. למה, כי, אפעס, התורכים היו זקוקים לאיזו התנצלות קטנה, התנצלותונת קטנטנה. הם ביקשו כל כך יפה, ואנחנו סירבנו. ככה מתנהגים כלפי חברים? הרי כל בן אדם מבוגר מבין שצריך לדעת לבקש סליחה. "יאללה, יורם, בקש סליחה. תהיה גבר!" מה הם בסך הכל ביקשו, ידידינו התורכים? לא יכולנו להיענות, ולהנציח את ירח הדבש הנפלא בין המדינות? אלא מה, הביבי והליברמן האלה, ועמם הבוגי יעלון הזה – יש להם איזה שיגעון, "כבוד לאומי". מה זה החרטא הזה, כבוד לאומי? את זה נשאיר לתורכים. אנחנו אנשים מבוגרים, ולא צריכים כבוד לאומי. אבל בגלל השיגעון הלאומני הזה של "כבוד לאומי", היחסים הנפלאים בין ישראל לתורכיה יתדרדו עכשיו למלחמה נוראית, והפריגאטות התורכיות כבר בדרך לישראל (ב-ynet כבר הייתה השבוע השוואה בין גודל הצבאות, לקראת העימות הממשמש ובא).

ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע לעג בציניות ל"מצעד הגאווה" הזה. כבר היה נוסח מקובל של התנצלות, הוא כתב, אבל נתניהו פחד מליברמן ולכן הוא סרב לקבל אותו. כי לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. וגם סימה קדמון כתבה באותה רוח.

ומי עומדים מאחורי הפרסומים הללו? אהוד ברק ומתן וילנאי, המצוטטים ברוח זו. כנראה שהדרך של "עצמאות" להזכיר לציבור את קיומה, היא לבדל את עצמה מן הממשלה שבה היא מכהנת (תוך שבירה של כל שיאי הכיסאולוגיה – שר לכל מי שהסכים להישאר בסיעה הזאת). הרצון השיווקי לבידול מובן. זה בסדר. אבל למה על חשבון האינטרס הלאומי של ישראל?

גם לי יש ביקורת על התנהלות נתניהו במשבר – על כך שלא דרש התנצלות תורכית על המשט מיד לאחר המקרה, ועל כך שבמשך שנה פלירטט עם נוסחי התנצלות, שנדחו בידי התורכים, במקום לדחות על הסף את דרישתם החצופה.

אל מול הקמפיין הדוחף את הנראטיב התורכי ההזוי הזה, יצא "ישראל היום" בפרוייקט 

מיוחד – "חלומות של סולטן". שלמה צזנה, ראובן ברקו, עמית לוינטל, דרור אידר, יהודה ספרא ונצחיה יעקב, עשו נאמנה את מלאכתם העיתונאית, העמיקו בלימוד דמותו של ארדואן, תכניותיו, מדיניותו, דרכה של ממשלתו, ועל סמך העובדות - המסקנות כמובן הפוכות לנראטיב. היטיב להסביר זאת ד"ר ראובן ברקו, שתיאר את האופן שבו מנסה ארדואן, החושק במעמד של סולטן עות'מאני, לנצל את רוח "האביב הערבי" כדי לבנות את מעמדו ככזה, באמצעות תמיכה בטרור האיסלאמי הקיצוני, תוך כדי נטרול המערב וארה"ב וניהול מדיניות אנטי ישראלית תוקפנית וקיצונית. לכן, הוא שורף את המועדון ומוביל את המערכה נגד ישראל. ד"ר ברקו משבח את הממשלה שנמנעה מהתנצלות על אירוע מרמרה, כיוון שהתנצלות תפורש כחולשה ותחשוף את ישראל ללחצים וסחטנות נוספים.

גם בן דרור ימיני, "מעריב", כתב מאמר מלומד ומנומק המוכיח את איוולתו של הנראטיב, לפיו התנצלות הייתה מצילה את יחסי ישראל ותורכיה. נקודת המוצא של מאמרו "סלט תורכי" (אגב, גם אני פרסמתי מאמר בנושא הזה תחת אותה כותרת, ב"ישראל היום") אינה מקובלת עליי – גם הוא בז לכבוד הלאומי, וטוען שמדינות מתוקנות דואגות לאינטרס הלאומי ולא לכבוד הלאומי. הוא טועה. אין מדינה בעולם שאינה רואה בכבודה הלאומי אינטרס לאומי. איזו סערה ציבורית עורר נתניהו, כאשר כביכול פגע בכבוד הלאומי של ארה"ב, כשהתווכח בפומבי עם אובמה? ובבריטניה – הפרסטיז'ה הבריטית היא אינטרס עליון. גם לנו יש כבוד לאומי ועלינו לעמוד עליו. במידה, כמובן. לא באובססיה נוסח מובראק, ובוודאי לא בטירוף ארדואני. אך גם לא בקיצוניות ההפוכה – אל לנו לזחול על גחוננו, מתוך בוז עצמי לכבודנו הלאומי. כבוד לאומי הוא נכס. ובשכונה שבה הכבוד הלאומי כל כך חשוב, מי שאינו מכבד את עצמו – הסביבה לעולם לא תכבד אותו. אם ישראל תסכים להיות מושפלת, היא תחליש את עצמה ותזמין תוקפנות.

כאמור, איני מקבל את העמדה העקרונית של בן דרור ימיני. אולם מתוך נקודת המוצא הזאת, הוא בחן באופן פרגמטי את השאלה, האם אכן התנצלות הייתה מחזקת את האינטרס הלאומי. ותשובתו חד משמעית – לא. למה? בשל גישתו של ארדואן. אילו ארדואן רצה בהתנצלות כדי לשפר את היחסים עם ישראל ולפתור את המשבר, ימיני היה מצדד בכך. אולם הוא מבין שההיפך הוא הנכון – "לארדואן זה לא הספיק, משום שהוא רצה השפלה. הוא לא חיפש דרך לרדת מהעץ. הוא טיפס עליו כדי להישאר שם. וגם אם ישראל הייתה מבצעת את כל פקודותיו המוזרות, זה היה רק מדרבן את התיאבון שלו. הוא רוצה להפוך לסולטן, הוא רוצה אימפריה, הוא רוצה את תמיכת המוסלמים. שום התנצלות של ישראל לא הייתה משנה את האסטרטגיה העקבית שלו". בן דרור מצטט את חוקר האנטישמיות באיסלאם פרופ' אדרו בוסטום, המציג את דרכו האנטישמית המובהקת של ארדואן לכל אורך דרכו, מנעוריו ועד היום. לכן, אף שלטעמו "אם היה סיכוי שהתנצלות הייתה פוגעת בכבוד הלאומי, אבל משרתת את האינטרס הלאומי – היא הייתה מוצדקת", הוא מבין ש"מלכתחילה, כדאי להודות, לא היה לכך שום סיכוי".

החשיפה העיתונאית המשמעותית של סופשבוע הייתה של שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות". שיפר חשף רשימת צעדי נגד למתקפה האנטי ישראלית בתורכיה, המתגבשים במשרד החוץ. בין השאר מדובר על שיתוף פעולה עם הארמנים בפעולה נגד הכחשת רצח העם שעשו בהם התורכים, תמיכה במורדים הכורדים ומאבק נגד הפגיעה התורכית בזכויות האדם.

אני שמח על כך שישראל מכינה תוכנית מסוג זה. אני שמח גם על ההדלפה של התכנית. חשוב שהתורכים ידעו שיש לישראל דרך להזיק להם, ושלא לנצח תמשיך לספוג ללא תגובה. עם זאת, בשלב זה אני תומך במדיניות האיפוק של נתניהו, הבוחר להבליג על המתקפה התורכית ולא לחמם עוד יותר את הגזרה. הוא נוהג בתבונה, כאשר הוא מאפשר לארדואן להשתולל ולהציג עצמו בפני העולם כמי שאיבד את עשתונותיו. השילוב בין האיפוק הנבון, לבין הכרטיס הצהוב של ליברמן, הוא מדיניות נכונה.

באשר לתוכן הצעדים הנדונים במשרד החוץ – הכרה ברצח העם הארמני היא מחויבות מוסרית, בלי קשר למצב היחסים עם תורכיה, בוודאי כמדינה יהודית הנאבקת בהכחשת השואה. אני הטפתי לכך גם בתקופת ירח הדבש ביחסי ישראל תורכיה, למרות שצעד כזה עלול היה להזיק למערכת היחסים ההדוקה בין המדינות. סברתי, שבמקרה הזה המחויבות המוסרית חזקה יותר מהאינטרס המדיני. היום, כאשר אין לישראל מה להפסיד, קל וחומר שעליה להכיר ברצח העם, ללא כל עכבות. באשר לתמיכה בכורדים – ניתן וראוי לתמוך במאבקם, אך יש להקפיד שלא לתמוך בארגון הטרור פ.ק.ק., בניגוד לתכנית ליברמן, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבתו של שמעון שיפר. מדינה הנאבקת בטרור ומטיפה לכל העולם להיאבק בטרור, אינה יכולה לתמוך בשום אופן בטרור.

ועוד ב"ידיעות אחרונות" – סבר פלוצקר ראיין את שר האוצר יובל שטייניץ ל"ממון". ראיון מעניין. אני מעריך את יובל שטייניץ, בזכות מספר צעדים שנקט כשר האוצר, והחשוב שבהם הוא רפורמת ששינסקי, שהינה הצעד החשוב ביותר למען צדק חברתי בישראל מזה עשרות שנים, וכן בזכות העלאת שכר המינימום והגדלת תקציבי החינוך וההשכלה הגבוהה.

אולם הראיון עמו מאכזב מאוד. הוא דבק בעקשנות בעמדתו השמרנית על פיה יש לשמר את מסגרת התקציב, כאילו שיש קדוּשה במסגרת זו. ודאי שאין מקום לפריצה גורפת וחסרת אחריות של התקציב, אולם הגדלה מדודה ואחראית של התקציב, בתקופה של עודפי גביה אדירים, כדי לתת מענה לצרכים החברתיים של המדינה – זו המדיניות הנדרשת. אופן הצגת דבריו הנחרצים, נועד להפעיל לחץ על ועדת טרכטנברג. אני מקווה שהוועדה וראשה יהיו אחראים דיים כדי להציג מדיניות אלטרנטיבית לזו של שר האוצר. מבחינה ציבורית, הממשלה תתקשה מאוד לדחות את המלצות הוועדה. בנקודה אחת אני מסכים עם שטייניץ – גם אני סבור שניתן לקצץ בתקציב הביטחון. כיו"ר ו' החוץ והביטחון של הכנסת, עמד שטייניץ בראש המתנגדים לקיצוצים בתקציב הביטחון (או כפי שהוא כינה זאת אז – "לקיצוצים בביטחון"), ואני שמח שהוא שינה את דעתו. יש לקוות שכפי ששינה את דעתו בנושא זה, כך  ישנה את עמדתו בנושא מסגרת התקציב.

עיתוני סופשבוע יוחדו ברובם לציון עשור למתקפת הטרור של 11 בספטמבר. דפים דפים דפים, מילים מילים מילים, אך לא היה בהם שום חדש; אמירות נדושות וחומרים לעוסים וממוחזרים. לא היו תגליות מפתיעות ולא סיפורים מעניינים. וההפתעה הגדולה – לא הייתה קריאה לאמריקאים להתנצל בפני אל-קאעידה על מתקפת הטרור ולשלם פיצויים למשפחות המחבלים המתאבדים.

לא היה לי בסופשבוע "הארץ". הפסדתי משהו?

* "חדשות בן עזר"