הבלוג של אורי הייטנר

בימים אלה, העולם מציין עשור לאירועי 11 בספטמבר (אגב, ברוח הימים האלה, יש מי שיקראו, בוודאי, לארה"ב להתנצל בפני אל-קאעידה על האירועים ולפצות את משפחות המחבלים). מתקפת הטרור האפילה באחת על סדר היום הציבורי והתקשורתי בעולם כולו, למשך תקופה ארוכה, וקצת השכיחו אירוע שקדם לו בשבוע, שלכאורה אינו קשור אליו, אך במהותו הוא קשור גם קשור. כוונתי לוועידת דרבן.

ועידת דרבן נועדה להיות ועידה של האו"ם לזכויות האדם, ולמאבק בגזענות ובשנאת הזר. היא התקיימה בדרבן שבדרום אפריקה ב-31.8-8.9.01. בפועל, לא היה דבר רחוק מזכויות האדם, יותר מהוועידה הזאת. הייתה זו אורגיה אקסטטית של שנאה, גזענות ואנטישמיות, של הכחשת השואה ושל הסתה נוראה נגד מדינת ישראל וזכות קיומה. מי שנתנו את הטון בוועידה היו איראן, מדינות ערב ובעיקר – ארגונים בלתי ממשלתיים, המכנים עצמם ארגוני "זכויות האדם", אך הם בעיקר ארגונים אנטישמיים ואנטי ישראליים פנאטיים. בין הארגונים הללו גם ארגונים ישראליים, כמו "עדאלה".

משלחת ישראל בראשות הרב מיכאל מלכיאור, אז סגן שר החוץ, ניהלה מערכה דיפלומטית והסברתית מוצלחת למדיי בימי הוועידה. ארה"ב ומדינות העולם החופשי התייצבו לצד ישראל והכשילו את קבלת ההחלטות האנטישמיות נגדה. הן כפו על הוועידה נוסח פשרה מרוקן מן הרוח הגזענית הרעה ששררה בוועידה.

אבל האמת היא שבדיעבד, המשמעות של ההחלטה שהתקבלה, שולית. המסמך החשוב באמת, הוא המסמך שבסופו של דבר לא עלה כלל להצבעה, אך הוא המבטא את רוח דרבן. מדובר בנוסח של כתב אישום נגד ישראל, שמדינות ערב וקואליציית הארגונים ניסחו לקראת הוועידה, ואלו סעיפיו:

א. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.

ב. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.

ג. ציונות היא גזענות.

ד. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.

ה. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.

ו. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי על מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.

ז. מדינת ישראל - קיומה הוא בחטא, כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

מדוע אני קובע שהמסמך שלא התקבל, הוא המסמך החשוב, ולא המסמך שהתקבל? כיוון שמדרבן יצאה תורה המזינה עשור של מתקפת דה-לגיטימציה נגד ישראל – זכות קיומה וזכותה להגנה עצמית, המובל בידי קואליציה של ארגוני ימין אנטישמי רדיקאלי, שמאל רדיקאלי ואסלאם רדיקאלי באירופה, בארה"ב ואף בישראל (!) עצמה, בעידודן של איראן, מדינות ערב ותורכיה של ארדואן (אחמדיניג'אד התורכי), ובעזרת אידיוטים שימושיים בציבוריות, באקדמיה ובתקשורת המערבית. המסמך הזה הוא הבסיס האידיאולוגי והאסטרטגי של המתקפה. ועידת דרבן הייתה יריית הפתיחה לעשור של הסתה, של השמצות, של שקרים, של הפגנות רדיפה אחרי ישראלים (לאחרונה, למשל, ההתפרעות הברברית של כנופיית החוליגנים האנטישמיים, הכוללת – איך לא? – יהודים (!), בעת קונצרט התזמורת הפילהרמונית בבריטניה), של אינתיפאדה משפטית נגד מדינאים, קצינים וחיילים ישראליים ושל הסתה לחרם אקדמי, תרבותי ומסחרי נגד ישראל. אחד השיאים של הקמפיין היה המשט התוקפני הפרובוקטיבי לפני שנה. ישראל, יש לציין, טרם מצאה את הדרכים להתמודדות עם התופעה ולא עברה למתקפת נגד. זהו מחדל מדיני שאחראיות לו ממשלות שרון, אולמרט ונתניהו.

שלושה ימים לאחר הוועידה, התבצעה מתקפת הטרור נגד ארה"ב. מתקפת הטרור היא המשך ישיר של ועידת דרבן; היא נובעת מאותה שנאה יוקדת נגד העולם החופשי, נגד הדמוקרטיה, נגד ארה"ב ונגד ישראל.

* "שישי בגולן", BSH

* כבר ביום ה' המתקפה החלה – מכיוונים שונים נשלחו אליי קישורים לבלוג של קלמן ליבסקינד, ולכתבה שפורסמה בטורו ב"מעריב" תחת הכותרת "הקשר". שלחו לי את הקישור כמה מחבריי המודאגים, החוששים שמא בתמימותי נעשיתי אידיוט שימושי המשרת, בהשתתפותי הפעילה במאבק החברתי, אג'נדה זרה, אחרת, שאותה אני שולל, שנועדה לקדם נסיגה לקווי 67', כשהמאבק החברתי הוא כלי למימוש הרעיון.

ליבסקינד חושף בטור שלו מפגש שנערך לפני מספר חודשים בכיכובו של היועץ הפוליטי האמריקאי הליברלי (המקבילה בשיח האמריקאי ל"שמאלני") סטנלי גרינברג, ועמו כמה מכוכבי עמותות ברק ב-1999. הללו, טוען ליבסקינד, רקחו קמפיין שנועד להקים מפלגה חדשה, ש"השמאל הלאומי" (שלאמיתו של דבר אינו שמאל ואינו לאומי) של אלדד יניב, מהבולטים בהתארגנות, היא הבסיס לה. האג'נדה שלה – נסיגה לקווי 67'. האמצעי – מאבק חברתי כולל, המתיישב על מצוקות אמת, כמו מצוקת הדיור, שיביא לנפילת ממשלת נתניהו.

את רשימתו של ליבסקינד מחזק הטור של אראל סג"ל, המראיין את אדם דובז'ינסקי, שובת הרעב בתחילת המאבק, המאוכזב מאוד מהכיוונים של הנהגת המאבק, ומעלה חשדות דומים לאלו של ליבסקינד.

אני מעריך את קלמן ליבסקינד, עיתונאי מעולה, האחראי לכמה מן התחקירים החשובים ביותר שנעשו בישראל בשנים האחרונות, כמו חשיפת עמותות ברק הידועות לשמצה. אין לי שמץ של פקפוק באמינות המידע שהציג אודות אותה ישיבה. אולם ליבסקינד הציב עצמו מראשית המחאה בעמדה נגטיבית לחלוטין למאבק, כולל אמירות שלבטח היום הוא מתבייש בהן, כמו שמדובר בקושי ב-600 איש ולאחר מכן ניסיונות למזער את מספרי המפיגנים, כשכבר הודה שהם המוניים.

מאחר ומגמתו של ליבסקינד היא לפגוע במאבק ולהבאיש את ריחו, אין ספק שאילו היה בידיו להוכיח שהמאבק עצמו מנוהל בידי אותה חבורה ולמען אותה אג'נדה, הוא היה מספק את ההוכחות. אולם בעניין זה, הוא הציג השערות, לא כל כך מבוססות. אמנם תמונותיהם של דפני ליף, איציק שמולי, רגב קונטס וסתיו שפיר משולבות בין תמונותיהם של טל זילברשטיין, סטנלי גרינברג, משה גאון ואלדד יניב, אך הוא אינו מציג כל הוכחה לקשר ביניהם, בוודאי לכפיפות של מובילי המחאה ל"מושכים בחוטים".

והרי מן היום הראשון למחאה, הכל ידעו שאלדד יניב מנסה להתעלק עליה, לתפוס עליה טרמפ ולהשתמש בה כקרדום לחפור בו. אך ניסיונו כשל (ואני מוכן להתערב שיניב ינחל כישלון חרוץ בבחירות וספק רב אם מפלגתו, אם תרוץ, תעבור את אחוז החסימה).

קלמן ליבסקינד מחמיץ את מהות המחאה. הוא אינו מבין עד כמה היא אוטנטית ומבטאת את רחשי לב רוב הציבור (בסקרים מדובר על תמיכה של כ-90%). הוא אינו חש איזה שיח אמיתי וכן של סולידריות חברתית וערבות הדדית צומח במאהלים. הוא אינו מודע לשיח היהודי הצומח במאהלים. מרכז "יובלים", אותו אני מנהל, מוביל במאהל קריית שמונה קבלות שבת והוביל שיח בליל תשעה באב. רבים מיושבי המאהל, מעולם לא עסקו קודם בפרשת השבוע, לא קיבלו את השבת, בוודאי לא ציינו את תשעה באב. המציאות הזאת קיימת בכל המאהלים. כל עמיתיי, מנהלי בתי המדרש הפלורליסטיים וארגוני ההתחדשות היהודית, מובילים פעילות כזאת באזורים בהם הם פועלים. זאת רק דוגמה אחת למה שקלמן מחמיץ. האם גם את זה תכננו אלדד יניב ואדון סטנלי?

כן, אין לי ספק שיש מי שבעבורם המאבק החברתי הוא תירוץ שמטרותיו אחרות וכאלה יש גם בין מוביליו. אך המאבק הזה גדול הרבה יותר מהם. ברור, שכאשר המעוז האידיאולוגי של הבורגנות הקפיטליסטית השמרנית הניאו ליברלית בישראל, עיתון "הארץ", קורא במאמר המערכת שלו, המפורסם בעמודו הראשון, סמוך לכותרת, להשתתף ב"הפגנת המיליון", אין זה מתוך עניין כלשהו במאבק החברתי. אך תהיה זו הגזמה פרועה, אם אעריך שהמאמר הזה יוסיף עוד מאה משתתפים לעצרת. אולי הוא ינפח את האגו של כותביו, שהנה הם שותפים להצלחה. אך האג'נדה של "הארץ" אינה האג'נדה של המפגינים, והם לא ישתפו פעולה עם אף גורם שינסה להסיט את המאבק למסלול אחר.

אני אשתתף בהפגנה במוצ"ש. נכון, לא פשוט בעבורי להשתתף בהפגנה שגדעון לוי קורא להשתתף בה ושולח לקוראיו "צו 8". יכולתי לומר שגם שעון עומד צודק פעמיים ביממה, אך במקרה זה איני יכול לטעון שלוי צודק בטעות. הוא פשוט תופס טרמפ על אג'נדה שאינה שלו, בניסיון לקדם את האג'נדה שלו. אולם לפחות 99% מהמפגינים מחר, הם פטריוטים ציונים הנאבקים על דמותה של מדינת היהודים, ואין להם כל קשר לאג'נדה האנטי פטריוטית והאנטי ציונית של לוי.

ולחבריי המודאגים, שמא הייתי לאידיוט שימושי של איש או אג'נדה זרים – כל חיי הבוגרים אני נאבק למען רעיונות של מדינת רווחה, צדק חברתי וסולידריות, גם כאשר הייתה זו הליכה דון קישוטית נגד הזרם. האם הם מצפים שהיום, כאשר יש הזדמנות פז לחולל שינוי בכיוון זה, אהיה אידיוט שימושי של ספינים נגד המאבק, ואשתמט ממנו?

בעניין זה אני מזדהה עם דברים שכתב בן דרור ימיני, שאף הוא מבקר את צדדיה המכוערים של המחאה: "אנו בעיצומה של מחאה חברתית, החשובה והמשמעותית ביותר מאז קמה מדינת ישראל". מתוך נקודת מוצא זו, יש בהחלט מקום לביקורת, ולחלקה אני שותף.

* אילן ליאור ב"הארץ", עסק, בכתבתו "מיליון או כלום?" בפערים העקרוניים והמהותיים בין שניים ממנהיגי המאבק – דפני ליף ואיציק שמולי. בעוד שמולי מצניע את חילוקי הדעות, דפני מבליטה אותן. אין ספק שהפער בין השניים משמעותי. איציק שמולי מציג גישה אחראית, בוגרת, רצינית. דפני מציגה גישה ילדותית, פורקת עול. שמולי מתייחס למאבק ככלי לשינוי, ודפני כמחאה לשם מחאה. דפני מציגה גישה רבולוציונית, שאין לה כל סיכוי להביא להישגים ואילו שמולי מציג גישה אבולוציונית, שהיא הדרך האמיתית היחידה להצליח.

דפני ליף מצטיירת מיום ליום כנטל על המחאה, כרחיים על צווארה.

* אני שותף למאבק, אך איני יכול להשלים עם צדדיו השליליים ולבטח לא עם צדדיו המכוערים. הבולט שבהם הוא הרדיפה המקרתיסטית אחרי מי שסוטה מן הקו. זה החל עם מרגול (עוד טרם חשיפת הפרשה הפלילית) וענת וקסמן. זה נמשך בהתקפות אישיות מכוערות על בן דרור ימיני שהצביע על צדדים בעייתיים במחאה. השבוע התבטאה התופעה בלינץ' לשרון גל, על שהעז להפנות שאלות קשות לדפני ליף, בראיון לתכניתו בערוץ 10 "לילה כלכלי".

ירון טן-ברינק פירסם רשימת נאצה נגד גל ב"7 לילות" תחת הכותרת "עיתונאי ננס שלי". טן-ברינק לא בחל באף מילת גנאי לתיאור סלידתו מגל. לטענתו, שרון גל ותכניתו הם כלי בידי הטייקונים לשבור את המחאה והוא עושה זאת מתוך רצון להשתלב באחד המונופולים שלהם (הוכחות, בבקשה). "את מי בדיוק שרון גל, הלוקק מידי טייקונים, משרת? את ציבור הצופים או את המיליארדרים שמזמינים אותו לשמחותיהם המשפחתיות? האם לא ברור שהתחנה הבאה בקריירה שלו היא תפקיד משתלם באחד המונופולים של מסוקריו?". ומה המסקנה? "שרון גל הוא העולם הישן. בעולם ההוא היה מקום לתכנית כמו 'לילה כלכלי' שלוקחת את הכסף שלכם בקלילות ומאדירה את עשירי הארץ".  

את "לילה כלכלי" לא ראיתי מעולם, ויתכן שטן-ברינק צודק לחלוטין באופן שהוא מתאר אותו. אולם האם ניתן לתאר אחרת את "ידיעות אחרונות", עיתונו של טן-ברינק? מי שולט בעיתון הזה? האם "ידיעות אחרונות" לא היה אחד הכלים המרכזיים של תעשיית הסגידה לכסף ולעשירים, אך ורק בזכות עושרם? האם "ידיעות אחרונות" לא היה אחד מסוכני המכירות המרכזיים של השיטה?

לפתע העיתון תומך במחאה חברתית ומקדם אותה. למה? אולי כיוון שהיום, כשהמאבק כה פופולארי, זאת הדרך למכור את העיתון, כלומר שיקולי רייטינג עסקיים גרידא?

את שרון גל הכרתי, כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא כתב "הארץ" בצפון, בראשית דרכו המקצועית. הוא היה כתב חרוץ, רעב, תאב מידע ומקצועי. לא אהבתי במיוחד לעבוד איתו, בשל נטייתו לחפש מתחת לשטיח את התכך, את מה שמסתתר מאחורֵי, לחקור ולחתור ולחפור ולחפש את "הסיפור האמיתי". ואילו אנו, חבורת קיבוצניקים ומושבניקים תמימים, לא כל כך ידענו לספק לו את מבוקשו. אבל אי אפשר לפקפק במקצועיותו.

השאלות ששאל את דפני ליף ענייניות וראויות לחלוטין. דפני ליף היא האדם המזוהה ביותר עם המהלך הציבורי הגדול והחשוב ביותר בארץ מזה שנים רבות. היא אחת המנהיגות המרכזיות, אולי המנהיגה המרכזית, של המהלך הזה. בתור שכזו, היא כבר אינה אדם פרטי, היא אשת ציבור, וכאשת ציבור יש מחירים שעליה לשלם, כמו התמודדות עם שאלות קשות. כן, ראוי בהחלט לדעת למה לא שירתה בצה"ל. תשובתה, שהיא חולת אפילפסיה, בהחלט מספקת. ראוי בהחלט לשאול אותה מדוע לא בחרה בשירות לאומי חלופי. שירות כזה אינו חובה, כך שאין להאשימה בהשתמטות מחובה פורמאלית, אך ניתן לצפות ממנהיג חברתי, שישמש דוגמה ויתנדב לשירות. הסבריה, שהיא מתנדבת רבות, אך לא במסגרת שירות לאומי, מספקים? יש מי שהם יספקו אותם ויש מי שלא. אך עצם השאלה, מוצדקת לחלוטין. מוצדקת לחלוטין השאלה האם היא ישנה במאהל. כן, גם דפני ליף צריכה להתמודד עם שאלות קשות. הנטישה ההפגנתית של האולפן, אינה לגנותו של המראיין אלא לגנותה של המרואיינת.

איזה עליהום נעשה לשרון גל בעקבות הראיון. מקרתיזם לשמו.

ביומיים האחרונים, נחשפה חתימתה של דפני ליף, על מכתב השמיניסטים לשרון, שהשמיצו את חיילי צה"ל, העלילו עליהם עלילות שווא והודיעו על סרבנותם להתגייס, כלומר על עריקה מהמלחמה בטרור, שבאותם ימים הכה בנו בעוצמה הרסנית. לא בשל מכתב זה היא שוחררה מצה"ל. אך הכתם השחור הזה בעברה, הוא עניין ציבורי מובהק. הוא ביטוי נוסף להיותה נטל על המאבק.

* קורבן נוסף של המקרתיזם הישראלי הוא אברי גלעד, שהשבוע מופצת בפייסבוק עצומה להדחתו בשל עמדותיו הפוליטיות, כלומר בשל העובדה שאינו צועד בסך ומעז לבטא עמדות אסורות על הברנז'ה.

בשבועיים האחרונים, האינקוויזיציה המקרתיסטית הז'דנוביסטית הישראלית שיפדה בעיקר את שלי יחימוביץ', שהעזה לא להצטרף לשיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים. גם במוסף "הארץ" של היום נמשכו ההתקפות. הפרועה ושלוחת הרסן שבהן, היא של בני ברבש, שהדגים לאיזה טירוף של קיצוניות עלול להגיע אדם שהשנאה מעבירה אותו על דעתו.

שלי ראויה לשבח על כך שיצאה נגד שיח השנאה הזה. אין זו עמדה מדינית, אלא חברתית. אדם הדוגל בסולידריות חברתית, אינו יכול שלא לצאת נגד שיח השנאה, החרמות וההסתה. אדם הרוצה להשתית את החברה על יסודות של ערבות הדדית, לא ירצה שהחברה תדרדר, חלילה, לדיוטא שבה ניצב ברבש.

דבקותה של שלי יחימוביץ' בדבריה, גם לאחר שבועיים מול כיתת יורים, היא ביטוי לאומץ וליושרה.

* את כותרות עיתוני השבת תפס דו"ח ועדת פאלמר, על פרשת המשט התורכי. המסקנות, בסך הכל, טובות מאוד לישראל. אין לנו צורך בוועדת פאלמר, כדי לדעת שהסגר מוצדק וחוקי, שאין זה מצור, שאין כל משבר הומאניטרי בעזה, שהמשט הוא פרובוקציה מאוד לא תמימה ושתורכיה עמדה מאחוריו. מה שמפתיע הוא, שמסקנות כאלו באו מוועדה של האו"ם. זאת כבר חדשה מסעירה. נכון, שהוועדה לא הלכה עם האמת עד הסוף, והעדיפה את האיזון הקדוש, בפרכה ההזויה על "כוח בלתי סביר", כביכול, של חיילי צה"ל, שהגנו על חייהם מול מתקפת הטרוריסטים על סיפון "מרמרה". אך בסך הכל, הכותרת האמיתית, החשובה, המרכזית של הוועדה, היא הצדקת הסגר והצדקת עצירת המשט.

ומה הכותרת הראשית ב"הארץ"? "דו"ח פאלמר: על ישראל להביע צער ולשלם פיצויים". נכון, אפילו "הארץ", למגינת לבו, לא הצליח בכתבה עצמה להסתיר את האמירות המהותיות של הוועדה אודות הסגר. אך בכותרת? מה פתאום? ואיזו הבעת חרטה או התנצלות על המתקפות חסרות השחר של העיתון על "המצור האכזרי" על עזה? עכשיו הגזמתי.

* בן כספית ראיין את ציפי לבני, ב"מעריב". ראיון עם ראש האופוזיציה, ראש הסיעה הגדולה בכנסת ומועמדת מרכזית לראשות הממשלה, הוא חומר שאזרח אכפתי חייב לקרוא. ניסיתי. במשפט הראשון התחלתי לנקר. במשפט השני נרדמתי. אפילו בן כספית, שללא ספק יודע לכתוב באופן מעניין, לא הצליח להפיח חיים בשיממון. נכשלתי במשימה. נרדמתי בשמירה.

* המלצות השף: הפעם שלושתן מ"הארץ". כתבת ענק מרתקת ב"גלריה" על דוד טרטקובר, לרגל צאת ספרו החדש "טרטקובר". עמדותיו הפוליטיות של טרטקובר, רחוקות משלי ולא אחת עבודותיו עוררו את זעמי. אבל אי אפשר לקחת ממנו את כישרונו, את תרומתו רבת השנים לתרבות הישראלית ולעולם העיצוב בישראל.

במוסף "הארץ" - ראיון עם הגיבור האמיתי, בעיניי, של המאבקים החברתיים בחודשים האחרונים, ד"ר אידלמן, מנהיג שביתת הרופאים, שהוביל בנחישות ובאחריות להסכם שבו הישגים כבירים לרופאים, לרפואה הציבורית בישראל, לפריפיריה ולבריאות הציבור. כעת, הוא נאלץ להתמודד עם מאבק מיליטנטי חזירי, לא כל כך תמים, של המתמחים שחתרו תחתיו בזמן המאבק ואחרי הניצחון. גם המלצתי השלישית היא באותו נושא – מאמרה של רוני לינדר גנץ ב"דה-מרקר" על שביתת הרופאים המתמחים: "התפטרות לא דמוקרטית".

* בסקירתי הקודמת ציטטתי כותרות מ"מעריב", המבטאות דה-טבלואידיזציה וחזרה לעיתונות רצינית. בשלב זה, השינוי בולט בכותרות, שחזרו לספק מידע ולא "לרגש". ויש בהן יותר משתי מילים. ולכן הן גם רזות יותר, כדי שיהיה מקום ליותר משתי מילים. המגמה הזאת נמשכה גם השבוע, וגם בגיליון ערב שבת. הכותרת היום הייתה: "דו"ח האו"ם על המשט: המצור חוקי, הכוח מופרז" (עד כמה כותרת זו אמינה יותר מזו של "הארץ"). לצורך השוואה, הכותרת ב"ידיעות אחרונות": "מתפטרים".

אני מקווה שהמגמה הזאת תמשך ותגרום לשינוי גם ב"ידיעות אחרונות". הנה, ב"ישראל היום" כבר החלו להעתיק את הסגנון המתחדש. כותרת יום ה', לדוגמה: "סער: נחזק השנה ערכי אהבת מולדת". ובכותרת אופטימית וחיונית זו אסיים.

                                                                                                                                                                                                       * "חדשות בן עזר"

ברשימת המכולת בה הציג יואל מרשק את עמדותיו במספר נושאים שעל סדר היום, הופיע משפט קצת תמוה ומוזר: "אני נגד כל החרמת תוצרת מיהודה, שומרון, בקעה ורמת הגולן כי הם חלק מהעם היהודי היושב בציון, מי שכורך את שמי למודעות מבולבלות בעיתונות במין שאינו מינו עושה עוול לעצמו ולי במיוחד".

על מה הוא מדבר? אילו מודעות מבולבלות? מי כרך את שמו למודעות כאלו? מי עשה עוול לעצמו וליואל במיוחד?

אנסה לפרש את הסתום. שמו של יואל מרשק, לצד תוארו "מרכז אגף המשימות בתנועה הקיבוצית", מופיע במודעה שהתפרסמה ב"הארץ" ביום ד' 24.8.11, תחת הכותרת, באותיות קידוש לבנה בצבע אדום: "אנו, החתומים מטה, קוראים פומבית להחרמת מוצרי ההתנחלויות". במודעה, מסיתים החותמים בגלוי למרי אזרחי (בשם המפורש של המושג), להפרת חוק ולהפרת פסיקות בתי משפט. החתומים מתחייבים לא לשלם פיצויים אם בית המשפט יגזור זאת עליהם, ויעדיפו ללכת לכלא.

העצומה הזאת היא אנטי דמוקרטית בעליל, שאינה מכבדת את הכרעת הכנסת ואת פסיקות בית המשפט (אגב, פסיקות שכלל לא נפסקו, כלומר הם מהלכים אימים על בתי המשפט בישראל). איך הייתה מוגדרת מודעה כזאת אילו הייתה מצדו הימני של המפה? רמז? חמש אותיות, מתחיל בפ"ה, נגמר במ"ם. אבל האמת היא שזה לא היה קורה – אף עיתון לא היה מפרסם תועבת הסתה כזאת וקריאה גלויה כזאת לפריעת חוק, מצד אחר של המפה הפוליטית.

אני מתנגד לחוק החרם ואת עמדתי ביטאתי בשורה של מאמרים בעיתונים שונים בהם אני כותב. איני חושב שעם כל תופעה, שלילית ככל שתהיה, יש להתמודד באמצעות חקיקה ואכיפה. אני מאמין שגם עם החרם, יש להתמודד בדרכי הסברה, חינוך ודיון ציבורי. אולם החרם עצמו הוא מעשה אלים ומתועב, ניסיון נואל לשבור את מטה לחמם של מאות אלפי אזרחים ישראליים, כאמצעי להכריע בכוח דיון פוליטי בין עמדות לגיטימיות.

בין היישובים המוחרמים, קיבוצי בקעת הירדן, צפון ים המלח והגולן. ועל ההסתה להחרימם, חתום ראש אגף המשימות, האחראי בין השאר על תחום ההתיישבות בתנועה הקיבוצית. על כתב ההסתה הזה הוא חתום בשמו ובתוארו, שחור על גבי עיתון.

למה מתכוון מרשק כאשר הוא טוען שמישהו כורך את שמו? האם נוכלים ושרלטנים (אולי חברו, האדון בר שירה, אותו הוא מבקר בכלא?) הכניסו את שמו של מרשק למודעה במרמה? אם כך, אכן הם עשו לו עוול. אם כך הדבר, אין המדובר רק בעוול, אלא בהונאה של ממש, במעשה פלילי. מדוע יואל לא הגיש נגדם תלונה למשטרה? מדוע לא הגיש נגדם תביעת דיבה? מדוע לא דרש מהם להתנצל למחרת מעל גבי העיתון? חזקה על יואל, שאילו שמו הוכנס למודעה בניגוד לדעתו, הוא היה מוצא את הדרך להפיק מכך הון תקשורתי. לכן, פשוט איני מאמין לו. סביר להניח שיואל, שאולי מתנגד עקרונית לחרם, אך אינו ממש מתנגד לכך ששמו יתנוסס בעיתון בין פרופסורים, "אנשי רוח" וחתני פרסים למיניהם, לא יכול להתאפק מול ההזדמנות הזאת. אם כך, לא נעשה עוול ליואל, אלא יואל עשה עוול חמור לקיבוצי התנועה שהסית להחרימם ולתנועה הקיבוצית כולה. במקום לכרוע ברך ולבקש סליחה ומחילה, הוא מבליע תירוץ פאתטי בתוך רשימת מכולת מלאכותית.

ראש אגף בתנועה הקיבוצית המסית להחרים קיבוצים בתנועתו (ואח"כ מתנער מכך בתירוצים מגוחכים), אינו ראוי לתפקידו, והגיע הזמן שילך הביתה.

כשיואל נכנס לתפקידו, יצחק שמיר היה ראש ממשלת ישראל, חיים הרצוג היה נשיא המדינה, מוקי צור היה מזכיר התק"ם, ג'ורג' בוש האב היה נשיא ארה"ב. בנימין נתניהו היה סגן שר צעיר, אהוד ברק עוד היה בצבא, ציפי לבני הייתה אזרחית מן השורה. היחידים שנשארו בתפקידיהם מאז ועד היום, מלבד יואל מרשק, הם מובראק וקדאפי. בעצם, גם הם כבר לא. כך שאין זה מוגזם לדרוש ממנו, אחרי כל כך הרבה שנים, לשלם את המחיר על חתימתו על פשקוויל ההסתה (הוא לא יוכל לטעון שזאת "טעות של טירון"), ולהתפטר מתפקידו.

* "שווים"