הבלוג של אורי הייטנר

* מפחדים מאתיקה - כאשר מונה קיסינג'ר ליועץ הנשיא לביטחון לאומי, שאלו אותו איך הוא, כאיש אקדמיה, יוכל להתמודד עם מלתעות הפוליטיקה. קיסינג'ר השיב, שמי ששרד את הפוליטיקה באקדמיה – לא יהיה לו כל קושי להתמודד בכל מערכת פוליטית שהיא.

קיסינג'ר התכוון אמנם לפוליטיקה במובן של מאבקי כוחות באקדמיה, אך רק מיתמם יכחיש את הבעייתיות שבערבוב בין עמדות פוליטיות לבין הנחלת הידע האקדמי.

שר החינוך בנט נקט ביוזמה נאותה. הוא פנה לפרופסור אסא כשר, מומחה בעל שם עולמי לאתיקה, שהוזמן ומוזמן לנסח קודים אתיים לגופים רבים בארץ ובעולם, להציע הצעה לקביעת כללים אתיים לסוגיית הפוליטיקה באקדמיה. לזכותו של בנט יאמר, שהוא בחר לתפקיד אדם רחוק מהשקפותיו הפוליטיות.  

פרופ' כשר עוד טרם החל בעבודתו, וכבר החלה מערכת תעמולה נגד עצם הרעיון, ששומו שמים, יהיו כללי אתיקה גם באקדמיה. הרי האקדמיה היא מעל לכל אתיקה. מיד מדובר בפגיעה בדמוקרטיה, בהתנקשות בחופש האקדמי, כותרת ראשית בגיליון ערב שבת של "הארץ", מאמר מערכת של "הארץ", מאות מרצים חתמו מראש על הצהרה שיתעלמו מן ההמלצות, שטרם נוסחו. מיד החלה הסתה נגד שר החינוך, שהוא מנסה לסתום פיות, להשתלט, בולשביזם, פשיזם וכל הבלה-בלהאיזם.

שאלה: האם מותר לקבוע כלל אתי, שיגן על סטודנט מפני מצב שבו כדי לקבל ציון טוב עליו לכתוב כאנוס את עמדותיו הפוליטיות של המרצה, כאילו הייתה אמת מדעית? האם מותר לקבוע כללים שיגנו על סטודנטים מהצורך להתקרנף כדי לא להיכשל?

מותר לבחון את העניין? מתאים לקבוע כללי אתיקה בנדון?

ממה הם מפחדים? הם מפחדים מאתיקה.

* מקארתיזם – נו, ובינתיים כבר קראתי שאסא כשר אינו ראוי לתואר פילוסוף...

* הסתה לרצח - כל מי שמוצא צידוקים מצידוקים שונים ל"יצירת האמנות" של נתניהו עם חבל תליה, מגן על כרזת הסתה הקוראת בעליל לרצוח את ראש הממשלה.

* פוסט אמת - על מנת לגונן על כרזת ההסתה לרצח ראש הממשלה, הוצא שוב מן הנפטלין הסיפור השקרי על נתניהו וההפגנה ברעננה, לפני רצח רבין. יותר ויותר אנשים כבר יודעים ומבינים שהטענה כאילו נתניהו צעד בהפגנה עם ארון קבורה של רבין היא שקר – היה זה ארון שעליו נכתב: "רבין ממית את הציונות", בדיוק כמו במאות הפגנות, מימין ומשמאל, לפני כן ואחרי כן. כעת מוצגת "ראיה" חדשה – מישהו צעד שם עם חבל תליה. האם מישהו צעד שם עם תמונה של רבין וחבל תליה, כמו הכרזה ב"בצלאל"? הרי ברור שחבל התליה נועד לסמל מסר לפי אנו חשים כמו נידונים למוות, כמי שחבל מתהדק על צווארנו. הרי אחת הקריאות המובילות באותו מאבק הייתה: "לא רוצה להיות הבא בתור". אין דמיון בין המקרים.

כשלעצמי, איני חובב ארונות קבורה וחבלי תליה בהפגנות; זהו סגנון מתלהם, סר טעם וחסר יצירתיות, אך אין זו הסתה.

אולם מי שטוען שאותה הפגנה הייתה הסתה – חזקה עליו שיראה, בקל וחומר בן בנו של קל וחומר, את הכרזה המפורשת ב"בצלאל" כהסתה. אך לא. ההוצאה מן הבוידם של אותו סילוף ישן, נועדה לגונן על ההסתה בעליל, בכרזה ב"בצלאל". ללמדך, שההסתה, כמו הפורנוגרפיה, היא עניין של גיאוגרפיה.

איני תומך בנתניהו ובוודאי שאיני מחסידיו. נהפוך הוא, יש לי עליו ביקורת חריפה, ואיני מסתיר אותה. אך איני מוכן לקבל את השיטה, על פיה המטרה מקדשת את כל האמצעים, וכדי לבטא את ההתנגדות לנתניהו יש להמשיך ולהפיץ את עלילת הדם הנוראה הקושרת אותו להסתה שקדמה לרצח רבין, גם אם אנו בעידן ה"פוסט אמת".

* תרגיל בפוטושופ – אני רק שאלה. נניח שסטודנט ב"בצלאל", במסגרת "תרגיל בפוטושופ", סתם לשם התרגיל היה מעצב כרזה עם הכתובת "מוות לערבים" ותמונתו של התינוק מדומא. האם כל אלה שקופצים היום להגן על "חופש היצירה", "החופש האומנותי" ו"החופש האקדמי", של הסטודנטית שעיצבה כ"תרגיל בפוטושופ" כרזת הסתה לרצח ראש הממשלה, היו ממהרים גם אז להגן על "יצירת האמנות"?

* מזרח תיכון חדש - מה הסיבה לפיגועי התופת באיסטנבול ובקהיר? אקיבוש.

* מהות הסכסוך - החזון העומד מאחורי הטבח בכנסיה בקהיר, הוא מזרח תיכון נקי ממי שאינם מוסלמים. וזו בדיוק מהות הסכסוך הישראלי ערבי.

* מזרח תיכון חדש 2 – וזה לא היה כל כך מזמן, שממשלות ישראליות ניסו למסור לרב הטבחים מדמשק את הגולן.

* בניגוד לתפיסת מדיניות החוץ של ישראל - שרת החוץ השבדית מרגוט וולסטרום היא מנוולת אנטי ישראלית ותומכת בטרור נגד ישראל. בשיא מתקפת הטרור הרצחנית האחרונה נגד אזרחי ישראל היא האשימה את ישראל בכך שניטרול מחבלים רוצחים לשם סיכול הפיגועים והצלת חיי אדם הוא "הוצאה להורג ללא משפט". היא האשימה את ישראל באחריות לפיגועי דאעש. ממש מנוולת.

ואף על פי כן, למרות הסלידה המוצדקת ממנה, אני רואה כשגיאה את החרמת ביקורה בישראל בידי הממשלה ומשרד החוץ.

במדינאות אין מקום לברוגז ולא לחרמות. המדיניות הישראלית מיום הקמת המדינה הייתה לנסות להדק ככל הניתן את יחסי ישראל עם כל מדינות העולם, להיכנס לכל סדק ולהיות בכל זירה כדי להשפיע. זאת גם מדיניות הממשלה הנוכחית.

הרודן הטורקי ארדואן הוא מסית אנטישמי ואנטי ישראלי גרוע אלף מונים יותר מווסטרום. הוא אינו מסתפק בדיבורים אלא נוקט גם במעשים תוקפניים – הוא הפטרון של חמאס, הוא עמד מאחורי פיגוע "מרמרה". והנה, ישראל בצדק חתרה וחותרת להידוק היחסים עם טורקיה ואינה מחרימה אותו (בעיניי, נתניהו נהג בעודף להיטות, ועשה דברים שלא ייעשו – התנצלות ישראלית על תוקפנות נגד ישראל ותשלום פיצויים למשפחות המחבלים). נתניהו מהדק ובצדק את היחסים עם פוטין, בעל הברית של ציר אסד-חיזבאללה-איראן ומי שמדינתו הצביעה בעד ההחלטה השערורייתית של אונסק"ו השוללת את זיקת העם היהודי להר הבית ולכותל המערבי. גם סין תמכה בהחלטה הזאת, וגם עמה נתניהו פועל, בצדק, להידוק היחסים.

באותה מידה, על ישראל לפעול להידוק היחסים עם שבדיה ולשינוי בעמדתה. נתניהו יודע זאת. הוא יודע שזה הדבר הנכון לעשותו. החרמתה של שרת החוץ השבדית לא נבעה משיקולים של מדיניות חוץ, אלא משיקולים פופוליסטיים של מדיניות פנים. היעד שלו בצעד הזה היה "לייקים".

* הימין החדש - פעם הימין הישראלי התאפיין בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, ברגישות החברתית של בגין, במנהיגות החברתית של דוד לוי ועד לאחרונה בהובלת החקיקה החברתית בידי המפד"ל. מה נשאר מכל זה? ימננות צינית, אטומה ומרושעת.

ביום שבו התפרסם דו"ח העוני של "לתת" – חגיגה בסנוקר. כל הרשתות רעשו בחגיגה צינית על המחקר. אפשר לחלוק על הגדרת העוני על פי הדו"ח, אך אין ספק שהוא מצביע על בעיה חברתית קשה ביותר, שחובתנו להילחם בה. בכל חגיגת הירידות על הדוח, לא מצאתי ולו התייחסות קלושה, המתייחסת ברצינות לבעיה האמתית – העוני והפערים העמוקים בחברה הישראלית.

* פצצה מתקתקת - מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, אותו ניהלתי במכללה האקדמית תל-חי, כבר אינו קיים, כי באין קמח אין תורה. אך אוד מוצל מאש הוא אחת מתכניות הדגל של המרכז, תכנית "מעגלים". מדובר בבית מדרש שנוטלים בו חלק אנשים צמאי דעת ומחויבים, אנשים מעורים בחברה ובסביבה, באזור הגליל העליון והגולן. "מעגלים" פועל כעת במימון חבריו, בגיוס משאבים עצמאי ובתמיכת האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, והמפגשים נערכים במתנ"ס מבואות חרמון.

הנושא השנתי שלנו השנה הוא קנאות. השבוע הרציתי על "מעשה פנחס כפצצת זמן מתקתקת". ניתחתי את פרשת פנחס וזמרי כפי שהיא מופיעה בתורה וכיצד חז"ל והרמב"ם ניסו באקרובטיקה משפטית הלכתית למנוע את הפיכת המעשה למודל לחיקוי. הצגתי כיצד קנאים בני ימינו, כמו יהודה עציון, ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר ושליסל רואים עצמם כהולכים בדרכו של פנחס.

* ניצחון מדיני גדול – השבוע מלאו 25 שנים לאחד ההישגים המדיניים, הדיפלומטיים, הגדולים ביותר בתולדות המדינה. ב-16 בדצמבר 1991 החליטה עצרת האו"ם ברוב עצום לבטל את ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות.

גינוי הציונות כגזענות (1975) הייתה ההחלטה הגזענית, האנטישמית והמבישה ביותר בתולדות הארגון, האמון על החלטות גזעניות, אנטישמיות ומבישות מדי שנה בשנה.

ביטול ההחלטה היה הישג גדול, פרי מאמץ משותף של ישראל וארה"ב. היה זה אחד ההישגים המדיניים הגדולים של ממשלת שמיר – ממשלה עתירת הישגים מדיניים, שחילצה את ישראל מעשרות שנות בידוד מדיני וכוננה יחסים דיפלומטיים עם למעלה משלושים מדינות ובראשן בריה"מ, סין והודו.

ראש הממשלה שמיר, שר החוץ דוד לוי והשגריר באו"ם יורם ארידור הובילו את המהלך המדיני חובק העולם, יחד עם ארה"ב. שתי המדינות הפעילו מאמץ ממוקד על כל ממשלה וממשלה והביאו לניצחון הגדול.

ביטול החלטה של עצרת האו"ם הוא דבר חסר תקדים, והוא הושג במהלך הגדול הזה. 111 מדינות הצביעו בעד ההחלטה. בין התומכות, הייתה ברית המועצות, המעצמה שהובילה, יחד עם הערבים, את ההחלטה האנטישמית 16 שנים קודם לכן. תשעה ימים לאחר ההחלטה בריה"מ התפרקה. היה זה סמלי, שאקט הסיום של קיומה, היה ביטול של אחד הסמלים של אימפריית הרשע הסובייטית. 25 מדינות בלבד התנגדו להצעה – מדינות ערב, קובה וצפון קוריאה. 13 מדינות נמנעו ו-11, כולל מצרים, בחרו להיעדר מן ההצבעה. 

* החשבון והנפש - לפני כשנתיים קיבלתי שיחת טלפון מרגשת ביותר. "אני מדבר עם אורי הייטנר? שלום, מדבר חנוך ברטוב". קשה לי לתאר את ההתרגשות. חנוך ברטוב? אחד הסופרים האהובים עליי, משחר נעוריי, שגדלתי על ספריו ועל מאמריו, חתן פרס ישראל. במה זכיתי?

ימים אחדים קודם לכן פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר, תחת הכותרת "תסמונת אישל". היה זה לאחר ששולה זקן, האישה שבמשך עשרות שנים מחקה את אישיותה והקדישה את כל חייה למען המנהיג שהעריצה, אהוד אולמרט, וברגע קשה אחת מצאה את עצמה מושלכת ומופקרת בידי האיש הזה, שניצל אותה בציניות מקפיאת דם, החליטה להפסיק לשתוק למענו. במאמר דיברתי על התופעה של אותם "אנשים של" מנהיגים, שעליהם כתב חנוך ברטוב את ספרו "זה אישל מדבר", שהוא מונולוג של אדם כזה, "איש של", "אישל".

חנוך ברטוב הודה לי על המאמר ואמר שזאת הפעם הראשונה מאז שהספר נכתב, לפני כ-25 שנה, שמישהו כותב עליו מתוך הבנה עמוקה של המסר שלו.

שוחחנו דקות אחדות "על המצב". חנוך ברטוב ביכה את הידרדרות המנהיגות הישראלית אל מחוזות השחיתות, הציניות והנהנתנות.

הייתי בכיתה ט', כמדומני, כשקראתי את ספרו של חנוך ברטוב "שש כנפים לאחד". קראתי, ומיד המשכתי ל"של מי אתה ילד", ול"פצעי בגרות", ובהמשך ל"דדו" (הביוגרפיה שכתב על רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים דוד אלעזר), "החשבון והנפש", "באמצע הרומן" ואחרים. וכילד שגדל על עיתון "מעריב", קראתי בשקיקה גם את מאמריו הפובליציסטיים במדור הדעות ובמדור הספרותי של העיתון.

חנוך ברטוב היה אחד הטובים והחשובים בסופרי ישראל.

אתמול הוא הלך לעולמו בגיל 90.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

כפר ויתקין – מותם הטרגי של עמרי ועילאי ניר, האב ובנו שנהרגו בנחל צאלים, העלה לתודעה הציבורית את היישוב שלהם, שבו חיו ובו נקברו, ושאסונם היה במסגרת טיול שלו – כפר ויתקין.

ימים אחדים קודם לכן, נפטר רן פקר, מבכירי הטייסים והמפקדים של חיל האוויר, שאף הוא בן כפר ויתקין. רן פקר הובא למנוחות בבית העלמין בכפר ויתקין.

כפר ויתקין הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, ליד נתניה. היישוב עלה לקרקע ב-1930 והוא מנציח את זכרו של המחנך יוסף ויתקין, מראשוני תנועת העבודה. ב-1903 הוא פרסם קול קורא לצעירי ישראל בגולה, שנחשב לאחד מאבני היסוד של תפיסת העליה השניה, וכאחד הגורמים שהניעו את העליה הזאת. 

בספר "במדבר" פרק יא מסופר על אלדד ומידד המתנבאים במחנה, ועל הרץ המגיע אל משה להלשין עליהם. משה משיב לו תשובה שהיא מופת של מנהיגות: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

כאשר אנו רואים כיצד מנהיג מרחיק מעליו כל שר שהתבלט כי הוא רואה בו איום, דוחק החוצה כל שר שהצליח ומקפיד לא למנות שר חוץ כדי לא לתת במה למנהיג אחר – ראוי לחזור למופת המנהיגותי הזה, מופת של העצמה. אדרבא, שיהיו עוד נביאים, כמה שיותר נביאים, שכל עם ישראל יהיו נביאים, למה לא?

זו מנהיגות דמוקרטית, כמעט אנרכיסטית, מבוזרת; לא של מנהיגים ומונהגים, לא של מנהלים ומנוהלים, לא של מרות ושליטה; מנהיגות אופקית המעצימה ככל הניתן את הציבור, ומובילה אותו כשהמנהיג הוא ראשון בן שווים. מנחם בגין הגדיר פעם את המושג ראשון בן שווים: גם אם השרים רואים בו ראשון, הוא מתייחס אליהם כאל שווים.

כשהנביא יואל מתאר את הגאולה, את אחרית הימים, תיאורו הוא התגשמות החזון לו מייחל משה. אחרית הימים היא אוטופיה. פירוש המושג אוטופיה הוא: אי מקום. כלומר אוטופיה היא מקום שאינו קיים. אולם האוטופיה מתארת את המציאות הראויה, שאליה יש לשאוף. ולשאוף, פירוש הדבר שזו המציאות שאותה יש לקדם בהדרגה.

וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי.

בבוא הגאולה, אלוהים לא ישפוך את רוחו, רוח הנבואה, על יחידי סגולה בלבד, אלא על הכל. וכדי שלא יהיה מי שיפרש ש"כל בשר" פירושו רק גברים, הנביא מפרט: "וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם", וממשיך לפרט שהנבואה תהיה מנת חלקם של זקנים ובחורים. וגם על העבדים והשפחות. לא זו בלבד שהם בני אדם לכל דבר, בניגוד לתפיסה שהייתה מקובלת בתקופה, הם יהיו נביאים. זהו מסר חברתי מהפכני, רדיקלי.

****

את הגאולה, יסמן אלוהים באמצעות מופתים. "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ - דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן".

הפסוק הזה התגלגל להגדה של פסח, לתיאור המופתים שקדמו לגאולה הקודמת, היציאה ממצרים.

הקטע המצוטט בהגדה מתוך מקרא ביכורים "ארמי אובד אבי", מסתיים בפסוק: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים". בהגדה מובא מדרש חז"ל על מקרא ביכורים, כאשר כל מילה נדרשת בפני עצמה. המילה "וּבְמֹפְתִים" מפורשת באמצעות פסוק מן הפרק שלנו.

"וּבְמֹפְתִים" – זה הדם, כמה שנאמר: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ - דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן". המופתים מקבילים לדם, והדם הוא מכת הדם. וכאן אנו מטפטפים מן היין ואומרים בקול את המילים: " דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן" ומיד עוברים לטקס אמירת עשר המכות, גם הן בקול רם ובטפטוף מן היין.

גם גאולת ישראל בימינו כרוכה בדָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן. מראשית הציונות אנו נאלצים להילחם על נפשנו – לפני קום המדינה, במלחמת השחרור להקמתה ועד היום. זה מחיר הגאולה. אל לנו התייאש מתקוות השלום, ולא לחדול מהציפיה ליום שבו לא נאלץ עוד לשלם את המחיר. אך אסור לנו להתייאש ולהישבר, וחלילה לא לתת למחיר לרפות את ידינו, לגרום לנו לפקפק בצדקתנו ולוותר על מאבקנו על עצמאותנו ועל ארצנו.

****

תיאור המופתים שיקדמו ליום ה', יום הגאולה, פנטסטיים: "הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא".

ירח אדום כדם הוא תופעה מוכרת. התיאור הזה מחזיר אותי לשירו המקסים של אהוד בנאי: "משורר וילד".

****

באלבומו המצוין "רסיסי לילה", שר אהוד בנאי את שירו "משורר וילד"; דיאלוג דמיוני בין הילד אהוד בנאי והמשורר הביטניק האמריקאי יהודי אלן גינזבורג. למעשה, זהו דיאלוג של אהוד בנאי הבוגר, עם שירו של גינזבורג "חוף הכינרת", שאותו כתב בטבריה לפני חמישים שנה בדיוק. אהוד בנאי משוחח עם שירו של גינזבורג, עם גינזבורג עצמו ועם העולם שהוא מבטא. הוא משוחח גם עם ילדותו בישראל של שנות ה-60, ומוסר דין וחשבון, אולי חשבון נפש, של ישראל אז, ומאז ועד עתה, כשהוא מעמת את המציאות הישראלית עם מסרי הסיקסטיז, שאלן גינזבורג הוא אחד ממייצגיו הראשיים.

על חוף הכנרת 1961, לילה של קיץ אוויר של קטיפה / אור סירות דייגים משתקף על המים, רוח קלה נעימה כמו לטיפה // ירח תפוז דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר / משורר וילד נפגשים בשיר. // "אני יהודי נודד מניו ג`רזי ביטניק עם סדק באונה השמאלית / בוכה קדיש מטורף על אמי המשוגעת בקצב הבלוז במנהטן תחתית / משורר יחף מרחף אין לי מולדת העולם הוא ביתי / מיסטיקן מזוקן מעושן לא מכאן מערבב חומרים מתגרה במותי" // "אני ילד קטן מערבות רמת - גן הולך הרבה להצגות יומיות / עומד מול הראי מקשקש באנגלית דוהר על סוס דמיוני ברחובות / כמו אינדיאני זקן מדליק מדורה בפרדס נטוש בחופש הגדול / כשיש אזעקה אני רץ למקלט ממלא שקי יוטה בחול" // ירח תפוז דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר / משורר וילד נפגשים בשיר. // "אני משורר השינוי הגדול זה יתחיל מהרדיו, שים לב לשירים, / אתה תגדל ותראה איך הכול יתחשמל האוויר יתמלא בצלילים חדשים, / השיער שלך ילד יצמח ויפרח אתה תראה קולות תקשיב לצבעים, / ראש חדש יעלה ויזרח גלי קול ימוטטו בניינים" // "אני ילד שהולך לצבא בקרוב ואתה באמריקה תצא למרחב / תיסע כל הלילה תגלגל סיפורים כשאני אחזור הלום מהקרב / כאן בשנות השישים צנחנים חמושים יהיו מקום ראשון במצעד / מוסיקאים קשי לילה ילדי הפליטים ינגנו בין קטיושה לסקאד". // ירח תפוז דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר / משורר וילד נפגשים בשיר. // על חוף הכנרת, שנות האלפיים, המשורר כבר לא כאן הוא נודד בשמים / והילד כבר איש, יושב על המזח, קם פתאום ממקומו והולך על המים.

 (אהוד בנאי, "משורר וילד").

באוקטובר 1961 ביקר גינזבורג בישראל, ובטבריה הוא כתב את "חוף הכינרת". בדרכו הקוסמופוליטית, נע המשורר בין הזיכרונות היהודיים והנוצריים הקשורים למקום, בין בארה של מרים לבין מריה. הוא מתאר תיאור רומנטי של דו קיום יהודי ערבי. הוא מודע לשכנות עם סוריה, אך הוא מתאר אותה באופן רומנטי – הירח הכתום, ירח התפוז, המפציע בשמי סוריה, ורואה בו "הבטחה עלומה". אהוד, הילד, רואה אף הוא את הירח הכתום הזה, אך הוא מזהיר – זהו תפוז דם. בשנות ה-60 הסורים שלטו בגולן ובחוף הצפון מזרחי של הכינרת, והפכו את חיי הישראלים בעמק החולה ועמק הירדן לגיהינום מתמשך. עיניו של המשורר עיוורות למציאות הזאת. הילד, הוא המבוגר האחראי, המזכיר לו שהמציאות לא כל כך רומנטית.

אם ניתן להבין מהתיאור הזה, שהשיר מעמת את הילד המפוכח עם המשורר הרומנטיקן – אין זו התובנה הנכונה. העימות בשיר הוא פנימי, בנפשו של הילד, הקרוע בין הקסם שבמסריו של גינזבורג והמסרים של בני דורו, לבין המציאות הישראלית, המזרח תיכונית, השונה כל כך. אין בדבריו שלילה של המסרים, נהפוך הוא, הוא מתייחס אליהם באהדה רבה. אולם המציאות מחייבת אותו לבחור היכן הוא ממקם את עצמו, והדילמה קשה.

המסר של גינזברג, הוא של מהפכה גדולה, המבטיחה עולם חדש שיחליף את העולם המושחת והרקוב בו אנו חיים. והילד חש שהמשורר פונה אליו באופן אישי. "הכל יתחשמל האוויר יתמלא בצלילים חדשים. / השיער שלך ילד יצמח ויפרח, אתה תראה קולות, תקשיב לצבעים. / ראש חדש יעלה ויזרח גלי קול ימוטטו בניינים". גינזברג מציג עצמו כ"משורר השינוי הגדול", והוא נושא מסר קוסמופוליטי, האופייני כל כך לתקופה: אין לי מולדת, העולם הוא ביתי". יש משהו מחשמל במסר, בעוצמה של הרוקיסטים הנושאים אותו, בחופש שהם מייצגים. "מיסטיקן מזוקן, מעושן, לא מכאן, מערבב חומרים, מתגרה במותי". הילד נמשך לעולם הזה.

אהוד מתאר את עצמו, ילד רמת גני בראשית שנות ה-60, ההולך להצגות יומיות, עומד מול המראה ומקשקש באנגלית, מן הסתם את להיטי התקופה. הוא מתחבר לאלן גינזברג, אחד מסמלי הסיקסטיז, מאמני המחאה והשלום. גינזברג אינו מוזכר בשמו, אולם אי אפשר לטעות בזהותו, מתיאורי המשורר היהודי מניו-ג'רזי, ובפרט מאזכור הפואמה הגדולה שלו, פאר יצירתו – "קדיש", אותו כתב על אמו, על מחלת הנפש שלה, על חייה הקשים וייסורי מותה (פואמה אותה תרגם לעברית נתן זך). הוא מתחבר לגינזברג ולמסרים שלו ושל בני דורו.

אך מצד שני הוא חי בישראל, ומבין שהמציאות שונה לחלוטין מן החלומות הללו. כשהוא מבלה על חוף הכינרת, לא רק הגיטרות החשמליות מרטיטות את לבו, אלא גם "מסוק שממריא מרטיט את האוויר". והילד שיש לו עולם עשיר ודמיון עשיר, המתחברים כל כך למה שגינזברג מייצג, "ממלא שקי יוטה בחול" וכשיש אזעקה הוא רץ למקלט. הילד נמשך למסר של גינזברג, אבל המציאות והמחויבות חזקים יותר. הוא הולך לצבא, הוא חוזר הלום מן הקרב. ובישראל של שנות ה-60, בסופו של דבר, המצעד המשמעותי הוא המצעד הצבאי, ובמקום הראשון במצעד – צנחנים חמושים, משחררי ירושלים. והמציאות הזאת נמשכת גם לקטיושות של שנות ה-80 ולסקאדים על ר"ג של שנות ה-90, והוא רומז לעצמו באותה תקופה "מוסיקאים קשי לילה, ילדי הפליטים" – התקופה שלו עם להקת "הפליטים", ולפליטים שגלו מת"א ור"ג המופגזות.

כשהכיפה הכחולה כהה קדומת כוכבים לעת לילה, / אורות סירה ירוקים מנסרים על המים, / מחרוזת רחוקה של חשמלים סוריים בראשי רכסים, / פעמונים על החוף, מוסיקה מחצצרת בתוך תיבת נגינה, / צל מוות לוחץ כנגד צדו השמאלי של חזי - / סיגריה, הבהוב של גפרור, גלגלת מרטיבה את שפתיה - / רשתות דייגים על גבי מחיצות עץ, רוח קלה בענף ערבה מתה / בגדה מדשיאה – הסקסופון נינוח וברוטלי, חצוצרות כסף מהדהדות - / ההיה אי פעם אדם ושמו שלמה? / האם פטרוס הלך כאן? / ישוע על פני המים המתוקים האלה? / ברכות על ראשך משכין השלום! // אנגלית מדוברת ברחוב, סנדלי יהודים מזוקנים, כפיות לבנות של ערבים - / השתיקה שבין העברית לערבית - / ריגוש החשיש הראשון בארץ קדושה - / מעבר לגבעה אל תוך העמק באוטובוס כחול על פני קנה בלא חתונות - / אין לי שם, אני נודד בנוף ארץ קדושה - / מעבר לגבעה אל תוך העמק באוטובוס כחול, על פני קנה בלא חתונות - / אין לי שם אני נודד בנוף ארץ אין שם לו - / כל הנערים הצעירים בקולנוע רואים מערבון גדול - / גלריה לאמנות סגורה, מקטרת, סכין גילוח וטבק על הרצפה. // לגעת בזקנו של מרטין בובר / לראות את גרשום שלום בפני הגולגולת שלו שורך את נעליו / לבטא את שם כפר נחום ולראות דלתות אבן של קבר / להיות ענו, לבד, בצד אגם גדול קודר בלילה - / לעבור דרך נצרת באחר צהרים מאובק, ולהריח את ריח השתן אצל בארה של מריה מרים // להביט בירח בצבע התפוז מפציע מעל סוריה, הבטחה עלומה - / לצפות אצל ים הגליל - / לילה מכוכב כוכבי אוריון, ברק, קולות כושיים, מחת בירגר, כוס תה בלימון - / לחוש את ידי השמאלית על סנטרי המגולח - / כל שעליך לעשות הוא לשאת את הכאב המטפיסי של הגסיסה. / אמנות היא אך צל, כמו פרות או תה - / הותר את העתיד פתוח, אל תקבע פגישות, הכל כבר כאן / עם זריחת הירח ומוזיקה רכה בזיכרון התקליטי - / חשוב לרגע כמה מדהים! מישהו קם פתאום ממקומו ומהלך על המים. (אלן גינזברג, "חוף הכינרת". עברית – נתן זך).

 אהוד בנאי מתלהב מהמוסיקה ומהמסרים של גינזברג, אך אין הוא יכול לברוח מישראליותו. ולמרות הגיגיו של גינזבורג על פטרוס, על ישוע ועל מריה, ולמרות שהוא מצהיר שאין לו שֵם, בנאי רומז שגם גינזברג אינו יכול לברוח מיהדותו, ולכן למרות המסר הקוסמופוליטי, הוא בראש ובראשונה "יהודי נודד מניו-ג'רסי" האומר קדיש על אמו.

סצנת הסיום של השיר, מתכתבת ישירות עם סצנת הסיום של "חוף הכינרת". גינזבורג מתאר מישהו שקם פתאום ומהלך על המים. מעין התגלות של ישו, ב-1961. אל הפנטזיה הזאת מתחבר אהוד בנאי, הילד שהיום הוא כבר איש, בשנות ה-2000. גינזברג כבר נפטר, "הוא נודד בשמים". ובנאי הוא האיש שקם והולך על המים.  

למה הוא מכוון בפנטזיה הזאת? לי נראה, שיש כאן מצד אחד ערגה וגעגוע לחלומות ילדותו, החלומות שגינזברג ביטא, ורצון לחוות באופן אישי וממשי את התגשמותם. אך מצד שני, יש כאן גם מסר, שכמו ישו, כך גם גינזברג, הוא איש בעל כוונות טובות, עם כריזמה אדירה ומסרים יפים על אהבה ושלום, אך למעשה אינו אלא משיח שקר.

* 929

* רוח המפקד – השוחד אינו רק עבירה על החוק הישראלי (והחוק בכל המדינות), אלא גם אחת העבירות החמורות ביותר בתורה.

כאשר מפלגה שמתיימרת לייצג את התורה ולומדיה בישראל, העמידה בראשה אדם מושחת ונוטל שוחד, התייצבה אחריו ללא סייג, וגם אחרי שהורשע בכל הערכאות מנהיגה הרוחני ובעקבותיו המוני תומכיו גיבו אותו והסיתו נגד בית המשפט, ואחרי שריצה את עונשו שבה והעמידה אותו בראשה – מה הפלא ששוב ושוב אנו מגלים בקרב נבחריה שחיתות, עבריינות ושוחד?

* שקופים – האם כאשר ש"ס מדברת על דאגתה ל"שקופים", הכוונה לאנשים מסוגו של איש העסקים דניאל מולקנדוב, שכנראה יהיה עד המדינה בפרשת אמנון כהן?

* קול באישה – סביר להניח שבשעת לקיחת השוחד המיני, אמנון כהן דרש מהבחורה לא לשיר, כי "קול באישה ערווה".

* האג'נדה של מלחמת המינים - כמה משפחות ש"כאן גרים בכיף", באושר ובאהבה; משפחות שחיות באושר עשרות שנים, שהעמידו ילדים ונכדים לתפארת, יכולות לספר על ראשית הקשר שיצר את המשפחה במילים: "היום הייתי עומד על זה לדין"? כמה משפחות מאושרות החלו מקשר בין מדריך וחניכה, מפקד וחיילת ואולי קצת פחות אך גם להיפך – מדריכה וחניך, מפקדת וחייל, מנהלת ועובד?

בבואנו לבער את תופעות ההטרדה המינית והתקיפה המינית, כדאי שניזהר לא לשפוך את התינוק עם המים, לא להרחיק לכת ולהקצין ולא להיגרר אחרי אג'נדה קיצונית שמנסה לבער את היחסים הנורמליים והמתח המיני הנורמלי בין המינים ולהמיר אותם במלחמת קודש נגד "הדיכוי הגברי".

אין שום דבר הומאני ברובוטיזציה של המין האנושי.

* התכנית לחינוך מחדש – (אזהרת מסע – מומלץ להצטייד בשקיות הקאה לפני קריאת ההערה, בשל ציטוט דוחה במיוחד שיופיע בה) ועכשיו, אחרי שהגימנסיה, שנועדה להנציח בשמה את חוזה מדינת ישראל, כבר אירחה את "שוברים שתיקה" לשטוף את מוח התלמידים, אני מציע להם את השלב הבא בתכנית לחינוך מחדש. מרצה ושמה שרון דולב, שקורצה מאותה שקית זבל של המנוולים מ"שוברים שתיקה". וכך כתבה הטינופת בדף הפייסבוק שלה. לא נגענו: "יוצא לי לתת הרבה הרצאות בחו"ל ובארץ בפני זרים על ישראל ועל הכיבוש. כמעט תמיד שואלים על אונס של פלסטיניות בידי חיילים. תמיד יש לי את אותה התשובה: התופעה כמעט ואינה מתקיימת משלל סיבות. שתיים מהן, הן גזענות ומכיוון שיש להם אותנו, את החיילות בשביל לאנוס. #צבא_מוסרי".

* גל שנאה - אחרי הנשיא ריבלין ויעלון, הגיע תורו של בני בגין, הניצב במרכזו של גל ממוקד של שנאה ושיימינג מצד הימננים.

* סוף הדנקנריזם? - האם גזר דינו של נוחי דנקנר, מבשר את סוף הדנקנריזם? דנקנריזם = השתלטות קומץ טייקונים על כלכלת ישראל, שהינה סכנה אסטרטגית של ממש לדמוקרטיה הישראלית.

המלצת הקריאה שלי בעיתוני סופשבוע היא למאמרו של גיא רולניק ב"דה-מרקר": "ראש ממשלת ישראל, מר נוחי דנקנר". כדרכו, רולניק מיטיב לנתח את תופעת הדנקנריזם ומשמעותה לעומקה – משמעותה החברתית והפוליטית, מעבר למשמעות הפלילית המיידית של הרצת המניות, העבירה עליה נשפט והורשע.

* השוואה בלתי נמנעת - ההשוואה בין השריפה בכרמל לפני שש שנים לגל השריפות וההצתות השנה היא בלתי נמנעת. מבחינת גודל האסון – השריפה הקודמת היא אסון נורא, חמור אלף מונים יותר מן הנוכחי. אז, השריפה גבתה מחיר דמים כבד ביותר ואילו הפעם לא היה אפילו פצוע רציני אחד. אולם מבחינת עוצמת האירוע – האירוע הפעם היה חמור לאין ערוך, מבחינת עוצמת האש ובעיקר ריבוי שריפות הענק, בעת ובעונה אחת, בכל חלקי הארץ. המשמעות העיקרית של ההשוואה הזאת, היא המשמעות של הפקת לקחים. ההתמודדות המוצלחת השנה והמוכנות לאירוע, הם עדות לתהליך מעולה של הפקת לקחים מן האסון הקודם, שבעטיו אירוע בעל פוטנציאל אסון כבד הרבה יותר, הסתיים ללא נפגעים.

            * ביד הלשון

ניר דוד – בשבת מלאו 80 שנה לאחד ממפעלי ההתיישבות המופלאים וההרואיים בתולדות הציונות ויישוב ארץ ישראל, "חומה ומגדל". בתקופת מאורעות 36-39 (שמשום מה יותר ויותר בתוכנו מאמצים לאחרונה את שם החיבה הערבי שלהם - "המרד הערבי הגדול"), הוקמו על אפם וחמתם של הערבים ועל אפו וחמתו של השלטון הבריטי 52 יישובים יהודיים, בעיקר באזורי הספר, כדי לקבוע עובדות בשטח, להרחיב את גבולות ההתיישבות הציונית ולעצב את גבולות המדינה שבדרך. היישובים הוקמו בלילה אחד, תוך ניצול לאקונה בחוק העות'מאני, לקביעת עובדות בלתי הפיכות.

ראשון יישובי "חומה ומגדל" הוא קיבוץ "השומר הצעיר" ניר דוד, שעלה לקרקע למרגלות הגלבוע בדיוק לפני 80 שנה. אולם זה לא היה שמו הראשון. הוא נקרא תחילה תל עמל, שם המבטא את ערך העבודה שבו האמינו חבריו. כעבור כחצי שנה, שונה שמו של הקיבוץ לניר דוד, להנצחת שמו של הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון, שצאצאיו העניקו לקיבוץ תרומה נכבדת, להקמת חדר האוכל. בראשית שנות השמונים הוסיף הקיבוץ לשמו גם את שמו המקורי, והוא נקרא כעת ניר דוד (תל עמל).

ב-1939 כתב אלתרמן את השיר "המגדל הראשון", בו הציג את ההתיישבות החלוצית בגלבוע כהסרת קללת "הרי בגלבוע על טל ועל מטר עליכם", בקינת דוד. חלק מן השיר הולחן בידי מרדכי זעירא.

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵרִי

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שָׁן

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר!"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ "אַל נֶפֶשׁ!"

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!

אֶל מֶרְחָב מִמָּצוֹר, אֶל חָדָשׁ מִנּוֹשָׁן

אַתְּ עוֹלָה בְּרִסּוּק אֲזִיקַיִם

בְּהִבְהוּב מַחֲרֵשׁוֹת בְּתַלְמַי חֲרִישָׁן

עִם פְּלָגַיִךְ בָּאוֹר וּבַמַּיִם.

כִּי בָּאֹמֶן קוֹלֵךְ וּבַכֹּחַ קוֹלֵךְ

וְאֶחָד – בַּיִּעוּד וּבַפֶּרֶךְ!

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, מְאֻשָּׁר הַהוֹלֵךְ

הָרוֹאֶה גַּגּוֹתַיִךְ מִדֶּרֶךְ!

* "חדשות בן עזר"