הבלוג של אורי הייטנר

בבחירות 1992 תמכתי במפלגת העבודה. מאז לא חזרתי על הטעות. מאז אף לא חלף במוחי הרהור רגעי על אפשרות כזאת, באף מערכת בחירות. אם בפריימריס במפלגת העבודה שלי יחימוביץ' תנצח, אשקול ברצינות רבה את האפשרות לתמוך במפלגת העבודה.

למה? במה מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' שונה כל כך מאותה מפלגת העבודה שלא העליתי על דעתי לתמוך בה? הרי הסיבה העיקרית להצבעתי הייתה העמדות המדיניות של מפלגת העבודה, ועמדותיה של שלי יחימוביץ' אינן שונות מעמדות אלו, כמו גם מעמדות יריביה בפריימריס. הרי, למרבה הצער, בתחום המדיני שלי יחימוביץ' אינה מחיה את דרכה האידיאולוגית של מפלגת העבודה. לצערי הרב, אין היא חוזרת לרעיונות הפשרה הטריטוריאלית נוסח תכנית אלון. לצערי הרב, אין היא מאמצת את מורשת רבין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו פרוגרמטי האחרון טרם הירצחו, בו הוא ביטא את מחויבותו המוחלטת לשלמות ירושלים, לבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה", לסיפוח גושי היישובים ללא "חילופי שטחים" וכו' (הלוואי שנתניהו וליברמן היו מאמצים את הקווים האדומים של רבין). להיפך, היא דבקה בדרכם של ברק ואולמרט, או בלשונה "מתווה קלינטון". אני שולל דרך זו מכל וכל. מדוע, אם כן, אני שוקל תמיכה במי שדרכה המדינית כה שונה מדרכי?

הסיבה לכך, היא שעד היום לא הייתה לי כל סיבה להתלבט. כל המערכת הפוליטית הוגדרה על פי סוגיות החוץ והביטחון. החברה והכלכלה הופקעו מן הפוליטיקה, וההתייחסות אליהן הייתה כאל מדע מדויק. לא היה הבדל אמיתי בין המפלגות השונות, כפי שלא היה הבדל משמעותי בין הממשלות השונות, בסוגיות אלו. הכל אימצו את הגישה הניאו-ליברלית. תמיד, המפלגה שבאופוזיציה הייתה קצת יותר "חברתית" ומפלגות הקואליציה האשימו אותה ב"פופוליזם חברתי", אך היה זה ריטואל שקרי.

שלי יחימוביץ', מיום כניסתה לפוליטיקה, הציגה אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית של תחיית מדינת הרווחה. את כל כולה הקדישה לנושא זה. התמודדותה על הנהגת מפלגת העבודה היא באמת ובתמים מתוך רצון לקדם את הנושאים הללו. אין אלה סיסמאות "הזקנה במסדרון" שנשכחו עם הניצחון בבחירות וההתמקדות באג'נדה אחרת לגמרי, ואין לחשוד בשלי שהיא תזנח את הנושא אם יוצע לה התפקיד היוקרתי והקורץ של שרת הביטחון. אצלה, לשם שינוי, זה לא בלוף, זה אמיתי. היא נכנסה לפוליטיקה כדי להשפיע על פני החברה הישראלית ולשנותה, זאת האג'נדה שלה ואם היא תעמוד בראש מפלגת העבודה - זאת תהיה דרכה של מפלגת העבודה. בסיטואציה כזאת, לראשונה, אעמוד בפני דילמה – האם לתמוך במפלגה ובמנהיג שאני תומך בדרכם החברתית כלכלית ושולל את דרכם המדינית. מאחר וחזקה על אבו מאזן שידחה כל הצעה ישראלית, כפי שדחה את הצעות אולמרט, יקל עליי לתמוך במפלגה ובמנהיגה הממוקדים בשינוי החברתי והכלכלי של ישראל.

האפשרות לתמוך במפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' נובעת גם מסיבות נוספות:

- בכל ראיון, בכל נאום, בכל מאמר, בכל הזדמנות מדברת שלי על הציונות. בתקופה של מתקפת פוסט ציונות ואנטי ציונות, ובתקופה שיש מי שמנסים לזהות ציונות עם ימניות, אני רואה בכך חשיבות רבה. שלי מחויבת לחזון הציוני של יצירת חברת מופת. אין אלה דברים מן השפה אל החוץ. ניכרים דברי אמת. היא מחויבת לסמלי המדינה ולהמנונה, היא שוללת את הפוסט ציונות, היא מתנגדת בתוקף לסרבנות והשתמטות. היום זה לא מובן מאליו.

- במאבקיה החברתיים העדיפה שלי יחימוביץ' את טובת העניין על טובת המפלגה, ושיתפה פעולה עם גורמים הרחוקים ממפלגתה מבחינה פוליטית – ליכודניקים, ש"סניקים, חרדים. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במאבק נגד הפרטת קרקעות הלאום, אותו ניהלה בשותפות עם "בני עקיבא" וחלקים רבים בציונות הדתית. כך ראוי, ולו בזכות עובדה זו היא ראויה למנהיגות.

- שיתוף הפעולה שציינתי, אינו נובע מטטרנות, העדר חוש ריח. עובדה – שלי ניהלה מאבק נגד בחירתו של דב חנין לראשות העיר ת"א, בשל עמדותיו האנטי ציוניות. שלי הבינה את האבסורד שבבחירת אנטי ישראלי לראשות העיר הגדולה בישראל. אין צורך בדמיון מפותח מידי, כדי לשער איזה נזק עלול היה להיגרם למדינת ישראל, אילו ראש העיר ת"א היה הופך באחת לדמות הייצוגית של האנטי ציונות, מרואיין מבוקש בכל התקשורת העולמית ככלי לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. בקרב צעירי ת"א היה באזז טרנדי של תמיכה בחנין, והתגייסותה של שלי למנוע זאת, השפיעה מאוד על מניעת החרפה הזאת.

- שלי יחימוביץ' היא אדם נקי כפיים וחף משחיתות. אי אפשר אפילו לדמיין אותה צועדת למשרדי החקירות של המשטרה. שלי יחימוביץ' לא נקשרה לפלילים ונחלצה מהדין בזכות השתיקה, כמו בוז'י הרצוג ולא נקשרה למפקדי ארגזים למיניהם. מן הראוי היה שהסף הזה למנהיגות יהיה מובן מאליו, אך במציאות הישראלית העכשווית, לדאבוננו, מדובר ב"אדם נשך כלב".

- שלי יחימוביץ' מסרבת לאמץ את שיח שנאת המתנחלים, היא מתנגדת לפוליטיקה אלימה ואנטי דמוקרטית כמו חרמות על תוצרת ההתנחלות, והיא שוללת את קמפיין ההסתה "הכו במתנחלים והצלתם את כלכלת ישראל", שכל כולו שקרים.

- ניקיון כפיה של שלי יחימוביץ' אינו מתבטא רק בסף הפלילי, אלא היא מציבה רף ציבורי ומוסרי גבוה – אישה המקדישה את חייה לשליחות אמת, ואינה רואה בקריירה הפוליטית כלי למטרות אישיות.

בשל כל הסיבות הללו, אם שלי יחימוביץ' תנצח בפריימריס, ואך ורק אם שלי תנצח, יש סיכוי רב שאתן למפלגת העבודה את קולי. אני מניח שכך יעשו רבים מאזרחי ישראל. מנהיגותה של שלי יחימוביץ' עשויה להוסיף למפלגת העבודה מנדטים רבים.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר", "שווים"

במוצאי השבת האחרונה ביליתי בהפגנה בקצרין, במסגרת המאבק למען צדק חברתי ומדינת רווחה, תחת הכותרת "הגולן עם העם", בה נשאתי דברים. בהפגנה השתתפו כאלף איש – מספר בלתי מבוטל לאוכלוסיה של כ-24,000 איש, בפריסה גיאוגרפית של קרוב למאה ק"מ.

באותה מוצ"ש נערכו הפגנות במקומות נוספים בארץ. מספר המפגינים הכולל, נאמד בכ- 20,000-25,000 איש. לאחר הפגנות הענק בנות מאות האלפים, המספר הזה מצטייר כנמוך מאוד. מירב תשומת הלב התקשורתית והציבורית בכל השבועות האחרונים התמקדה במספרי המפגינים, ולכן תשומת הלב התקשורתית והציבורית בהפגנות מוצ"ש התמקדה בירידה הדרסטית במספרם. הירידה הזאת פורשה כדעיכת המחאה. יש שציינו זאת בסיפוק ובשמחה ויש שציינו זאת בצער ואכזבה.

למיטב הכרתי, הסיפוק והאכזבה מוקדמים. המבחן המספרי יהיה במוצאי השבת הקרובה, שתנועת המחאה הגדירה אותה כמבחן המספרי הגדול ביותר (גם אם השם היומרני "הפגנת המיליון" עלול להיות מוקש תדמיתי, שיציג הישג אדיר כמו חצי מיליון מפגינים ככישלון). להערכתי, המספר הקטן, יחסית, של המפגינים במוצ"ש שעברה, ידרבן את הציבור לצאת לרחובות במוצ"ש הקרובה, כדי להוכיח שהידיעות על מותה של המחאה היו מוקדמות מידי.

האמת היא שהפגנות בנות 25,000 איש, הן הצלחה לא מבוטלת. העובדה שמספר כזה מוגדר ככישלון, היא עדות להצלחת המחאה עד כה. היכולת להוציא רבבות ומאות אלפים שוב ושוב, מוצ"ש אחרי מוצ"ש, להחזיק עשרות אתרי אוהלים במשך חודש וחצי, לקיים מידי יום ביומו הפגנות ותהלוכות במקומות שונים בארץ, היא הצלחה חסרת תקדים.

אני מאמין שבמוצ"ש הקרובה שוב יגדשו מאות אלפים את הכיכרות. אף על פי כן, אני מציע להנהגת המאבק להפיק לקחים מאי ההצלחה היחסית במוצ"ש שעברה.

הלקח הראשון, הוא שאי אפשר לשמר מתח מחאה כה גבוה לאורך זמן. המאבק על דמותה של החברה הישראלית, אינו מאבק של "זבנג וגמרנו". זהו מאבק ממושך, שימשך שנים, ויש להיערך לכך. אנשים לא יישבו שנים, קייצים וחורפים, באוהלים. אי אפשר יהיה להוציא את ההמונים לרחובות מידי שבת בשבתו, במשך חודשים ושנים. יש לבנות אסטרטגיה של מאבק מרתוני, שיש בו עליות וירידות מתח, יש שיהיה בראש הכותרות ויש שיהיה בשולי החדשות. ניסיון לרוץ מרתון בספרינט, נדון לכישלון.

הלקח השני, הוא שעל הנהגת המאבק להיות קשובה לרחשי לב הציבור, ולהימנע מקיצוניות ומנטיות אנרכיסטיות. השגיאה הגדולה ביותר במאבק, הייתה הדרישה ההזויה מראש הממשלה לנהל מו"מ "שקוף", לאור זרקורי התקשורת, או במילים אחרות – להזמין אותו לזובור פומבי. לזכותם של מובילי המחאה, יש לציין שהתעשתו בתוך פחות מ-24 שעות וחזרו בהם. אלמלא עשו כן, הייתה זה תחילת הסוף של מאבק, שהיה נוחל כישלון חרוץ. יש להפיק את הלקח מן האירוע הזה, ולהציב אותו כמופת שלילי – כך אין לנהוג.

על הנהגת המאבק להחליט האם רצונה לאכול את הענבים או לריב עם השומר, או במילים אחרות – האם זו מחאה לשם מחאה או מאבק לצורך שינוי. אם זו מערכה לשינוי פני החברה הישראלית, יש לנהל אותה בשיקול דעת, בשום שכל ובאחריות.

מסיבת העיתונאים בה הודיעו ראשי המאבק על סירובם להידבר עם ועדת טרכטנברג היא שגיאה חמורה. ההישג המעשי העיקרי של המאבק הוא הוועדה הזאת. בהחלטה למנות דווקא את פרופ' טרכטנברג לתפקיד, אותת נתניהו על הבנתו שאין לו מנוס משינוי מהותי בדרכו הכלכלית. איני רואה מצב שבו נתניהו וממשלתו יתעלמו מהמלצות הוועדה.

יש להמשיך ולנהל את המאבק במקביל לדיוני הוועדה. הקמת ועדת המומחים לצד המאבק ("צוות ספיבק") היא צעד חשוב, מופת של דמוקרטיה השתתפותית והרתמות אנשי מקצוע מן החברה האזרחית לתרומה לאומית התנדבותית. הפעילויות הללו אינן לעומתיות לוועדת טרכטנברג, אלא משלימות ומפעילות עליה לחץ ציבורי.

אולם המשחק האמיתי היום הוא ו' טרכטנברג. מי שרוצה להשפיע, אינו יכול להתעלם ממנה. חובתה של הנהגת המאבק לנהל הידברות עם הוועדה, להציג בפניה רעיונות ודרישות. לנסות להשפיע על מסקנותיה ועל המלצותיה.

אם המלצות הוועדה לא תספקנה, יש להמשיך במאבק. אם הן תספקנה באופן חלקי, יש להיאבק על מה שיחסר בה. אבל לא להידבר? להחרים? לשחק "ברוגז"? לפסול מראש? לגדף ולחרף את הוועדה ואת חבריה? לקרוא להתפטרות טרכטנברג? איזו שגיאה חמורה. איזו גישה ילדותית. מי משיא עצות טיפשיות כאלו לדפני ליף וחבריה?

גם קיומן של הפגנות, שעה שמיליון אזרחים היו תחת התקפת טילים, הייתה שגיאה. שום מצב ביטחוני או מדיני אינו מצדיק את הפסקת המאבק על דמות החברה הישראלית, אולם יש לנהוג ברגישות, בתבונה ובטקט, ולדעת איזו פעולה ראוי לעשות ומתי. הפרחת תיאוריות קונספירציה מופרכות אודות הפיגוע ו"ניצולו הציני לחמם את הגבול עם עזה כדי לפגוע במחאה החברתית", הייתה חייבת להיתקל בתגובת נגד נחרצת של הנהגת המאבק, המכריזה על הסתייגותה החד משמעית מאותן שמועות כזב נלוזות.

פלישות לבניינים נטושים אינן פשע נורא, אך הן מסמנות שינוי באופי המאבק – לכיוון של הפרת חוק, שעלול לגלוש במהרה לאלימות. מאבק מסוג זה ירחיק את הציבור ויכשל.

ההתמקדות התקשורתית והציבורית במספרי המפגינים, אינה מקרית. קול המון כקול שדי – אף ממשלה אינה יכולה להתעלם מביטוי כה חד משמעי של דעת הקהל. רק מאבק שיזכה לתמיכת הציבור ולהשתתפות פעילה של המוני העם, יביא להישגים. אי אפשר לנהל מאבק קיצוני ואלים וליהנות מתמיכה רחבה. יש לבחור בין שני סוגי מאבק.

בחירה במאבק קיצוני ואלים, היא בחירה בכישלון ידוע מראש. דבקות בקו של מאבק מכובד, דמוקרטי, על פי חוק וחף מאלימות – היא בחירה בהצלחה גדולה.

* BSH

ב-24.8.11 התפרסמה בעיתון "הארץ" עצומה פשיסטית, אנטי דמוקרטית, המסיתה בגלוי למרי אזרחי ולהפרת חוק, שחותמיה מצהירים שאם בית המשפט בישראל יטיל עליהם תשלום פיצויים הם יפרו את הוראת בית המשפט. על מה נרעשו החותמים עד כדי קיצוניות מטורפת כזאת? על "זכותם" להסית לחרם על למעלה מ-300,000 אזרחי ישראל. המשפט המרכזי בעצומה, בפונט ענק בצבע אדום: "אנו, החתומים מטה, קוראים פומבית להחרמת מוצרי ההתנחלויות".

חרם הוא מעשה אלים, סוג של שפיכות דמים. חרם על ציבור גדול של אזרחי ישראל, ממניעים פוליטיים, הוא מעשה אנטי דמוקרטי נבזי ושפל.

והנה, בין החתומים – יואל מרשק. ולא כאדם פרטי, אלא בתוארו המלא, כמרכז אגף המשימות בתנועה הקיבוצית.

יואל אינו אדם פרטי. ובתפקידו הוא אמור להיות אחראי על תחום ההתיישבות בתנועה הקיבוצית. יואל אמור ללחום נגד חרמות מהסוג הזה, בוודאי כאשר החרם מופנה גם נגד קיבוצי התנועה הקיבוצית בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. יואל מציג עצמו בכל הזדמנות כפטרון של ההתיישבות הקיבוצית באזורים אלה. והנה, הוא מסית להחרים את תוצרת הקיבוצים הללו.

בטרם כתבתי מאמר זה, שוחחתי עם יואל בטלפון. הוא תירץ את מעשיו בכך שלא ידע על מה הוא חותם. הוא חשב שזאת עצומה נגד חוק החרם, לו הוא מתנגד, אבל הוא מתנגד לחרמות, ואפילו הסביר את זה במשוט ששלח לרשימת התפוצה שלו.

"האם המארגנים גבו את חתימתך בגניבה, בתרמית?" שאלתי אותו. "האם הם שלחו לך נוסח אחר כדי שתחתום עליו, והתברר לך שחתימתך נגנבה לעצומה בנוסח אחר?" הקשיתי. הרי אילו כך היה, היה עליו להגיש מיד תלונה למשטרה, וחזקה עליו שלא היה מחמיץ ביקור מתוקשר, מלווה בסוללת צלמים, בתחנת המשטרה הקרובה, להגשת התלונה. הרי הוא רגיל להתחבא מאחורי נוכלים ושרלטנים, כמו בפרשת העמותה למען גלעד שליט. "הרי אתה יודע שמי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשיקום עם פרעושים", הזכרתי לו.

לא. "אמרו לי בטלפון שזאת עצומה נגד החוק ולא סיפרו לי שזאת עצומה בעד החרם". גם אליי פונים לעתים מזומנות בבקשה לחתום על עצומות וגילויי דעת. מעולם לא חתמתי על נוסח שלא קראתי אותו ביסודיות, והייתי שלם עם הכתוב בו, או לפחות יכולתי לחיות עם הכתוב בו. אדם בעל ניסיון ציבורי כיואל מרשק, לא צריך ללמוד ממני את הא"ב הזה. אני לא קונה את הסיפור הזה.

יואל פשוט לא יכול להתאפק מלנצל את ההזדמנות ששמו יופיע בעיתון בין פרופסורים, אנשי רוח וחתני פרסים למיניהם. לכן הוא נתן את שמו. ואם אח"כ הוא יתנער מחתימתו, הוא יוכל שוב לראות את שמו בעיתון, וכך הוא יצא וכפל תאוותו בידו.

די, יואל, די! נמאסת! נמאסו תעלוליך! נמאסו תירוציך! די, הרפה מאיתנו, לך הביתה! דבשך היה עלינו לטורח, ונלאינו נשוא מעוקצך. הביתה!

(כן, אני יודע. יואל כבר יושב על הטלפון ומגייס את מכתבי התגובה ה"ספונטניים". גם הריטואל הזה כבר לא יעבוד).

* "שווים"