הבלוג של אורי הייטנר

נאום בהפגנה בקצרין 27.8.11

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, קראנו לעם ישראל להתייצב לצדנו, תחת הדגל "העם עם הגולן". בין שאר טיעונינו, הייתה הקריאה לסולידריות חברתית, ואיום מפני שבר חברתי במקרה של עקירת יישובינו. העם בהמוניו התייצב לצדנו, ועצם עובדת ישיבתנו כאן, היא העדות לכך.

העם עם הגולן והגולן עם העם! לפני 18 שנים, בעת מבצע "דין וחשבון", ביצע ועד יישובי הגולן את מבצע "מהגולן באהבה", שבו ביקרנו אצל תושבי קריית שמונה המופגזת, עברנו בין המקלטים, חילקנו מתוצרת הגולן וישבנו עם התושבים. כך נהגנו בכל גל של קטיושות על קריית שמונה ואצבע הגליל, לאורך השנים, ובעיקר במלחמת לבנון השניה. במלחמה זו, מאות מתושבי הגולן השתתפו במאמץ, וגם כאשר קטיושות נפלו על הגולן, ירדנו מידי יום ביומו לפעולה בקריית שמונה, בצפת ובטבריה.

כך נהגנו גם כאשר אזרחים בקצה השני של הארץ היו במצוקה – ביקורי הזדהות שלנו, ובעיקר של הנוער, בשדרות המופגזת. שיירות קניות לתמיכה בעסקים בשדרות, בתקופתה הקשה. עשיה התנדבותית ביישובי יש"ע בתקופת האינתיפאדה, כולל התנדבות של נהגי המועצה האזורית גולן לנהוג ביישובי גוש קטיף, תחת אש ופיגועי טרור. מתנ"ס הגולן אימץ את מתנ"ס גוש קטיף טרם העקירה והגולן סייע לתושבי גוש קטיף בכל דרך שהיא, לפני העקירה ובעיקר אחריה, הן בגולן והן באתרים אחרים. זו דרכנו לאורך שנים.

כפי שאנו מזדהים עם ישראלים במצוקה ביטחונית וקיומית, כך עלינו להזדהות גם עם מצוקות החברה הישראלית, עם ישראלים המצויים במצוקה כלכלית, בפרט שגם בתוכנו יש לא מעט הסובלים ממנה. זאת מהות ההפגנה, שהנה חלק מהמאבק הגדול למען צדק חברתי בישראל.

אין הפגנה זו רק הזדהות עם אחים במצוקה, אלא היא הפגנה למען שינוי פניה של החברה הישראלית. מדינת ישראל קמה לא רק כדי לתת מענה ביטחוני ליהודים, ולא רק כדי להעניק ריבונות לעם היהודי, אלא כל ראשי הציונות חלמו על בניית חברת מופת וחלוצי הציונות ניסו להגשים את החזון הזה בגופם. מייסדי המדינה הצהירו במגילת העצמאות, שמדינת ישראל תושתת על יסודות החירות, השלום והצדק על פי חזונם של נביאי ישראל.

למרבה הצער, סטינו מהדרך הזאת. היום, מדינת ישראל היא המדינה בעלת הפערים הסוציואקונומיים הגדולים ביותר בעולם המערבי. ממשלת ישראל מנעה אפילו חוק מינימליסטי שביקש ליצור גג לשכר הבכירים, שלא יעלה על פי 50 מהשכר הנמוך ביותר של עובד בחברה. הצעת חוק שעל פיה מנהל המחזיק עובדים ב-4,000 ₪ לחודש יוכל להשתכר 200,000 ₪ לחודש, אך לא יותר מכך, נדחתה. מה זו אם לא חזירות?

איש אינו מתנגד היום לכלכלה חופשית ואף אחד אינו מצפה שהמדינה תנהל את העסקים. העולם העסקי הוא המנוע של חיי הכלכלה, ואיש אינו מערער על כך. אך אנו שוללים את השוק הפרוע, החזירי, תאב הבצע ללא מיצרים. אנו שוללים הפרטה של החינוך, הבריאות והרווחה, ומציאות שבה יש מי שנהנים מבריאות טובה ומי שאינם נהנים ממנה בשל פערים כלכליים, שתוחלת חייהם של עשירים גבוהה יותר מתוחלת חייהם של עניים, שתוחלת החיים בפריפריה נמוכה יותר מזו שבמרכז. אנו שוללים את המוסר העקום, על פיו ילדיו של מי שיש להם ראויים לחינוך טוב יותר מילדיו של אלו שיש להם, ובוודאי שאנו שוללים את המציאות הקיימת, שבה המדינה עצמה משקיעה יותר בחינוכם של אלה שיש להם.

אלה הם ביטויים אחדים לחוסר הצדק בחברה הישראלית. המאבק לצדק חברתי, הוא מאבק לתיקון החברה הישראלית, למימוש החזון הציוני של מדינת מופת. זהו מאבק על נשמתה של הציונות, על נשמתה של מדינת ישראל.

תגובה לארי שביט, "קדימה למלחמה", 25.8.11

אני רחוק מאוד ממפלגת "קדימה", בלשון המעטה, אך אני רואה לנכון להגן עליה מפני מתקפתו של ארי שביט. אפשר לתמוך בהחלטת נתניהו וברק להבליג על מתקפת הטרור ולהתנגד לביקורת של "קדימה" על הבלגה זו. אולם המסר של ארי שביט במאמרו;  אידיאליזציה להבלגה והתנגדות עקרונית לתגובה הולמת, משמעותו - מתן חסינות לטרור, ותוצאתו -  עידוד הטרור והפקרת תושבי הדרום.

שביט מכנה את "קדימה" "מפלגת שלוש המלחמות", לא רק בשל ביקורתה העכשווית, אלא גם בשל מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה". "הנהגת קדימה", מציין שביט, "לא הפנימה את דו"ח וינוגרד ולא זכרה את דו"ח גולדסטון". דו"ח גולדסטון אינו אלא עלילת דם על מדינת ישראל, של ועדה שהוקמה בידי פורום עוין ביותר, שעיקר תכליתו ליצור דה-לגיטימציה לישראל, ומי שעמדה בראשו בעת הקמת הוועדה הייתה לוב של קדאפי. מה יש ללמוד מן הדו"ח הזה? ואילו דו"ח וינוגרד בשום אופן לא שלל את ההחלטה לצאת למלחמת לבנון השניה, אלא את אופן ניהולה בפועל.

יש לזכור, שרק מלחמת לבנון השניה שמה קץ לטרור בלבנון, ובזכותה תושבי הצפון נהנים לראשונה מאז שנות ה-60 מחמש שנות שקט מוחלט. "עופרת יצוקה" גדעה 8 שנות ירי טילים על יישובי הדרום, לפני ואחרי ההתנתקות, בחסות הבלגה ישראלית. אחרי המבצע, חלה ירידה דרסטית בהיקף הירי. העובדה שהירי בכל זאת נמשך, מעידה על כך שישראל עצרה מוקדם מידי את המבצע, בטרם השלימה את המלאכה. ההסלמה המדורגת בירי בחודשים האחרונים, היא תוצאה ישירה של דו"ח גולדסטון והאמונה של המחבלים שישראל לא תעז עוד להגן על אזרחיה. ארי שביט מעלה על נס את האיפוק של שרון מול מתקפות הטרור ב-2001. הוא רק שכח להזכיר שהאיפוק הזה איפשר לטרור להתרחב ולהעמיק את פגיעתו ההרסנית, שהגיעה לשיא בחודש מרץ 2002 השחור. רק סיום האיפוק והיציאה ל"חומת מגן" שמה קץ לטרור המתאבדים.

שביט משבח את נתניהו וברק על הבלגתם, וטוען שתגובה הייתה "מביאה למתקפת טילים מאסיבית על אשקלון, אשדוד, באר שבע, רחובות ורשל"צ ... להרג המוני בעזה ולהרג רב בחיילי צה"ל [בדומה לנבואות הזעם שהתבדו ב"עופרת יצוקה" א.ה.] ... ערי ישראל בוערות, חיילי ישראל נקברים והשלום עם מצרים מתפרק". במילים אחרות, על ישראל להשלים עם ירי טילים, כי אם היא תממש את זכותה להגנה עצמית יקרה אסון. ושלושים שנה אחרי הנסיגה מסיני ועקירת כל היישובים בסיני ותמורתם – 30 שנות מלחמה קרה עם מצרים של מובראק, רואה שביט בתושבי הדרום בני ערובה לעצביה הרופפים של החונטה השלטת במצרים, שעלולה לפרק את מה שנשאר מהסכם השלום אם ישראל תגן על אזרחיה.

לעתים, החלטה טקטית להבליג בעיתוי זה או אחר נכונה, ויתכן שנכון לראות כך את החלטת נתניהו וברק. אולם אסטרטגיה של הבלגה על תוקפנות וטרור, כמו זו שמציע ארי שביט, היא אסטרטגיה של הפקרת אזרחי ישראל.

* "הארץ"

בעצרת הענק בכיכר רבין, ביום השבעה לרצח ראש הממשלה, שוחחתי עם העיתונאי נחום ברנע, לימים חתן פרס ישראל. לפתע ניגש אלינו אחד המפגינים, והחל לצעוק על ברנע ולגדף אותו. "אתה אחראי לרצח! אתה שותף לרצח! אתה סיפקת תחמושת לימין" וכן הלאה. מה היה חטאו של ברנע? זמן קצר לפני הרצח, הוא ביקר את רבין על הקשר שלו עם הטייקונים ועל מדיניותו המחזקת את העשירים. אי אפשר להאשים אותו בכך שהביקורת אינה לגיטימית. אבל בביקורתו שבר ברנע את הקוד "שקט, עושים שלום". או במילים אחרות, כאשר ראש הממשלה מוביל תהליך מדיני שנוי במחלוקת, יש לתת לו גיבוי מוחלט ולא לעסוק בזוטות כמו שאלות חברה וכלכלה, צדק חברתי ומדינת רווחה.

ההתנתקות יצרה חסינות לשרון, לא רק בכל הקשור לשחיתות, אלא גם במדיניותו הכלכלית האנטי חברתית, אותה הוביל יחד עם שר האוצר נתניהו. "אנחנו עוטפים אותו כמו אתרוג", התוודה בגילוי לב העיתונאי אמנון אברמוביץ'. ה"אנחנו" לא היו רק התקשורת, אלא רבים מתומכי ה"שמאל", שלמעשה נתנו גיבוי וחסינות למדיניות התאצ'ריסטית ביותר בתולדות המדינה, במצוות העיקרון של "שקט, עוקרים יישובים".

כשאותו שרון הקים את היישובים ביהודה ושומרון, הוא זכה לאותו סוג של אִיתרוּג, מצד הימין ואנשי יש"ע. לאורך עשרות שנים, הופרדו הכלכלה והחברה מהפוליטיקה. הפוליטיקה הוגדרה סביב נושאי החוץ והביטחון, ובמידה מסוימת גם סביב נושאי דת ומדינה. הכלכלה נחשבה מדע מדויק, וההבדלים בין המפלגות בנושאים הכלכליים חברתיים היו בעיקר בניואנסים. אנשי ימין כלכלי מובהקים הוגדרו "שמאלנים" על פי עמדותיהם המדיניות ולהיפך.

המאבק החברתי בחודש וחצי האחרונים, מבשר שינוי. הוא מחזיר את החברה והכלכלה לשיח הציבורי והפוליטי ומחייב את המערכת הפוליטית לתת דעתה על נושאים אלה. התמיכה ההמונית וחוצת הגבולות ברעיונות הצדק החברתי ומדינת הרווחה, שדומה כי פסו מן העולם, מטלטלים את המערכת הפוליטית, עד שלא תוכל להִשתמט ממתן תשובות אמת לדרישת הציבור.

אני מודה, שיש לי חששות מהרפתקאות מדיניות של נתניהו, מתוך ניסיון לאתרג את עצמו, כמו כניעה לתכתיב של אימוץ קווי 67' כבסיס למו"מ עם הפלשתינאים. אני מאמין, שגם אם יעשה כן, לא יהיה בכך כדי לשים קץ למחאה.

****

בראשית שנות ה-60, טבע שר החקלאות משה דיין את המכתם המפורסם, על פיו המדינה אינה יכולה להניף בעת ובעונה אחת שני דגלים, את הדגל הביטחוני ואת הדגל החברתי. משמעות דבריו הייתה, שמאחר וישראל מצויה במלחמת קיום, ואין היא יכולה לשמוט מידה את הדגל הביטחוני, אין לה מנוס מזניחת הדגל החברתי.

הגישה הזאת מובילה את הפוליטיקה הישראלית כל השנים, כאשר הדגל המדיני והביטחוני מונף על ראש התורן באופן כמעט בלעדי. אכן, חובתה של ישראל להניף את הדגל הביטחוני, אך הנפת הדגל החברתי לצדו, תחזק את הביטחון. לכן, יש להניף את שני הדגלים בעת ובעונה אחת.

לפני כעשר שנים, הזהיר ד"ר צבי צמרת, היום יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, בכנס של קבוצת ירוחם – חוג רעיוני שעסק בסוגיות החברתיות בישראל שהוא עמד בראשו (ואני הייתי חבר בו), שבמצב שבו פועל ירוויח בשנה פחות ממה שהמנהל שלו מרוויח ביום, אל לנו להשלות את עצמנו שהבן של הפועל והבן של המנהל יוכלו לשבת יחד באותו טנק. היה זה ביטוי הממחיש את הקשר בין חברה לביטחון.

למה אסור לוותר על הדגל החברתי בשם הביטחון?

כיוון שביטחון אינו ערך, אלא כלי להבטחת הקיום. אולם אין די בקיום הפיסי, אלא יש להבטיח קיום בעל ערך. מהו קיום בעל ערך? חברה צודקת, החותרת להיות חברת מופת, על פי חזונם של הוגי הציונות ומייסדי המדינה.

המדינה חייבת להבטיח לאזרחיה ביטחון, אך היא חייבת באותה מידה להבטיח להם חינוך, בריאות, רווחה, השכלה ותרבות. אם לא תבטיח זאת, לא זו בלבד שתמעל בייעודה, היא תערער את החוסן החברתי, שהוא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי של המדינה.

לכן, למשל, אני מצדד בקיצוץ תקציב הביטחון כדי להגדיל את תקציבי החינוך והרווחה. יש הרבה דרכים להגדלת התקציב בטרם נוגעים בביטחון, אם באמצעות רפורמה צודקת במיסוי ואם בהגדלה מדודה ואחראית של הגירעון. ובתוך תקציב הביטחון יש הרבה שומנים ובזבוז שניתן לחסוך בהם בגדול בלי פגיעה בביטחון. אך איני מתחמק מלקבוע, שישראל יכולה להרשות לעצמה פחות מטוס f-35 כדי להקצות את התקציב לחינוך ולבריאות. אני מאמין שהחלטה כזאת תחזק את הביטחון.

****

האירועים הביטחוניים בעקבות מתקפת הטרור מסיני ומתקפת הטילים מעזה עוררו את השאלה, האם נכון להמשיך את המאבק החברתי. תשובתי היא חד משמעית – בהחלט כן. מאחר והמאבק החברתי הוא לחיזוק החוסן החברתי של המדינה והחוסן החברתי הוא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי – המאבק הזה מחזק את הביטחון. המאבק הזה הוא התעוררות אדירה של דמוקרטיה השתתפותית, והדמוקרטיה צריכה לפעול גם תחת איום ביטחוני.

כמובן, שיש לנהל את המאבק בתבונה ורגישות. אני סבור שקיומן של הפגנות במוצ"ש האחרונה, שעה שמיליון אזרחים עמדו תחת מתקפת טילים וכשדם החללים עוד טרם יבש, ביטא אטימות חברתית ופגע בסולידריות ובלכידות, שהינם יסוד הצדק החברתי. באותו מוצ"ש השתתפתי במעגלי שיח במאהל המחאה בראש פינה, בהשתתפות עשרות אנשים מראש פינה, חצור הגלילית, צפת והקיבוצים והמושבים בסביבה. היה זה אירוע הרבה יותר חזק ומשמעותי מכל הפגנה.

דומני, שקיום ההפגנות נבע מחוסר ביטחון של הנהגת המאבק; מחשש שאם לא יפגינו מוצ"ש אחד הכל יקרוס. גישה זו שגויה ופוגעת במאבק. יש להיערך למאבק מרתוני, שיהיו בו עליות ומורדות. מאבק כזה דורש אורך רוח, ויש להבין שאי אפשר להישאר כל העת בכותרות. פרשה עסיסית כפרשת מרגול, אירועי חוץ כמו ההפיכה בלוב ובוודאי מתקפת טרור ואירועים ביטחוניים בישראל, עלולים להאפיל פה ושם על המאבק. יש להכיר בכך ולהבין זאת, ולבנות מאבק ארוך טווח, השונה בטבעו מהספרינט, שהתאים לראשיתו.  

* BSH