הבלוג של אורי הייטנר

המאבק החברתי השוטף את המדינה, מאופיין במבט קדימה, אל אופק של עתיד טוב יותר – של חברה צודקת, שוויונית יותר, סולידרית יותר, מקוטבת פחות. אולם המאבק מבטא גם סנטימנט של געגוע לימים עברו, לציונות הישנה והטובה לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות; געגוע לתנועת העבודה הציונית ההיסטורית, המייצגת את הערכים האלה.

מאז כניסתה לפוליטיקה, ח"כ שלי יחימוביץ' היא המייצגת הראשית, נכון יותר לומר – הבלעדית, של הדרך הזאת. שעה שרוח ההפרטה והניאו ליברליזם הייתה המכנה המשותף הקונצנזואלי בפוליטיקה הישראלית, בתקשורת ובציבור, ביטאה שלי יחימוביץ' את האלטרנטיבה הערכית, הסוציאל דמוקרטית, הדוגלת במדינת הרווחה, ברוח תנועת העבודה הציונית.

בראיון למוסף "הארץ", חטאה שלי יחימוביץ' חטא נורא – היא הגדירה את עצמה כציונית וסוציאליסטית, והבהירה שאין לה כל כוונה לוותר על אף אחד משני מגדירי הזהות הללו, שחשיבותם בעיניה מכרעת. לא זו בלבד, היא אף העזה לגנות את הסרבנות, לצדד בשירת ההמנון, לדבר בזכות הסמלים הלאומיים, ואפילו ביטאה את הסנטימנט היהודי למערת המכפלה, רחמנא לצלן, וצידדה בביקור תלמידים שם. ציונות וסוציאליזם?! תהה המראיין. היתכן? תמה, כמי שאינו מכיר את תולדות הארץ הזאת, על אילו אדנים נבנתה, על אילו יסודות קמה.

חלפו יומיים, ובעמוד הדעות של "הארץ" מופיע מאמר שיטנה ונאצה, שאינו אלא ערימת גידופים וחרפות, של גדעון לוי, נגד שלי יחימוביץ'. דבריה של שלי אודות החיבור ההדוק בין סוציאל דמוקרטיה לציונות, עוררו את תסמונת הטורט הפוסט ציונית של גדעון לוי, שמיהר לשלוף מן הארסנל האנטי ציוני את התחמושת של שנאת תנועת העבודה. האיום מפני חזרתה של מפלגת העבודה להיות תנועת העבודה הציונית, עורר תגובות זעם מפיו של לוי: "העבודה הישנה והרעה חזרה מהאופל... מדינה שבה סוציאל דמוקרטים כביכול הקימו את מפעל הנישול... חזרה לאחור אל ימי החושך של העבודה, שידה האחת התיימרה לדאוג לעובדים וידה האחרת עסקה בנישול...".

שלי יחימוביץ' סומנה כאויבת הציבור מספר אחת. אויבת?! שמא נסחפתי? ובכן, רשות הדיבור לגדעון לוי: "עכשיו צריכים כל שוחרי הצדק החברתי להתנער מאויבת הצדק הזאת". ומה דינה של האויבת? "כל איש מוסר יהיה חייב מעתה להחרימך". ומה הסנקציה הפוליטית? "רק לא יחימוביץ', בפריימריס". שכן שלי יחימוביץ' דוגלת ב"השקפת עולם לאומנית וחשוכה", כיאה ל"כוכבת הלאומנים והמתנחלים".

יש לי הערכה רבה לשלי יחימוביץ', למאבקיה החברתיים והכלכליים למען מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית. יש לי הערכה לתפיסתה הציונית. אך איני מצדד בעמדותיה המדיניות. אני דוגל בדרכה המסורתית של מפלגת העבודה, כפי שביטא אותה יצחק רבין בנאומו האחרון ערב הירצחו –מחויבות מוחלטת לשלמות ירושלים, לבקעת הירדן "במובנה הרחב ביותר של המילה", לגושי ההתיישבות בלי "חילופי שטחים". לצערי, שלי יחימוביץ' אינה שם. יחימוביץ' דוגלת בעמדות הנוכחיות המקובלות על מפלגת העבודה ו"קדימה", ובלשונה בראיון למוסף "הארץ": "מתווה קלינטון... שמירה על גושי התיישבות, חלוקה מסוימת של השכונות בירושלים וכמובן התנגדות לזכות השיבה". על כך יוצא קצפו של גדעון לוי.

אך עיקר זעמו, על כך שיחימוביץ' אינה מוכנה להצטרף למסע ההסתה והשנאה נגד המתנחלים. אין היא שותפה לשיטת "הכו במתנחלים והצלתם את ישראל". היא יודעת שהעמדות האידיאולוגיות בעד ונגד ההתנחלויות לגיטימיות, אך הטענה שהמצוקה בישראל נובעות, כביכול, מהשקעת הכסף בהתנחלויות, בשקר יסודה. והרי כל מי שטוען אחרת, יודע שאינו דובר אמת. אפילו גדעון לוי התקשה להתמודד עם אמירתה המובנת מאליה, שבית ספר שנבנה בהתנחלויות היה נבנה גם בתוך הקו הירוק, באותה עלות. לכן, לא נותר לו אלא לגנות אותה ש"הכל כסף אצלה, כמו אצל בנימין נתניהו ונוחי דנקנר". ועוד  יותר הכעיסה אותו אמירתה, שהיא נגד חרמות, אמירה מובנת מאליה לכל אדם הדוגל באמת ובתמים בסולידריות חברתית. שלי השיבה בחיוב, שומו שמים, כשנשאלה אם תשתה שמן זית שיוצר בהר ברכה. תגובת תסמונת הטורט של לוי לא איחרה לבוא, עם גידופים על "הקללה", על "אדמות עושק" ו"עצי גזל" ושאר נאצות.

וידוי אישי – הפעם האחרונה שבה בחרתי במפלגת העבודה, הייתה ב-1992, כשיצחק רבין עמד בראשה. כעת, לראשונה, אני שוקל ברצינות הצבעה למפלגה זו, אם שלי יחימוביץ' תעמוד בראשה. על פי הסקרים, יש עוד רבים מאוד כמוני, המתגעגעים לתנועת העבודה הציונית ושמחים על התקווה ששלי מייצגת. תחיית תנועת העבודה הציונית, היא הדבר המפחיד את גדעון לוי ושכמותו. ומכאן תאוותו לסיכול ממוקד של שלי יחימוביץ'.

* "ישראל היום"

בספרו "ערבה בוכיה" מספר ישראל זמיר על שיחת רקע עיתונאית שניהל עם אחד מבכירי משרד החקלאות, שבו אמר: "האינך סבור שיותר זול לקנות בקבוק חלב מתאילנד מאשר להקים בארץ ישראל רפת מודרנית עם מכון חליבה אוטומטי, שיעמוד בדרישות המחמירות של הוועדה הארצית לאיכות הסביבה, כך שהשתן שפולטות הפרות לא יתאחד עם מי התהום שאנו שותים? הוסף על כל אלה הוצאות על זריעת שטחי תלתן, חציר, קנייתם של דשנים, תערובות, וזה עדיין לא הכל. עליך לשמור על העדר מפני חמסנותם של השכנים בעזרת גדרות עמוסות חיישנים אלקטרוניים. ברמה האזורית עליך להקים מכון להזרעה מלאכותית, לשכור שירותי רפואה וטרינריים - וההוצאות הן עד בלי די. במקום להביא עשרים אלף תאילנדים ארצה, מדוע לא להשאירם בארצם ולקנות מהם חלב, ביצים ושאר פירות וירקות? כך אפשר לחסוך למדינה מיליונים!"

כותב המספר: "שאלתי אותו מה היו אומרים על כך בר בורוכוב, א.ד. גורדון, דוד בן גוריון, אברהם הרצפלד, לוי אשכול, פינחס ספיר ושאר קברניטיה של הציונות המעשית – הללו שחלמו להפוך עם של 'לופט מענטשן' לעם חקלאי פרודוקטיבי, החי מיגיע כפיו והמוציא לחם מן הארץ? – והוא צחק. 'תן לחולמים לנוח בשלום על משכבם. העולם כיום הוא כפר גלובאלי פתוח לרווחה, בלי חומות הגנה, בלי מכסים, מבוסס על תחרות חופשית של היצע וביקוש'".

איני יודע האם אכן נערך ראיון כזה, אך כפי שכתב המשורר משה אבן עזרא: "מיטב השיר כזבו". כלומר, דווקא באמצעות הבדיון הספרותי ניתן להציג את האמת לאמיתה. והאמת לאמיתה, היא שדבריו של אותו "בכיר במשרד החקלאות", להלן – "הבכיר", הם תמצית השיח הישראלי בעשרים – שלושים השנים האחרונות. זאת השפה הישראלית מאז שנות השמונים.

אני כותב את השורות הללו, בשובי ממעגלי שיח במאהל המחאה בראש פינה. השפה במאהלים הללו, היא אנטי תזה של שפת "הבכיר". השפה באותם מעגלים, היא זו שחשבנו כי חלפה מן העולם, ולפתע היא נשמעת כשפת נעורים חיה, תוססת ובועטת – שפה של צדק חברתי, של סולידריות חברתית, של שוויון, של ערבות הדדית, של דמוקרטיה השתתפותית.

המאבק נגד מימוש חזון "הבכיר", שאותו מנסה הממשלה לממש באמצעות אימוץ המלצות ועדת קדמי לפתיחת משק החלב ליבוא, כלומר להרס ענף הרפת בישראל ושבירת מטה לחמן של מאות או אלפי משפחות חקלאים בישראל, חבר למאבק הכולל לצדק חברתי, ולא בכדי. זהו מאבק בין שתי השפות; שפתו של "הבכיר" - שפת הרווח מעל הכל, לעומת שפת הסולידריות והאחריות החברתית.

היום, אחרי שהקיבוץ אימץ את שפת "הבכיר", החברה הישראלית מתחילה לאמץ את ... שפת הקיבוץ. מתי גם הקיבוץ ישוב ויבכר את שפת הקיבוץ על שפת "הבכיר"?

* "שווים"

המלצת השף – הראיון של שלי יחימוביץ' לגידי וייץ במוסף "הארץ".

שלי יחימוביץ' היא שגרירת תנועת העבודה במפלגת העבודה. אם תנצח בפריימריס, היא עשויה להחזיר את מפלגת העבודה לתנועת העבודה. אילו ברל כצנלסון או יגאל אלון היו פוקדים היום לביקור את מפלגת העבודה, היא היחידה שהם היו יכולים לראות בה את נושאת הדגל. מפלגת העבודה בעשורים האחרונים לא הייתה שונה בעמדותיה החברתיות כלכליות מן המיינסטרים הישראלי, לצד הליכוד, "קדימה", מרצ ו"שינוי", בהבדלי ניואנסים. שלי יחימוביץ' שונה. מיום כניסתה לפוליטיקה היא דבקה בדרכה הסוציאל דמוקרטית, והגורם היחיד בפוליטיקה המפלגתית הפרלמנטרית (לצד גורמים רבים בזירה הציבורית החוץ מפלגתית – נושא למאמר בפני עצמו), שיצר תשתית רעיונית אלטרנטיבית, בה נאחז בחודש האחרון הציבור הרחב שחש שבדרך הנוכחית הגיעו מים עד נפש.

למה הזכרתי את יגאל אלון? כיוון שכאשר יגאל אלון התמודד על ראשות מפלגת העבודה – מרוץ שבעיצומו נפטר מדום לב, הוא הוציא את ספרו הפרוגרמטי "כלים שלובים". בספר זה הציג את המהות הציונית ואת המהות הסוציאליסטית ככלים שלובים, שרק השילוב ביניהם יוצר את הדרך בה הוא מאמין, אותה הוא מגשים, עליה הוא נאבק והיא המַדְחֵף להתמודדותו על ההנהגה. נזכרתי בכך בראיון עם שלי יחימוביץ', שביטא מחויבות מוחלטת לכלים השלובים של הציונות הסוציאליסטית.

הנה כמה ציטוטים מייצגים: "הציונות והסוציאליזם היו שני האתוסים המכוננים עם הקמת המדינה, מאוד פשוט. הם לא הלכו יחד בלתי אם נועדו". היא דבקה במאבקה נגד מועמדותו של האנטי ציוני והמסית לסרבנות דב חנין לראשות העיר ת"א: "אני מתקשה לקבל אפילו באופן תיאורטי את הרעיון שבראש מערכת החינוך של תל אביב יעמוד אדם אנטי ציוני, מטיף לסרבנות, שלא עומד דום בשירת 'התקווה' ואפילו לא שר אותה... הזהות האידיאולוגית שלי מורכבת מהרבה רכיבים, אבל קודם כל אני סוציאליסטית וציונית. והציונות היא רכיב מכונן בהשקפת העולם שלי, היא לא משהו שאני יכולה לוותר עליו. זה קו פרשת מים... זה קו מגדיר מאוד בהשקפת העולם שלי. אם אנחנו קוראים תיגר על הציונות, אז אין שום משמעות לקיום שלנו כאן. ... ראשות עיר, בוודאי ראשות עיר גדולה, לא יכולה להיות מנותקת מעמדות לאומיות בשום פנים ואופן. ההפרדה הזאת בין ראש עיר שינקה לי את העיר לבין השקפותיו הפוליטיות האחרות, היא לא נכונה בעיניי ואני לא נמצאת שם. ... אני רואה את עצמי חלק מהזרם המרכזי, מהאתוס הציוני. זה לא אומר שאני לא יכולה לחוקק חוקים יחד עם דב חנין או להסכים איתו בדברים רבים, אבל יש קו מפריד, שהוא מאוד משמעותי והוא אפילו בא לידי ביטוי בחיי היום יום. הבן שלי משרת בצבא והבן של דב חנין הוא סרבן. ... " שלי תומכת ביוזמה של גדעון סער שילדים מגיל שלוש יפתחו את הבוקר בגן בשירת ההמנון. "כן, לחלוטין. זו אפילו לא נראית לי סוגיית שמאל ימין. נראה לי משהו מובן מאליו ולפעמים מאוד מביך אותי לעמוד עם תיכוניסטים שאפילו לא יודעים את שירת ההמנון. זה אל"ף-בי"ת של כל מדינה מתוקנת ואין בזה שום קשר ללאומנות". ובנוגע לסיורים בשל בתי הספר במערכת המכפלה? "תלוי בקונטקסט. אם מישהו מבצע את הסיורים האלה עם היסטוריונים, שמסבירים את המורשת שלנו, את מערת המכפלה ואזכוריה במקורות, את התפתחות שהייתה מאז, ומאירים גם את הקונטקסט הפוליטי העכשווי, זה דבר שהוא לגיטימי. ערכי מורשת לא שייכים רק לימין בישראל... בהחלט, זה מדבר אליי. הקיום שלנו כאן הוא לא קיום רגעי, יש לו הנמקה היסטורית מתמשכת, ואני כן חווה את כל הרבדים, כולל השייכות לעם היהודי, על כל ההיסטוריה שלו, וכן, אני מזדהה עם סמלים. ... ברור לי שקיים סבל, סבל עמוק לשני הצדדים, ואני לא מתעלמת מהסבל הזה, אבל בעיניי המפעל הציוני הוא אחד המפעלים המוסריים והצודקים ביותר, אני חושבת, בתולדות ההיסטוריה האנושית. ... להגיד 'שתי מדינות לשני עמים', ציפי לבני אומרת שלוש פעמים ביום, לא שהיא הובילה איזושהי פריצת דרך מדינית, ולהגיד 'הלאה הכיבוש', גם מרצ אומרת יפה מאוד ובנאמנות. לי יש ייעוד אחר". תשובותיה אינן מוצאות חן בעיני המראיין, נציג האכסניה שבה היא התראיינה: "יחימוביץ' לא עדה לסתירה הדיאלקטית בין הציונות והסוציאליזם... תמיד הייתה מחלוקת בדיון אם סוציאליזם וציונות יכולים לדור בכפיפה אחת. ... הם שאלו את עצמם אז, אם אתה יכול להיות סוציאליסט, כלומר, דוגל בשוויון, ולהדיר מהשוויון הזה אזרחים שזהותם הלאומית איננה זהה לשלך... אם המיליארדים שהושקעו בהתנחלויות היו מושקעים בתוככי הקו הירוק אולי לא היינו מגיעים לרוטשילד". נו, "הארץ".

שלי יחימוביץ' מבטאת אוטנטיות. בחודש האחרון כולם נהיו "חברתיים". כל נביאי הניאו ליברליזם וההפרטה היו ל... "חברתיים". "הארץ" (!) כולל נחמיה שטרסלר (!!) נהיו ... "חברתיים". יאיר לפיד (!!!) נהיה ... "חברתי" וכותב על "מרד העבדים", לא פחות. רוני בראון (!!!!) נהיה ... "חברתי". אפילו ציפי לבני (!!!!!) נהייתה ... "חברתית". מה "חברתי" בציפי לבני? קו חברתי כלכלי אחיד הובילו כל המפלגות, כל הממשלות, וכעת הציבור, שהיה שותף לקו הזה, מאס בו ויצא למחות. במקרה, המחאה נפלה על המשמרת של נתניהו. במקרה, במשמרת הזאת ציפי לבני אינה ראש הממשלה ואינה שרה אלא יו"ר האופוזיציה. זה הכל. זה כל מה שהופך אותה ל"חברתית".

שלי יחימוביץ' נשאה את הדגל של מדינת הרווחה נגד הזרם, ועל כך גם יריביה האידיאולוגיים מעריכים אותה. כיוון שכך, היא חפה מזיופים ודבקותה בדרך היא אמיתית. שלי יחימוביץ' מכירה את הזיוף והשקר בלינקג' בין "שמאל" ו"ימין" מדיני ביטחוני לבין "שמאל" ו"ימין" חברתי כלכלי. לכן, אין לה כל עכבות בשיתוף פעולה עם כל מי שניתן להוביל עמו מהלכים נכונים בנושא החברתי כלכלי, ללא קשר לעמדותיו המדיניות. לכן, לאורך כל דרכה הפרלמנטרית היא יצרה בריתות חוצות מפלגות וחוצות קואליציה / אופוזיציה להובלת חוקים ומאבקים חברתיים. לכן, היא שידכה את "בני עקיבא" והמכון לאסטרטגיה ציונית עם תנועות הנוער כחולות החולצה וגורמי שמאל ואיכות הסביבה, למאבק משותף למען הרפורמה במשק הגז.

"מה עמדתך בעניין הצטרפות המתנחלים למחאת האוהלים? את מברכת על כך, זה משמח אותך?", היא נשאלה, והשיבה: "כן, חד משמעית. אחת מנקודות העוצמה המשמעותיות ביותר של המחאה הזאת, היא שלא נישאים שם השלטים הקונבנציונליים המדיניים, אלא שיש שם שפה חדשה, שפה מלכדת, שפה מאחדת". בנוגע לחרם על תוצרת ההתנחלות ועל חרם האמנים השיבה שלי את התשובה היחידה הראויה למי שדוגל בסולידריות חברתית: "אני לא דוגלת בחרמות". ולכן, תשובתה על השאלה "האם תקני מוצרים מהתנחלויות, נניח שמן זית מהר ברכה?", תשובתה פשוטה: "כן". שלי מסרבת להצטרף לשנאת ההתנחלות והמתנחלים: "אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה. עובדה היסטורית". אמירתה החשובה ביותר בראיון, היא תגובתה למסע הנתעב של "הכו במתנחלים והצלתם את כלכלת ישראל". דבריה בנושא זה הם היושרה בהתגלמותה: "אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת – שאם לא היו התנחלויות אז הייתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל. אני מכירה את השקפת העולם שאומרת שאם נקצץ את תקציב הביטחון בחצי, יהיה כסף לחינוך. זאת השקפת עולם שאין לה קשר למציאות ... אני כופרת בזה, זה פשוט לא נכון עובדתי, למרות שזה נתפס כאיזו אקסיומה מדעית. בית ספר שמוקם היום בהתנחלות ומאכלס איקס ילדים היה מוקם בתוך גבולות הקו הירוק מאכלס את אותו איקס ילדים באותה עלות".

יתהה הקורא הערני, ממה אני כל כך מתפעל. מה הרבותא בכך שפוליטיקאי אומר שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב ושאחד ועוד אחד הם שניים. מה לעשות? בעולמנו הפוליטי המובן מאליו הוא החריג, הוא החדשות, הוא ה"אדם נשך כלב".

תעדנה על כך התגובות לראיון (בעקבות פרומו בכותרת הראשית של "הארץ" ביום ה'). כתבה של יהונתן ליס בעמוד הראשון של "הארץ" מביאה גל של גינויים נגד יחימוביץ'. יריב אופנהיימר, מזכ"ל "שלום עכשיו", שמפעל חייו הוא משחקי ריגול ילדותיים אך מזיקים אחרי הבניה ביישובים ביו"ש, משפריץ עליה דברי ארס ונאצה. כמובן שיריביה למרוץ משתלחים בה. יש איזה אחד, אראל מרגלית או משהו כזה, בעל הון המציג עצמו כמתמודד על ראשות מפלגת העבודה, שכבר גזר את גזר דינה של יחימוביץ': "בקשר שהיא קשרה עצמה עם ההתנחלויות היא בגדה בערכי המפלגה והוציאה את עצמה משורותיה". תחי הגיליוטינה! כמובן שעמיר פרץ ובוז'י (זכות השתיקה) הרצוג לא פיגרו אחריו. הרצוג רץ היסטרי ליהונתן ליס ב"הארץ", לבן כספית ב"מעריב" ולסימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" עם הבשורה הגדולה שלו: שלי = ביבי. ואו! וכך שיתף בתגליתו המדעית את קוראי "מעריב": "הראיון של יחימוביץ' מהבוקר מוכיח שבסוף יש לה כוונה לרוץ אל בין זרועותיו המושטות של נתניהו... אני נותן את הסימנים כבר זמן רב. זה בולט וזה ברור. ... בוחרי העבודה צריכים לדעת את זה. הם צריכים להבין שאם הם בוחרים בשלי, זה חתול בשק, הם בוחרים בשלי ומקבלים את ביבי. היא מאשרת את הסבטקסט של ביבי בכל התחומים כמעט" וכו' וכו'.

אני מעריך מאוד את שלי יחימוביץ', אך ביקורתי העיקרית עליה היא על היותה אופוזיציה עקרונית. בעיניי, תפקידה של מפלגה פוליטית להשפיע, ובכל רגע נתון עליה לבחון האם הפוזיציה שבה השפעתה ותרומתה תהיה גדולה יותר היא בקואליציה או באופוזיציה. שלי יחימוביץ' התנגדה בכל כוחה להצטרפות מפלגת העבודה לממשלה, אף שהובטח לה התפקיד הנחשק של שרת התמ"ת. לדעתי, היא טעתה פעמיים. היא טעתה כאשר התנגדה להצטרפות מפלגתה לממשלה, והיא טעתה כאשר אחרי שמפלגתה קיבלה הכרעה, עמדה במריה ולא הצטרפה לממשלה. אבל הרצוג מטיף לה? הרצוג, שתמך בהצטרפות לממשלה, הצטרף אליה ודבק בה עד שסולק למעשה, עם פרישת אהוד ברק ממפלגת העבודה? עכשיו אתה מבין, הקורא הערני, למה אני מתפעל מפוליטיקאי המגלה קצת יושרה?

* בנאום מפורסם בראשית שנות ה-60, טען משה דיין, אז שר החקלאות, שעלינו לבחור איזה דגל עלינו להניף, הדגל הביטחוני או הדגל החברתי. אי אפשר להניף את שניהם. משמעות המסר המוניסטי שלו הייתה, שבשל האיום הקיומי על מדינת ישראל, אין מנוס מאפסון הדגל החברתי ובחירה בדגל הביטחוני. ואכן, במשך 40 שנה, הדגל החברתי מקופל, ותמיד הנושאים הביטחוניים (שקט יורים) או המדיניים (שקט, עושים שלום / שקט, נסוגים – וזו שעת האתרוג) משתיקים את הדגל החברתי.

זאת טעות. על מדינת ישראל להניף תמיד בעת ובעונה אחת את שני הדגלים. איני זוכר עוד תקופה שבה סדר היום הציבורי בישראל היה חברתי כמו החודש האחרון. האירועים האחרונים בגבול מצרים ובגבול עזה, החזירו את סוגיות הביטחון לראש סדר היום וכבשו את עמודי החדשות של עיתוני השבת. אני מקווה מאוד, שהאירועים הללו לא יורידו את הדגל החברתי ושהמאבק ימשך. עם זאת, האירועים הביטחוניים גם מחזירים את הדגל החברתי לפרופורציה – ישראל אינה מדינה ככל המדינות, אלא המדינה היחידה בעולם החופשי הנאבקת על עצם קיומה.

אני רואה במאבק החברתי חשיבות ביטחונית עליונה – החוסן החברתי הוא מרכיב חיוני בביטחון הלאומי של ישראל.

כותבי המאמרים בעיתונים היטיבו להבין שמתקפת הטרור מסיני אינה ירי של "משוגע תורן" ואינה מקרה חד פעמי חולף. מתקפת הטרור היא המשך של רצף אירועים מאז המהפכה במצרים, שעיקרם עד עתה היו חמישה פיגועים בצינור הגז לישראל. עם זאת, אף כותב לא נגע בשורש העניין, במהות העובדה שגבול השלום בין ישראל למצרים עלול להיות לגבול החם ביותר והעוין ביותר של ישראל. המהות היא מציאות חיינו במאה השנים האחרונות: סירובם של הערבים לסבול את הנוכחות היהודית במזרח התיכון. זה הגורם היחיד, ואין בלתו, לכל המלחמות, לטרור, לפיגועים, לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל. זאת הסיבה היחידה, אין בלתה, לכך שאין שלום בינינו לבין הערבים.

החדשות הרעות, הן שתמונת המצב הזו אינה עומדת להשתנות בקדנציה שלנו. החדשות הטובות, הן שהציונות מעולם לא ביקשה רשות מן הערבים, ועל אפם וחמתם הקמנו מדינה לתפארת, עם כל חסרונותיה, ועל אפם וחמתם נמשיך לבנות אותה ולהגן עליה. לכן, התיקון החברתי שיבוא, ואני בטוח שיבוא, בעקבות המאבק החברתי, הוא התשובה הראויה שלנו למתקפת הטרור, לצד התגובה הצבאית הבלתי נמנעת.

אני רוצה להעניק ציון לשבח ל"הארץ". כן, כן, ל"הארץ". אחרי שבמשך שבוע הוביל "הארץ" קמפיין קולני הקורא לישראל להתנצל בפני תורכיה על התוקפנות התורכית כלפי ישראל במשט "מרמרה", ציפיתי שלאחר מתקפת הטרור ידרוש העיתון מישראל להתנצל בפני הפלשתינאים ובפני מצרים על התוקפנות נגדה. עברתי פעם ועוד פעם על כל המאמרים, ולא מצאתי קריאה כזאת. אל דאגה, היא עוד תבוא. אבל 24 שעות איפוק, אינן ראויות לשבח?

ההתייחסות המעניינת ביותר בעיתוני השבת למתקפת הטרור, הייתה מאמרו של עקיבא אלדר ב"הארץ". הוא ממש כועס על המְפגעים, הפוגעים פגיעה קשה באינטרס הלאומי ומחזקים את ידי הצד השני. וכך הוא כותב: "מי ששלח את המחבלים לרצוח ישראלים, אינו רוצה בטובתו של הנשיא מחמוד עבאס ואנשיו שמתרוצצים בעולם במאמץ לקושש עוד מדינות שיצביעו בעוד חודש בעצרת האו"ם בעד מדינה פלסטינית. הדיווחים על סדרת הפיגועים המיוחסים לג'יהאד הבינלאומי בתוך פרק זמן קצר בזירות שונות שכבשו את מסכי הטלוויזיה בעולם, מזכירים לבריות את פיגועי ה-11 בספטמבר. אחרי תקופה ארוכה שבה הצטיירה ישראל כגולית סרבן שלום והפלשתינים כדַוִד, קורבן הכיבוש, הצדדים החליפו תפקידים. כשישראל קוברת את מתיה, לא נעים להטריד אותה בזוטות כמו הרחבת ההתנחלויות. כשהגבול בין ישראל למצרים פרוץ למרצחים, קשה יותר לגנות את מנהיגיה על סירובם לבטא את צירוף המילים 'משא ומתן על בסיסי גבולות 67' '. אין פלא אפוא שהפקידים במוקטעה ברמאללה כבר מזמן לא נשמעו עצבניים יותר". לבי, לבי, לעקיבא אלדר. הפלשתינאים שוב הבריזו לו. עכשיו יהיה "קשה יותר לגנות את מנהיגי ישראל". צ...צ...צ...

* העיתונים עסקו בהרחבה בפרשת מרגול. מעבר לרכילות, הייתה מעט התעסקות במהות שצפה מן הפרשה – הלגיטימיות שהחברה הישראלית מעניקה לפשע ולפושעים. וכי למה שיהיה דיון ביקורתי כזה בתקשורת, שהפכה את ראשי ארגוני הפשע לסלבריטאים? היחיד שהתייחס לסוגיה, היה חנוך דאום (ובעקיפין, גם שלי יחימוביץ' שבראיון עמה תקפה את הרעיון של חזרתו להנהגה הלאומית של העבריין אריה דרעי). אך גם חנוך דאום לא נגע במהות החברתית שאפשרה את תופעת הסלבריטאיות והלגיטימציה של מצליחני הפשע – עגל הזהב והמרדף אחרי הבצע, המאפיין את החברה הישראלית זה זמן רב. אם המאבק החברתי יתמקד רק בדרישות מן הממשלה והמדינה, ולא יתמודד עם המהות הערכית של החברה, אין בו טעם. רק שינוי ערכי בחברה הישראלית, יביא לתיקון כלכלי.

* ביטוי בולט של תופעת עגל הזהב, הוא שמות העיתונים (והרי מי שהוביל את תרבות עגל הזהב בישראל היא התקשורת). כך, למשל, שמו של המוסף הכלכלי של "הארץ" אינו "משק וכלכלה" למשל, שלא לדבר על "חברה וכלכלה" חלילה, אלא "דה-מרקר". השם מעיד על העולם הערכי של עורכי העיתון – הכלכלה אינה כלי לבניין המדינה, לרווחת אזרחיה ולחוסן חברתה, אלא שוק שמטרת השותפים בו היא הרווח הפרטי שלהם, ותו לא. אבל העיתון לא נקרא "השוק", בשפת עֵבֶר הפרובינציאלית, אלא "דה-מרקר", כיאה לסנוביזם הגלובלי של אנשי העולם הגדול.

לפני חודשים אחדים, ביטל "מעריב" את המוסף "תרבות" והחליף אותו במוסף "רייטינג". הנה, תרבות הרייטינג במלוא כיעורה. אין עוד עניין בתרבות, אלא ברווח שגורפים בעלי כלי התקשורת, מהפרסומות בתכניות עתירות הרייטינג, שלרוב אלו הן התכניות המשחיתות ביותר, דוגמת "הישרדות" ו"האח הגדול", שהנן האנטי תזה לתרבות.

השבוע, "רייטינג" נתן לקוראיו מתנה לשבת: מוסף מיוחד המוקדש ל"20 הגופות הלוהטים ביותר שנצפו על חופי ארצנו בקיץ 2011". ואם זה לא ברור, מכריז העיתון בעמוד השער – "חרמנים? יופי. קבלו את מצעד – 20 הגופות" וגו' (תרתי משמע). הנה, כמה נמוך מוריד אותנו שוק הרייטינג, כלומר דה-מרקר רייטינג - היישר לשוק הבשר.

* המלצות השבת שלי – כתבות במוסף "הארץ" ובמוסף הספרותי של "הארץ" על הספר "ציפור פצועה", המבוסס על יומנה של דורה בדר, חלוצת העליה השלישית, ממייסדות קיבוץ מזרע; יומן המציג את קשייה ולבטיה ועל מאבקה למען מעמדה של האישה בקיבוץ, באותם ימים. יש הרואים בתעודות אלו סדק בתמונה האידילית של הסיפור החלוצי. אני רואה בהן דווקא העצמה של התמונה החלוצית, מאחר והיא ממחישה את הקשיים האדירים עמם נדרשו החלוצים ובעיקר החלוצות להתמודד, מה שמעצים את ערכם בעיניי.

המלצה נוספת היא על ראיון עם המתופף המיתולוגי מאיר ישראל ב"7 ימים" – כתבה על אחד מאושיות הרוק הישראלי ב-45 השנים האחרונות.

* צל"ג השבוע – לבני ציפר. בני ציפר הוא התגלמות הפלצנות. אחרי מותו של פולי, הוא כתב מאמר פלצני להחריד בו תקף את התרבות העממית הישראלית, המתבטאת בהצלחת "הגשש החיוור", שהינה תרבות נחותה בעיניו הפיינשמקריות של ב"צ. השבוע ביקר ב"צ בערב שירת צעירים שנערך בקומת הגג של מועדון "החללית" ברחוב הירקון. ב"צ כתב על הערב הזה במוסף התרבות והספרות שהוא עורך, וטוב עשה. הוא אף פרסם שלושה מן השירים, וטוב מאוד עשה (אהבתי במיוחד את "משקע" של עמרי שרת).

אם כל כך טוב, על מה הצל"ג? כנראה שב"צ נאלץ ללכת מאה מטר ממכוניתו עד האירוע, ובדרך הוא נאלץ לעבור ליד אנשים. אנשים, בשר ודם. מילא אנשים, ישראלים, רחמנא לצלן. וכך הוא תאר את החוויה: "מעולם לא נראתה לי תל-אביב המונית ודוחה כבמוצאי השבת שעברה, בשעה שהמוני בליינים חלולי עיניים נשפכים אל הטיילת או מטיילים ברחובות הקרובים אל הים, מלקקים גלידה בשרבוב לשון בגזוזטרות הפאבים מקדמים במצהלות שיכורים חברים לסביאה. פילסתי לי דרך ביניהם אל קומת הגג, למועדון 'החללית'".

ולזה יקרא - העיתון לאנשים שחושבים את עצמם. 

* "חדשות בן עזר"