הבלוג של אורי הייטנר

עיני העולם החופשי כולו נישאו לעבר כיכר תחריר בקאהיר, בימי המהפכה לפני כחצי שנה. כל אדם שוחר חירות ומאמין בדמוקרטיה, לא יכול שלא לייחל לניצחון הדמוקרטיה על שלטון הרודן מקאהיר ולהפיכת הגדולה במדינות ערב לדמוקרטיה השניה במזרח התיכון. רק לפני מחצית השנה, דומה היה שהעולם הערבי כולו מתקומם, מפיל את הדיקטטורות ומציב תחתן דמוקרטיה ליברלית, המקדשת את חירות האדם וזכויותיו. "האביב הערבי", קראנו להתקוממות העממית, כינוי שכולו תקווה.

חצי שנה חלפה, והמציאות נראית קצת אחרת. המנהיגים שפינו את מקומם הם הרודנים הנאורים יחסית, הפתוחים מעמיתיהם; אלה שבמהלך השנים העזו לפתוח צוהר קטן לנשימה לבני עמם. המנהיגים היחידים, עד כה, ששלטונם נפל, הם נשיאי תוניס ומצרים. רודנים עריצים הרבה יותר, דוגמת קדאפי ואסד (עד לאחרונה יקיריהם של ארגוני "זכויות האדם" ומי שהובילו את מועצת האו"ם ל"זכויות האדם"; כן, ההיא מעלילת גולדסטון) עדין יושבים על כיסאותיהם וטובחים בבני עמם לאלפיהם. וברודנויות דוגמת סעודיה, העם אפילו אינו מעז להתקומם. עדין לא ברור מי ינצח במלחמת האזרחים בלוב. בדבר אחד אף פרשן מפוכח לא יפקפק – אף מנצח לא ינהיג בלוב דמוקרטיה. הוא הדין בסוריה.

עיקר התקוות התמקדו במצרים – מנהיגת העולם הערבי. נכון להיום, כת צבאית, שנבנתה בידי מובראק וטופחה על ידיו, שולטת בכוח במצרים וספק רב אם היא תקדם דמוקרטיה. מצרים נעה בין סממנים של אנרכיה לסממנים של דיקטטורה. סממני הדמוקרטיה נדירים. ואם יהיה משחק דמוקרטי למחצה, סביר מאוד להניח שהמרוויחים העיקריים מכך יהיו "האחים המוסלמים", שקצת קשה לחשוד בהם בנטייה דמוקרטית כלשהי. בינתיים, מצרים הולכת ומאבדת בפועל את שליטתה בסיני, וזו עלולה להיהפך לשטח הפקר מבחינה שלטונית. אנרכיה היא גן עדן לטרור, וארגוני הטרור הפלשתינאיים והאסלאמיסטיים עלולים לפרוח בה. כפי שנוכחנו בימים האחרונים, גבול השלום עם מצרים, עלול להיות הגבול המאיים והמסוכן בגבולות ישראל.

השלום עם מצרים מת יחד עם סאדאת כבר בשנת 1981. היחסים בין ישראל למצרים תחת שלטון מובראק, נטו יותר למלחמה קרה מאשר לשלום קר. אולם בניגוד לסעיפים האזרחיים של הסכם השלום, אודות נורמליזציה והימנעות מהסתה, עליהם צפצף מובראק ואותם רמס ברגל גסה, הוא הקפיד באדיקות על המרכיבים הביטחוניים של ההסכם, וכך נשמר שקט כמעט מוחלט בין גבולות שתי המדינות. היציבות הביטחונית הזאת אינה קיימת מאז נפל מובראק. חמישה פיצוצים בצינור הגז המצרי בישרו את העידן החדש, ומתקפת הטרור באזור אילת הביאו אותה לשיא. מובראק לא כיבד את הסכם השלום עם ישראל, אך חוששני ,שעוד נתגעגע למלחמה הקרה, שאפיינה את יחסי שתי המדינות בעידן מובראק.

מה שנראה לפני חודשים אחדים כ"אביב הערבי", הולך ומסתמן כחורף קשה. הלוואי ואתבדה, ואכן נמצא את עצמנו מוקפים בדמוקרטיות שוחרות שלום, אך זו אינה התמונה המצטיירת, למרבה הצער. ובכל מקרה, התקופה הקרובה – חודשים? שנים? תתאפיין בחוסר יציבות. לנוכח חוסר היציבות הזאת, על ישראל לשמור על עצמה מפני הרפתקאות מדיניות. בימים בהם סיני – המחיר הכבד ששילמנו תמורת השלום עם מצרים, עלול להפוך לבירת הטרור האסלאמי, וגבולנו עם סיני עלול להיות הגבול החם ביותר של ישראל, מוטב שנשכיל להחליף דיסקט, ולהקפיא את מחשבות הנסיגה, הוויתורים והפייסנות, המאפיינות רבים מאיתנו. לא זו הדרך להתקיים בשכונה שבתוכה אנו חיים.

* "שישי בגולן"

כשהקוצים היו קוצים / רונה קינן

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.8.11

לפני שנתיים נפטר עמוס קינן – סופר, פובליציסט וסטיריקן, לוחם לח"י ומפעילי השמאל הישראלי והתנועה הכנענית. איש מבריק, אינדיבידואליסט ונון קונפורמיסט. בראשית שנות ה-50 הואשם בהטלת פצצה לעבר ביתו של שר התחבורה הדתי פנקס, לאחר שפרסם צו האוסר על תנועה בשבת. קינן זוכה מחמת הספק, אך בערוב ימיו הודה באוזני אשתו שאכן עשה את המעשה. לצערי, פרסום הדברים לא עורר את ההד הראוי, שהרי מדובר בפשע פוליטי חמור ביותר.

זמן קצר טרם מותו, כאשר שקע עמוק במחלת האלצהיימר, פרסמו אשתו נורית גֶרְץ ובתו רונה קינן יצירות ביוגרפיות אודותיו. גרץ פרסמה את ספרה המרתק "על דעת עצמו" ורונה קינן את הדיסק "שירים ליואל".

"שירים ליואל" זו יצירת מופת, אחד האלבומים האיכותיים ביותר שיצאו בישראל בשנים האחרונות. יואל הוא עמוס קינן. למה לא קראה לו בשמו? אולי היא רצתה להרחיק את עדותה, כדי לאפשר לעצמה יתר חופש אמנותי. אולי כיוון שהיצירה נוגעת גם במותו, בעוד הוא היה בחיים. בתנ"ך, בתרי עשר, הנביא יואל הוא שכנו של הנביא עמוס, ויתכן שזאת הסיבה לבחירה בשם זה.

האלבום "שירים ליואל" הוא יצירה שלמה, וקשה לבודד שיר מסוים מתוכה ולעסוק בו בפני עצמו. אולם מסגרת הפינה מחייבת זאת, ובחרתי בשיר היפה ביותר באלבום, בעיניי, "כשהקוצים היו קוצים". (* הערה: הקישור מוביל לשיר "הסולם (ב')" ומיד אחריו ל"כשהקוצים היו קוצים").

השיר מתאר אדם שכל חייו הבוגרים היה פגוע הלם קרב, כתוצאה מטראומות שחווה כלוחם במלחמת העצמאות. ככל שהזדקן ושקע במחלתו, כך חזר ביתר שאת לחיות את הטראומות של חייו. השיר עוסק בטראומות הללו.

הספר "על דעת עצמו" נפתח בסיפור הליכתו לאיבוד של קינן הזקן והחולה, והליכה לאיבוד היא המסגרת של השיר. בספר, מתואר איך קינן הלך לבית ילדותו. כאן מתוארת חזרתו התודעתית אל שדה הקרב.

כשנמצא, "הוא נראה קצת מבולבל, כששאל אם נגמרה המלחמה". בעבורו, המלחמה לא נגמרה ולא תגמר. היא לא תגמר, כיוון שאין הוא יכול להשתחרר מטראומת השתתפותו בטבח בדיר יאסין וירי על אישה, מהריגת אחות רחמניה ערביה באמבולנס עליו ירה ועל מקרה שבו ירה בערבי, ספק חמוש, מתוך ביטחון שמי שיירה ראשון יחיה, "זה או אני או הוא", אך המצב שבו "האויב מסתכל לך בעיניים" רדף אותו כל חייו.

ולמרות הטראומות, הוא רואה בתקופת המחתרת ובמלחמת השחרור את התקופה היפה של חייו, שבה היה נכון להקריב את חייו למען הקמת המדינה, ממנה התאכזב כל כך מיד עם הקמתה ולאורך כל חייו.

השיר נכתב בזקנתו, כאשר קרב למות. "עכשיו אתה נמצא בתחנה הכי יפה / בשדה קוצים צהוב סגול, קרוב לאדמה / האויב מסתכל לך בעיניים". ואז – "הוא לא כועס / הוא רק עייף / ישן את שנתו הארוכה / העתיקה". מי? האויב? או הוא? או אולי שניהם?

השיר מסתיים בשורות הראשונות של המנון הלח"י. "משורה משחרר רק המוות". וזה המסר המרכזי של השיר – עמוס קינן מעולם לא השתחרר מהמחתרת ומעולם לא השתחרר מתש"ח. עד המוות.

אתה לא מוצא / לא מוצא את הבית, שיכור / מאבק שריפה ואור / אתה מחפש / מחפש את הדלת שתיקח / אותך אל לוע התותח / אתה מתגעגע / אתה כל כך מתגעגע לשריקה / המתוקה של הפצצה // אז היו המלחמות יפות / הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות / האויב הסתכל לך בעיניים // אתה מועך סיגריה ומקשיב לסירנות / כבר שלושה ימים / הם מחפשים אותך בעיר / אבל רק אתה יודע / רק אתה יודע שאל האור / אתה כבר לא תחזור // אז היו המלחמות יפות / הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות / האויב הסתכל לך בעיניים / וכשנפל, נפל מהר / אבל את זה אתה כבר לא זוכר // המשטרה מבקשת את עזרת הציבור / הוא לבש חולצה כחולה וכובע קש / והוא נראה קצת מבולבל, מבולבל כששאל / אם נגמרה המלחמה / מדוע לא שומעים את השריקה / אתה יוצא מהסליק ורץ אל תוך האור / הם קוראים לך בשם / אבל אתה כבר לא נושם // עכשיו אתה נמצא בתחנה הכי יפה / בשדה קוצים צהוב סגול, קרוב לאדמה / האויב מסתכל לך בעיניים / הוא לא כועס / הוא רק עייף / ישן את שנתו הארוכה / העתיקה // חיילים אלמונים הננו בלי מדים / מסביבנו אימה וצלמוות / כולנו גוייסנו לכל החיים / משורה משחרר רק המוות.

בעיצומו של צום תשעה באב, נפלה בידי הזכות להיווכח בשידור חי – שנאת חינם מהי. אל תיבת הדואר האלקטרוני שלי הגיע פשקוויל נאצה והסתה, בליל של שקרים נתעבים כלפי המתנחלים, האשמים בבעיות החברתיות של המדינה, עמוס מספרים מעוותים להוכחת טענת הכזב. וכדי שלא לפגר הרבה אחרי הנחותים בפמפלטים האנטישמיים, הזכורים לנו היטב מתקופות אפלות בהיסטוריה של עמנו, כונו המתנחלים בכתב השטנה – "פרזיטים".

ציבור המתנחלים ביהודה ושומרון מונה למעלה מ-300,000 איש. אם להוסיף לכך את תושבי השכונות במזרח ירושלים, המספר יותר מכפול. מדובר באזרחים נאמנים, שומרי חוק (למעט שוליים מטורפים וקיצונים, שהם האויבים הגדולים ביותר של מפעל ההתיישבות ביש"ע), עובדים, יצרנים, משלמים מיסים, משרתים במילואים. מדובר באזרחים הנמצאים בעשירונים הגבוהים של התרומה והשירות למדינת ישראל ולחברה הישראלית. אין ספק, שתרומתם לכלכלת ישראל גדולה הרבה יותר מכל העלויות של הקמת היישובים.

יתר על כן, אלמלא חיו אותם אנשים ביהודה ושומרון, הם היו חיים במקום אחר, בעלות לא פחותה. הרי למגינת לבם של המסיתים, אלמלא ישבו המתנחלים מעבר לקו הירוק, הם לא היו מתאדים, אלא חיים בתוככי הקו הירוק. ואולי קשה להאמין, אך ממערב לקו הירוק אותם אנשים היו חיים בבתים, וילדיהם היו לומדים בבתי ספר, ובכל אותם שירותים מהם הם נהנים ביו"ש, הם היו נהנים גם בגוש דן, או סביר יותר להניח שבגליל ובנגב. הייתם מאמינים?

המאבק החברתי יצר שעת רצון חסרת תקדים לאחדות בין קבוצות אכפתיות בציבוריות הישראלית, החלוקות בנושאי גבולות הארץ ובנושאי דת ומדינה, אך חולקות קרבה רעיונית בסוגיות חברה וכלכלה, צדק ומוסר, סולידריות חברתית ומדינת רווחה. בליל תשעה באב הובלתי במאהל המחאה בקריית שמונה, מפגש מרתק בהשתתפות מאות חילונים, דתיים ומסורתיים. כשותף ותיק למפגשי חילונים ודתיים, הפעם זה היה משהו אחר. לא היה זה מפגש לקירוב לבבות, לא היה זה מפגש לגישור, לא היה זה מפגש להסרת מחיצות, לא היה זה מפגש לליבון המחלוקת. היה זה מפגש של ליבון הדרכים להפוך את החברה הישראלית למתוקנת יותר, לצודקת יותר, לסולידרית יותר, כשהשותפים לליבון הם בעלי עמדות שונות בשאלת גבולותיה העתידיים של המדינה, אך שותפים לדרך בעיצוב תוכנה. כבר שנים רבות לא חוויתי תחושת התרוממות רוח כפי שהייתה שם. כך היה במאהל בקריית שמונה, וכך היה בכל רחבי הארץ.

שעת הרצון הזאת היא לצנינים בעיניי מי שרצו לראות במחאה החברתית קרדום לחפור בו, להסתה והפגנת שנאה כלפי המתנחלים ולחרחור מדנים בין הציבור המוחה לבין הציבור הדתי לאומי בכלל, והציבור המתיישב ביהודה ושומרון בפרט. אותם אנשים, הרואים איך תוחלתם נכזבת, יצאו השבוע למתקפה מתוזמרת היטב, של שנאת חינם נגד המתנחלים. מתקפה זו באה לידי ביטוי בשפע מאמרים בעיתונים, בעיקר בעיתוני סוף השבוע, ושיאם בפשקוויל שהופץ באינטרנט ובמיילים, כיוון שיתכן שאפילו "הארץ" לא היה יורד כל כך נמוך ומפרסם אותו.

קראתי את המאמרים בעיתונים, ואף שהם הכעיסו אותי, קיבלתי אותם בברכה, כיוון שהם היו בעיניי עדות לכישלונם של מי שניסו לתפוס טרמפ על המצוקה החברתית, וזה לא כל כך הלך להם.

אני יכול להבין את הקשר שעושים מתנגדי ההתנחלות עם הכלכלה. מי שמתנגד עקרונית להתנחלויות, יראה בכל אגורה המושקעת בהן בזבוז, כיוון שבעיניו היא לא הייתה צריכה ללכת לשם. אבל כיוון שאותה אגורה הייתה מוצאת על התיישבות במקום אחר, הצגתה כגורם למצוקות החברתיות והכלכליות היא שקר ודמגוגיה. האם המתנגדים העקרוניים להתנחלות יתמכו בה, אם יתברר שמחר תתגלה בפאתי אריאל באר נפט שתהפוך את ישראל למעצמת נפט עולמית? ההתנגדות שלהם היא אידיאולוגית וראוי שישמיעו את הסיבות האמיתיות להתנגדות. אך הניסיון לרכוב על מצוקה חברתית וכלכלית, ולהשתמש בה כדי להסית נגד ציבור ישראלים גדול ונאמן, בחינת "הכו במתנחלים והצלתם את ישראל", היא מעשה נבלה.

אם ננטרל את ההשקפות הפוליטיות והאידיאולוגיות השונות, ונבחן את מפעל ההתנחלויות ביו"ש רק בחינה כלכלית טהורה, האם ניתן לראות בו בזבוז?

מבחינה כלכלית, מדובר בהשקעה ציבורית, שהייתה חייבת להיעשות במקום זה או אחר. מה שעלול להפוך אותה לבזבוז, הוא עקירתה. במקרה כזה, הכסף שהושקע בשטחים הללו ירד לטמיון. ולכן, מבחינה כלכלית, רק נסיגה ועקירת היישובים תאמת בדיעבד את הטענות הכלכליות נגד מפעל ההתנחלות. כלומר, מי שמציע לסגת מן השטחים, מציע להפוך השקעת עתק, לבזבוז עתק. מי שמציע זאת, סבור שהדבר נכון מבחינת השקפתו הפוליטית. אבל ברור שמבחינה כלכלית, זאת איוולת וטעות איומה.

אך יותר משהפיכת השקעה להוצאת סרק היא בזבוז, עלות יישובם מחדש של למעלה מ-300,000 איש (לא כולל תושבי השכונות המזרחיות של ירושלים), ועלות ההיערכות מחדש של צה"ל, הן אסטרונומיות.

בפשקוויל ההסתה, הופיעו מספרים שקריים שנועדו להציג את ההתנחלויות כמוצצי לשדה הכלכלי של המדינה. בין המספרים היה מספר אחד מעניין: "מימון תוכנית ההינתקות – 240,000,000 שקל". הרי את העלות הזאת ניתן היה לחסוך, אלמלא בוצעה התכנית הזאת, שמפיצי הפשקוויל לא רק תמכו בה, אלא רוצים לחזור עליה בהיקף גדול פי יותר משלושים. פקידי האוצר, שרצו להפחיד את הציבור מפני היענות לתביעות המחאה, הגזימו באופן פראי בנוקבם במספר 60 מיליארד ₪, לתיאור עלות התביעות. עלות נסיגה מיהודה ושומרון תהיה יותר מפי עשרה ממספר זה.

מי שמציע להוציא סכום כזה, ודאי שאינו מציע זאת משיקולים כלכליים. מן הראוי שיאמר אמת – אי אפשר יהיה גם לבצע נסיגה כזאת, וגם להיענות לדרישה כלשהי מדרישות המאבק החברתי. אי אפשר יהיה גם לבצע נסיגה כזאת, וגם לחזור להיות מדינת רווחה.

אין ספק שהברירה היא בין נסיגה ועקירת ההתנחלויות לבין מדינת רווחה. מן הראוי שהדברים יאמרו בגלוי, והציבור יבחר בין החלופות.

... ועוד לא אמרתי דבר, על האבסורד בדיבור גבוה על סולידריות חברתית, כשהוא מלווה בהצעה לגרש ולעקור מאות אלפי ישראלים מבתיהם, להחריב את עולמם ואת מפעל חייהם.

* BSH