הבלוג של אורי הייטנר

המאבק החברתי יצר שעת רצון חסרת תקדים לאחדות בין אוכלוסיות אכפתיות בציבוריות הישראלית, החלוקות בנושאי גבולות הארץ ובנושאי דת ומדינה, אך חולקות קרבה רעיונית בסוגיות חברה וכלכלה, צדק ומוסר, סולידריות חברתית ומדינת רווחה. בליל תשעה באב הובלתי מפגש כזה במאהל המחאה בקריית שמונה, בהשתתפות מאות חילונים, דתיים ומסורתיים. כבר שנים רבות לא חוויתי תחושת התרוממות רוח כפי שהייתה שם. כך היה בכל רחבי הארץ.

שעת הרצון הזאת היא לצנינים בעיניי מי שרצו לראות במחאה החברתית קרדום לחפור בו, להסתה והפגנת שנאה כלפי המתנחלים ולחרחור מדנים בין הציבור המוחה לבין הציבור הדתי לאומי בכלל, והציבור המתיישב ביהודה ושומרון בפרט. אותם אנשים, הרואים איך תוחלתם נכזבת, יצאו השבוע למתקפה מתוזמרת היטב, של שנאת חינם נגד המתנחלים. בעיצומו של צום תשעה באב, קיבלתי מייל הסתה ובליל של שקרים כלפי המתנחלים "הפרזיטים" (!) האשמים בבעיות החברתיות של המדינה, עמוס מספרים מעוותים להוכחת טענת הכזב.

עיתוני השבת שימשו במה לטענות הללו. אף שהן הכעיסו אותי, הן היו בעיניי עדות לכישלונם של מי שניסו לתפוס טרמפ על המצוקה החברתית, וזה לא כל כך הלך להם. וכך מאיר שלו ("ידיעות אחרונות"), בן כספית ("מעריב"), יוסי שריד ("הארץ"), סימה קדמון ("ידיעות אחרונות"), מיה בנגל ("מעריב") ואחרים התגייסו להצלת הפרויקט שלהם. אני מאמין שהם יכשלו. הרי הציבור המשתתף במחאה אינו טיפש. הוא מבין, למשל, שעלות עקירת ההתנחלויות גבוהה אלף מונים יותר מהמספרים המוגזמים שפקידי האוצר הדביקו לדרישותיהם, ושהברירה היא או מדינת רווחה או עקירת ההתנחלויות. הם בחרו במדינת רווחה.

כדי להמחיש את מפגני השנאה נגד המתנחלים, לא אצטט מהמאמרים הללו, אלא מסיפור אחר, בעמודו הראשון (!) של "הארץ". קבוצת צעירים גילתה מעיין חדש ויצרה בריכת מים. מסתבר שמדובר בצינור שהתפוצץ. דבר כזה יכול לקרות בגליל, בכרמל או בראש העין. אך אויה, זה קרה סמוך לבית אל. או אז, בעמוד הראשון (!) של "הארץ", מתחת לכתבה על פשעי המלחמה בסוריה, הטבח באלפים ואונס הנשים בידי החיילים, כתבה באותו סדר גודל תחת הכותרת: "אצל המתנחלים, גם פיצוץ צינור הופך למעיין".  אצל "המתנחלים", בה"א הידיעה; כתבה שכולה שנאה ובוז.

מול מפגני שנאת החינם הללו, התגלמות אהבת ישראל הייתה בראיון מרתק עם הרב בני לאו ב"סופשבוע" של "מעריב", בעקבות נאומו בהפגנת רבע המיליון ברח' קפלן בת"א. דבריו בראיון הם מופת של ציונות ויהדות חברתית, אהבת אדם ואהבת ישראל.

והנה, קלמן ליבסקינד, עיתונאי שאני מעריך מאוד, אך שהציב עצמו בשבועות האחרונים בעמדה לעומתית קיצונית נגד המחאה – לא בהצגת עמדת נגד עקרונית, שהייתה עשויה להיות תרומה חשובה לדיון הציבורי, אלא בניסיון לקעקע את המחאה ולהלעיג אותה, תקף בחריפות את הרב לאו. טענתו המרכזית הייתה, שהרב לאו מחבק את המפגינים אבל הוא יצא נגד המפגינים בתקופת ההתנתקות. ומסקנתו – הרב לאו פועל כדי לזכות באהדת התקשורת. מה חבל שליבסקינד בורח מהתמודדות עם דבריו הנכוחים של הרב בני לאו, ומעדיף לתקוף אותו אישית.

המעניין, הוא שהרב בני לאו סיפר בראיון, שעיסוקו בנושא הצדק החברתי – הוא עומד בראש בית המדרש לצדק חברתי בבית "מורשה" – הוא תוצאה של ההתנתקות ונולד בנווה דקלים. הוא סיפר על מפגש של רבני הציונות הדתית, בגוש קטיף, עם בכירים בתקשורת, בה הם תקפו את הניכור של תושבי ת"א ושל התקשורת לעוול ולמצוקה של עקורי גוש קטיף. אחד העיתונאים שאל אותו – ואיפה אתם הייתם במאבק נגד הלנת השכר ברשויות המקומיות? והרי הלנת שכר היא חטא חמור נגד מצוות התורה. הרב לאו הבין שאי אפשר לדרוש סולידריות מהאחר, ושהתביעה לסולידריות צריכה להיות מופנית קודם כל פנימה. הוא קם ועשה מעשה.

מראשית המחאה, אני כואב על הנתק של הציבור הדתי לאומי ממנה, אף שאט אט מתחולל שינוי בנושא. קראתי הסברים רבים, שנראו לי יותר כתירוצים. דווקא הרב בני לאו, מי שהצטרף למאבק בכל לבו, הסביר את התופעה באופן שגרם לי להבין אותה, גם אם לא להסכים איתה, כפי שבני לאו עצמו מבין ואינו מסכים. "הסיבה העמוקה, האמיתית, שמובילה את ההתנגדות למחאה היא עלבון ההתנתקות. עמוק עמוק בתוך התודעה של הציונות הדתית, יש הרגשה שעוד לא גמרנו להיות ברוגז עם החברה הישראלית על ששכחו אותנו. על שאיש לא יצא מביתו בתל אביב כדי לחבק, לבכות, בוודאי לא לעצור את הגירוש. הייתה אפילו איזו שמחה לאיד אצל השמאל בשדרות רוטשילד. הימין הדתי נשאר בבית כי הוא אומר לעצמו, ואיפה אתם הייתם כשנזקקנו לכם?"  אני מקווה שהחברה הדתית לאומית תאמץ את דבריו של הרב לאו: "יש משהו בלעומתיות הזו שעוד לא נגמלנו ממנו. ואני כל כך מקווה שניגמל ממנו, כי הוא לא לטובתנו. מי שלא  יגיע לכיכר, יפסיד את חוויית התיקון". כל כך נכון.

בחזרה לליבסקינד. בשבועות הקודמים הוא נטפל למספר המפגינים בניסיון לגמד את מספרם ולבקר את התקשורת המנפחת אותם. אולם במוצאי שבת שעברה, חדשות הערוץ השני הפעילו אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לספירת הציבור. עם העובדות קשה להתווכח. הפעם ליבסקינד לא חזר למספרים, אלא תקף בנקודות אחרות. ובחלקן דווקא הסכמתי איתו. כך בציפיה מטלאנטים תקשורתיים כיונת לוי ותרבותיים כשלמה ארצי, לגלות דוגמה אישית בצמצום עלויות השכר החזיריות (לוי) או העלות החזירית של הופעותיהם (ארצי), ולא יתבעו רק מהמדינה. השניה – הגינוי ללינץ' המכוער שנעשה למרגול ולענת וקסמן, על דברי ביקורת שאמרו על המחאה. אכן, הייתה זו מתקפה מכוערת, שלא הוסיפה כבוד למאבק, שבדרך כלל מאופיין כדמוקרטי ומכובד.

מי מנהיג את המחאה? "דה מרקר", מוסף העסקים של "הארץ", הכתיר את יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי כמנהיג הבלתי מוכתר של המחאה (כתבתם של רותם שטרקמן וליאור דטל). שמולי מצטייר ככזה גם בכתבה של יוסי ורטר במוסף הפוליטי של "הארץ" וגם בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". אני מקווה שזה נכון, כיוון ששמולי מתגלה לאורך המאבק כצעיר האחראי. אני מתרשם מאוד מראיונותיו בתקשורת, כמנהיג קונסטרוקטיבי ואחראי, כדובר רהוט וכאדם המבין מה הוא רוצה.

קשה לי לומר את הדברים הללו על דפני ליף. אי אפשר לקחת ממנה את זכות הבכורה. היא זאת שהפיצה בפייסבוק את כוונתה להקים אוהל מחאה ברוטשילד, והמעשה שלה הניע עם שלם ויצר מהפך תודעתי חסר תקדים בתוך חודש ימים. בתור שכזאת, מקומה בהיסטוריה של מדינת ישראל מובטח; היא הסמל של המאבק והיא ראויה לכל הקרדיט על כך.

אולם היא ממש אינה מצטיירת כמנהיגה, ודומה שהמאבק, כפי שהתפתח, גדול עליה בכמה מידות. היא הועלתה לראיון בשידור חי בערוץ השני בעת הפגנת ההמונים בת"א במוצ"ש שעברה. המסר שלה לאומה היה משהו כמו צעקת: "וואווווווווו". וכשנשאלה שאלות קונקרטיות יותר, זה היה ממש מביך, את המראיינים, את הצופים, ספק אם גם אותה.

ההצהרה השחצנית על הנכונות לפגוש את נתניהו רק במופע זובור לעין המצלמות, כמעט והרגה את המאבק. מי שעמד מנגד והכריח את ההנהגה לחזור בה ולאמץ גישה אחראית, היה שמולי. אני מקווה שכתבות סוף השבוע המפרגנות לו, לא יפגעו בו. ו… אני מקווה שידו אינה בתזמורן.

* בן-דרור ימיני, בטור שלו ב"מעריב", מגנה את הצביעות של ארגוני זכויות האדם במערב, על שתיקתם לנוכח הטבח ההמוני בסוריה. הוא מגדיר זאת כגזענות, המתייחסת לערבים כאל נחותים, וככאלה אין לדרוש מהם מה שראוי לדרוש מאנשים "כמונו" – נאורים ומערביים. הוא מציג את הצביעות של חד"ש, שחלק מראשיה מזדהים עם שכננו, הדיקטטור רוצח ההמונים.

שעה שערביי ישראל הפגינו נגד צה"ל שיצא להגן על אזרחי ישראל במבצע "עופרת יצוקה", התייחסתי למחאתם בהבנה רבה. ראיתי בה הזדהות עם בני עמם, וכאדם לאומי איני יכול שלא להבין הזדהות כזאת. אין לי ספק שהזדהות לאומית קודמת להזדהות אזרחית עם המדינה. אבל כאשר הם שותקים לנוכח טבח המוני בבני עמם, אני מבין שמדובר בצביעות. שמה שהניע אותם לא היה סולידריות עם בני עמם, אלא שנאת מדינת ישראל.

* המלצת השף – ראיון עם יאיר צבן, בן ה-81, לשעבר מנהיג מפ"ם ושר הקליטה, אינטלקטואל אמיתי, הדוגל בהשקפות חברתיות נאורות שאני מזדהה איתן. הכתבה מעניינת מאוד ועוסקת גם בעברו. חבל, שאין בו יושרה מספקת כדי להתנער מהכתם בעברו – התקופה הקומוניסטית הסטליניסטית האנטי ציונית שלו. יחד עם מורו ורבו משה סנה הוא חזר בתשובה אל חיק הציונות, אך את תקופתו האפלה הוא עדיין מציג כתקופה שבה נאבק למען עניינים צודקים. יתכן שהוא באמת נאבק למען דברים צודקים, אך כעבד נרצע של מעצמה שדיכאה את האדם ורצחה מיליונים מבני עמה.

בשנות ה-80 תמכתי במפ"ם בראשותו בבחירות להסתדרות הכללית, ואני מעריך אותו מאוד. בריאיון, הוא הציג את עיקרי השקפת עולמו. בין השאר אמר: "בשבילי ציונות סוציאליסטית אינה ביטוי ארכאי. אני אומר: בואו נרחיב את מושג הדמוקרטיה שתהיה לא רק פרלמנטרית אלא שתהיה דמוקרטיה פוליטית, דמוקרטיה קהילתית, דמוקרטיה במערכת החינוך ודמוקרטיה במערכת הבריאות. דמוקרטיזציה של מערכות החיים שלנו, מדינה לעם היהודי שתתבסס על חזון חברתי, נאמנה לעקרונות מגילת העצמאות". וכשאמר את המשפט הזה – וואהו וואהו. הוא הקפיץ את המראיינת, דליה קרפל. "מדינתו של העם היהודי? איך זה הולך ביחד עם דמוקרטיה?" אז נכון שמיותר לציין באיזה עיתון נערך הראיון?

* במשך שנים, אהבתי מאוד לקרוא שלושה טורים ב"מעריב" של ערב שבת. בראש ובראשונה את "שישי" של אדם ברוך זצ"ל, את טור פרשת השבוע של הפילוסוף הדגול פרופ' שלום רוזנברג ואת "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל.

אדם ברוך, לדאבוני הרב, הלך לעולמו. "הזירה הלשונית" הצטמצמה לזירונת של מושגי השבוע. לפני שבועות אחדים, הפסיק רוזנברג לכתוב את טור פרשת השבוע. החליף אותו המשורר מרון ח' איזקסון. איזקסון הוא משורר מצוין, אך טור פרשת השבוע שלו חסר השראה ומקוריות ומשעמם. במשך שנה היה לו טור פרשת השבוע ב"הארץ". גם שם לא מצאתי בו עניין, וכך גם ב"מעריב". לשמחתי, לאחרונה חזרה הזירה הלשונית למעמדה הקודם, כטור של עמוד שלם, ואני נהנה מאוד לקרוא אותו. גילוי נאות – השבוע פרסם רוביק חומר ששלחתי לו, סיסמאות ממאהל המחאה בקצרין.

* למה בסקירות העיתונים אני מסקר רק את "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"? ומה עם "ישראל היום" ו"מקור ראשון"?

הסיבה היא זאת - לפני שנים אחדות הופרט הדואר, והפרטה כידוע משפרת את השירות ללקוח. אבל ה"התייעלות" הפסיקה את עבודת הדואר הנע, המוביל את הדואר ליישובים הכפריים בפריפריה, בערבי שבתות וחגים. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מגיעים ברכב שירות. שאר העיתונים – בדואר. אבל אין דואר. עם הנהלת "הארץ" הגעתי לפני שנים אחדות להסדר, של הנחה משמעותית במנוי, ואני קונה את העיתון של שבת ב"סטימצקי". שאר העיתונים מגיעים אליי ביום א'. אבל כיוון שאני עמוס לעייפה בעבודה, איני מספיק לקרוא אותם בימי חול.

רק על מוסף אחד בכל זאת איני מוותר – מוסף "שבת" של מקור ראשון; מוסף התרבות, הספרות, ההגות והיהדות של העיתון. לומר שזה המוסף הספרותי תרבותי הטוב ביותר בארץ? זה ממש לא חכמה, לנוכח הדלות והצחיחות בשאר העיתונים. המוסף הזה הוא פשוט מצוין, איכותי, מעמיק ומרתק.

* "חדשות בן עזר"

הוויכוח הציבורי השטחי והמקוטב, מתייחס לשורת החוקים השנויים במחלוקת שנדונו לאחרונה כאל מקשה אחת. האמת היא, שכל חוק עומד בפני עצמו; חלק מן החוקים חיוביים וחלקם שליליים, חלקם מועילים וחלקם מזיקים, חלקם נחוצים וחלקם מיותרים. המשותף לכולם – הם נובעים מבלבול בחברה הישראלית, בדבר מהותה כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, ובמיוחד בדבר המשמעות החוקתית של היותה כזאת.

63 שנים אחרי הקמתה, טרם חוקקה מדינת ישראל חוקה. הגיעה השעה שתהיה לנו חוקה כזאת, שתגדיר את מהות המדינה. חרף העדרה של חוקה, מהותה היהודית והציונית של המדינה הייתה מובנת מאליה, עד שנות התשעים, ולא היה עליה כל איום. בשנים האחרונות, עם התעוררות מגמות הפוסט ציונות והאנטי ציונות, בעיקר באקדמיה ובתקשורת הישראלית; הטלת הספק בייעודה היהודי של המדינה ומצג השקר של סתירה, כביכול, בין מדינת לאום לבין מדינה דמוקרטית (סתירה שאינה מופנית כלפי אף מדינת לאום דמוקרטית בעולם, זולת מדינת העם היהודי) - הצורך בחוקה כזאת גדול מאי פעם.

מסמך היסוד שראוי להיות התשתית הרעיונית של החוקה, הוא ההצהרה על הקמת מדינת ישראל, הידועה בכינויה "מגילת העצמאות". לב ההצהרה הוא המשפט: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הפסקאות המקדימות משפט זה, מציגות את הלגיטימציה של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – המעניקה לעם היהודי את הזכות הטבעית וההיסטורית שבתוקפה הוכרזה המדינה; הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו, הזיקה היהודית לא"י בשנות הגולה, המעשה הציוני והשואה. הזכות הטבעית, היא זכותו של כל עם להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית במולדתו. הזכות ההיסטורית, היא הזכות של העם היהודי על הארץ. הפסקאות שאחרי משפט ההכרזה, מתארות את דמותה של המדינה, כמדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית (אף שהמילה דמוקרטיה נעדרת ממנה), המחויבת לקיבוץ גלויות, לערכי הצדק, החירות והשלום ברוח חזונם של נביאי ישראל, לשוויון זכויות לכל ללא הבדל דת גזע ומין, ולפיתוח הארץ לטובת כל תושביה.

בהעדר חוקה, חוקקה הכנסת חוקי יסוד המהווים נדבך לחוקה עתידית. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הם הנדבך הדמוקרטי של החוקה. אולם חוקתה של מדינה יהודית ודמוקרטית חייבת לצעוד על שתי רגלים – הגדרת מהותה כמדינת הלאום היהודי, והגדרת מהותה הדמוקרטית. כל עוד לא חוקק חוק יסוד, המגדיר את מהותה הציונית והיהודית של המדינה, החוקה הבלתי כתובה היא חוקה נכה וחסרה. הוספת הנדבך הציוני לחוקה, באמצעות חוק יסוד המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ומעניק משמעות סמלית ומעשית להיותה כזאת, משלימה את המהלך של חקיקת חוקי יסוד. על כך יש להוסיף עוד את חוק יסוד זכויות חברתיות, כדי להשלים את חוקתה של מדינת ישראל.

והנה, משהציע ח"כ אבי דיכטר ("קדימה") את הצעת חוק היסוד הזאת, מקהלה אוטומטית התנפלה עליו באלימות מילולית אופיינית, בניסיון להלך אימים על הציבור מפני חוק יסוד "גזעני", "אנטי דמוקרטי" ושאר פניני הלשון השחוקים עד לזרא. במקום דיון אמיתי על תכני הצעת החוק – ניסיון נואל ליצור לה דה-לגיטימציה, שהיא בעצם דה-לגיטימציה להיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

ההתנפלות על הצעת החוק התמקדה בסעיף הקובע שהשפה הרשמית של מדינת ישראל היא עברית. הצעה זו הוצגה מיד כ"הדרת השפה הערבית", שהיא "הדרת הערבים", שהיא "גזענות" בלה בלה בלה.

מה בעצם טוען הסעיף? שהסמלים במדינת הלאום של העם היהודי, הם סמלים יהודיים; הדגל, ההמנון, סמל המדינה, השפה. שפתה הלאומית של מדינת העם היהודית, היא העברית. כל כך טבעי, כל כך נכון, כל כך מובן מאליו. ובעצם... ההתנפלות מוכיחה שאין זה מובן מאליו, ומכאן שהחוק נחוץ עד מאוד.

וכיצד "מדירה" הצעת החוק את השפה הערבית? בהגדרה ההוגנת כל כך: "לשפה הערבית מעמד מיוחד, לדובריה זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה". כך ראוי במדינת הלאום של העם היהודי, שהיא גם מדינת כל אזרחיה. היא מדינת כל אזרחיה בשוויון הזכויות לפרט. היא מדינת הלאום בסמליה, במהותה הקולקטיבית, בזיקתה להיסטוריה היהודית ולעם היהודי באשר הוא ובמחויבותה לשלומו של כל יהודי בעולם.

העובדה שח"כ מ"קדימה" יזם את הצעת החוק, ורבים מחברי סיעה זו חתומים עליו, חשובה ומעודדת מאוד. לאחרונה, שיח הקצוות של השוליים הרדיקאליים הולך ומשתלט על הציבוריות הישראלית, כשהגורמים המתונים בשני צדי המפה הפוליטית נסחפים אחרי הזנב המכשכש בכלב. מן הראוי, שהרוב הציוני והדמוקרטי השפוי, יחזיר לעצמו את הובלת החברה. גם "קדימה" נסחפה, בעיקר בחודשים האחרונים, אחרי סדר היום הזה, ונגררה אחרי השוליים של השמאל הרדיקאלי. והנה, העובדה שמהנהגתה של "קדימה" יוצאת הצעת החוק הזה, היא אות כבוד למפלגה זו ובשורה חשובה לפוליטיקה הישראלית.

* "ישראל היום"

            א. אכזבה

בתשעה באב בא לידי ביטוי יותר מבכל מועד אחר בלוח השנה העברי, השסע והניכור בין חילונים ודתיים. בעוד חלק מן העם אבל ומתענה, בעבור חלק אחר מדובר ביום חולין שאין לו כל השפעה על סדר היום; לכל היותר תחושת "כפיה דתית" בשל סגירת בתי התענוגות. הניכור של שבט אחד בעם ליום כה משמעותי בתרבות היהודית ובעבור שבט אחר בעם, מבטא בעיה חברתית ולאומית כבדה.

בשנים האחרונות, מתחולל שינוי במקומו של ט' באב בתרבות הישראלית. בזכות פועלם של בתי המדרש הפלורליסטיים והחילוניים, וכחלק מתהליכי ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית, יותר ויותר חילונים הופכים יום זה למרכיב משמעותי בעולמם התרבותי, ומקדישים אותו בעיקר לחשבון נפש חברתי ולאומי. בט' באב אנו מתאבלים על חורבן בית ראשון ובית שני, חורבנות שהם תוצאה של מצב מוסרי וחברתי ירוד. חשבון הנפש נוגע לבית השלישי – האם המצב החברתי והמוסרי היום מסכן את קיום המדינה? מה הדרך לתיקון עולם ולבניית החברה על אדני צדק?

בתפקידי הקודם, כמנהל רשת המתנ"סים בגולן, התחלתי לפני עשר שנים לקיים מפגשי חילונים ודתיים בגולן בתשעה באב, בהשתתפות קהל רב. השנה, בתפקידי הנוכחי כמנהל מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, יזמתי מפגשי שיח בקריית שמונה ובקיבוץ ברעם.

ההתכנסות בקריית שמונה נועדה להתקיים בכיכר צה"ל. משהחלה מחאה האוהלים בכיכר, שילבנו אותה באירוע, ומשהיא הועתקה לצומת המצודות, העתקנו את האירוע לאתר החדש. בין השותפים שנועדו לקחת חלק באירוע, הייתה "קהילה צעירה" בקריית שמונה. לאכזבתי הרבה, משהעתקנו את מיקומו לאתר האוהלים, החליטה הקהילה לפרוש, כולל מי שאמור היה לקרוא את מגילת איכה. הסיבה לכך – האירוע הוא פוליטי ואיננו רוצים ליטול בו חלק.

אכזבתי אינה כעס של מארגן אירוע על מי ש"הבריזו" לו. ההיפך הוא הנכון, במקרה זה אני שיניתי את התנאים, ואיני יכול לטעון כלפי מי שביטל את השתתפותו עקב כך. אכזבתי נובעת מצער, כאזרח מדינת ישראל.

המאבק למען צדק חברתי ומדינת רווחה, טומן בחובו סיכוי ותקווה לתיקונה של החברה הישראלית, לא רק במימד הסוציואקונומי, אלא גם במובן של אחדות ישראל. מזה קרוב ליובל, המחלוקת סביב סוגיית גבולות הארץ וההתנחלויות, השתלטה על הציבוריות הישראלית ויצרה שסע עמוק, על סף קרע. נושא מרכזי נוסף הוא סוגיות הדת והמדינה, שיצרו שסע החופף, בחלקו, את השסע סביב הסוגיה המדינית. והנה, נוצרה שעת רצון – אפשרות לאיחוד שורות וחיבור בין הניצים סביב מטרה משותפת אחת, המאחדת את בני הפלוגתא בנושאים האחרים. חשיבות עצם החיבור הזה לעתיד החברה הישראלית, אדירה. הציונות הדתית מעולם לא דגלה בקפיטליזם הדורסני. להיפך, היא דגלה תמיד בתפיסת רווחה וצדק, והייתה בין נושאי הרעיון הזה במערכת הפוליטית, כביטוי לערכי היהדות. במקום לראות את ההזדמנות הגדולה – אם לא ליזום את המהלך, לפחות להצטרף אליו מרגע שהחל, מרבית הציונות הדתית העדיפה להיבדל ולהסתגר. למה? מתוך בדלנות גרידא. לא בשל תוכן המאבק, אלא בשל השותפים למאבק. לא נאים השכנים בעיניהם. למה?! למה לא לנצל את שעת הרצון להסרת מחיצות, שיש בה גם הזדמנות להתנחל בלבבות? מה זאת האנינות הפיינשמקרית הזאת, המחפשת את התירוץ להפנות את הגב למאבק העממי הרחב, בתירוץ - שחלק ממוביליו אינם לרוחי?

שמאל קיצוני?! האם 300 אלף מפגינים שיצאו לחוצות הם השמאל הקיצוני? אנרכיסטים?! האם 90% תמיכה במאבק על פי כל הסקרים הם תמיכה באנרכיה? הרי מה שעלול ליצור תחושה כזאת, זו דווקא השמעת הטענה חסרת השחר הזאת וההשתמטות מן השותפות במאבק.

האירוע בתשעה באב לא היה הפגנה, אלא שיח והידברות על הערבות ההדדית בחברה הישראלית. כל כך התאכזבתי מהגילוי הזה של שנאת חינם.

            ב. תקווה ואמונה

את הפרק "אכזבה" כתבתי אחרי שהבנתי שהחלטת "קהילה צעירה" היא סופית. את הפרק "תקווה ואמונה" אני כותב בתום האירוע של ליל תשעה באב במאהל המחאה.

קרוב למחצית ממאתיים המשתתפים, היו דתיים – בני נוער מסניף "בני עקיבא", צעירים רבים ומבוגרים אחדים; בגדלים שונים של כיפות.

היה זה אירוע מרומם נפש, של אחדות אמיתית בין דתיים, מסורתיים וחילונים, בין תושבי קריית שמונה והקיבוצים – כולם יחד קיימו שיח מעמיק ומרתק על צדק חברתי, על ערבות הדדית, על סולידריות לאומית.

היה זה לילה מרגש של שיח יהודי, ציוני, ערכי ממדרגה ראשונה, שמילא אותי בתקווה ואמונה למחר מתוקן וטוב יותר.

* "חדשות קריית שמונה"