הבלוג של אורי הייטנר

היום, בעידן האינטרנט - גוגל, ויקיפדיה וכד', אין טעם בכתיבת אנציקלופדיה בלתי מקוונת. כאשר ניתן לעדכן את האנציקלופדיה מידי שעה (דוגמאות אקטואליות – בוויקיפדיה יש כבר ערך על דפני ליף, שלפני שלושה שבועות איש לא ידע על קיומה. דוגמה רלוונטית למאמר זה – בערך עמוס כרמל בוויקיפדיה, כבר מופיעה עובדת מותו), הוצאת אנציקלופדיה בספר, מיותרת.

אחד האחרונים שעוד כתב אנציקלופדיה מקיפה על נושא מסוים, היה עמוס כרמל, שפרסם לפני עשור את ספרו "הכל פוליטי". הוא הגדיר אותו בשם צנוע יחסית – "לקסיקון", לקסיקון הפוליטיקה הישראלית. אולם זוהי אנציקלופדיה של ממש. באנציקלופדיה הזאת הקורא יכול למצוא כל מה שרצה לדעת אודות הפוליטיקה הישראלית ותולדותיה, עד שנת 2001, בפירוט ובדיוק רב.

עמוס כרמל, אם כן, הוא אנציקלופדיסט, אדם שכתב אנציקלופדיה... לא, אנציקלופדיסט אינו אדם שכתב אנציקלופדיה, אלא מי שניחן בידע אנציקלופדי רב תחומי. כן, עמוס כרמל היה אנציקלופדיסט. הידע שלו באמת חובק עולם. הוא באמת ובתמים היה אנציקלופדיה מהלכת. אין כמעט תופעות כאלו בימינו, ימי התפוצצות המידע.

סביר להניח שמי שכתב אנציקלופדיה על הפוליטיקה הישראלית, הוא היסטוריון או איש מדע המדינה, אולי סוציולוג. אבל עמוס היה דוקטור דווקא לביופיסיקה. לצד ספריו ההיסטוריים והביוגרפיים (האחרונה שבהן – הביוגרפיה של אסף שמחוני, "אלוף הניצחון" של מלחמת סיני, שנפל בהתרסקות מטוס בסיומה של המלחמה) ולצד תרגומיו, הוא כתב ספרי מדע פופולארי, שנועדו להנגיש את המדע לקורא. הידע שלו באמת הקיף עולם – מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, היסטוריה, ספרות; ובכל תחום ידע מעמיק ורחב, שבעליו יכול להרצות ולכתוב עליו בהרחבה ובדיוק.

דיוק – זו אחת התכונות המובהקות של עמוס כרמל. יש לי תחביב מעצבן (כמעט בלתי נשלט) – למצוא שגיאות עובדתיות בכתבות ובספרים, ולעתים לכתוב על כך מכתבים למערכת או למצוא דרך להעיר עליהן. אצל עמוס – אי אפשר למצוא טעות. הדיוק אצלו הוא ערך עליון, כמעט אובססיה. עמוס הרבה לכתוב ביקורת ספרים. בדרך כלל, בתום דברי ההערכה והביקורת, הופיעה מעין רשימת מכולת – השגיאות בספר (גם בספרים שכתב עליהם באהדה ובהערכה רבה). רשימה ובה פרטים בנוסח: בע' 297 נכתב שהגיבור מונה בינואר 1978 לסגן ראש מחלקת הארנונה במועצה המקומית אין כסף – זו שגיאה. רק במרץ הוא מונה לתפקיד הזה. בינואר הוא עוד היה המשנה למחלקת... וכו'. כאילו סורק אלקטרוני פעל במוחו, שבעת הקריאה אותת אודות כל שגיאה קלה. לא הייתה זו התרברבות בידע, אלא השקפת עולם. כפי שאנו מצפים ממהנדס הבונה גשר לדייק בפרטי הפרטים, כך עלינו לדרוש את הדיוק הזה ממי שמוציא דבר דפוס תחת מקלדתו. הרי את הספר יקראו אנשים נוספים, ואם הטעות תופיע, היא עלולה להכשיל את הרבים. תיאור השגיאה ופרסומה, אם כן, הוא שירות לציבור – להסיר מכשול בפני עיוור, ולחנך את הכותבים לעוד מאמץ קטן, כדי למנוע טעויות. כך הוא שילב את עקרונות המדעים המדויקים, בכתיבתו ההיסטורית והפובליציסטית. בראש ובראשונה, הקפיד עמוס כרמל על עצמו, על כתיבתו.

עמוס כרמל היה פובליציסט ועורך. לאורך שנים רבות הוא פרסם מאמרים וביקורת ספרים ב"ידיעות אחרונות", ב-ynet ובכתב העת "כיוונים חדשים". הוא ניחן בכתיבה בהירה, וביכולת לפשט ולנסח בקצרה ובאופן שווה לכל נפש רעיונות מורכבים. זאת גדולתו ככותב, וזו מגמתו כעורך.

השקפותיו של עמוס כרמל, כפי שבאו לידי ביטוי במאמריו, היו עצמאיות ומקוריות. הוא לא הלך בתלם כלשהו. גישתו המקורית נטתה לעמדות ניציות בתחומי חוץ וביטחון ולעמדות שמאליות בתחומי חברה. ככזה, הוא היה נאמן לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה הציונית, ולא הלך בתלם השינוי שחל בה.

הכרתי את עמוס כרמל בתנועת "הדרך השלישית". עמוס היה אחד מפעיליה המרכזיים ודובריה הרהוטים. הוא כיהן כיו"ר מועצת הדרך השלישית. הייתה בינינו קירבה רעיונית רבה, אך גם מחלוקת עקרונית, בסוגיית הפיכתה של התנועה למפלגה פוליטית. אני הייתי בין הראשונים שקראו להפיכתה למפלגה ובין התומכים הנלהבים של צעד זה. עמוס התנגד לכך בתוקף, וסבר שכוחה והשפעתה של התנועה יבואו לידי ביטוי דווקא כתנועה חוץ פרלמנטרית. משנתקבלה ההחלטה על הקמת המפלגה, הפסיק עמוס את פעילותו בה.

מאז ימי "הדרך השלישית" שמרנו על קשרים. כעורך מדור דעות ב"ידיעות אחרונות", פירסם עמוס רבים ממאמריי. עד לאחרונה, כאשר התלבטתי בנוגע לעובדה היסטורית שהייתי זקוק לה לצורך מאמר זה או אחר, הרמתי טלפון לעמוס (עדיף על גוגל...).

הצטערתי מאוד לשמע הבשורה המרה על מותו של עמוס כרמל.

יהיה זכרו ברוך!

* "חדשות בן עזר"

שלושה שבועות למאבק החברתי, והנושא אינו יורד מהכותרות, וטוב שכך. הבעיה היא, איך להמשיך לעניין, במה לחדש?

בשני נושאים מעניינים התמקדו עיתוני סוף השבוע – אופן הסיקור התקשורתי והיעדרות הציבור הדתי לאומי מן המאבק.

קלמן ליבסקינד מיקם עצמו מראשית המאבק בעמדה לעומתית למחאה. על אף תמיכתי במאבק, יש לי קושי עם מקהלה תקשורתית המתנבאת בסגנון אחד, גם כאשר באופן חריג  מדובר בתמיכה בדרך שאני מאמין בה. הקושי שלי גדול במיוחד, כאשר מדובר באותה תקשורת שהובילה במשך עשרות שנים את הקו הקפיטליסטי, עם הגילויים הפרובינציאליים של הערצת העושר והסגידה לעשירים. קשה לי להאמין לה. לכן, אני שמח שיש עיתונאים החורגים מן הקו האחיד, ומקלקלים את אחידות המקהלה. וכאשר ליבסקינד תוקף את התקשורת על חוסר האובייקטיביות באופן שבו היא מסקרת את המחאה, ומכאן גם חוסר המקצועיות שבסיקור, איני יכול שלא להסכים איתו.

אולם דווקא מסיבה זאת, אני מצפה גם מקלמן ליושרה. חלק ניכר מכתבתו ב"מעריב" "מאהל המערכת" עוסק בניפוח מספרי המפגינים במוצאי שבת שעברה. על פי החישוב שלו, המסתמך על בדיקה שערך עם תחנות המשטרה, לא השתתפו בהפגנה 150 אלף איש, אלא "רק" 85,000 איש. נו, והאם זה מספר מבוטל? ליבסקינד מתמודד עם השאלה, ומודה שמדובר במספר מפגינים גדול מאוד. ודווקא לכן הוא תוהה: "צודקים. זה הרבה. ... שהרי אם 85 אלף הם מספר גדול, מה הפריע לכלי התקשורת להסתפק בו? למה היה צורך להוסיף לו עוד 65 אלף שלא היו ולא נבראו?" שאלה טובה. אבל דבר אחד שכח ליבסקינד להזכיר. לפני שבועיים, באותו מדור, הוא חישב שמדובר במחאה של 600 איש בלבד. אם כן, כאשר הוא מזכיר את ה-85 אלף למניינו, מן הראוי שיודה בטעותו. ומלבד זאת, דומה שהוא מנסה באובססיביות להמעיט במספר המפגינים, מה שמעורר ספק גם במספרים שהוא מציג היום. ממספר אחד גם ליבסקינד לא יוכל להתעלם – התמיכה במאבק בסקרים היא 85-90%. ואם יאמר ליבסקינד שאלו סקרים מוטים בידי התקשורת העוינת את הממשלה, כדאי שיזכור שאלו בדיוק אותם הסקרים שהצביעו על תמיכה גדולה בנתניהו אחרי ביקורו האחרון בארה"ב.

עיתונאי נוסף הממקם עצמו לעומתית למחאה, הוא חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות", אחד העיתונאים הצעירים המוכשרים ביותר בישראל. במאמרו "25 שאלות על המחאה", הוא "רק שאלה". כלומר, הוא אינו מביע עמדה, רק שואל שאלות, אך התשובות הן בגוף השאלה, והן מעידות על רצון לנפץ את מיתוס המחאה, להגחיך אותה ולהפשיט אותה ערום ועריה. לאחר 24 שאלות מן הסוג הזה, שואל דאום את השאלה ה-25: "ואחרי כל השאלות הללו – האם תאמינו לי שמצוקת מעמד הביניים היא מחאה סופר-מוצדקת גם בעיניי?" תשובתי: האמת? אֶה... לא ממש.

אבל האמת היא שעם אחדות מן השאלות שלו אני מסכים. כלומר עם התשובות שבגוף השאלות. כך, למשל, עם שאלה 18. "כשמסבירים לנו שהמתנחלים אשמים במצב, רוצים שנפנה 300 אלף איש מבתיהם ונשלח אותם לגור בתל אביב? זה יפתור את בעיית הדיור?"

על שאלה אחת של דאום אני יכול להשיב תשובה אוטוביוגרפית. שאלה 6: "ואלה ששובתים רעב, זה שבועיים וההוא שלושה – האם אדם באמת יכול להיות חיוני ואנרגטי בלי מזון כל כך הרבה זמן? על מי בעצם אנחנו עובדים?" ובכן, חנוך יקירי, בן רמת מגשימים שבגולן. לפני 17 שנים, בתקופת המאבק על הגולן, שבתתי רעב בגמלא במשך 19 יום. בי נשבעתי, שמעולם לא הייתי חיוני ואנרגטי יותר מאשר באותם 19 יום. השילוב של אמונה יוקדת בצדקת המאבק, המתחדדת בשביתת הרעב, יחד עם האופוריה של תמיכת ההמונים (רבע מיליון איש ביקרו אותנו באותם ימים – כך ספרתי מידי יום ודיווחתי לתקשורת והיא ציטטה את דיווחיי, למרות שהיו ליבסקינדים משמאל שהטילו ספק במספר), יוצר אנרגיה שקשה להסביר אותה, מעלה את רמת האדרנלין באופן שאין דומה לו ויוצר חיוניות בלתי רגילה. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, ואף שבכל אותם הימים חייתי על מים בלבד, הפה היה עסוק כל הזמן. כל היום נאמתי, התראיינתי, דיווחתי, סיקרתי, השתתפתי בפגישות – מהשכם בבוקר עד מאוחר בלילה, ללא הפסקה. אפילו לא הפסקת אוכל. עבדתי יותר קשה מבכל תקופה אחרת בחיי. ולכן, שאלתו של חנוך זרה לי. ואפילו מעליבה אותי, כיוון שאני נזכר איך נעלבתי כאשר לאחר שביתת הרעב, כתב חיים הנגבי מאמר ב"מעריב" בו טען שבלילה, כאשר התקשורת הלכה, אכלנו מרק. השאלה של חנוך הזכירה לי את אותו מאמר, ושבה והרגיזה אותי, בחוסר הכבוד כלפי אנשים המאמינים בדרך ונאבקים למענה.

אני שמח שיש עיתונאים החורגים מן המקהלה הכללית. זה טוב לדמוקרטיה, זה טוב לשיח הציבורי, זה חיוני לתקשורת. צר לי, שכמעט כל אותם העיתונאים משתייכים לציונות הדתית. זהו סימפטום למקום הבעייתי של הציונות הדתית במאבק הזה. הרי מה יותר יהודי, ממאבק למען צדק חברתי, נגד פערים חברתיים, נגד המירוץ המטורף אחרי הכסף, בעד חברה סולידרית, צודקת? הרי מן הראוי היה שהציונות הדתית תעמוד בראש המאבק הזה. במשך שנים אני חולם על היום שבו יתאחדו בעלי הפלוגתא במחלוקת על גבולות המדינה, למאבק משותף על תוכנה, כמדינה של צדק חברתי, מוסר וערבות הדדית. והנה, כשמגיעה שעת רצון, הציבור הדתי נוקט עמדה פיינשמקרית, של "השכנים אינם נאים בעיניי", בודק בציציות, חושד ומדיר עצמו ממאבק צודק, ובלבד שלא יראה לצד אנשי השמאל. מי שבצדק תקפו את איתרוגו של שרון בידי השמאל ערב ההתנתקות, מאתרגים לפתע את נתניהו. מעבר לשגיאה העקרונית והערכית, זו גם שגיאה פוליטית חמורה, של הדרה עצמית מהמקום החשוב ביותר בציבוריות הישראלית היום, והפקרתו בידי יריביהם הפוליטיים, שיזכו לתהילה על הצלחתם.

כל העיתונים עסקו בכך. "ידיעות אחרונות" בכתבתו של אסף וייס "נשארים באוהלה של תורה". "מעריב" בראיון משותף עם אורי אורבך ודב חנין. בימים האחרונים מתחולל שינוי בנושא זה, ואני מקווה שזה לא מאוחר מידי, שהרי מי שקופץ על העגלה באיחור – השפעתו קטנה ממי שאוחז במושכותיה מראשית הדרך. חלק מן הסיבות להדרה העצמית של הציונות הדתית מן המאבק זרות לי ומקוממות אותי. אולם עם טיעון אחד אני מזדהה מאוד ושותף לו, והוא הביקורת על כך שהמחאה מתמקדת בדרישה מן המדינה, מן הממשלה, ואין אמירה אודות התיקון הנדרש מן החברה, מן הקהילה, מן הפרט. כותב חגי סגל ב"ידיעות אחרונות": "נו, יפה מאוד לשמוע תוכחות תנ"כיות בטלוויזיה, הלוואי כל ערב,  אבל חשוב מאוד לציין שישעיהו לא הוכיח מנהיגים בלבד. הנביא הבכיר הטיף צדק חברתי לעם כולו, 'עם כבד עוון', כלשונו. פרק א' הנ"ל מוקדש ברובו לתופעות שחיתות נרחבות, לאו דווקא לשחיתויות בצמרת. מאחורי המילים הנוקבות 'כספך היה לסיגים, סובאך מהול במים', מסתתרת הוקעה של טוהר המידות במגזר העסקי כולו. בנקאים מזייפים כסף, חנוונים מוהלים יין במים, ובסוף כולם באים בטענות לפוליטיקאים. אז נכון, הפוליטיקאים של ימינו אינם צדיקים גדולים. אפילו לא צדיקים קטנים. הם אחראים לחלק גדול ממצוקות הדיור, למיסוי וליוקר המחיה, ובכל זאת, אסור לנקז אל מפתנם בלבד את נחשול הטרוניות החברתיות. כשהאזרח הפשוט מאשים את ממשלתו בכל הצרות, ולא משנה כרגע איזו ממשלה, הוא מזכה את עצמו מכל אשמה, וזאת כבר בעיה חינוכית קשה. הנהגת המדינה הופכת לשק חבטות מוסריות, והציבור הרחב אינו מתפנה לפשפש מעת לעת במעשיו שלו". חותם על כל מילה. ודווקא לכן, חסרה לי כל כך הציונות הדתית במאבק הזה, כדי לבטא בה את הקול החשוב הזה, החסר בה כל כך.  

גם בן דרור ימיני ב"מעריב" מבקר את המחאה, אף שהוא תומך בה, ואולי דווקא מפני שהוא תומך בה. במאמרו הוא מציג את תחושת הניכור של רבים בקרב תושבי האוהלים מהנהגתם. החלק החשוב במאמרו, הוא הצגת השערוריה החברתית החמורה, של צו הפינוי לתושבי כפר שלם, שעלול להשליך אותם אל הרחוב. החשיבות של דבריו, היא התזכורת, שלנוכח המאבק הצודק של מעמד הביניים הנשחק, אל לנו לשכוח את המעמדות הנמוכים, המעמדות הנחשלים, העניים המרודים.

הסכמתי עם בן דרור, אך דבר אחד הפריע לי מאוד – שוב ושוב הוא כינה את תושבי כפר שלם "פליטים יהודים מארצות ערב". נכון, מדובר באנשים שנעשקו, שהותקפו, שגורשו וברחו מארצות ערב, במתקפה האנטישמית עליהם עם קום המדינה ולאחריה. ואף על פי כן, כציוני איני יכול לראות ביהודי העולה לארץ ישראל פליט, אלא אדם ששב אל מולדתו. הוריי ניצולי השואה לא הגיעו לישראל כפליטים, אלא עלו לארצם, שבו הביתה.

אחד ממפעליו החשובים של יצחק שמיר, שבניגוד לתדמית התקשורתית הוא בעיניי אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לנו (הוא לא הבטיח הבטחות ולא קיטר על הבירוקרטיה ולא התפאר בסופרטנקרים, אבל כאשר היה צריך לקלוט מיליון עולים מחבר העמים, הוא קיבל את ההחלטות הנכונות שהביאו לכך שאיש מן העולים לא היה מחוסר קורת גג. מה שמוכיח שמה שחסר לנו היום הוא פשוט מנהיג בעל חזון ויכולת ביצוע), הוא מאבקו הדון קישוטי שגרם לאמריקאים לבטל את הגדרת היהודים היוצאים מחבר העמים כפליטים. החלטה זו סגרה בפניהם את שערי ארה"ב וניתבה אותם לישראל. טענתו של שמיר הייתה, שכאשר קיימת מדינה יהודית, אף יהודי בעולם אינו יכול להיקרא פליט.

ואם במדינה יהודית עסקינן – הנושא חזר לכותרות עם הגשת הצעת החוק של אבי דיכטר  ("קדימה"), חוק היסוד המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הצעת חוק חשובה ביותר. למרבה הצער, אין לנו עדין חוקה. מן הראוי היה, שלמדינת ישראל תהיה חוקה, המגדירה את מהותה כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית. באין חוקה, יש חוקי יסוד. כפי שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש הביטוי מגדירים את מהותה הדמוקרטית של המדינה, יש להשלים את המלאכה ולחוקק חוק המגדיר את מהותה הציונית היהודית. את זה עושה הצעת החוק של דיכטר.

וכאשר מדובר בהצעת חוק ציונית, עיתון "הארץ" יוצא לג'יהאד. כדרכו, מציג העיתון בימים האחרונים את הצעת החוק באופן מסולף ושקרי, ולאחר מכן משסה את בכירי כותביו לתקוף – לא את החוק, אלא את סילופו. היום היו אלה יוסי שריד ועקיבא אלדר.

יוסי שריד, הצדקן הנרגן המאוהב בעצמו ובמשחקי המילים והלשון נופל על לשון שלו, ממשיך את הפאניקה המעושה והמאוסה אודות אובדן הדמוקרטיה הישראלית, כביכול. הוא מאמץ את השקר הפוסט ציוני, לפיו יש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, יש סתירה בין זהותה היהודית של המדינה לזהותה הדמוקרטית, ושיש משחק סכום אפס שבו ככל שהמדינה יותר יהודית כך היא פחות דמוקרטית ולהיפך. "ישראל פחות יהודית ויותר דמוקרטית – עדיין תתקיים. אבל ישראל יותר יהודית ופחות דמוקרטית – לא תתקיים". וכמו הטייקונים המאיימים עלינו שאם ידרשו לשלם מס גבוה יותר או תמלוגים גבוהים יותר על אוצרות הטבע של המדינה הם יברחו ולא ישקיעו בארץ, כך הוא מאיים עלינו כאזרח על תנאי: "מי יסכים ומי יוכל לחיות במדינה כזאת יחד אתכם, שיהדותכם אינה יהדותנו"?

עקיבא אלדר, יוצא נגד סעיף בחוק, הקובע שהשפה הרשמית של ישראל היא עברית. משמעות סעיף זה היא "שילד יהודי שווה יותר מילד ערבי. ... שעברית שווה יותר מערבית". והוא מצטט בכיר במשרד החינוך שדיבר על חשיבות לימודי הערבית, ומזכיר שהרמב"ם ורב סעדיה גאון כתבו בערבית, ואת נכדיו הלומדים בגן דו לשוני. אלא שאין כל קשר בין אלה לבין הצעת החוק. רוח הצעת החוק היא שהסמלים הלאומיים במדינת הלאום של העם היהודי, צריכים להיות יהודיים – הדגל, ההמנון, סמל המדינה ושפתה הרשמית. אולם האם החוק הוא נגד הערבית? כך כתוב בהצעת החוק, מיד לאחר המשפט הקובע שעברית היא השפה הרשמית: "לשפה הערבית מעמד מיוחד, לדובריה זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה". זו הדרה? העברית היא השפה הרשמית, זו השפה שבה נשבע הנשיא אמונים למדינת ישראל, זו השפה שבה מתקיימים טקסי יום העצמאות, יום הזיכרון, יום השואה, יום הזיכרון לרבין וכן הלאה. אך לשפה הערבית מעמד מיוחד, בהיותה שפתם הלאומי של 20% מאזרחי המדינה. אפשר להתנגד לכך. אפשר להציע שגם הערבית תהיה שפה רשמית (אגב, בניגוד למצב החוקי הקיים, שלא כפי שמציגים באופן מסולף מתנגדי החוק). אבל למה לשקר ולהציג את החוק כמדיר את השפה הערבית ואת הערבים? ובשבוע הבא גדעון לוי יכתוב שבעצם מדובר בטרנספר (עד היום מעולם לא טעיתי בחיזוי טיעוניו של לוי, כולל במילים המדויקות בהן גינה את "רצח" בן לאדן).   

והטיעון הדמגוגי על הרמב"ם ורב סעדיה גאון - הם חיו בארץ דוברת ערבית וכתבו בערבית. הרצל כתב בגרמנית, אז גם הגרמנית צריכה להיות שפה רשמית של מדינת ישראל? תחיית השפה העברית היא הישגה התרבותי החשוב והמוצלח ביותר של הציונות. למה בדיוק מתגעגע אלדר?

כקורא ביקורתי ובעל ניסיון, אני קורא את בן כספית בזהירות ובעירבון מוגבל. כספית הוא יותר סופר מעיתונאי. אגב, בעיניי הסופר חשוב יותר מעיתונאי, אבל יש להבחין בין השניים. הערבוב בין אמת לבידיון ובין עובדה לדעה, הוא המאפיין העיקרי בכתיבתו. כשהוא כותב עובדות, אני משער שיש סיכוי שחלקן נכונות, גם אם אינן מדויקות. הפעם הוא כתב על פעלו המדיני של פרס, המנסה להוביל להסדר קבע בין ישראל לפלשתינאים. אין עשן בלי אש, ואין כתבה של בן כספית בלי גרעין של אמת. כך שגם אם 10% מהכתבה היא אמת, היא צריכה להדאיג כל אזרח שוחר דמוקרטיה.

אזרחי ישראל לא בחרו את פרס לראשות הממשלה ולא ייפו את כוחו להכתיב לישראל את דרכה המדינית. הכנסת בחרה בו להיות סמל המדינה, להיות הגורם המאחד, להיות סמכות מוסרית. זאת הציפיה ממנו, במיוחד כמי שהחליף את האנס הסדרתי שקדם לו. כנשיא, היה עליו לצאת נגד החרם על ציבור המתנחלים, ובמיוחד נגד חרם האומנים הנפסד והמכוער. דווקא כמי שמתנגד להתנחלויות, היה תוקף מוסרי לאמירה ברורה שלו נגד החרם. אך הוא השתמט מחובתו הנשיאותית הזאת.

במקום זאת, הוא מינה את עצמו כמתווך בין ישראל לאויביה. זה תפקיד של נשיא מדינת ישראל?

יש לצפות מהתקשורת שתבקר אותו על חריגה זו מסמכותו, שהינה פוטש של ממש. אך בן כספית כותב על עשייתו בהערצה, ומבקר את נתניהו ש"מורח" אותו. נו, לכך ייקרא "כלב השמירה של הדמוקרטיה".

תגובה לעמוס עוז: "אנשים אחים אנחנו", 2.8.11

כשראיתי את כותרת מאמרו של עמוס עוז, שהתנוסס בראש העמוד הראשון של "הארץ" – "אנשים אחים אנחנו", התמלאתי התרגשות. הנה, עמוס עוז, חשבתי, קורא לנו להתעלות מעל מחלוקות העבר ולהתלכד למאבק משותף למען דמותה של מדינת ישראל, כמדינת רווחה. ייחלתי לכך שהוא יצהיר, שחרף חילוקי הדעות בתוכנו בשאלת מיקום גבולותיה של המדינה, אנשים אחים אנחנו ונשתף פעולה במאבק על תוכנה, כמדינה המבוססת על צדק חברתי.

לאכזבתי, תחת הכותרת רוויית האחווה ואהבת ישראל, הופיעה מאמר נאצה והסתה פרועה נגד שני מגזרים גדולים בציבור הישראלי – המתנחלים והחרדים. הם האשמים במצב החברתי. הכו במתנחלים ובחרדים והצלתם את ישראל.

ציבור המתנחלים ביהודה ושומרון מונה כ-300,000 איש. אם להוסיף לכך את תושבי השכונות במזרח ירושלים, המספר יותר מכפול. מדובר באזרחים נאמנים, שומרי חוק (למעט שוליים מטורפים וקיצונים, שהם האויבים הגדולים ביותר של מפעל ההתיישבות ביש"ע), עובדים, יצרנים, משלמים מיסים, משרתים במילואים. מדובר באזרחים הנמצאים בעשירונים הגבוהים של התרומה והשירות למדינת ישראל ולחברה הישראלית. אין ספק שתרומתם לכלכלת ישראל גדולה הרבה יותר מכל העלויות של הקמת היישובים.

יתר על כן, אלמלא חיו אותם אנשים ביהודה ושומרון, הם היו חיים במקום אחר, בעלות לא פחותה.

לעומת זאת, עלות עקירת ההתנחלויות ויישובם מחדש של תושביהן, היא אסטרונומית, שעלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לכלכלת ישראל ולבטח לא להשאיר ולו אגורה אחת לרפורמות החברתיות ולתחיית מדינת הרווחה.

עמדתו האידיאולוגית של עמוס עוז נגד ההתנחלות לגיטימית. לא לגיטימי השקר הדמגוגי והפופוליסטי של האשמת המתנחלים בצרותיה הכלכליות של ישראל.

"אנשים אחים אנחנו", מתבטא עמוס עוז בלשונו של אברהם אבינו, ומטיל רפש במאות אלפים מאחיו. אכן, אנשים אחים אנחנו, וכה חבל שיחסו של עוז למאות אלפים מאחיו, הוא יחס של שנאת חינם.

* "הארץ"