הבלוג של אורי הייטנר

ב-14 בדצמבר ימלאו 30 שנה לחוק הגולן. משמעות החוק הוא סיפוח הגולן למדינת ישראל. מרגע שהוחל החוק, הגולן הוא חלק אינטגרלי של מדינת ישראל, בדיוק כמו ת"א, חיפה, הנגב והגליל. נוסח החוק, קצר ופשוט: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן".

כאשר התקבל חוק הגולן, הייתי חבר גרעין "שיטל" לאורטל, ושירתתי בשל"ת מוקדם, ערב הגיוס לצה"ל, בקיבוץ בית השיטה שבעמק בית שאן. אני זוכר היטב את יום קבלת החוק. עד שעת הערב לא ידעתי על המתרחש. בערב התקיימה אסיפת גרעין סוערת באיזו סוגיה חברתית של הגרעין. בתום האסיפה, הדלקנו את הטלוויזיה היחידה שהייתה לנו במועדון הגרעין וראינו בה אנשים חוגגים ורוקדים ברחובות קצרין הצעירה; מראה שהזכיר את התמונות והסיפורים מהריקודים ברחובות ערי ישראל בליל כ"ט בנובמבר. וכך, דרך תמונות החוגגים, שמענו על הבשורה הנפלאה, המרגשת והמפתיעה.

כך תואר הערב הזה במהדורה חגיגית של "ארץ הגולן", ביטאון יישובי הגולן: "ובאותו ערב, באולם התרבות ע"ש שלמה אבני ז"ל בקצרין, מרעידה שושנה דמארי את לבבות מאות מאזיניה בקולה העמוק. 'לא אגדה – רעי, לא אגדה ולא חלום עובר' שרה הזמרת, ועל הקיר מתחלפות להן תמונות מנופי הגולן. המופע המשותף של תזמורת חיפה ושושנה דמארי תוכנן כבר לפני זמן רב, אך עד מהרה הוא נהפך לעצרת חגיגית ובלתי רשמית לכבוד החלת החוק, ובאולם זוכים לתשואות ממושכות כמה עשרות דרוזים מהצפון שבאים להשתתף בשמחה".

לי היה זה יום חג. באותו הערב ולמחרת, בעבודתי במטע המנגו, ממש ריחפתי. אחה"צ ביקרתי בביתו של המדריך מבית השיטה, והוא שפך מים צוננים על שמחתי: "טירוף! אתם מובילים למלחמה". על השולחן בביתו היה מונח גיליון "ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית זעקה: "סוריה: הפסקת האש בוטלה; צה"ל בכוננות". כותרת המשנה – "דמשק: החלטת ישראל – הכרזת מלחמה. מועצת הביטחון עשויה להתכנס היום. שרון: אנו נערכים לכל האפשרויות". ומתחת לכותרת – מאמר פרשנות של איתן הבר, "כתבנו הצבאי": "מהן האופציות הצבאיות של סוריה".

בעת הדיון בכנסת, יוסי שריד, ח"כ צעיר מהמערך, הסתובב אנה ואנה לאורך אולם המליאה, זועם כארי בסוגר, שתי ידיו משולבות מאחורי גבו, וסינן שוב ושוב מבין שיניו: "מטורפים... מטורפים... המטתם עלינו מלחמה נוראה". עוד אחת הנבואות האופייניות, של יוסי שריד, האיש הנוהג להצהיר בפרצי ענווה, שכבר נמאס לו לצדוק כל הזמן...

שלושים שנה חלפו מאז, והגולן הוא האזור השקט ביותר בישראל. גבול ישראל - סוריה הוא הגבול השקט ביותר, יותר מגבולות השלום עם מצרים ועם ירדן. לנוכח התהפוכות בסוריה בימים אלה, לראשונה קיים איום שהמצב ישתנה. אולם שלושים השנה שחלפו מעידים, עד כמה פאתטית הייתה הפחדת השווא. פאתטית, ואופיינית לנטיה הקיימת בתוכנו להלקות את עצמנו ולאיים על עצמנו במלחמות, אם נפעל על פי האינטרסים הישראליים ולא נכנע לאינטרסים של אויבינו.

במאמר המערכת של גיליון "ארץ הגולן" החגיגי, נאמר: "המאבק הפוליטי של יישובי הגולן תם. הוא הסתיים בניצחון. מטרתנו היום היא להוריד את הגולן מרשימת הנושאים השרויים במחלוקת. על כן, אין לנו כל עניין בהמשך הוויכוח על החלת החוק. טוב ורצוי שהגולן 'ירד מהכותרות'. לאט לאט יתרגלו תושבי המדינה ומדינות העולם לכך, שהגולן הוא אזור מאזוריה של המדינה, כמו הגליל, השרון והנגב.

במשך המאבק הפוליטי, שנמשך שנים רבות, התגבשה בגולן חברה מלוכדת בעלת ארגון, הנהגה ויכולת פעולה מעולה. את כל הפוטנציאל הזה יש להפנות עכשיו לפעולות פיתוח ואכלוס, כמוהן לא ידענו בעבר... עד כה לא נכשלנו בשום משימה. אם נמשיך מבלי להיעצר, נצליח גם הפעם".

הייתה זו תחושה אותנטית. באמת ובתמים, האמנו שההחלטה שמה קץ לוויכוח על עתיד הגולן. תוצאות החוק ניכרו מיד בשטח. הסתיים הממשל הצבאי בגולן. קמה המועצה האזורית גולן. ועד יישובי הגולן, הגוף שהוביל את המאבק הפוליטי עד קבלת החוק, פורק.

התחושה הזאת הייתה הגיונית מאוד. במדינה דמוקרטית מתוקנת – הכרעה היא הכרעה. עד קבלת ההכרעה – מתנהל ויכוח פוליטי. מרגע שהתקבלה ההכרעה, הוויכוח אודותיה הוא עניין להיסטוריונים.

כך במדינה מתוקנת. אצלנו, מתנגדי החוק לא השלימו עם ההכרעה הדמוקרטית וכבר למחרת החלו בניסיונותיהם לקעקע את תוצאותיה. עם זאת, אכן, זכינו לעשר שנות שקט, עד כינוס ועידת מדריד ב-1991.

שלושים שנה חלפו, ולמרבה הצער, טרם נמחק לחלוטין סימן השאלה על עתיד הגולן. לא אחת אני שואל את עצמי – האם נגזר עלינו לחיות לנצח תחת להט החרב המתהפכת של העקירה מעל צווארנו? זהו תסכול נורא. אנו חיים בדמוקרטיה, אך אנו יודעים שבמערכה הבלתי נפסקת על עתיד הגולן, אפשר להפסיד פעם אחת. כל ניצחון שלנו, בכל סיבוב, הוא נקודת הפתיחה לסיבוב הבא, שעלול להתרגש עלינו ביום מן הימים. כבעבר, קטנים הסיכויים שיריבינו יכבדו הכרעה דמוקרטית. לעומת זאת, גם אם שבע פעמים ננצח, די בהפסד אחד, ונידרש ... "לכבד את ההכרעה הדמוקרטית" שתהיה בלתי הפיכה.

אנו מודעים לכך, ולכן אנו פועלים ליצירת מציאות אל חזור בגולן. הדרך לכך היא באמצעות שילוב בין הציונות המעשית – המעשה ההתיישבותי, והציונות המדינית – העמקת הריבונות באמצעות החקיקה. כפי שמדינת ישראל קמה בזכות השילוב של ציונות מעשית וציונות מדינית, כך יובטח גם עתיד הגולן. אבן היסוד החשובה ביותר בעשייה המדינית, הייתה חוק הגולן. על בסיס החוק הזה, בנינו את שתי הקומות הבאות – שיריון חוק הגולן (1999) וחוק משאל העם (2010).

****

באמצע יולי 1967, חמישה שבועות לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, עלו החלוצים הראשונים להקים את מפעל ההתיישבות בגולן. הרוח שפיעמה בלבבות החלוצים הייתה רוח הציונות המעשית. את אחיזתנו בגולן נממש בהתיישבות, בשיטת דונם אחר דונם ועז תחת עז. סוגיות כמו ריבונות, החלת החוק והמשפט הישראלי, לא עניינו אותם. הם לא האמינו במאבקים פוליטיים, בהפגנות, בעצומות. הם האמינו שהמעשה ההתיישבותי הוא שיקבע את גבולות המדינה. היכן שתעבור המחרשה העברית, שם יהיה הגבול.

יהודה הראל, חבר קיבוץ מנרה שבגליל העליון, שעזב את קיבוצו ועלה עם הגרעין המייסד למחנה הצבאי הסורי הנטוש בעלייקה, להקים את קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן, בכור יישובי הגולן, כתב בעלון הקיבוץ ב-4.10.67: "גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם... הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעלייקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה... ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה... על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ... כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

זאת הייתה תחושתם של החלוצים. הם היו משוכנעים, שבעצם עלייתם להתיישבות על הגולן, הם מספחים בפועל את הגולן לישראל, ויוצרים מציאות קבע. הרי על כך הם התחנכו בבית, בתנועה, בקיבוץ – ליישובים, בניגוד לצבא, אין גלגלים. מדינת ישראל לעולם לא תעקור יישובים ישראליים. בעצם הקמת היישובים בגולן, הם מכריעים את עתיד הגולן ומשרטטים את גבולות המדינה.

הם צדקו וטעו. הם צדקו, בכך שההתיישבות היא פרמטר משמעותי ביותר בכל הכרעה מדינית. ללא ההתיישבות בגולן, הגולן מזמן לא היה ישראלי. הם טעו, כי כפי שהוכח בהסכם קמפ-דיוויד ובעקירת יישובי גוש קטיף, אין די בכך כדי למנוע נסיגה. אין די בקיומה של התיישבות וכדי שהיא תהיה גורם מכריע יש צורך במסה דמוגרפית גדולה, של רבבות תושבים, כפי שקיימת היום בגושים הגדולים ביש"ע, שאפילו אנשי מרצ מבינים שנוצרה בהם מציאות בלתי הפיכה ואי אפשר עוד לעוקרם (מכאן רעיון העוועים של חילופי שטחים). תובנה נוספת היא, שאי אפשר להסתפק בציונות המעשית. יש צורך גם בציונות מדינית, בהחלת הריבונות ובקיבועה בחוק.

הראשון שהציע לספח את הגולן לריבונות ישראל היה סגן ראש הממשלה ושר העבודה יגאל אלון, כבר ב-1968. אלון וגלילי, שני השרים מטעם הקיבוץ המאוחד, היו הפטרונים הפוליטיים של ההתיישבות בגולן. ב-29.8.68 כתב אלון, אז סגן ראש הממשלה ושר הקליטה, מכתב לראש הממשלה לוי אשכול בזו הלשון:

אל: ראש הממשלה לוי אשכול.

הנדון: החלת החוק הישראלי על רמת הגולן.

הגיעה העת, לדעתי, להשלים את איחודה של רמת הגולן עם מדינת ישראל באמצעות החלת החוק הישראלי על כל שטחי הרמה.

ברמת הגולן קיימים כבר 9 היאחזויות ויישובים בשלבים שונים של התפתחות. 4 היאחזויות ויישובים נוספים יוקמו בתקופה הקרובה ביותר.

ועדת השרים לענייני כלכלה החליטה לאחרונה להעניק למשקיעים ומתנחלים ברמת הגולן וקונייטרה תמריצים המקובלים כאזור פיתוח א'. יש להניח כי יימצאו יהודים ואולי גם חיילים משוחררים מקרב הדרוזים, אשר יתיישבו בקונייטרה.

האזרחים הישראלים אשר כבר התיישבו ואלה שעתידים להתיישב, זכאים להיות כלולים במסגרת החוק הישראלי.

ממגעיי ההדוקים עם מנהיגי הדרוזים החיים בגולן, למדתי לדעת שהעדה הדרוזית תקבל ברצון את החלת החוק הישראלי עליהם. אין לחייבם לקבל אזרחות ישראלית לאלתר, אולם רבים מהם ירצו בה מרצונם החופשי.

מבחינה מדינית בשלו התנאים לצעד זה. וושינגטון אדישה למעשינו ברמת הגולן. יתרה מזאת, ג'ורג' בול וסיסקו אמרו לי במפורש כי אין להם שום השגות על התנחלות ברמת הגולן, אם כי לא נאמר דבר על הצד המשפטי של הבעיה. כיום ידיה של ברית המועצות כבולות בצ'כוסלובקיה פיזית ומדינית. דמשק עצמה נוקטת עמדה נוקשה ומסרבת אפילו להיכנס למו"מ עם ד"ר גונאר יארינג, ונראה לי כי זאת שעת כושר נוחה יחסית לעשות צעד חקיקתי זה.

אני מציע שנקיים בהקדם דיון בנושא זה בכל מעמד והרכב שתמצא לנכון.

בברכה,

יגאל אלון.

מי שהתנגד בחריפות להצעה היה שר החוץ אבא אבן. הוא שיגר מברק לראש הממשלה בזו הלשון: "צעד זה יחליש את מעמדנו ברמת הגולן, יעצור ויבלום את תהליך ההשלמה הבינלאומית עם מעמד זה, יגרור בוודאות מוחלטת, וללא חלקיק של ספק, הודעת הסתייגות מארצות הברית, הנוטה להסכים למעמדנו דה-פקטו. יזמין החלטה של מוסד בינלאומי נגד ריבונותנו ברמת הגולן. יהפוך את סוריה לגורם פעיל במאבק הדיפלומטי נגדנו. יגביר את פעולת אל פתח ברמה, ידרבן את בריה"מ להגברה נוספת של לחצה בעניין. קיצורו של דבר, מצב משביע רצון, ההולך ומתגבש ללא ערעור והסתייגות, יתערער ויועמד בסכנה. חזית מדינית שקטה ונרדמת תיהפך למרכז של סערה בינלאומית עצומה. לעומת ההפסד הכביר הזה, לא תנבע לנו שום תועלת מן הצעד המוצע. שליטתנו היא מוחלטת ובכוחנו להגשים כל מה שאנחנו רוצים. אין לסכן נכסים מדיניים חזקים בגלל הפגנה בעלמא, שאינה משנה שום מציאות לטובה".

הבאתי את דבריו של אבא אבן במלואם, כיוון שטיעוניו מעניינים מאוד. אבן היה אחד השרים היוניים ביותר. והנה, הוא לא הביע התנגדות עקרונית לסיפוח הגולן, אלא הביע חשש שצעד זה יפריע לנו במאמץ לסיפוח דה-פקטו של הגולן, באמצעות ההתיישבות והשלמת העולם עם ישיבתנו בגולן.

כיצד הגיב ראש הממשלה לוי אשכול? אשכול תמך בהתלהבות בשחרור הגולן במלחמת ששת הימים ובאופן אישי דחף את ההתיישבות בגולן. אולם הוא לא התלהב מרעיון החלת הריבונות, ומסמס את העניין. הציע לקיים דיון ודחה אותו עד שהנושא נמוג מסדר היום של התקופה. סיפוח הגולן המתין עוד 13 שנים. למרבה הצער, יגאל אלון לא זכה לראות בהתגשמות חזונו. הוא נפטר במפתיע, בטרם עת, שנה וחצי לפני קבלת חוק הגולן.

קבלת החוק הייתה פרי מאבק של יישובי הגולן. כאמור, מתיישבי הגולן האמינו שהמעשה ההתיישבותי הוא שיקבע את הגבול, ולא ייחסו חשיבות לשאלת הריבונות. המהפך בתודעתם התחולל בעקבות הסכם קמפ-דיוויד.

בהסכם קמפ-דיוויד – הסכם המסגרת לשלום עם מצרים, שנחתם ב-17.9.78, ביצע ראש ממשלת ישראל מנחם בגין סיבוב פרסה בתולדות הציונות, כאשר החליט להחריב שני גושי התיישבות ישראליים בסיני – חבל ימית וחבל שלמה, ולסגת מכל סיני עד הגבול הבינלאומי, ללא התחשבות בקיום היישובים. בגין שבר בכך את אחד מעקרונות היסוד של הציונות, מראשיתה.

מעשה זה הביא את תושבי הגולן לתובנה, שתם עידן בתולדות הציונות. עם כל חשיבותה של ההתיישבות, אין די בה עוד, כדי לקבוע את גבול המדינה. יש צורך גם בצעד מדיני, חוקי. תושבי הגולן החליטו לפעול בשני קווים מקבילים – לחיזוק ההתיישבות ולסיפוח הגולן לריבונות ישראל.

באפריל 1979, שבועות ספורים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, ביקר שר החוץ בממשלת בגין, משה דיין, בבקעת הירדן. בפגישה מתוקשרת עם ראשי היישובים, הם הביעו דאגה חמורה מכך שההחלטה על עקירת יישובי סיני תהווה תקדים המסכן את קיומם של יישובי הבקעה. דיין ניסה להרגיע אותם. אין לכם מה לדאוג, הוא אמר. המצב שלכם שונה בתכלית ממצבם של יישובי סיני. יהודה ושומרון ובקעת הירדן לא היו מעולם טריטוריה ירדנית מוכרת, ולכן תקדים סיני אינו תקף כאן. מי שצריכים לדאוג הם תושבי הגולן. התקדים של סיני תקף לגבי הגולן, כי הגולן הוא טריטוריה סורית, כפי שסיני היא טריטוריה ירדנית.

איני יודע האם דיין הרגיע את תושבי הבקעה, אך הוא אכן הדאיג גם הדאיג את תושבי הגולן. מליאת ועד יישובי הגולן התכנסה למחרת, ב-19.4.79, לישיבת חירום, בה התקבלה ההחלטה הבאה: "נוכח הכרזתו של שר החוץ בממשלת ישראל מר משה דיין, שהגולן הוא טריטוריה סורית, התכנסו יישובי הגולן והחליטו: א. יש לראות הצהרה זו חמורה כמחדלו של דיין במלחמת יום הכיפורים. ב. יישובי הגולן דוחים כל ניסיון של גורמים עויינים מבפנים ומבחוץ לפגוע בשלמותו של הגולן וביישובים הקיימים בו. ג. יישובי הגולן יארגנו עוצמה ציבורית, עוצמה כלכלית וכל עוצמה אחרת, להגנת הגולן בפני המתנכלים לו מבפנים ומבחוץ. ד. נוכח הסכנות לגולן תובעים היישובים להחיל מיד את החוק הישראלי על הגולן, ולגשת לביצוע מזורז של 'תכנית רבבה'. כל תנועות ההתיישבות ונציגיהן בכנסת נתבעות להעלות ללא דיחוי תביעות אלו. ה. יישובי הגליל והעמקים ויישובי הספר לאורך כל הגבולות נקראים להתארגן להגנתם ולמניעת פגיעה בגולן. ו. יישובי הגולן תובעים את סילוקו של משה דיין מהממשלה".

בעקבות המליאה – קיבל ועד יישובי הגולן החלטות מעשיות על מאבק לסיפוח הגולן. במשך שנתיים וחצי נערך מאבק בכל רחבי הארץ, תחת הכותרת: "אסור לאבד את הצפון – הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". קרוב למיליון מאזרחי ישראל חתמו על עצומה שקראה לסיפוח הגולן. בעידן הטרום פייסבוקי, החתמת מיליון תושבים, הייתה כרוכה בכיתות רגליים והגעה פיסית למיליון איש שישלפו עט ויחתמו. העצומה הוגשה בידי ראשי ועד יישובי הגולן שמעון שבס ויהודה הראל לראש הממשלה מנחם בגין, בטקס מתוקשר. בגין הודיע שאף ממשלה לא תוכל להתעלם מרצון העם, כפי שבא לידי ביטוי בעצומה הזאת, והזכיר שבקווי היסוד של הממשלה היא התחייבה להחיל את החוק הישראלי על הגולן, במועד שתמצא לנכון. אגב, בגין הקפיד להימנע משימוש במילה "סיפוח". הוא טען שאתה מספח דבר שאינו שייך לך. הגולן שייך לנו ולכן איננו מספחים אותו...

ב-14 בדצמבר 1981, עמד בגין להשתחרר מבית החולים, שם היה מאושפז במשך שבועות אחדים, לאחר שהחליק באמבטיה בבית ראש הממשלה. טרם שחרורו, זימן את ממשלתו לישיבת חירום, השכם בבוקר, סביב מיטתו בבית החולים. איש מן השרים לא ידע מה מטרת הזימון. בגין הודיע על החלטתו להביא בו ביום את חוק הגולן להצבעת בזק בשלוש קריאות בכנסת. הממשלה אישרה את הצעתו. מבית החולים נסע בגין היישר למשכן הכנסת, והציג בפניה בדרמטיות את הצעת החוק ההיסטורית.

"לא ימצא בארצנו או מחוצה לה", אמר ראש הממשלה בנאומו, "איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן. והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות, אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכינרת. הנני בטוח, שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה, יכול אני לקבוע, כי מבחינה היסטורית רמת הגולן הייתה והינה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל".

בהמשך דבריו הזכיר בגין את המצב הבלתי נסבל של יישובי הצפון כאשר הסורים ישבו על הגולן ושאל: "האם מישהו יכול להעלות על דעתו שישראל אי פעם תסכים לחידוש אפשרי של מצב כזה? אין תימה, שבעניין זה של רמת הגולן קם קונסנזוס לאומי כללי בישראל, וגם מדינאים חשובים בארצות אחרות הביעו בפומבי או בפרטיות את דעתם, כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת הגולן ולמסור את הרמה לסורים".

בגין המשיך ונימק, והזכיר את הסרבנות הסורית לכל מגע עם ישראל ולכל ביטוי שלנכונות להכיר בזכותה להתקיים. וכאן הגיע לתכלית: "הממשלה קבעה בקווי היסוד של מדיניותה לאמור: 'ישראל לא תרד מרמת הגולן ולא תוריד שום יישוב שהוקם ברמה. הממשלה היא שתחליט על עיתוי מתאים להחלת המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת הגולן'. הכנסת אישרה את קווי היסוד של מדיניות הממשלה, כפי שהובאו לפניה על ידי. עכשיו הריני מתכבד להודיע לכנסת, כי היום החליטה ממשלת ישראל פה אחד, כי יש ללא דיחוי להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת הגולן".

הצעת החוק התקבלה ברוב גדול בכנסת. הגולן שלנו – הגולן ישראלי.

* "האומה"

לפני 11 שנים, בקיץ 2000, לאחר פסגת קמפ-דיוויד וטרם פרוץ מתקפת הטרור ("האינתיפאדה השניה"), נועדתי לפגישה ממושכת עם דן מרידור, ביוזמתי, בביתו שבשכונת רחביה בירושלים, לשיחה על הוועידה. לא הייתה זו פגישה לציטוט, לא לייחוס, לא רשמתי מילה במהלכה ולא אחריה, וזו הפעם הראשונה שאני נותן לה פומבי. כל שרציתי, היה להבין מה קרה שם. יצאתי מהפגישה הזאת בתובנה חד משמעית, שכל שקרה מאז אושש אותה – אין לישראל פרטנר לשלום, ולא יהיה לה בעתיד הנראה לעין. הסיבה לכך, היא שמוקד הסכסוך – אי השלמתם של הפלשתינאים עם זכות קיומה של מדינת ישראל, הוא לב האידיאולוגיה הפלשתינאית והוא הכוח המניע הן של הפוליטיקה הפלשתינאית הפנימית והן של המדינאות הפלשתינאית החיצונית.

הכתבה המעניינת ביותר בעיתוני סוף השבוע, היא כתבת ענק במוסף "הארץ", המתארת את הוועידה דרך עיון ביומן הוועידה שכתב דן מרידור, מבכירי המשלחת הישראלית למו"מ. בכתבה שוב אנו רואים עד כמה הרחיק אהוד ברק לכת בוויתוריו. הנכונות לחלוקת העיר העתיקה ידועה, אך אני עצמי הופתעתי להיווכח עד כמה הרחיק לכת בוויתוריו בנושא תביעת "זכות" השיבה ונכונותו לקלוט "פליטים" פלשתינאים בישראל, ובכך למעשה לקבל את "צדקת" הפלשתינאים. ידעתי על הנכונות לכך, תחת אש הטרור והפיגועים, בפסגת טאבה. מסתבר שכבר בקמפ-דיוויד הוא עלה על המדרון החלקלק הזה. עוד ניתן ללמוד עד כמה דינמיקת המו"מ בקמפ-דיוויד הייתה של כרסום בלתי פוסק בעמדות היסוד הישראליות, בעוד הפלשתינאים לא זזו מעמדתם כמלוא הנימה, למעט נסיגות טקטיות לצורך גירוי ישראל לוויתורים נוספים. עוד למדתי מהכתבה, איזה תפקיד מילאו בוועידה שלמה בן עמי ואמנון שחק, שכל העת טפטפו לברק את הצורך לוותר עוד, להתפשר עוד. ולעומתם – דן מרידור ואליקים רובינשטיין לחצו עליו לעמוד איתן ולא לוותר. ברק פעל על פי עצתם של בן עמי ושחק, ונגד עמדת מרידור ורובינשטיין.

אך כל המחלוקת הפנימית הזאת ואימוץ עמדה זו או העמדה ההפוכה, לא העלו ולא הורידו כהוא זה, מבחינת הסיכוי להגיע להסכם. זאת, כיוון שאי אפשר לסיים סכסוך עם מי שהסכסוך הוא ישותו, כיוון שהוא רואה בעצם קיומנו עוול נורא.

הנה, כך התנהל המו"מ לשלום (!) עם הפלשתינאים:

"בין 18:00 ל-20:00 התקיימה פגישה נוספת בעניין הפליטים שגולשת להתנגשות חזיתית של שני נראטיבים, התנגשות מייאשת: 'שעת' תיאר בהתרגשות את ההיסטוריה של הסכסוך בעיני הפלסטינים: היהודים עשו מעשה שאין לעשותו (not done) בעידן המודרני. הם באו לארץ במספרים גדולים – במאות אלפים – בעיקר בשנות ה-30 וה-40, בלי לקבל את רשותם של תושבי הארץ הפלסטינים, שהארץ שייכת להם. הבריטים עזרו בכך ליהודים. איש לא שאל לדעתם של התושבים. היהודים קיימו מדיניות מכוונת של טרנספר של הפלסטינים החוצה.... ובמלחמת 48' גירשנו במכוון מאות-אלפי פלסטינים. השיחה 'התחממה'. הזכירו את דיר יאסין ואת הגירוש מרמלה ולוד וטענו למעשי טבח. אנחנו היהודים, צריכים להכיר באחריותנו. לאורך דבריו בלטה ההשוואה המתמדת, גם אם לא באורח בוטה, לשואה... הם דרשו שנכיר באחריותנו לנכבה. התפתח דיון היסטורי, מוסרי ואטימולוגי על משמעות המונח 'נכבה' ועל ההשוואה המשתמעת – אף פעם לא מפורשת, עם השואה. לדברי שעת' וחבריו, בלי שיבה, קודם כל מלבנון ואחר כך, תוך מגבלות, ממקומות אחרים, אין על מה לדבר. זכות השיבה היא העיקר. הצעותינו אינן עונות אפילו על מקצת דרישותיהם המינימאליות וכו'".

ובמקום אחר: "רובינשטיין ושעת' מספרים בדיחות כדי להפיג את המתח, אך התוכן המעיק והפער העמוק מעיבים על האווירה: 'נביל דיבר על מאות-אלפי פליטים שישובו לישראל והוסיף, דרך אגב, מאות-אלפים יכול להיות מ-200 אלף ועד מיליונים רבים".

כמו במשלחת הישראלית, גם במשלחת הפלשתינאית, היו חברים מתונים יותר שניסו לדחוף לוויתורים ולעומתם חברים קיצונים, שחישקו את ערפאת. החבר המתון היה מחמד דחלאן, שהשבוע פשטו כוחות הביטחון הפלשתינאים על ביתו והוא נאלץ לברוח לירדן. החברים המתונים היו אבו עלא ו... אבו מאזן. כן, אבו מאזן היה חישוק של ערפאת. במו"מ עם אולמרט, כעבור 8 שנים, הוא לא היה זקוק, כנראה, לחישוקים.

****

חיים באר, אהרון מגד, סמי מיכאל, שולמית לפיד, משה שמיר, עמוס עוז, מאיר שלו, נעמי פרנקל, יהושע קנז, חנוך ברטוב, דן צלקה, דוד גרוסמן, נתן שחם, א.ב. יהושע, ס.יזהר, יורם קניוק, אידה צורית, בנימין תמוז, עמוס קינן, אמנון דנקנר – הנה, רשימה חלקית של סופרים עבריים הרבה יותר טובים מיעקב שבתאי. ועוד לא הזכרתי את ביאליק, ש"י עגנון ויוסף חיים ברנר.

כשאני קובע קביעה כזאת, היה עליי להדגיש – לטעמי. נכון, לטעמי. הבעיה היא שגדולתו של שבתאי והצגתו כ"הסופר הישראלי הגדול מכולם", כפי שהוא מוגדר בעמוד השער של "סופשבוע" של "מעריב", ובכתבת ענק של מנחם בן, אינה מוגדרת כלל כעניין של טעם. היא נחשבת לאקסיומה. ובכן, האקסיומה הזאת אינה לטעמי.

ואם כבר יצאתי מהארון, אעיז ואומר ששבתאי היה פזמונאי מצוין, שכתב כמה מן הפזמונים היפים ביותר בזמר העברי, אך הוא היה סופר בינוני. כן, כן, לטעמי, כמובן. ויש לי הרגשה שלא רק לטעמי. שכאשר אני אומר שהמלך עירום, אני פה לרבים שחשים כך, אבל לך תתווכח עם מיתוס, בעיקר של מי שמותו המוקדם, בטרם סיים את "סוף דבר", העצים את המיתוס אודות הסופר הדגול שנפל על משמרתו בעת מילוי תפקידו הספרותי.

מנחם בן, בכתבתו, תוקע כמה סיכות בבלון המיתוס, אך עדין מסרב להודות בגלוי, במה שמסתתר בין השיטין – שגם הוא מערער על האקסיומה.

כשוחר תרבות המעורה בספרות עברית, לא יכולתי שלא לקרוא את ספריו המיתולוגיים של שבתאי "זכרון דברים" ו"סוף דבר". מה אני זוכר מהם, שנים לאחר הקריאה? שהסיבה העיקרית לכך שסיימתי את קריאתם, היא שהכרחתי את עצמי לסיים את קריאתם. אני זוכר צבע אפור, האפרוריות האורבנית שליוותה אותי בקריאתם. ובעיקר, את סלידתי ממה שנחשב לפאר הגאוניות והיצירתיות של שבתאי – המשפטים האינסופיים, לעתים משפטים של עשרות רבות של עמודים, ללא נקודה. הקריאה הזאת אינה טבעית, אינה זורמת, אינה מוסיקאלית ובעיקר – היא מתישה. כאשר הגעתי, סוף סוף, לנקודה, כבר לא נותר חמצן בריאותיי. אבל מהסיפורים עצמם, מן העלילה, מן הדמויות, אני זוכר מעט מאוד.

מנחם בן מתייחס לתופעת משפטי האינסוף, וכך הוא כותב עליה: "... חלק גדול מעוצמתו של הרומן מונח באופן שבו הוא אוחז בנפשנו וסוחט אותה בגלל האורך האינסופי של משפטיו. כלומר, האורך הוא המסר. הפסקה האחת היא המסר ...  כשהאפקט המוזיקלי שנוצר הוא אפקט של קינה ארוכה, יללה ארוכה על הזמן, המסתתרת מאחורי כל מה שמסופר ונזכר ב'זכרון דברים'".

מכתבתו של בן, למדתי שאינני היחיד שקראתי ואיני זוכר כמעט דבר. "הקריאה ב'זכרון דברים' היא אכן מקסימה הרבה פעמים. אבל רגע, האם באמת חשוב לזכור מי זה בדיוק הדוד לזאר, למשל? זה לא ההוא שמת בסופו של דבר בבית השימוש? לא, זה היה בש. ומי מת אחרי שביקש מהבן שלו לסדר לו זיון עם בת 18? זה ארווין (האבא של צזאר, לא?). אז מה אם אנחנו מתבלבלים לפעמים בין דמות לדמות והרי הסופר עצמו בכוונה סיבך הכל כדי שלא נמצא את ידינו ואת רגלינו. מה זה חשוב מי בדיוק מת ואיך: חשוב שהזמן צוחק על כולנו. וחשוב שיש ברומן הזה אינספור קטעים מעניינים. בכלל, עיקר כישרונו של שבתאי הוא ביכולת לעניין את הקורא שלו. ואפשר להדגים מכאן ומכאן. מכל עמוד".

אז אני מודה ומתוודה. מקסימה? לא אותי. יכולת לעניין את הקורא? לא אותי.

****

מאמר ספרותי מעניין ומומלץ, הוא מאמרה של נגה אלבלך במוסף הספרותי של "הארץ": "לעולם לא תהיה שלי, לעולם לא אוכל לגהץ לכך כתונת", על הציירת צילה בינדר, אהובתו של נתן אלתרמן. קראו ותיהנו.

****

גם השבוע את מרבית הכותרות תפסה המחאה החברתית. הכתבות המעניינות והמעשירות ביותר היו במוספשבת של "מעריב", שלאחרונה הוא המוסף הפוליטי המעניין ביותר בין עיתוני סופ"ש.

נדב איל כתב מאמר חשוב ביותר: "אז מה אנחנו רוצים?", שהעביר בעיניי באופן אותנטי ובהיר את נהמת הלב של רבבות המוחים, ל"ניו-דיל", ברית ישראלית בין המדינה לאזרחיה, שתחזיר את מדינת הרווחה שנופצה בעשרים השנים האחרונות. בלשון מתונה, חפה מהתלהמות, הוא מתאר את כישלונו של נתניהו ביכולת להתחבר לציבור ומכאן את הכישלון הצפוי של התמודדותו עם המשבר, אם לא ישכיל לחולל שינוי בדרך בה הוא מאמין ובה הלך עד כה. נדב מציג רשימה מעשית מאוד של צעדים נדרשים. וכך הוא סיים את מאמרו: "ויותר מכל הצעדים האלה, הברית הישראלית צריכה להכיל את מה שנעלם מהפוליטיקה שלנו. את הערכים. המצרך הנדרש הוא ערכים. רק עם שובם של הערכים, תוכל ישראל לממש את הדרישה השקטה, הסמויה מן העין, זו שרוטטת בכל המחאות. היא אומרת: התחדשות. התחדשות". מילים כדורבנות.

כתבה נוספת עוסקת בשר משה כחלון, כתבתו של שלום ירושלמי "זעקת כחלון". כחלון נהנה מפופולאריות רבה, בעיקר בזכות הרפורמה החשובה והצודקת שהנהיג בשוק הסלולר. ירושלמי, בכתבה מפרגנת מאוד, מנבא שכחלון הוא מועמד טבעי למשרד האוצר ואף מסמן אותו כמועמד ריאלי לראשות הממשלה. כחלון מביע תמיכה במחאה ובמטרותיה, ומציג עמדות חברתיות ראויות ונכונות. אני בהחלט רוצה לראות את כחלון בלב העשיה המנהיגותית בישראל. אולם בהצגה הלעומתית שלו מול שטייניץ נעשה עוול לשטייניץ. יש לזכור, שאת המהפכה החברתית החשובה ביותר שנעשתה בישראל בעשרים השנים האחרונות, יזם וביצע בנחישות רבה שטייניץ – הרפורמה במשק הגז. בזכות הרפורמה, מאות מיליארדים עשויים להיכנס לקופת המדינה,  ואם ינוהלו בתבונה, יש בהם כדי לפתור לדורות את כל בעיות החינוך, הרווחה והבריאות בישראל ולממן חלק ניכר מצרכי הביטחון של ישראל; רווחי אוצרות הטבע של הארץ, השייכים לכולנו, אך כמעט נגרפו כולם לכיסו של אדם אחד. אני שותף לחלק מן הביקורת על דרכו של שטייניץ, אבל את הרפורמה הזאת אין לקחת ממנו. יש לזכור ששטייניץ אחראי לרפורמה נוספת – העלאת שכר המינימום ל-4,000 ₪.

מידע מטריד הופיע בכתבותיהם של בן דרור ימיני, אראל סגל וקלמן ליפסקינד, אודות זהותם הפוליטית של כמה ממובילי המאבק, כשייכים לשמאל הרדיקאלי האנטי ציוני. בתור מי שתומך בהתלהבות במאבק ובמסריו, אני מוטרד מאוד, כיוון שהדבר מעיד על ניגוד אינטרסים מובהק בין המוני המפגינים לבין לפחות חלק ממוביליהם. המפגינים, ברובם המכריע, הם מלח הארץ, פטריוטים ישראלים, ציונים אמיתיים, השדרה המרכזית של הכלכלה הישראלית, של השירות במילואים וכו'. מאבקם הוא מאבק ציוני על דמותה של מדינת ישראל כמדינה של צדק ושל רווחה, על תיקון החברה הישראלית. אם את המאבק מובילים אנטי ציונים, הרי שמטרתם הפוכה, לפגוע במדינת ישראל. אם את המאבק מובילים אנשי ה"שמאל" הרדיקאלי האנטי ציוני, הרי שאין סיכוי שינסו להגיע לפתרון, כיוון שהמחאה לא נועדה בעיניהם לפתרון בעיות, אלא ליצירת אנרכיה. לכן, מן הראוי שהמפגינים יבעטו את הטרמפיסטים האלה ויצמיחו תחתיה הנהגה אותנטית ראויה.

"לכו לפריפריה!" מטיפים כותבי מאמרים למובילי המאבק לדיור בר השגה.

קל לי להזדהות עם הקריאה הזאת. ביום שחרורי מצה"ל עליתי לפריפריה של הפריפריה, לקיבוץ צעיר וקטן בגולן, מתוך אמונה יוקדת שזו המשימה הציונית החשובה ביותר. אמונה זו יוקדת בי באותה מידה גם היום, בחלוף 27 שנים.

אולם למטיפים למפגינים המוחים, אני מציע לערוך ביקור במאהל המחאה בכיכר צה"ל בקריית שמונה, לשוחח עם הסטודנטים. מסתבר שקשיי הקיום לצעירים ולסטודנטים בקריית שמונה ובאצבע הגליל אינם מעודדים, אם לנקוט לשון המעטה, את הצעירים לעלות לפריפריה. דברים דומים הם ישמעו אם יבקרו במאהלים בבאר שבע, בקריית גת ובירוחם.

בתכנית שהציג ראש הממשלה הוא הציג שורה של פתרונות, חלקיים מדי, וכולם במרכז. שום פתרון לגליל ולנגב.

ובעיצומה של המחאה החברתית, הנובעת מהתוצאות ההרסניות של המדיניות התאצ'ריסטית, שאמנם כל הממשלות בעשורים האחרונים היו שותפות לה, אך נתניהו הוא האידיאולוג המובהק שלה, הוסיף ראש הממשלה עוד קיסם למדורה, בהחלטתו לפתוח ליבוא את שוק החלב. במקום לערוך חשבון נפש, לבחון את דרכו ולהבין את הצורך במדיניות אחרת, מדיניות רווחה, מבצע נתניהו עוד מאותו דבר, ובמקרה זה מפנה את גבו לפריפריה. משמעות ההחלטה עלולה להיות שבירת מטה לחמם של מאות משפחות בגליל ובנגב, בערבה ובגולן.

התחרות החופשית אמורה להיטיב עם הצרכן – לשפר את איכות המוצר ולהוזיל אותו. אולם באשר לטיב המוצר, אין כל מחלוקת שמשק החלב הישראלי הוא מהמובילים, מהטובים ומהמשובחים בעולם, באיכותו. ובאשר למחיר – אכן, יש להוזיל את מחיר מוצרי החלב, אך לא זו הדרך.

העלות הגבוהה של מוצרי החלב אינה באשמת הרפתנים, אלא בראש ובראשונה באשמת רשתות השיווק המפקיעות מחירים כדי למכסם את רווחיהן ובמידה פחותה זו גם אשמת המחלבות. במקום התערבות רגולטורית במקור הבעיה, באמצעות החזרת הפיקוח על מחירי המוצר, החלטת הממשלה פוגעת בחקלאים ומעמידה אותם לתחרות בלתי אפשרית עם עמיתיהם באירופה, שמדינותיהם מעודדות ומסבסדות אותם באופן משמעותי. במקום לסייע לחקלאות ולחקלאים, מבכרת הממשלה את הפופוליזם הקפיטליסטי, ואת הסיסמאות השחוקות על התחרות כפתרון לכל תחלואינו.

ציבור החקלאים מגשים את הציונות במיטבה, מיישב את גבולות הארץ, מקיים נוכחות ציונית באזורים שכמעט נשמטים מידינו; בני ההתיישבות משרתים בהמוניהם ביחידות הטובות ביותר בצה"ל, אזרחים נאמנים, מלח הארץ – פשוטו כמשמעו. ודווקא בציבור הזה פוגעת הממשלה באופן כה חמור, בהחלטתה השגויה.

למען ההגינות, יש לציין שממשלת נתניהו אחראית גם לכמה פעולות חיוביות לטובת הפריפריה, כמו שיפור משמעותי ביותר בתשתית הכבישים והקמת בית הספר לרפואה בצפת. אולם הפגיעה הקשה ברפתנים, היא מזיקה ומיותרת; היא מכה כואבת להתיישבות הציונית בגליל ובנגב.

* "ישראל היום"