הבלוג של אורי הייטנר

אין מאבק ציבורי שאינו פוליטי. מעצם היותו מאבק ציבורי – הוא פוליטי. מאבק ציבורי הוא מאבק על פני החברה, על סדרי עדיפויות ציבוריים, שמשמעותם היא חלוקת המשאבים הציבוריים, שמשמעותה היא מדיניות ציבורית. כל אלה הם פוליטיקה במיטבה.

המאבק למען דיור בר השגה הוא מאבק פוליטי מובהק. הוא החל כפעולה מחאה, שהינה מחאה פוליטית, ובהדרגה הוא הופך למאבק אידיאולוגי למען צדק חברתי ומדינת רווחה, וככזה ודאי וודאי שהוא פוליטי. מדוע, אם כן, עולה שוב ושוב השאלה האם המאבק פוליטי או לא? מדוע לפחות חלק מראשי המאבק מתנערים מהיותו פוליטי? מדוע מתנגדי המאבק מטיחים בו את האשמה הנוראה על כך שהוא פוליטי?

סיבה אפשרית אחת, היא העדר יוקרה לפוליטיקה ולפוליטיקאים. אם כך, מדוע יש מאבקים ציבוריים שאין ספק בהיותם פוליטיים? כאלה הם, למשל, מאבקים בעד או נגד התנחלויות, נסיגה, התנתקות, חרם על התנחלויות, מאבק בטרור וכו'.

הסיבה לכך, היא עיוות המערכת הפוליטית בישראל, שבה סוגיות החברה והכלכלה הופקעו מן הפוליטיקה. לעיוות הזה, שני גורמים.

הגורם האחד הוא הוויכוח המתמשך על גבולות המדינה, ב-44 השנים שמאז מלחמת ששת הימים. מרבית שנותיה של המדינה הפוליטיקה הישראלית ממוקדת במחלוקת על סוגיות חוץ וביטחון, על בסיסם הוגדרו מרבית המפלגות, לפיהם מוגדרים הימין והשמאל. את החלוקה הקלאסית בין ימין ושמאל, שבה השמאל דוגל בסוציאליזם והימין – בקפיטליזם, החליפה חלוקה לפיה הימין דוגל בשלמות הארץ והתנחלות בה והשמאל – בחלוקת הארץ, בנסיגה ועקירת יישובים. הימין דוגל בניציות ביטחונית והשמאל ביוניות. וכך, יכול אדם בעל דעות שמאליות מובהקות בענייני חברה וכלכלה להיות מוגדר בציבוריות הישראלית כימני, ואדם בעל דעות ימין מובהקות בענייני חברה וכלכלה להיות מוגדר כשמאלני. יתר על כן, הימין חזק דווקא בשכבות הסוציואקונומיות הנמוכות, הדוגלות בעמדות "חברתיות" (הס מלהזכיר את המילה סוציאליזם) ואילו השמאל חזק בשכבות הגבוהות, המזוהות עם הקפיטליזם.

הגורם השני, הוא מחיקת הוויכוח האידיאולוגי בסוגיות החברה והכלכלה בשני העשורים האחרונים, מתוך גישה שהקפיטליזם הליברלי ניצח – ניצחון סופי ושהשקפת העולם הקפיטליסטית היא אמת מדעית מוחלטת. הדת הקפיטליסטית נהנתה מהגמוניה מוחלטת, בלתי ניתנת לערעור. התקשורת הכתובה והאלקטרונית, הנותנת היום רוח גבית למאבק החברתי, הייתה נושאת הדגל של רוח התקופה הקפיטליסטית, כמעט ללא פתחון פה לדעה אחרת, וגרוע מכך – תוך הגחכת העמדה האחרת, שהוצגה כאנכרוניסטית, מיושנת. מה, לא שמעתם שחומות ברלין נפלו? שהקומוניזם קרס? שהמוני קובנים בורחים לארה"ב הקפיטליסטית? לעגו בתחושת ניצחון כלפי מי שהביע עמדה אחרת. ומי היה הציבור שאימץ את החלום הבורגני היאפי בהתלהבות הרבה ביותר? ציבור צעיר, משכיל, חילוני אשכנזי; בדיוק אותה שכבה שהיום יוצאת לרחוב. לפני כעשרים שנה, כאשר אני הייתי סטודנט, בן גילם של המפגינים, מאבק בשם הערכים הללו היה בלתי אפשרי. הערכים הללו היו היפוכם של החלום של מרבית חבריי הסטודנטים.

מה קרה מאז? נקודת המפנה, לדעתי, היא משבר הקפיטליזם ב-2008. אנשים החלו לשאול את עצמם שאלות, אמונתם בדת הקפיטליסטית החלה להתערער, ופתאום הם החלו להבחין שנבואות הזעם של הסוציאל דמוקרטים המיושנים והנלעגים האלה, אודות שחיקת מעמד הביניים התגשמו, והם הם הנשחקים. וכשהגיעו מים עד נפש, הם יצאו לרחוב.

בעשורים האחרונים, לא היה הבדל מהותי בין המפלגות הגדולות בשאלות הכלכליות והחברתיות. נתניהו כשר האוצר היה קיצוני מאוד, אך כראש הממשלה הוא אינו ימני יותר מקודמו אולמרט. יובל שטייניץ אינו ימני יותר מרוני בר-און ולא מבייגה שוחט. אדרבא, דווקא הוא העביר את הרפורמה בגז, שהינה הבשורה החברתית והכלכלית החשובה ביותר בדור האחרון. ומדוע המחאה מתמקדת היום בממשלת נתניהו? כי במשמרת הזאת היא הממשלה והיא נושאת באחריות.

בכל קנה מידה אובייקטיבי, מאבק למען צדק חברתי, מדינת רווחה, מעורבות ציבורית בכלכלה למען האזרח, הוא מאבק שמאלי מובהק. עם זאת, בחלוקה המקובלת בישראל בין שמאל לימין, תהיה זאת טעות מצדם של המוחים להגדיר עצמם כשמאל, מאחר ורבים מחבריהם אינם דוגלים בעמדות המקובלות בשיח הישראלי כשמאל. אם יגדירו עצמם כשמאל, הם עלולים לאבד רבים משותפיהם ותומכיהם. ייטיבו לעשות מנהיגי המאבק, אם לא יתנו לפוליטרוקים ציניים כמו אלדד יניב מ"השמאל הלאומי", שאינו שמאל ואינו לאומי, לתפוס עליהם טרמפ. שלא לדבר על גדעון לוי שכבר חיבר את המאבק לחד"ש.

מי שעושים שגיאה חמורה, הם אלה הנמנעים להצטרף למאבק החשוב והצודק הזה, רק כיוון שהוא מזוהה עם השמאל המדיני, על אף שהוא משרת את עניינם ומייצג את דעתם. במקום להצטרף למאבק ולהשפיע על אופיו, הם יוצאים נגדו ומחפשים הוכחות לכך שהוא מאבק "פוליטי" רחמנא לצלן, של הקרן החדשה לישראל והשמאל הלאומי, והוא בלון תקשורתי המנפח מחאה של "בסך הכל 600 איש" וכו'. בכך הם משחקים לידי האלדד יניבים, ופוגעים באינטרס החברתי האמיתי של ישראל, אותו מייצגת תנועת המחאה, שהוא גם האינטרס שלהם.

* "ישראל היום"

לפני 150 שנה, לא כל כך מזמן, מעמד הפועלים היה מעמד מנוצל של עבדים חסרי זכויות בסיסיות. היום, כאשר מתנהלים מאבקים צודקים של עובדים להטבת תנאיהם, ראוי להתבונן בשינוי המהפכני והאדיר מאז ועד עתה כדי ללמוד מה הגורם העיקרי להישג.

יש לשינוי הזה מספר גורמים, אך החשוב שבהם הוא העבודה המאורגנת. ועדי העובדים, האיגודים המקצועיים, הסתדרויות העובדים, כל אותם ארגונים שליכדו את העובדים והפכו אותם לכוח משמעותי ומשפיע, יצרו את ההומניזציה של העובד ושל תנאי העבודה וחוללו מהפכה של ממש.

נכון, בכל העולם וגם בישראל היו מקרים של סיאוב ושחיתות גם בקרב ארגוני העובדים, אך באופן כללי, אין ערוך לתרומתם לקידום החברה והמשק. כך בעבר וכך גם היום. לא בכדי, מי שמנסים לפגוע בעובדים "המפריעים להרוויח", מי שמנסים לנצל את העובדים באין מפריע, מוצאים את הדרך לעקוף את העבודה המאורגנת. זה הרעיון שמאחורי חברות כוח האדם, עובדי קבלן ושאר שיטות הניצול.

מי שזכויות העובד יקרים לו – שומה עליו להגן על הרעיון של ייצוג העובדים. אין ייצוג לעובדים, ללא מנהיגות. פגיעה במנהיגות העובדים – כמעט בהכרח תביא לפגיעה בעובדים.

כאשר עובדים בוחרים מנהיגות, הם נותנים לה ייפוי כוח לפעול למענם, להגן עליהם, לייצג אותם. הם נותנים לה סמכות לנהל בעבורם משא ומתן עם המעסיקים – פרטיים או ציבוריים, ולהגיע עמם להסכם.

למנהיגות העובדים יש כוח ביד, מה שמחייב אותה לאחריות. אחריות, היא ראיה בוגרת המנסה להשיג למען העובדים את מה שאפשר, גם אם מה שאפשר אינו כל מה שראוי, לא כל מה שצודק ולבטח לא כל מה שהעובדים רוצים. אחריות, היא לראות גם את אינטרס מקום העבודה, שהרי מקום העבודה שייך במידה רבה גם לעובדים. אחריות, היא לנסות להגיע לפשרה שתקדם את העובד ככל הניתן, תוך שמירה על האינטרס הכולל. רק מנהיגות כזו תוכל להגיע לתוצאות טובות לטווח רחוק ולקדם באמת את האינטרס של העובד.

משמעות ייפוי הכוח שמעניקים העובדים להנהגתם, היא מתן אמון בהם, שיאבקו למענם אך גם ידעו מתי לעצור ולומר – זה מה שיכולנו להשיג. מעסיק המנהל מו"מ עם הנהגת עובדים, ילך לקראתם אם ידע שיש בכוחם לדעת לעצור בזמן, ושהעובדים יכבדו את החלטתם. אף מעסיק לא ינהל מו"מ עם הנהגה, אם ידע שהסכם עמה אינו הסכם, כיוון שהעובדים לא יכבדו אותו. לכן, עובדים מיליטנטים, שאינם מכבדים את הנהגתם, מתוך אשליה שניתן לסיים מו"מ בהשגת תנאי הפתיחה המקווים של נציגיהם, כורתים את הענף עליו הם יושבים. הם עשויים, אולי, להצליח בטווח הקצר, אך הנזק שהם גורמים בטווח הארוך, רב מן התועלת.

הנהגת העובדים הסוציאליים הצליחה, במאבק ממושך וקשה, להגיע להסדר טוב עם האוצר, ששיפר באופן משמעותי את שכרם ומעמדם של העובדים. תוצאת המו"מ פחות טובה מעמדות הפתיחה של השביתה, ולכן גרמה לאכזבה, שהוציאה אל הרחוב עובדים סוציאליים רבים שיצאו למעשה נגד הנהגתם.

באשר למו"מ בין ההסתדרות הרפואית לאוצר - הפרטים אודות ההסכם המתגבש אינם ידועים, אך המתמחים ורופאים נוספים רבים כבר יצאו נגד הנהגתם, איימו בפילוג, דרשו נציגות משלהם במו"מ. בכך, הם הפכו את ההנהגה המייצגת אותם לברווז צולע, והחלישו את כוחה במו"מ.

איני טוען שעל העובדים ללכת בעיניים עצומות אחרי הנהגתם. זלמן ארן, ממנהיגי מפא"י, נהג לומר שהוא הולך בעיניים עצומות אחרי בן גוריון, אך מידי פעם הוא פוקח עין תורנית כדי לוודא שעיניו של ב"ג אינן עצומות. אפשר לבקר את ההנהגה, אפשר ללחוץ עליה ואם אין בה אמון – יש גם דרכים להחליף אותה. אך מי שחותר תחתיה שעה שהיא נמצאת בחזית הקשה של המו"מ ומערער את סמכותה, פוגע בעצמו, בוודאי לטווח הארוך. נטישת בתי החולים בידי המתמחים בשל שמועות (או אולי יותר משמועות) אודות פרטי ההסכם המתגבש, האמירה שלא יכבדו את ההסכם ויפלגו את ההסתדרות הרפואית, חסרת אחריות ותפגע ברופאים.

למי שמנהל במשך חודשים מו"מ מתיש למען העובדים, יש יכולת להבחין בגבולות היכולת להשיג הישגים. הרי גם הוא היה מעדיף להשיג את כל עמדות הפתיחה שלו במו"מ. אם איננו רוצים בחיזוק המגמה של עובדי קבלן וחברות כו"א, המחזירים את העובדים שנים רבות אחורה, יש לחזור לנורמה של אמון בהנהגת העובדים העושה את המיטב כדי להשיג למענם את מה שאפשר, גם אם מה שאפשר אינו חופף לחלוטין למה שרצוי. 

* BSH

המלצת השף – ראיון ב"סופשבוע" של "מעריב" עם הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, תושבת ההתנחלות תקוע, אשת הלכה, ממנהיגות הציונות הדתית, אשת ימין, מראשי פורום "תקנה", אשת ציבור רבת פעלים. בראיון עם שרי מקובר-בליקוב, תחת הכותרת "באתי חושך לגרש", יוצאת פיוטרקובסקי בשצף קצף נגד מגמות ההקצנה וההתחרדות בציונות הדתית, נגד הגלישה במדרון החלקלק של הלאומנות והקנאות הדתית, ותוקפת במילים חריפות את מכתב הרבנים נגד השכרת דירות לנוכרים, את מכתב הרבנים בתמיכה באנס הסדרתי קצב, את התנהגות דב ליאור וההפגנות של תומכיו, את "תורת המלך", את "תג מחיר", את שנאת הערבים ועוד. עיקר הביקורת שלה היא נגד השתיקה הפחדנית של מרבית הרבנים, המפקירים את השטח מתוך פחד לצאת נגד ההקצנה. היא יוצאת נגד הימנעות הציונות הדתית מלקחת חלק במאבקים למען צדק חברתי. אישה אמיצה, אשת אמת, המוכנה לבקר את הציבור שבתוכה היא חיה ופועלת, ללא מורא וללא משוא פנים, מתוך תחושת שליחות של מי שצריך לצאת נגד חילול השם ומתוך אמונה בכך שבמקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב. מגיע לה צל"ש! אני רואה בה מופת למה שהחברה הישראלי זקוקה לו היום – מנהיגות אמת, שתצא נגד שיח הקצוות המשתלט עלינו וגונב מאיתנו את המדינה; מנהיגות שתוביל דרך אחרת, של ציונות דמוקרטית ושפויה. מה שאנו זקוקים לו הוא אנשי ציבור ורוח כמותה, שיקומו נגד ההקצנה במחנה שלהם, יאמרו "עד כאן" ויציגו דרך אחרת. בכך היא מצטרפת לאישים כמו הרב שרלו, הרב בני לאו, הרב דוד סתיו ואחרים.

אני מאמין שיבוא ויום וגם במחנה ה"שמאל" יהיו אישים כאלה, שיפנו את חציהם פנימה, לחשבון נפש פנימי. אני מקווה שזה לא יקרה אחרי אסון. בינתיים עוד חזון למועד.

אם למלכה פיוטרקובסקי מגיע צל"ש השבוע, הרי שאת צל"ג השבוע אני מעניק לפניה עוז-זלצברג, על מאמרה ב"הארץ" "הקיבוץ הפך לפירוד". בדומה למלכה פיוטרקובסקי, גם היא מבכה את הפירוד, את העובדה ש"שבטי ישראל מפולגים יותר מאי פעם בעידן המקראי או המודרני", "מעטים הרגעים בתולדות עם ישראל שבהם הייתה הסולידריות הפנימית חלשה יותר" – מילים כדרבנות. אולם בניגוד לפיוטרקובסקי, אין לה האומץ לחשבון נפש, לאיזשהו מבט פנימה למחנה שלה. היא מכה בעוז על חטא, על חזה זולתה: "השבר הזה מונח לפתחו של הימין". אף מילה על הפוסט ציונות, על הנכבאיזם, על הישראלים המובילים את תהליכי הדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל, על הסרבנים ועל הקוראים להפרת חוק, על שנאת המתנחלים ושנאת הדתיים, על הקריאה למלחמת אזרחים והסתה לאלימות נגד מתנחלים, על החרם נגד ההתנחלויות ועל כל אותם מעשים מנתצי סולידריות ומפלגי עם. היא מצטרפת למקהלת ההפחדה נגד ה"פשיזם" שכביכול משתלט על ישראל ועל הסכנה לדמוקרטיה. פניה עוז-זלצברג טוענת שאף חבר קואליציה היום אינו יכול לחתום כיום על מגילת העצמאות. אני מציע להפוך את מגילת העצמאות על כל מרכיביה לליבת החוקה הישראלית והקונסנזוס הישראלי. הן את הסעיפים אודות שוויון ללא הבדל דת, גזע ומין, והן את הסעיפים אודות "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". כן, כל אותם סעיפים אודות זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. כמה מחבריה של עוז זלצברג יחתמו היום על הנוסח הזה? באותו עיתון כתב אלי רכס על "תיק 48' נפתח מחדש". והרי זאת האמת. ברגע שממשלת נתניהו אימצה כמעט לחלוטין את הקו של נסיגה לקווי 67', מתברר לנו יותר ויותר שהסכסוך אינו על גבול המדינה היהודית, אלא על זכות קיומה. עוז זלצברג מתעלמת מכך. מאמרה של פניה עוז-זלצברג צדקני ומתחסד ובעיקר פחדני. פחדני, כי זו חכמה קטנה להטיח האשמות ביריב. אומץ לב אמיתי, הוא לנהוג כמלכה פיוטרקובסקי. לפניה יש עוד הרבה מה ללמוד ממנה.

מי שמתחרה עם עוז-זלצברג בצדקנות, היא פרופ' נעמי חזן, נשיאת הקרן החדשה לישראל, בראיון למוסף "הארץ". אקדים ואומר, שבקמפיין של "אם תרצו" נגד הקרן, נעשה לקרן עוול. לצד תמיכה בגורמים חתרניים ואנטי ישראליים, הקרן תומכת בארגונים העושים מעשים נפלאים למען החברה בישראל, למען צדק חברתי, למען החלשים בחברה, למען זכויות הנשים, למען פלורליזם ביהדות ועוד. מוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע. הפסילה הטוטאלית של הקרן, במקום פסילה ממוקדת של צדדיה השליליים, הייתה שגויה ומכוערת. אך מה לעשות, וחזן עצמה מתעקשת להציג את הטוב והרע כמקשה אחת. "אני ממש מתעקשת, זה הכל ביטויים שונים של אותו דבר: העצמה של קבוצות וקידום ערכי צדק, חירות ושוויון". כן? בעיניי, המקבילה לתמיכה בנשים מוכות מול הטרור של בעליהם, היא תמיכה בתושבי שדרות מול הטרור הפלשתינאי. אבל הקרן תומכת בארגונים הלוחמים למען זכותם של תושבי שדרות לחטוף טילים ונאבקים נגד זכותה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה. היא תומכת בארגונים שהיו שותפים לעלילת גולדסטון נגד צה"ל ומדינת ישראל, שמובילים את מהלכי הדה-לגיטימציה נגד ישראל וברדיפתם של חיילי צה"ל וקציניו באינתיפאדה המשפטית. לזה היא קוראת "חירות", "שוויון", "צדק"? הרי בדיוק ל"צדק" הזה התכוון ביאליק, כשכתב "ואם אחרי השמדי מתחת רקיע / הצדק יופיע / ימוגר נא כסאו לעד".

בשם הדמוקרטיה שוללת נעמי חזן כל ביקורת על הקרן שבראשה היא עומדת וכל דיון פתוח על הקרן, מטרותיה ומעשיה. האמירה שלה היא "הדמוקרטיה היא אני", וכך כל ביקורת עליה היא ביקורת על הדמוקרטיה ולכן יש לנהל מלחמת מאסף למען הדמוקרטיה וכו'. איזו צדקנות!

מי ששיבח בסוף השבוע את נעמי חזן, היה בן דרור ימיני ב"מעריב". דווקא ימיני, שבתחקיריו חשף רבים מן המעללים השליליים של הקרן ותקף אותה, גילה הגינות רבה ושיבח אותה כאשר היא ראויה לשבחים. השבחים הם על יציאתה החד משמעית נגד החרם על ישראל, בעיקר בעת סיור באוסטרליה, תוך חשיפה למתקפות מצד ארגוני החרם. אכן, על כך היא ראויה לשבחים. אגב, לאחרונה קראתי שהקרן החליטה לא לתמוך עוד בארגונים המסיתים לחרם נגד ישראל. מסתבר, שבניגוד לדבריה בראיון, חזן דווקא עשתה חשבון נפש מסוים והביקורת על הקרן הצליחה להביא לתוצאות.

בן דרור מיקד את הטור שלו במצעד האיוולת המשפטית – פסיקות ומגמות משפטיות המנוגדות לשכל הישר, כמו פתיחת המדינה לשטף של פלשתינאים בשם "איחוד המשפחות" וכמו זכות עמידה לפעיל חמאס דיראני, בהטרדותיו המשפטיות את ישראל.

הנושא המרכזי על סדר יומה של החברה הישראלית השבוע היה משבר הדיור ומחאת האוהלים. הנושא הזה סוקר בהרחבה בעיתוני סוף השבוע, אך האמת היא שכל כך הרבה נאמר ונכתב על כך השבוע, ולא היה לעיתונים הרבה מה לחדש. ובכל זאת, ב"ידיעות אחרונות" היו שני מאמרים מעניינים וחשובים בנושא, לכאורה סותרים זה את זה, אך בעיניי משלימים זה את זה. האחד, ראיון עם פרופ' דני גוטווין, שהכניס את המאבק על הדיור לתוך קומפלקס של מאבק נגד משטר ההפרטה ולמען מדינת רווחה, וביקר את הנאבקים על שהם מחפשים את חלקם בנתח של משטר ההפרטה, במקום להיאבק נגדו. גוטווין הוא הראשון שחזה את שחיקת מעמד הביניים עוד לפני כעשור וחצי (גילוי נאות – גוטווין היה מורי בלימודי התואר הראשון, ואני מעריך אותו מאוד ומקבל חלק ניכר מעמדותיו). המאמר השני הוא של סבר פלוצקר. אף הוא תומך במאבק ורואה בו מאבק צודק וראוי למען מדינת רווחה, למען קפיטליזם יותר מרוסן ולמען כלכלה פחות מופרטת, יותר ציבורית. "הסוציאל-דמוקרטיה חוזרת למרכז הרחוב הישראלי". עם זאת, פלוצקר מציג את התמונה השלמה, של הפריחה הכלכלית בישראל, של האבטלה הנמוכה ואת העובדה שדווקא ממשלת נתניהו הובילה ומובילה מהלכים חברתיים ורפורמות חברתיות חשובות, אותן הוא מפרט במאמר, ודווקא משום כך הוא מציע להמשיך למחות ולהפגין, כדי לחזק את הכיוון הזה, את שינוי סדר העדיפויות האזרחי. "עוד דחיפה גדולה אחת, השינוי יהיה בלתי הפיך".

בטור של בן כספית ב"מעריב", ניתן היה לראות את הצד המכוער של המחאה, הצד המסכן אותה ושעלול להכשיל אותה, אם מנהיגיה האוטנטיים לא ישכילו להתנער ממנו – הניסיון של פוליטרוקים ציניים לתפוס עליה טרמפ ולהשתמש בה כקרדום לחפור בו למען האינטרסים הפוליטיים האישיים הצרים שלהם. כוונתי לראיון עם אלדד יניב, מנהיג ה"שמאל" ה"לאומי".

בן כספית ראיין גם את ס' ראש הממשלה בוגי יעלון בנושא שוק החלב. יעלון יצא נגד ההתנפלות על על הרפתנים, נגד הקפיטליזם החזירי של הרשתות "שבאו לעשות סיבוב, בעיניים גדולות, לגרוף רווחים קלים, לעשות קופה". הוא הביע רצון לראות את פעולת הרגולטור, מול החזירות בשם השוק החופשי. הוא מציע לפקח על המחירים. הוא מזלזל ברעיון של פתיחת שוק החלב לייבוא מבחוץ ומכנה אותו "קשקוש". הוא מבהיר שהמאבק הזה הוא מאבק על הציונות: "בסוף, זה סיפור על הציונות. על מה שקרה לה. תראה מי מייצר כאן חלב. ההתיישבות העובדת, המושבים, הקיבוצים, הרי פגיעה בהם תביא פיטורים, תביא זעזוע כלכלי, חברתי, התיישבותי". מסתבר שגם בליכוד, יעלון נאמן לערכים עליהם גדל בקריית חיים, בסניף הנוער העובד והלומד, בקיבוץ גרופית. בניגוד לאלדד יניב, יעלון הוא באמת שמאל לאומי.

העיתון שהסב לי את קורת הרוח הרבה ביותר בשישבת היה מוסף "הארץ", בשלוש כתבות היסטוריות מעניינות. האחת היא של שלמה נקדימון. נקדימון היה במשך עשרות שנים הכתב והפרשן הפוליטי של "ידיעות אחרונות" ופרסם ספרים רבים ומרתקים על פרשיות פוליטיות. תקופת מה הוא שירת כיועץ תקשורת של בגין. נקדימון הוא אנציקלופדיה מהלכת לתולדות הפוליטיקה הישראלית.

לאחרונה, החל נקדימון לפרסם כתבות במוסף "הארץ" על פרשיות בתולדות הפוליטיקה הישראלית. במלאת 90 שנה ליצחק נבון, כתב נקדימון כתבה מרתקת על פרשת בחירתו לנשיא, כאיש מפלגת העבודה, דווקא בעידן שלטון הליכוד. הוא עצמו, כיועצו של בגין, היה שותף פעיל בפרשה ולקראת הכתבה הוא ראיין כמה מן השותפים לה שהאריכו ימים, כמו יחיאל קדישאי, מנחם ידיד, עוזי ברעם ואחרים.

כתבה היסטורית שניה היא על הצלם הלמר לרסקי, שתיעד את המפעל הציוני בשנות השלושים והארבעים, לרגל הצגת תערוכה מתמונותיו במוזיאון ישראל. עוד בטרם קראתי את האות הראשונה, כבר נפעמתי מהתמונות. אין תמונות ש"עושות לי את זה" יותר מתמונות חלוצים ציונים בשחור לבן, במיטב סגנון הריאליזם הסוציאליסטי; תמונות של פועלים, חקלאים ולוחמים. הכתבה מרתקת, מספר את סיפורו של הלם וסיפורה של תערוכה שהציג בשנות ה-40. אבל... בכל זאת מדובר ב"הארץ". ולכן אי אפשר להימנע מאמירות כמו "מהלקסיקון הזה נעדרו מראות של קושי, ביקורת, או תזכורת לנוכחות פלסטינית". אולם מה לעשות, ולרסקי עצמו הציג גם תערוכה "ערבים ויהודים", בראשית שנות ה-30. איך זה מתיישב עם הסיפור השקרי על הציונים שהתעלמו מן הערבים שישבו בארץ? אה, את התערוכה הזאת הוא עשה בטרם התגייס לרעיון הציוני ובטרם עבד עם המוסדות היהודיים, "והייתה שונה ברוחה ובמסריה מתצלומיו התעמולתיים. לרסקי הציג בה ערבים, והעניק להם כך נוכחות נדירה בשיח הציוני – שבדרך כלל התכחש אליהם. עבודותיו הציגו אפשרות שכמעט לא נדונה, של קיום משותף". שיהיה.

הכתבה השלישית, היא של הסופר והמשורר אלישע פורת, חבר קיבוץ עין החורש – "התסמונת הפוסט פלמ"חית". פורת מספר על פעולת תגמול נגד הסורים, שאמור היה להשתתף בה כלוחם "גולני" בתקופת המלחמה על המים, שהייתה, כהגדרתו המדויקת – "מלחמה על חופש הדיג הישראלי במזרח הכינרת". אלישע פורת רואה בפשיטה פעולת התאבדות, וחש שחיי חבריו וחייו ניצלו בזכות ביטולה. הוא מעלה על נס את רוח ההתנדבות וההקרבה של הצעירים בני דורו הפוסט פלמ"חניקי, כמופת שראוי לחנך עליו. לכן, הוא כתב על כך בשנות ה-80 ספר לבני הנעורים – "ספינה ושלושה צריחים", ש"לא הפך לרב מכר ולא נחטף. הוא בילה את 30 שנותיו האחרונות בתנומת ספרים נעימה על המדפים, אם לא נגרס".

אין זה מפתיע שמי שהתחנך על ברכיו של המשורר והפרטיזן אבא קובנר רואה כמופת חינוכי את המהות הפוסט פלמ"חניקית הזאת, "המהות שאני סברתי אז שהיא מהותי ומהות חבריי האמיתית. אכן, מוכנות מלאה לתת את נפשנו על הארץ. זוהי התסמונת שאני מכנה רוח ההתנדבות הפוסט-פלמ"חית. ובאמת, אחד המפקדים בספר פותח את דבריו אל חייליו בכל פעם במילים: 'לא הייתי בפלמ"ח אבל...' . בסוף שנות ה-50 הפלמ"ח עדיין ניצב כמחוז חפץ רוחני, כמסמן התנדבותי, אל מול חיילי גולני, ילידי הארץ".

אני מאמין שזו הרוח שראוי לחנך עליה את ילדינו, והיא החלופה לרוחות הרעות – אלו שמלכה פיוטרקובסקי העזה לצאת נגדן, ואלו שפניה עוז-זלצברג השתמטה מלצאת נגדן.

ואחרון חביב – מאמר מרתק של שמואל אבנרי במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" ביום השנה למותו של ביאליק ובמלאת מאה שנים לספר האגדה. המאמר עוסק בספר האגדה ובחשיבותו, מציג את הביקורת שנמתחה עליו לאורך מאה השנים שחלפו ובכל זאת – את עמידותו במבחן הזמן. הוא מספר על הקנאים החרדיים ששרפו את עותקי הספר, להבדיל מאימוצו בידי הציונות הדתית. וחשבתי על הקנאות המתחרדלת החדשה, המוטאציה של הציונות הדתית, נגדה יצאה פיוטרקובסקי. אין לי ספק שבישיבות המתחרדלות לא נמצא את ביאליק.