הבלוג של אורי הייטנר

ביום ראשון בשבוע, למחרת שבת "שובה", בין ראש השנה ליום הכיפורים תשנ"ז, 11 בספטמבר 1994, עליתי עם עוד אחדים מחבריי, פעילי ועד יישובי הגולן, לשביתת רעב בגמלא. במשך 19 יום חיינו על מים בלבד. במשך 19 יום זעקנו את זעקתנו, טלטלנו ארץ ומלואה, כדי להעביר את רוע גזירת הנסיגה מהגולן, חורבן מפעל ההתיישבות בגולן, עקירתנו ונישולנו מעל אדמתנו והפיכתנו לפליטים בארצנו, ומסירת הגולן לידי הדיקטטור הסורי.

רבע מיליון אזרחים מכל רחבי הארץ עלו לרגל לאתר גמלא, כדי להזדהות עמנו ועם מאבקנו. אני זוכר משפחה שיצאה באחת השבתות ב-2:00 לפנות בוקר מביתה באילת, כדי להגיע אלינו, לשהות שעה קלה במחיצתנו, לחזק את ידינו ולהביע הזדהות.

בכל ערב, לאחר שהמוני בית ישראל חזרו לבתיהם במרכז, הגיעו תושבי הגולן בהמוניהם לשבת במחיצתנו, והאתר הפך לשילוב של הייד-פארק אזורי עם הפנינג חברתי.

התקשורת האלקטרונית והכתובה, בארץ ובעולם, סיקרה את שביתתנו בהרחבה בכל יום מימי השביתה.

פוליטיקאים מכל קצות הקשת עלו לרגל, רובם להזדהות, מיעוטם כדי להצטלם מתווכחים אתנו. ראש הממשלה רבין התייחס אלינו, ואף נקב בשמותינו, בנאום שנשא בכנסת.

מה גרם לי לעזוב את ביתי, חודש בדיוק אחרי חתונתי ("יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ"), ללון בתנאי שדה ולא לאכול לתקופה לא ידועה, מתוך נכונות לשלם מחיר שאף איני יכול לדעת מהו?

כמובן, בראש ובראשונה, האמונה היוקדת בצדקת הדרך. לצדה, הרצון לעורר את עם ישראל ולהבהיר לו איזו פורענות עתידה להתרחש עליו. וכמובן להשפיע על מקבלי ההחלטות, באמצעות דעת הקהל וההתעניינות התקשורתית. והייתה גם סיבה נוספת – אמונה במסירות הנפש. אמונה שעצם המסירות שלנו, עצם המסירות שלי, יוצרת מציאות, משפיעה עליה, יוצרת אווירה, ויש בה כדי לחולל שינוי ולהעביר את רוע הגזרה.

רובנו, רוב שובתי הרעב, היינו מה שקרוי "חילונים". איני מתחבר למושג, באותם ימים אולי עדיין הגדרתי את עצמי ככזה, אך בחלוקה הסוציולוגית המקובלת בחברה הישראלית, היינו קבוצה של חילונים.

יוצאת דופן בתוכנו הייתה אפרת בדיחי ממושב קשת, ה"דוסית" היחידה ששבתה עמנו. היא בוודאי שותפה לאמונתי בצדקת הדרך ולאמונתי בהשפעה הכרוכה בעצם המסירות שבמעשה. אך אם הכתובת שלי הייתה דעת הקהל ומקבלי ההחלטות – בשר ודם, ה"לקוח" העיקרי שלה היה בספֵרה אחרת לגמרי.

בשבוע שעבר יצאה המהדורה השניה של ספרה של אפרת "פתאום נולדה". זהו ספר אוטוביוגרפי, לכאורה לבני הנעורים, אך אני מגדיר אותו ספר לבני הנעורים בני 120 ומטה, שבו היא מתארת מנקודת מבטה האישית, את הקמתו של מושב קשת, מתוך המאבק נגד נסיגה בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים. כצעירה בת 20 אפרת הגיעה להזדהות ולהפגין – נשבתה בקסם המקום ובנחישות המעשה, ומאז היא בקשת, בגולן. בהמשך הספר היא מספרת על המאבק על הגולן, ובתוכו – על שביתת הרעב.

בספרה היא מתארת שני ביקורים חשובים שערכו אצלנו, בנפרד, שני הרבנים הראשיים – הרב ישראל מאיר לאו והראשון לציון הרב בקשי דורון.

וכך היא מספרת על ביקור הראשון לציון:

"בין מי שביקרו אותנו, תרתי משמע, היו גם כאלה שדבריהם הרעישו אותי יותר. היו אלה, למשל, שני הרבנים הראשיים לישראל, כל אחד בתורו. ראשון הגיע הרב הראשי הספרדי. להפתעתי, גם הוא היה בין הקוראים אותנו לרדת מגמלא ולהפסיק את שביתתנו. ביקורו קָדַם ביום אחד לערב יום הכיפורים. משום כך, הדבר הראשון שדבריו עוררו בי, היה המחשבה על הצום הקרב ובא.

- והרי אין יותר יהודי ממה שאנחנו עושים כאן, תמהתי בפני הרב. הרי על מאורעות קשים שמתרחשים בעם ישראל קורא הנביא יואל – "קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה"! הלא זה בדיוק מה שבחרנו לעשות, אל מול הידיעה הקשה אודות הגולן: מקדשים צום, קוראים עצרה!

לפניי דיבר חברי, שובת הרעב אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל. אורי שימש הדובר הבלתי נלאה של ועד יישובי הגולן. הוא הסביר לרב הראשי, שבַּפעילות הנמשכת שלנו במאבק, ובשביתת הרעב שלנו, שהיא גולת הכותרת של המאבק - אנחנו פועלים באופן דמוקרטי מוחלט בשלושה 'מגרשים': מגרש דעת הקהל, הישראלית וגם העולמית, מגרש התקשורת ומגרש מקבלי ההחלטות, קובעי המדיניות של ישראל. הרב האזין לדברי אורי, ואני הוספתי בעקבותיו עוד רובד על דבריו:

-  שלושת המגרשים שציין אורי חשובים ביותר, ואנחנו משתדלים לפעול בהם כמיטבנו. אבל מבחינתי, כבוד הרב, ישנו מגרש נוסף ועיקרי על כל אלה. הכדור מתגלגל, בעיניי, ראשית לכול ואחרית לכול – במגרש של מעלה. מוּלוֹ אנחנו קוראים צום, מקַדּשים עצרה עם כל הקהל הֶעצום שבא לפקוד אותנו בהזדהות עמוקה".

ובפרק הבא, על ביקור הרב לאו: "פתחתי ואמרתי: אינני מבקשת לחלוק על דברי הרב, להתריס או להתנצח. עפר אני תחת כפות רגלי תורתכם הגדולה. אני פשוט מתקשה להבין, ומבקשת מהרב להסביר לנו, על דרך 'יְלַמְּדֵנו רבֵּנו': איך ייתכן שהרב אומר שהמעשה שאנחנו עושים כאן איננו יהודי?!

נזכרתי במה שאמרתי לרב הראשי הספרדי, שביקר אותנו יום לפני ערב יום הכיפורים. חזרתי על העיקרון: הרי הצום מול שמים הוא המעשה היהודי המוּכָּר והטבעי לעת צרה שמתרגשת לבוא. 'קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה', הזכרתי שוב את קריאתו של הנביא יואל".

(את ספרה של אפרת ניתן להזמין באמצעות הדואל: [email protected]).

****

בשתי השיחות ציטטה אפרת את קריאתו של הנביא יואל "קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה". וגם הוא עצמו קורא את הקריאה פעמיים – בפרק א ובפרקנו, פרק ב.

שני הפרקים עוסקים באותו אירוע, ואף בנויים באותו מבנה. חלקו הראשון של כל אחד מן הפרקים מתאר את אסון מכת הארבה הצפויה על ארץ ישראל וחלקו השני הוא הקריאה לצום ועצרה ותיאור הטוב שעשוי לבוא, בעקבות תשובה אמתית של העם.

כך מתאר הנביא את העצרת:

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ עָם, קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם, יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יְהוָה, וְיֹאמְרוּ: חוּסָה יְהוָה עַל עַמֶּךָ, וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה, לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם".

****

מאז היותי ילד בכיתה ג', אני צם ביום הכיפורים. הפעם היחידה שלכאורה הפרתי את הצום, הייתה בשביתת הרעב בגמלא. ביום הכיפורים הזה, כבכל ימי השביתה, שתיתי המון מים.

אבל היה זה יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי; צום יום הכיפורים המהותי ביותר בחיי. וכך תיארתי אותו בספר "אורטל – שלושים שנים וסיפורים":

בערב יום הכיפורים הגיעה לאתר קבוצה של נשים מאורטל לעשות עמנו את צום יום הכיפורים. הן הכינו קבלת חג, ועם השקיעה הן קראו לכל השובתים וקומץ המצטרפים להתכנס סמוך למצוק, בתצפית המקסימה על גמלא העתיקה, שעה שהנשרים חוזרים לקניהם.

היה זה טקס קצר ומרגש מאוד, שהביא את רוח אורטל למקום – שילוב של שירה וקריאה, טקסטים מן התפילה ומן השירה החדשה. השיא היה השמעת "ונתנה תוקף" בביצועו המרטיט של חנוך אלבלק (שהושמע לראשונה לציבור הרחב בתכנית טלוויזיה במוצאי יום הכיפורים שנה קודם לכן). השמעת הפיוט סיימה את הטקס. ואז אמר אמיתי שלם, מוותיקי המתיישבים בגולן, חבר מבוא חמה ואחד משובתי הרעב: "רֶבּ הייטנר, עכשיו תן דרשה". הרמתי את הכפפה, אלתרתי דרשה על "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" וקישרתי את המילים הללו, מתוך "ונתנה תוקף", למאבקנו.

הנשים מאורטל היו אתנו לכל אורך יום הכיפורים ועם צאת יום הכיפורים הצטרפו עוד רבים רבים מחברי אורטל וחברים מיישובים אחרים. היה מעין הפנינג, הפעם על טהרת אנשי הגולן. ולפתע הגיע אוטובוס מקיבוץ בית השיטה – חברים שבאו להזדהות אתנו. הם באו עם טייפ גדול, ואף הם השמיעו את "ונתנה תוקף" בביצוע חנוך. היה זה סיום מרגש ליום מרגש.

****

הצום והעצרת לא ימנעו את מכת הארבה, אך אם התשובה תהיה שלמה ואמתית, קרן נזקי טבע האלוהית תפצה את עם ישראל ואת ארץ ישראל בצמיחה ופריחה מחודשות, שלא היה כדוגמתן.

אַל תִּירְאִי אֲדָמָה. גִּילִי וּשְׂמָחִי, כִּי הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת. אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי, כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר, כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ, תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם. וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה, וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר, וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים, אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם, חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ, וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא, וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.

אם חלילה מאבקנו היה נכשל, מפעלנו היה נחרב והגולן היה נמסר לאויב, השבר הזה היה בלתי הפיך. חודש ניסן שופע אחד, שבו ירדו לאחר הבצורת והארבה הן היורה והן המלקוש, אינו רלוונטי לתקן שבר כזה. במאבקים על הגולן אנו יכולים לנצח אינספור פעמים, אך להפסיד אנו יכולים רק פעם אחת.

הידיעה הזאת הבעירה את הבערה הפנימית שלנו במאבקנו ובשביתת הרעב שלנו.

למה שבתתי רעב? כי לא יכולתי שלא לעשות כן.

הצלחנו. העברנו את רוע הגזירה. הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

****

פסוק אחד בפרק, עורר במיוחד את תשומת לבי.

"וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". בתיאור העצרת, קורא הנביא לעם לקרוע את לבו, אך לא לקרוע את הבגדים. לקרוע את הלב – זה ברור. אך למה לא לקרוע את הבגד, כמקובל?

אומר הנביא: איני זקוק למחוות החיצוניות שלכם, כיוון שהרבה פעמים הן משמשות תחליף למעשה הפנימי, המהותי. קריעת הבגד ללא קריעת הלב, שווה כמו כיפה על ראשו של עבריין בדרכו להארכת מעצרו. אז חסכו מעצמם וממני את ההצגות האלה. היו רציניים, קרעו את לבכם ושובו בתשובה אמתית. 

* 929

כאשר חז"ל רוצים לתאר שפל אליו עלולה להידרדר חברה – לצד "בית הוועד יהיה לזנות", "האמת תיעדר" ועוד, הם מוסיפים משפט מעט סתום: "פני הדור כפני הכלב".

אחד הפירושים המקובלים לפסוק, הוא שמדובר בדור שמנהיגיו נוהגים כמו הכלב, שרץ קדימה לפני בעליו, במצג של הובלת בעליו, אך בהגיעו לצומת דרכים הוא נעצר, כדי לראות להיכן בעליו יסמן לו "להוביל". הכוונה למנהיגות שקובעת את דרכה על פי סקרים, נגררת לפופוליזם, מנסה לרצות את הטוקבקיסטים, מוכוונת "לייקים" ברשתות החברתיות, מבוססת על חנופה לקהל ו/או חנופה אליה מהקהל ונסחפת אחרי הקיצוניים.

מנהיגות אמת היא היפוכו של דפוס מנהיגות זה. מנהיגות אמת היא זו שיש בה העוז  להתייצב בפני הציבור ולומר לו את האמת, גם כשאינה פופולרית, גם כשאינה מרצה את ההמון; מנהיגות אחראית, התובעת מהציבור "שלה" לראות את האינטרס הלאומי הכולל, להכיר במורכבות החיים, להבין שלא על פיו יישק דבר. מנהיגות שמוכנה לספוג ביקורת ונאצות מצד הקיצונים.

יש רגע בו נולד מנהיג. בדרך כלל אלו רגעי משבר. משבר עמונה הציב בפני נפתלי בנט מבחן מנהיגות כזה.

בנט כבר הוכיח את עצמו כמנהיג כריזמטי, היודע להלך קסם את הציבור. לפני כשבועיים נוכחתי בכך באופן אישי, בנאומו בכנס שדרות לחברה. כשהוא נכנס לאולם, שאוכלס ברובו בבני נוער וצעירים חילונים, הקהל קיבל אותו ככוכב רוק. כשהוא פתח ב"אחיותיי ואחיי" האולם געש וכשהוא דיבר – חשמל היה באוויר. לא כל שכן, כאשר הוא מופיע בפני "הציבור שלו", כלומר הציבור הדתי לאומי. הציבור אוהב אותו, מאמין בו. רוצה שהוא ינהיג.

אולם לא כל מי שיודע לסחוף המונים הוא מנהיג אמת. הוא יכול גם להיות דמגוג ופופוליסט. בעמונה תיבחן מנהיגותו של בנט.

האם בנט ייגרר אחרי הקיצונים, המנסים ללבות אש זרה בעמונה? האם הוא יישב על הגדר, יעביר מסרים סותרים כדי להיות בסדר עם כולם? או שהוא ינהג כמנהיג, כמבוגר האחראי, ויירתם בכל מאודו כדי למנוע עימות.

אם בנט הוא מנהיג אמת, עליו לומר בפשטות: חברים יקרים, הפור נפל. אפשר להיאבק, מותר למחות, אבל יש שעה שבה צריך לקבל את סופיות ההכרעה, ויש למלאה.

הקריאה להגיע בהמונים לעמונה כדי לסכל את פינויה, משמעותה – אנרכיה. מי שמעמידים את השקפת עולמם או את האינטרס שלהם מעל החוק, מעל פסיקות בית המשפט, מעל החלטות הכנסת והממשלה, עלולים לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה. אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.

מזכ"ל "בני עקיבא" יאיר שחל יצא בקריאה לחניכיו ברוח זאת. הוא גילה מנהיגות חינוכית. אולם אין להשוות את השפעתו וכוחו של שחל, לאלו של בנט.

מניעת עימות בעמונה היא מבחן המנהיגות של בנט. לא באמירה לפרוטוקול, לא בהודעה חד פעמית, לא באמירה עם קריצה תיבחן מנהיגותו. על בנט לראות במניעת העימות את משימתו הראשית ואחריותו העליונה בשבועות הקרובים. עליו להיחלץ בכל מאודו, ולהפעיל את מלוא כוח השפעתו למניעת העימות.

בעמונה תיבחן מנהיגותו של בנט.

* הצגה פאתטית – אני מתנגד לחוק ההסדרה, כפי שכתבתי לא פעם, וגם במתכונתו המרוככת. עם זאת, חשתי ממש רחמים על יצחק הרצוג, בעקבות ההצגה הפאתטית שלו, בקריעת החוק לגזרים מעל במת הכנסת.

מה בעצם רצה הרצוג לומר? הוא רצה לומר: "היי, אני כמו אבא שלי, שגריר ישראל באו"ם ולימים נשיא המדינה חיים הרצוג, שקרע מעל במת האו"ם את נוסח ההחלטה המגנה את הציונות כגזענות. היי, אני כמו סבא שלי, הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג שקרע את הספר הלבן. שופוני יא נאס". אולם אבותיו שמרו את הצעד הדרמטי להתרסה נגד הסמלים האנטישמיים החמורים ביותר. נגד הספר הלבן שנעל את שערי ארץ ישראל בפני יהדות אירופה שהתדפקה עליה, ערב השואה. נגד ההחלטה האנטישמית ביותר שהתקבלה אי פעם באו"ם. זו דרכו של יו"ר האופוזיציה למצב את עצמו כמנהיג לאומי? בחיקוי עלוב של האקט הזה, נגד חוק של הכנסת שהוא מתנגד לו? הרי בכך הוא הופך עצמו ללעג ולקלס. בדרך הזו הוא תמיד יישאר בוז'י, ולעולם לא יהפוך להרצוג השלישי.

* ירידת הדורות – בני בגין הוא נאמן שלמות ארץ ישראל יותר מכל ח"כ אחר בליכוד. הוא התפטר מממשלת נתניהו הראשונה במחאה על הסכם חברון, הוא התנגד בתוקף להסכם וואי, הוא חזר לפוליטיקה כדי להיאבק בהתנתקות (שבה נתניהו תמך כמעט עד הרגע האחרון), הוא התנגד לנאום בר-אילן. וגם בעתיד – ביום שבו נתניהו יוותר על חלק כלשהו של ארץ ישראל, בני בגין יתייצב נגדו, בהתאם למורשת שלמות המולדת, מיסודות תנועת החירות והליכוד. ואף שאני תומך בפשרה טריטוריאלית, תמכתי בהסכם חברון, תמכתי בנאום בר-אילן (להתנתקות התנגדתי בתוקף), אני מעריך אותו, על דבקותו בדרך שבה הוא מאמין.

אולם נאמן לדרכה הליברלית של תנועתו ולמורשת אביו, בני בגין מתנגד להתיישבות על קרקע פרטית של ערבים. הוא תומך בהתיישבות רק על אדמות מדינה, בהתאם להחלטת ממשלת בגין, שקבעה את מדיניות ההתיישבות ביו"ש עד היום.

בגין הצביע נגד חוק ההסדרה, גם במתכונתו המרוככת. היתה זו הצבעה מצפונית. בהצבעתו הוא הפר את המשמעת הקואליציונית. ללא משמעת קואליציונית, אי אפשר לנהל מדינה במשטר פרלמנטרי, וגם בגין יודע זאת. אולם יש מקרים בהם אדם אינו יכול להצביע נגד מצפונו, והוא מפר ביודעין את המשמעת הקואליציונית. כך נהג בני בגין בהצבעה.

בהחלטתו, הוא לקח בחשבון שייענש, ובצדק. צדק יו"ר הקואליציה דוד ביטן כאשר העניש אותו, בהרחקה לשלושה שבועות מוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת. אני משוכנע שבגין עצמו תומך בענישתו, ויודע שהיא מוצדקת.

אילו הצבעתו הייתה משפיעה על התוצאה ומסכלת את החוק, סביר להניח שהעונש היה חמור עוד יותר. בצדק. גם אז, בגין היה מצדיק זאת.

בקיצור, דוד ביטן נהג במקרה הזה ללא דופי, ואין מקום לכל ביקורת על החלטתו.

ואחרי שהצדקתי אותו, איני יכול שלא להצביע על הצד הסימבולי, בכך שדוד ביטן מעניש את בני בגין. בכך שדוד ביטן כסמל, מעניש את בני בגין כסמל. בכך שבידי מה שדוד ביטן מסמל הכוח להעניש את מה שבני בגין מסמל.

האירוע הזה מסמל השקפה מוצקה ביהדות (שבדרך כללי אינה מקבל אותה), שנקראת  ירידת הדורות.

* החומה מתמוססת – ביום ראשון בבוקר הרציתי בפני מנהלי אגפי ומחלקות החינוך ברשויות המקומיות של אשכול הגליל המזרחי. מבחינתי, עוד לפני המילה הראשונה בהרצאה, הדבר המשמעותי ביותר הוא עצם קיומו של האשכול. עצם ההתאגדות, שלפני עשור אי אפשר היה לדמיין אותה, של ערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות לאשכול אחד, מתוך תפיסת אחריות על כל האזור, על הובלתו ועל מאבקים בשמו. מי העלה על הדעת את אפשרות החיבור בין קריית שמונה והקיבוצים סביבה, למשל? בשנים האחרונות האשכול הופך למרכיב משמעותי יותר ויותר באזורנו.

האשכול כולל גם את הכפר העלאווי ע'ג'אר, את טובה זנגריה הבדואית ואת ארבעת הכפרים הדרוזים בגולן: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קניה. אני שמח במיוחד על מעורבותם של הכפרים הדרוזים. בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, ניסיתי בכל דרך לחבור אליהם, אולם למעט הצלחות ספורות בתחום הספורט, נתקלתי בחומה.

בשנים האחרונות החומה מתמוססת בקצב הולך וגובר. מן הסתם, האירועים בסוריה הם אחד המאיצים של התהליך, אך הגורם העיקרי היא הבנתם שסכנת הנסיגה מהגולן ירדה מהפרק.

המפגש שבו הרציתי היה בבוקעתא. לבקר בבוקעתא ולשמוע את אנשי החינוך הבכירים בכפרים משוחחים על ישראל והישראליות בלשון "אנחנו" ועל רצון ההשתלבות – בעבורי זהו אושר גדול.

* שביל הזהב של הרב תרבותיות – אחת לחודש מתכנס פורום מנהלי החינוך של האשכול. מחציתו הראשונה של המפגש מוקדשת להרצאה של מרצה אורח ודיון, כדי להעשיר את הפורום בעיסוק שמעבר לדיונים המעשיים על הנושאים השוטפים.

הנושא שעליו התבקשתי להרצות הוא רב תרבותיות. הצגתי את תפיסתי על אודות "שביל הזהב של הרב תרבותיות". שביל הזהב הוא חלופה לשני קטבים: קוטב האחידות, הניסיון למחוק זהויות וליצור זהות אחידה וקוטב הפוליטיקה של הזהויות, החותרת לפצל ולפלג את החברה לשבטים ופלגים, תוך עידוד התרבות הפרטיקולרית של כל שבט כלעומתית לכלל הלאומי.

שביל הזהב הוא יצירת אתוס לאומי מכונן, רחב ככל האפשר, שיקבץ וימזג בתוכו את העושר והמגוון הרב תרבותי במיטבו, אך לא כמכשיר לפיצול ופלגנות, אלא כמסד ליצירת אחדות לאומית על בסיס המגוון. האתוס המשותף הוא המסד למדינת הלאום הסולידרית, שהיא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת רווחה. הצגתי את המתקפה הדו-ראשית על מדינת הלאום: בשם האוניברסליות הקוסמופוליטית מצד אחד, ומצד שני - בשם הזהויות הנפרדות בתוך הכלל, ואת האיום הטמון במתקפה הזאת.

בהרצאתי, התייחסתי לשני מעגלי ההשתייכות: המעגל היהודי ישראלי והמעגל הכלל ישראלי, ועל האתוס המשותף הראוי לכל אחד מן המעגלים.

* קיצור תולדות הקמצנים - בילדותי הרחוקה, הסקוטים היו קמצנים. היו המון בדיחות על קמצנותם של הסקוטים. בשלב מסוים, הסקוטים חדלו להיות קמצנים, והחליפו אותם הפרסים. וכשהפרסים נהיו קמצנים, כל הבדיחות על הסקוטים הומרו לבדיחות על פרסים, בתוספת מבטא תואם. חלפו עוד שנים אחדות, הפרסים חדלו להיות קמצנים וכעת התימנים הם הקמצנים החדשים. ושוב, אותן בדיחות על סקוטים, שהומרו לבדיחות על פרסים הומרו מחדש לבדיחות על תימנים. ומעניין, שהבדיחות שרובן ככולן לא היו מצחיקות בגלגול הסקוטי שלהן, המשיכו להיות לא מצחיקות גם בגלגול הפרסי שלהן והן ממשיכות להיות לא מצחיקות גם בגלגול התימני שלהן. מה שלא מפריע לאנשים להמשיך לצחוק מהן ולהפיץ אותן.

* כלב השמירה – תפקידה של העיתונות לחפור, לחקור, לחפש ולבדוק, לחשוף כשלים ומחדלים בשלטון, בכל שלטון. אלמלא רביב דרוקר היה המגן האנושי של העבריין אולמרט, הפוליטיקאי המושחת ביותר שפעל אי פעם בישראל, הייתי מתייחס לעבודתו העיתונאית ברצינות.

כמובן שאין בחוסר האמון שלי בדרוקר כדי להצדיק כהוא זה את המתקפה של נתניהו עליו ועל כל העיתונאים שאינם קופצים לדום ומתיישרים להגן עליו ועל משפחתו כאוטומטים.

* תומכי נתניהו בדרכו של רוגל אלפר - כשאני שומע את אוהדי נתניהו שיוצאים נגד חקירתו, קוראים לטייח כל חשד כלפיו ומאשימים כל חשיפה נגדו כ"שמאלנות", איני יכול שלא להיזכר במאמר הזה של רוגל אלפר, אחרי הרשעתו של אולמרט: "מה תרוויח ישראל מישיבתו של האיש הזה בכלא? ...חבל שנחשפו... זו בכייה לנצח נצחים. הסיכוי שאבד ב–2008 לא ישוב. כששוקלים על כף המאזניים את אופציית מיצוי הדין עם אולמרט אל מול אופציית סיום הכיבוש, אין עוררין שהאחרונה מעלה לאין שיעור את כמות המוסר בעולם לעומת הראשונה... החקירות אכן מצטיירות כאמצעי היעיל היחיד למניעת הקמת המדינה הפלסטינית... אבו־מאזן בהחלט היה פרטנר ואולמרט, מתברר בדיעבד, היה ההזדמנות האחרונה של פתרון שתי המדינות. שלטון החוק, אותו שלטון חוק שהימין כה בז לו, הפיל אותו. ובכך הבטיח והנציח את ביזוי החוק שהוא מפעל ההתנחלויות — שמפר באופן חמור הרבה יותר כללי מוסר יסודיים הרבה יותר מאשר אולמרט". זו אותה תפיסה קיצונית, של המטרה מקדשת את כל האמצעים. מותר להשלים עם שחיתות (במקרה אחד שחיתות מוכחת, במקרה אחר חשד לשחיתות) כדי לקדם את ההשקפה הפוליטית.

* שיטה עקומה - אלקטורים ממדינת טקסס, שנבחרו מטעם הרפובליקאים, הודיעו שיצביעו נגד טראמפ. על פי החוק היבש, אין בכך פסול. הם אוטונומיים להצביע על פי הבנתם. אולם אין ספק שבכך הם מועלים בשליחותם. הציבור לא בחר בהם אישית, אלא בחר בהם כדי להצביע לטראמפ.

מקרים כאלה כבר קרו בעבר, ובעיניי זו בסך הכל עוד הוכחה לכך ששיטת הבחירות בארה"ב היא עקומה.

* סקר סרק – כותרת ב"ישראל היום": "חצי מהישראלים: לא מעוניינים בזוגיות עם בעל מוגבלות". בכותרת המשנה הוגדר הסקר כ"מעורר דאגה".

אולם את הכותרת ניתן לנסח אחרת: "חצי מהישראלים: מעוניינים בזוגיות עם בעל מוגבלות". הניסוח הזה מתאר בדיוק אותה מציאות. האם גם הפרספקטיבה הזאת מעוררת דאגה?

בעיניי, כל הסקרים מן הסוג הזה חסרי כל ערך. למה שמישהו יהיה מעוניין מלכתחילה בזוגיות עם בעל מוגבלות? האם מישהו המחפש בן/בת זוג, יחפש דווקא את המוגבלות? יהיה מעוניין דווקא בבעל מוגבלות? למה? והאם זה באמת אומר משהו על יחסו לבעלי מוגבלויות?

אין שום ערך בסקרים האלה, שיוצרים כותרות סרק וזעזוע מעוסה. יש לפעול למען בעלי המוגבלויות, למען שילובם בחברה, להבטחת נגישות וכו' ולא להתעסק בשטויות כמו סקרי סרק.

            * ביד הלשון

אל על – המשבר ב"אל על" מביא את החברה לכותרות וגם לפינה "ביד הלשון".

מהו מקור השם אל על?

את מהות השם אין צורך להסביר – הוא מבטא את ההמראה כלפי מעלה, אל על.

המקור הוא מספר הושע, פרק יא: "וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי, וְאֶל-עַל יִקְרָאֻהוּ, יַחַד לֹא יְרוֹמֵם". הפסוק, פסוק ז, הוא הפותח את ההפטרה שאותה נקרא בשבת הקרובה, ההפטרה לפרשת "ויצא".

את השם לחברה, שבמקורה הייתה חברה לאומית בבעלות מלאה של המדינה, נתן שר התחבורה הראשון דוד רמז, על פי הצעתו של עורך הדין התל-אביבי, חובב התעופה, ממניחי היסוד של התעופה העברית בא"י עוד טרם קום המדינה, שמואל שצ'ופק.

* "חדשות בן עזר"