הבלוג של אורי הייטנר

בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ" דווח על איום חרדי בחרם על תוצרת הקיבוצים הסמוכים לראש העין, בשל עבודה בשבת בשטחים החקלאיים של הקיבוצים. הרב הראשי של ראש העין סעדיה בסיס, הוא המאיים. אחרי שהתפעלתי מן החגיגה הדמוקרטית – הרי למדתי השבוע שהחרם הוא הדמוקרטיה בהתגלמותה, ואחרי שלבי עלץ מכך שהנה, חופש הביטוי בא לידי ביטוי, והרי אני קורא בכותרות העיתונים שחרמות הם חופש הביטוי במובנו הנעלה ביותר, נתכסיתי זיעה קרה. רגע, למה רק על הקיבוצים האלה? ואם החרם יתפשט, והוא יוחל על הקיבוצים כולם? אם, למשל, מועצת גדולי התורה של יהדות התורה ומועצת חכמי התורה של ש"ס יקראו לחרם על כל תוצרת התנועה הקיבוצית, מה יהיה אז? הרי אין ציבור בעל כוח קניה גדול יותר מהציבור החרדי, ואין ציבור ממושמע יותר ממנו, ואם יצטרפו אל החרם גם חלקים מן הציבור הדתי לאומי, הנזק שעלול להיגרם לתנועה הקיבוצית עלול להיות נורא ואיום.

וחשבתי, מה יאמרו אלה בתוכנו המתפעלים כל כך מרעיון החרם על מוצרי ההתנחלויות, לנוכח חרם כזה? האם גם אז הם יראו בחרם את פאר היצירה הדמוקרטית ואת מופת חופש הביטוי? או שמא אז הם יאמרו שחרם הוא כלי פרימיטיבי, אלים ואנטי דמוקרטי, המחזיר אותנו לחשכת ימי הביניים? האם אלה בתוכנו השותפים לרעיון החרם על מוצרי ההתנחלויות, יכולים לרגע, רק לרגע, להעמיד את עצמם במקום המתנחלים ולהבין מה המשמעות האמיתית של חרם כזה? ואם קשה להם להעמיד עצמם במקום המתנחלים, לפחות לעשות סימולציה של חרם על הקיבוצים? האם אותם אנשים שמעו על אמרתו של הלל הזקן – "מה ששנוא עליך, לחברך אל תעשה, זו התורה כולה על רגל אחת"?

אני מתנגד ל"חוק החרם", ואת התנגדותי הבעתי במספר מאמרים שכתבתי נגדו בימים האחרונים. אני מתנגד לו, כי עם כל סלידתי מהחרם הנואל, אני סבור שהדמוקרטיה יכולה וצריכה להכיל אותו, והדרך להלחם בחרם אינה צריכה להיות באמצעות הוצאתו אל מחוץ לחוק. אני חסיד של השיח הדמוקרטי הפתוח ושולל הכרעות כוחניות. מאותה סיבה שאני מתנגד למשפטיזציה של הציבוריות הישראלית, אני שולל גם את החקיקיזציה שלה. לא כל דבר שלילי הוא פלילי ולא כל דבר רע הוא עבירה. הדמוקרטיה יכולה וצריכה להכיל גם מעשים שליליים ומזיקים, ואין להפוך אותם לבלתי חוקיים ופליליים. לא כל מה שאינו לגיטימי מבחינה אתית, אינו לגאלי.

אני נגד חוק החרם, אבל יותר מכך אני נגד החרם. ובמיוחד אני סולד מהצגת החרם כביטוי לדמוקרטיה. נכון, הדמוקרטיה צריכה להגן גם על זכותם של אזרחים לנהוג באופן בלתי דמוקרטי (עד גבול מסוים). אבל הדמוקרטיה אינה רק זכויות הפרט. יש גם רוח דמוקרטיה, יש התנהלות דמוקרטית, יש תרבות דמוקרטית. התרבות הדמוקרטית היא תרבות המכילה עמדות שונות, המכבדת את היריב; זו תרבות של שיח, של הידברות, של יכולת לנהל יחסי אחווה גם בין בני פלוגתא פוליטית. התרבות הדמוקרטית היא תרבות של מחלוקת.

נשק החרם הוא היפוכם של כל אלה. החרם הוא כלי שהיה מקובל בקהילה היהודית בגולה, כלפי מי שלא קיבלו מרות וקראו תגר על סמכות הקהילה. באין בידי הקהילה אמצעי אכיפה – משטרה, בתי סוהר וכו', זו הייתה דרכה להתמודד עם תופעות אלו. הציונות חוללה שינוי מהותי בחברה היהודית, שאמורה הייתה להפוך את הכלי הזה לחסר משמעות ולבלתי רלוונטי. ישראל היא מדינה ריבונית, יש לה אמצעים ריבוניים להתמודד עם פורעי חוק, ואין בה עוד צורך בכלים של חברה נטולת ריבונות.

מהו רעיון החרם על ההתנחלויות? במקום ניהול שיג ושיח תרבותי ודמוקרטי עם יריב פוליטי, מנסים המחרימים לשבור את מטה לחמם של מאות אלפי אזרחים ישראליים, היושבים ביהודה ושומרון על פי חוק, ועל פי החלטות הממשלות הנבחרות בבחירות דמוקרטיות ב-44 השנים האחרונות, ממשלות המערך, הליכוד וקדימה. זהו מעשה קיצוני ואלים, של אנשים שקצה נפשם בדמוקרטיה, ואין להם עוד אורך הרוח והסבלנות שהדמוקרטיה דורשת, והיכולת לקבל את הכרעת הרוב גם כאשר היא מנוגדת לעמדתם, כפי שהדמוקרטיה מחייבת.

הדרך להיאבק בחרם אינו באמצעות חוק ההופך מעשה פסול לבלתי חוקי, אלא באמצעים דמוקרטיים של הסברה, חינוך ובעיקר – קמפיין המעודד קניה של מוצרי ההתנחלויות. הרי ברור שעל כל מחרים יהיו לפחות מאה שוברי חרם.

החרם הולם את החברה החרדית ונפוץ בה. אבל מי שמאמץ את רעיון החרם ומנסה להחדיר אותו לחיינו, לפחות אל יכנה אותו "דמוקרטיה".

* "שווים"

בתגובה לשאלתי את מי שמציע לארח במועדון קיבוצו את עמותת "זוכרות", המפיצה את מסר ה"נכבה", השולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, האם בשם הפלורליזם האינסופי הוא היה מארח גם סמינר של איתמר בן גביר בנושא "כהנא צדק" (או, למשל, את דב ליאור לסמינר על ספר התועבה "תורת המלך"), השיב לי עזרא כץ שהוא לא היה מארח אותם. לעומת זאת, הוא היה מארח בשמחה חבורת מתנחלים נורמטיבית.

עזרא, הוצאת לי את המילים מהפה. אכן, זו האבחנה. ראוי שנארח בתוכנו גורמים נורמטיביים, ונמנע מלארח גורמים שאינם נורמטיביים. אכן, איתמר בן גביר ודב ליאור אינם נורמטיביים, ואילו רוב המתנחלים, בזהירות רבה אגדיר זאת כ-95% מהמתנחלים, הם בהחלט נורמטיביים. באותה זהירות אגדיר גם כ-95% מהשמאל הישראלי כנורמטיבי, אך לאותם 5% שאינם נורמטיביים לא הייתי נותן במה בביתי.

מיהו נורמטיבי? או במילים אחרות – מהי הנורמה? ההגדרה שלי – נורמטיבי הוא מי שתומך בקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בחלק כלשהו של א"י, ואינו גזען. מי שמתנגד לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, מי שמתנגד להיותה של ישראל מדינה דמוקרטית ומי שמסית לגזענות – אינו אורח רצוי בביתי, ואני מציע לכל קיבוץ לראות בו פרסונה נון גראטה, אישיות בלתי רצויה.

מי ששולל את זכות קיומה של מדינת לאום יהודית, אינו רק אנטי ציוני, אלא גזען ואנטישמי, מאחר והוא שולל אך ורק מן העם היהודי את הזכות הטבעית של כל עם ועם – הזכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית בארצו.

האם "זוכרות" תומכים בקיומה של מדינה לאום יהודית בארץ ישראל, בגבולות כלשהם? עזרא, שאל אותם ותיווכח לבד בתשובה.

אגב, בניגוד לדבריו של עזרא, תנועתו של כהנא לא הוצאה אל מחוץ לחוק. היא רק נפסלה להתמודדות לכנסת, על פי תיקון 7 לחוק יסוד הכנסת, הקובע כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

·                     שלילת קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי.

·                     שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה.

·                     הסתה לגזענות".

אני מציע שנאמץ את הקריטריונים הללו, כגבולות הנורמטיביות לקבלת במה בקיבוצינו.

* "ידיעות הקיבוץ"

מהו החוק המכונה "חוק הנכבה"? האמת היא שיש שתי גרסאות לחוק הזה, הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ומערב. הגרסה הראשונה, של "ישראל ביתנו", קובעת שכל ציון של ה"נכבה" - אֶבֶל על מדינת ישראל ועל יום העצמאות, הינו עבירה פלילית שדינה 3 שנות מאסר. החוק הזה יורט בוועדת השרים לחקיקה. החוק שהתקבל בכנסת, מאפשר לממשלה להפחית בתקצוב ממלכתי למוסדות שיציינו את ה"נכבה". אלה שני חוקים שונים לגמרי. אפשר לתמוך או להתנגד לשניהם או לתמוך באחד מהם ולהתנגד לשני. אולם ברור שאין ולו דמיון קל ביניהם.

החוק הראשון הוא חוק בלתי דמוקרטי. הוא שולל את זכותו של הפרט להתאבל על מה שמהווה אֶבֶל בעבורו, וכמעט מכריח אותו לחגוג מה שאינו מהווה חג בעבורו. קשה לנו לקבל את העובדה שהמיעוט הערבי אינו רואה בקיומה של המדינה היהודית חג בעבורו? יתכן, אך הדמוקרטיה יכולה להכיל זאת, ואין כל סיבה שלא נקבל זאת בהבנה. ציון ה"נכבה" כעבירה פלילית? עם עונש מאסר לצדה? זו ממש כפיה אנטי דמוקרטית. לא בכדי הצעת החוק נגנזה. לעומת זאת, החוק שהתקבל צודק לחלוטין, זהו חוק הכרחי. עצם העובדה שיש צורך בחוק כזה היא אבסורדית. מימון ממלכתי של המדינה לציון קיומה כאסון? זהו חוסר שפיות בלתי סביר.

לפני חודשים אחדים ביקרתי בתערוכה של ארגון שמאל רדיקאלי אנטי ציוני בנושא החוקים השנויים במחלוקת העומדים על סדר יומה של הכנסת וסדר היום הציבורי. לכל חוק כזה הוקדש מיצג, ובו כותרת החוק, נוסח החוק, ותמונת המצב של הליך החקיקה, נכון לאותה שעה. ומה היה במיצג הנוגע ל"חוק הנכבה"? בתמונת המצב נאמר שהחוק מוכן לקריאה שניה ושלישית, כפי שאכן היה באותו זמן. אולם נוסח החוק שהוצג היה הנוסח המקורי, שנגנז.

יוצרי התערוכה שיקרו ביודעין. זו מניפולציה, שנועדה להסית, להפחיד ולשלהב את היצרים, במצג שווא אנטי דמוקרטי. מניפולציה דומה עשתה "ישראל ביתנו", שלאחר קבלת החוק חגגה את ניצחונה, ואת התגשמות מצעה. והרי ליברמן ואנשיו יודעים היטב, שמהצעת החוק המקורית שלהם לא נותרה אבן על אבן, והחוק שהתקבל הוא חוק אחר לגמרי. בשני המקרים הללו, המניפולציה נועדה לשרת מטרה פוליטית – שני הצדדים הניחו שהם ייבָּנו ממנה.

התיאור הזה, הנוגע לחוק אחד, מייצג את כל האווירה סביב שִפְעת החוקים והצעות החוק של התקופה האחרונה. במקום דיון ענייני על כל הצעה והצעה, התלהמות דו צדדית. מצד אחד, התלהמות של סיעות הימין, הנגררות אחרי הקיצוניים שבחבריהן, מתוך שיכרון כוח שלוח רסן ואדנות של מי שחשים על גל של ניצחון, ומעלים עוד ועוד חוקים בחדוות השפלה של  יריביהם. ומצד שני, התלהמות צדקנית של השמאל, הנגרר אף הוא אחרי החלק הרדיקאלי שלו, של יצירת פאניקה מלאכותית, נוסח "פאשיזם עליך ישראל", תוך יצירת סלט בין חוקים ראויים ושאינם ראויים, ללא כל דיון ענייני עליהם, ולבטח תוך הימנעות מחשבון נפש אודות חלקם המכריע בהקצנה, שהביאה למגמת האקטיביזם החקיקתי.

החוקים הללו אינם מקשה אחת. כל חוק עומד בפני עצמו ויש לשפוט אותו על פי תוכנו. חלק מן החוקים מיותרים, חלקם מזיקים, חלקים אינם דמוקרטים, אחרים צודקים, חלקם הכרחיים, וחלקם נועדו להגן על הדמוקרטיה. מה שמזיק במיוחד הוא אותו שיכרון כוח ואותה התלהמות, של מי שבכל שבוע מציעים הצעה חדשה מתוך רצון להכות ולהשפיל, כאילו אין מחר.

הפאניקה המלאכותית של סכנת ה"פשיזם", מציגה צל הרים כהרים. אולם תחושת המועקה והמצוקה אוטנטית. מצער כל כך, שמי שלא אחת חשו אותה מועקה ואותה מצוקה כשהם היו במיעוט, נוהגים באותה דרך כאשר הכוח בידיהם. אולם המועקה הזאת, בכל פעם בצד אחר של המפה, קורעת את החברה הישראלית, מעמיקה את השסעים, דוחקת ציבור מתון לקצוות ולשוליים הרדיקאלים. זו תופעה הרסנית. מן הראוי ליצור הפסקת אש ולהנמיך את הלהבות. מן הראוי שהמבוגרים האחראיים בכל מחנה יפסיקו להיגרר אחרי הקצוות, ויובילו מהלך הפוך, של הרגעה ושל איחוי השסעים.

הבה נבחן את החוקים והצעות החוק שהסעירו את המערכת הציבורית בשנה האחרונה, ונשפוט כל אחת בפני עצמה.

חוק הנכבה – כאמור, החוק המקורי היה דורסני ואנטי דמוקרטי. החוק שהתקבל ראוי, הכרחי והינו ביטוי של דמוקרטיה מתגוננת. 

התיקון לחוק האזרחות – על פי התיקון, מי שמבקש אזרחות לא יידרש רק להצהיר על נאמנותו למדינת ישראל, כפי שהוא נדרש היום, אלא "למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

בראש ובראשונה זהו חוק מיותר, כיוון שמבחינה עניינית אין בו כל שינוי לעומת המצב הקיים. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, על פי הווייתה ועל פי חוקי היסוד שלה, ולפיכך עצם הצהרת הנאמנות לה, היא במשתמע הצהרת נאמנות למה שהינה. אם כך, לשם מה התוספת המיותרת?

התוספת הזאת היא פרובוקציה, שנועדה לפגוע במיעוט הערבי שקשה לו לקבל את מהותה של המדינה, על ידי הפגנה מיותרת דווקא של המילים המבטאות את מה שפוגע בו. למה? לשם מה? למה להציע חוק מיותר שאינו משרת כל מטרה חיובית? רק כדי להשפיל אחרים?

מצד שני, ההתקפות שלוחות הרסן על החוק, והצגתו כחוק "גזעני", שקריות וחמורות. מי שתקף את החוק בגלל שהוא מיותר, כיוון שהוא מתריס, צודק. אבל מי שטוען שהוא "גזעני", מקבל את הטענה השקרית והאנטי ציונית אודות סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ואת הטענה שמדינת לאום יהודית היא גזענות. והרי הטענה הזו עצמה גזענית, כיוון שהיא שוללת מן העם היהודי את זכות ההגדרה העצמית, שהינה זכות טבעית של כל עם ועם. וכאשר טענה כזו מושמעת, לא מצד גורמי שוליים רדיקאליים, אלא מצד אישים כמו בוז'י הרצוג, זו דוגמה מוחשית לשיח הקצוות המשתלט על השיח הישראלי וגורר אחריו אנשים מלב המיינסטרים הציוני.

לסיכום – חוק מיותר ומזיק, אך לא "אנטי דמוקרטי", לא "גזעני", לא "פשיסטי".

עמותות וארגוני השמאל – קיימת תופעה שלילית וחמורה, של מימון זר, כולל של מדינות זרות, לארגוני שמאל ישראליים, ובהם ארגוני שמאל רדיקאלי אנטי ציוני, המשתף פעולה עם המערכה לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. זוהי התערבות גסה ובלתי נסבלת בענייניה הפנימיים של מדינה דמוקרטית. זוהי תופעה מקוממת, שראוי היה שהרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, מימין ומשמאל, יתנער ממנה. עם זאת, לא כל דבר שלילי הוא פלילי ולא כל דבר רע הוא עבירה. לא בכל תופעה שלילית יש להיאבק באמצעות חוקים; ראוי להתמודד עמה בדרכי שיח, מאבק ציבורי ופעולה דיפלומטית. על ממשלת ישראל לפעול בקרב מדינות העולם החופשי ולהביא להפסקת המימון הזה. מאמץ כזה עשוי להניב פירות, כפי שמאמץ דומה הביא את מדינות העולם החופשי לסכל את פרובוקציות המשט והמטס האנטי ישראליים.

שלושה חוקים שונים עוסקים בנושא זה. חוק שכבר התקבל מחייב שקיפות. על פי החוק, כל ארגון ועמותה הנתמכים בידי גורמים זרים ומדינות זרות חייבים להצהיר על כך בפומבי. זהו חוק דמוקרטי לעילא ולעילא, וההתנגדות לו היא אנטי דמוקרטית. החוק הזה אנו אוסר קבלת מימון זר ואפילו אינו מגביל אותה, אך הוא אוסר את הסתרת המימון הזה מהציבור. החוק הזה מתון מידי, כיוון שאין הוא מגדיר, כמקובל במדינות המתוקנות, את הגורמים החיצוניים הללו "סוכן זר".

הצעת חוק אחרת, דורשת הטלת מס גבוה על התרומות הללו. הצעה זו נכונה וראויה בעיקרון, אך כרגע, באווירה הציבורית שנוצרה, ראוי להניח לה ולא להוסיף עוד קיסם למדורה.

ההצעה השלישית היא הצעת ועדת החקירה הפרלמנטרית לארגוני השמאל. זו הצעה אנטי דמוקרטית ומקרתיסטית. הכנסת אינה גוף חוקר, ובוודאי שאין היא גוף שבו הרוב חוקר את המיעוט. חקירה כזו מנוגדת הן להפרדת הרשויות והן לחופש הביטוי, כולל של קבוצות מיעוט קיצוניות המעוררות סלידה. מוסד ועדות החקירה הפרלמנטריות נועד להעצים את פיקוח הפרלמנט על הרשות המבצעת, וגם את הייעוד הזה ראוי לייחד לפיקוח על התפקוד ולא על הדרך הרעיונית; לפיקוח בנושאים שאין סביבם מחלוקת אידיאולוגית ושראוי לבדוק האם המערכת מבצעת את תפקידה. שימוש במוסד זה לחקירת יריבים פוליטיים היא סתימת פיות והיא תקדים מסוכן. הרעיון הזה מבטא שיכרון כוח של מי שחש שהרוב לצדו (ואינו לוקח בחשבון שמחר המצב עלול להתהפך). את הצעת החוק הזו יש לדחות על הסף. אין לי ספק שהיא תדחה. ראש הממשלה מתנגד להצעה ולא ייתן לה להתקבל (אך מחוללי הפאניקה אינם מקבלים זאת, ולכל היותר מציגים את עמדתו כמי שנבהל מהביקורת על חוק החרם).

לסיכום – תופעת המימון הזר שלילית ופוגעת בדמוקרטיה. אולם הדמוקרטיה יכולה להכילה, אין להוציאה מחוץ לחוק ואין לפעול נגדה בדרכים אנטי דמוקרטיות. עם זאת, יש לעמוד על חובת השקיפות, ויש להבטיח שהיא תיאכף במלואה.  

חוק ועדות הקבלה – החוק הזה חיוני וצודק. למעשה, אין בו חידוש. מאז ראשית הציונות, היישובים הכפריים הקטנים בחרו את חבריהם וקבעו מי יצטרף אליהם ומי לא. אין אפשרות לקיים קהילה ללא אפשרות זו. אדם אחד שאינו מתאים עלול להרוס מרקם חיים של קהילה שלמה, ואם אפשר למנוע הרס זה באמצעות אי קבלתו, זהו צעד מבורך.

עד כה לא היה חוק כזה, כי לא היה בו צורך. מרגע שהונפה יד על ההתיישבות, אין ברירה ויש צורך להגן עליה בחקיקה. ההתנפלות על ההתיישבות הכפרית הקהילתית, מבטאת שילוב בין אידיאולוגיה אזרחית-ליברלית-אינדיבידואליסטית-קפיטליסטית קיצונית, שאינה מכירה בישויות כמו קהילה, חברה, קולקטיב, אלא רק בשיח הזכויות של האזרח האינדיבידואל, עם אידיאולוגיה אנטי ציונית החותרת לקעקע את הלגיטימיות של ההתיישבות היהודית. החוק נועד להגן על זכות ההתארגנות וההתאגדות של חברה קהילתית ועל ייעודה של המדינה הציונית להקים ולקיים התיישבות יהודית בארץ.

זהו חוק חשוב וחיוני. ההתנגדות לו פסולה ומנוגדת לערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הן לערכיה היהודיים והן לערכיה הדמוקרטיים.

העדפה ליוצאי צבא בשירות הציבורי – כאן קיימת התנגשות בין שני ערכים – עקרון השוויון בין האזרחים ללא הבדל דת, גזע ומגדר, ועקרון המחויבות של המדינה לאזרחיה, שהקדישו שלוש שנים מחייהם למענה, תוך סיכון חייהם ובריאותם למען ביטחונה. המחויבות הזאת מבטאת אף היא עיקרון שוויוני – אם אין שוויון במילוי החובות, יש מקום להעדפה מתקנת לממלאי החובות. לכן, הצגת החוק כ"גזענית", "אנטי דמוקרטית" וכד' היא היסטרית, שקרית, קיצונית ומטעה.

ואף על פי כן, אני סבור שהצעת החוק הזו שגויה, משני טעמים. האחד, הוא העובדה שמי שלא שירתו קיבלו פטור מהמדינה, ויש בעייתיות בכך שהמדינה תעניש את מי שהיא עצמה פטרה משירות, על כך שלא שירת. השני, הוא שההשתלבות של ערבים וחרדים בשירות הציבורי היא אינטרס ישראלי מובהק, ויש לעודד אותה. ככל שהציבור הערבי והחרדי ישתלב יותר, כך תגדל מגמת הישראליזציה שלו, ובתוכה מגמת הגיוס, אם לא לשירות צבאי, לפחות לשירות לאומי / אזרחי.

אין מקום לחוק הזה, אך יש מקום להטבות כלכליות אחרות של המדינה לחיילים המשוחררים, כדי לבטא את מחויבותה למי שמילא את חובתו האזרחית. אין מקום לחוק הזה, אך יש לדחות את ההיסטריה וההסתה של חלק ממתנגדיו.

"חוק עזמי בשארה" – החוק שולל פנסיה, ובעצם מקפיא את הפנסיה, מח"כ שסירב להתייצב לחקירה או למשפט וחשוד בעבירות שהעונש עליהם הוא מעל 5 שנות מאסר. הפנסיה היא זכות יסוד של העובד, ויש להימנע ככל האפשר מלפגוע בה. אולם כמו כל עיקרון, גם את העיקרון הזה אין להביא לידי אבסורד. תשלום פנסיה של המדינה, בסך מאות אלפי ₪, למי שנמלט מחקירה על עבירות של ריגול ובגידה, הוא אבסורד וטימטום. החוק מידתי ומתון. הטענה שזו ענישה ללא משפט, כפי שטענו בצביעות מתנגדי החוק, אינה רצינית, כאשר מדובר במי שמנע בעצמו את המשפט. אדרבא, יחזור להיחקר ולהישפט – זכויותיו תחזורנה אליו.

חוק צודק. ההתנגדות לו תמוהה.

שלילת אזרחות ממי שהורשעו בבגידה וריגול – חוק דרקוני ומפלה, ותקדים מסוכן. בגידה וריגול הן עבירות חמורות, מהחמורות ביותר שיש. המחוקק הגדיר את הענישה הראויה עליהן, ואם אין היא מספקת, המחוקק רשאי להחמירה.

אין להוסיף עונש על עונש, ואין לפגוע באזרחות. אזרח – גם כשסרח הוא אזרח. על שסרח הוא ייענש, אך יש להיזהר מתקדים של שלילת אזרחות. בגידה וריגול הן עבירות חמורות מאוד, אך יש עוד עבירות חמורות לא פחות – רצח, אונס, סחר בסמים. האם אדם שרצח את שלושת ילדיו ראוי לאזרחות יותר מבוגד ומרגל?

העובדה שאדם שרצח את ראש הממשלה רשאי להצביע בבחירות לכנסת מקוממת, אך זה מחיר הדמוקרטיה. הדמוקרטיה חזקה דיה כדי להכיל את העובדה המקוממת הזאת ובאותה מידה את העובדה המקוממת שבוגדים ומרגלים הם אזרחים.

הצעת חוק שלילית ומזיקה.

זכות וטו לוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת על מינוי שופטי בית המשפט העליון – אני שולל את האקטיביזם השיפוטי ואת התערבות בג"ץ בסוגיות פוליטיות. אני תומך ברפורמות במערכת המשפט, ובתוכן חלק מההצעות שהעלה שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן.

עם זאת, ההצעה לזכות וטו של פוליטיקאים על מינוי שופטי בית המשפט העליון היא שלילית, מזיקה וחמורה. התנגדותי לאקטיביזם השיפוטי נובעת מעקרון הפרדת הרשויות, אולם אין פגיעה חמורה בעיקרון זה יותר מההצעה הזאת. הצעה זאת תמוטט את האמון במערכת המשפטית ולכן היא סכנה לאומית ממדרגה ראשונה.

לנוכח שפעת החוקים והאווירה הציבורית, איני חושב שזו העת לכך, אולם כשתשכך הסערה ראוי לחולל רפורמה בבית המשפט העליון, מתוך הידברות בין חלקי הכנסת ועם נציגי הרשות השופטת, וניסיון להגיע להסכמה רחבה.

אגב, בנושא בית המשפט העליון, גישתו של ראש הממשלה נתניהו שמרנית; הוא מתנגד לרפורמות כראש הממשלה והוא התנגד להן כראש האופוזיציה. דווקא ממשלת אולמרט ניסתה לקדם את הרפורמות החיוניות הללו, אולם כממשלה שהייתה נגועה כל כך בשחיתות ובפלילים, לא הייתה לה לגיטימציה ציבורית ומוסרית למהלך הנוגע למערכת המשפטית.

הצעת החוק הזאת שלילית ויש להפיל אותה.

חוק החרם – החרם הוא מעשה אלים וקיצוני, שאינו מתיישב עם התנהלות דמוקרטית. הדמוקרטיה מחייבת כבוד הדדי בין בני פלוגתה והידברות בין בעלי מחלוקת. החרמת ציבור שלם, שהתיישב ביו"ש על פי מדיניות הממשלות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, היא מעשה שלילי ומזיק.

הדמוקרטיה יכולה וצריכה להכיל גם מעשים שליליים ומזיקים, ואין להפוך אותם לבלתי חוקיים ופליליים. לא כל מה שאינו לגיטימי מבחינה אתית, אינו לגאלי. מעבר לכך שהצעת החוק הזאת רק מעודדת את החרמות, יש בה פגיעה בזכותם של אזרחים למחאה, גם אם מדובר במחאה רדיקאלית ומגונה.

מן הראוי להיאבק בחרם, אך לא בדרכי חקיקיזיציה ופליליזציה כי אם בדרכי הסברה וחינוך, בהוקעת המחרימים, ובקמפיין המעודד את הציבור לקנות מוצרים מן ההתנחלויות.

החוק מיותר ואינו ראוי, אך ההיסטריה של מתנגדיו והצגתו כ"פשיסטי" רחמנא לצלן, חורגת מכל פרופורציה. קצת מידתיות לא תזיק לשיח הציבורי, וזאת בלשון המעטה. החוק בעייתי, אך החרם הוא תופעה הרבה יותר חמורה. החוק פוגע בדמוקרטיה, אך החרם הוא היפוכה של הדמוקרטיה. מי שנוקט בצעד אלים כחרם על ציבור שהוא מתנגד לדרכו, נוהג בצביעות כאשר הוא מדבר בשם הדמוקרטיה נגד החוק. ומי שמצהיר בריש גלי על כוונתו להפר את החוק הזה, אל יבוא לטענות כאשר יריביו יפרו חוקים שאינם מקובלים עליהם.

חבל שהחוק הזה התקבל. אין לו מקום בספר החוקים. אך הוא חוק לגיטימי והדה-לגיטימציה ההיסטרית לה אנו עדים בימים האחרונים, בעייתית הרבה יותר מהחוק עצמו, והיא נגועה בצביעות ובמניפולציות.

****

האקטיביזם החקיקתי לו אנו עדים לאחרונה, הגם שחלקו הוא תגובת נגד לתופעות שליליות בחברה הישראלית, הביא את החברה הישראלית לנקודת רתיחה, המחייבת הרגעה.

הגורמים הקיצוניים בשני הצדדים חוגגים. האם ימצא המבוגר האחראי שיעצור את ההתדרדרות?

* "חדשות בן עזר"