הבלוג של אורי הייטנר

            א. המטס

לכל מדינה זכות להחליט מי אישיות רצויה ומי אישיות שאינה רצויה בה. זהו אלף בית של ריבונות.

אף מדינה בעולם לא תרצה לייבא לתוכה פרובוקאטורים שיפעלו נגדה, יפגינו נגדה, יחתרו נגדה בתוכה, יחברו לאויביה כדי לפגוע בה, יתעמתו עם צבאה וירגמו את חייליה באבנים. כל  מדינה נורמאלית תראה ב"תיירים" אלה פרסונה נון גראטה – אזרחים בלתי רצויים בתוכה. גם זה אלף בית של ריבונות.

גם לישראל אין כל סיבה לייבא צרות ופרובוקציות. יש לה מספיק משלה – החסרי משוגעים אנו? וגם לישראל זכות מלאה לחסום את שעריה בפני פרובוקאטורים מסוג זה.

ומאחר וזו זכותה החד משמעית של ישראל, יש לבחון את פעולתה במבחן המעשי – האם חסימת השערים בפני הפעילים האנטי ישראליים הועילה לישראל או הזיקה לישראל.

המטס הפרובוקטיבי האנטי ישראלי הוא חלק ממערכה גדולה – קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. מטרתו – לקעקע באופן שיטתי את תדמיתה של ישראל, לבודד אותה, להפוך אותה למדינה מצורעת ולגרום לדמורליזציה בתוכה. הצלחת המטס אינה נבחנת בכניסתם של הפרובוקאטורים או באי כניסתם, אלא בהצלחתם או אי הצלחתם לפגוע בישראל. דוגמה לכך היא המשט התורכי אשתקד, שהצליח לפגוע קשות בישראל, אף שלכאורה לא הצליח לפרוץ את ה"מצור" על עזה. לפיכך, אין לדחות על הסף את הביקורת על מה שכונה כפאניקה של ישראל, אלא לבחון את הסוגיה באופן שקול, ועל פי מבחן התוצאה. מבחן התוצאה הוא מה הנזק שעלולים היו לגרום הפרובוקאטורים אילו הצליחו להיכנס ומצד שני, מה הנזק שנגרם, אם נגרם, ממניעת כניסתם ומפעולת ישראל.

אילו הצליחו להגיע מאות הפרובוקאטורים, הם עלולים היו להשתולל ולהתפרע בנתב"ג, לשבש את מהלך החיים התקין ולמקד את כל התקשורת העולמית לעניינם. אילו הצליחו לחדור לישראל, היו עלולים לתת זריקת מרץ לאויב הפלשתינאי ותומכיו, הפועלים נגד ישראל בבלעין ונעלין, המתעמתים מידי שבוע עם כוחות הביטחון, המתפרעים ונוקטים אלימות נגד ישראל. היה זה נזק כבד מאוד. מן הראוי היה למנוע את הנזק באמצעות מניעת כניסתם לישראל.

אין זה אומר שבכל מחיר נכון היה לעצור אותם. אילו עצירתם הייתה גורמת להרג ולתמונות קשות של אלימות כוחות הביטחון החמושים שלנו מול אזרחים פעילי "שלום" ו"זכויות האדם", היה זה נזק חמור יותר מכל נזק שהם היו עלולים לגרום בישראל.

במבחן התוצאה, זה לא קרה. מדוע? כיוון שישראל נערכה היטב ופעלה בתבונה. ראשית, ישראל הפעילה מודיעין נגד יוזמי המטס, היו בידיה רשימות של מאות פעילים והיא פעלה מראש למנוע את בואם. בניגוד לחוסר המודיעין שקדם למשט התורכי - בעקבות המשט נפל בישראל האסימון, שמערכת הדה-לגיטימציה היא מלחמה לכל דבר, ושעל המודיעין הישראלי לפעול לסיכול הפיגועים במסגרתו. שנית, ישראל הפעילה מערכה דיפלומטית באירופה ובארה"ב, שגרמה לפעולה בינלאומית נגד המטס ולמניעה מראש של עליית מרבית הפרובוקאטורים על המטוסים לישראל. זהו הישג דיפלומטי חשוב ביותר, לצד ההישג הדיפלומטי החשוב של בלימת המשט בידי היוונים ומדינות אחרות. חשיבות ההישג, היא הפלת המארגנים לבור שהם ניסו לכרות לנו. הם מעוניינים לבודד את ישראל, ומסתבר להם שהם כשלו לחלוטין שהעולם החופשי מצטרף לפעולה הישראלית ומבודד דווקא אותם. תגובתם ההיסטרית – השתוללות בנמלי התעופה של אירופה, רק פגעה בתדמיתם והוכיחה את צדקת פעולתה של ישראל. השד האנטישמי שיצא מבקבוקם – הטענות על הציונים השולטים בכל העולם (ראו רשימותיה האנטישמיות של עמירה הס ב"הארץ"), פגע עוד יותר בתדמיתם.

שלישית, ההיערכות הנכונה והנבונה, של כוח רב של שוטרים כדי לעצור בנחישות ורגישות את העשרות שבכל זאת הצליחו להגיע לנתב"ג, מנעה מראות פוגעים ומזיקים. ההרג בפורעים הערבים במהומות אוקטובר 2000 היה תוצאה ישירה של חוסר מוכנות והיקלעות קומץ שוטרים מול המון מוסת ופרוע. קומץ החיילים ששהו במעבר מג'דל שמס ביום ה"נכבה" לא יכלו לתת מענה להסתננות ההמונית לישראל ועמדה בפניהם הברירה הבעייתית בין מרחץ דמים להצלחת ההסתננות. הדרך היחידה לבלום התפרעויות ופרובוקציות כאלו ללא שפיכות דמים, היא באמצעות כוח גדול של שוטרים רבים והיערכות מתאימה מראש. ואכן, במבחן התוצאה ישראל פעלה בדרך הטובה ביותר והשיגה תוצאות מצוינות.

השגיאה היחידה הייתה ההצהרות המיותרות של ראש הממשלה בנושא, הקמת מטה מיוחד בראשות השר לביטחון פנים וההצהרות הפומביות על כך. הדיבורים הללו הגבירו את ההתעניינות במטס ויצרו לו יחסי ציבור מיותרים. למעט השגיאה הזאת, הפעולה הישראלית הייתה מושלמת.

            ב. חוק החרם

החרמות על תוצרת ההתנחלויות, הינם מעשה אלים וכוחני, לא דמוקרטי, של אנשים שקצו בוויכוח תרבותי עם יריביהם ובכיבוד החלטות הרוב, ובחרו בדרך הנפסדת של ניסיון לשבור את מטה לחמם של יריביהם. החרמת מוצרים של ציבור שלם, בשל מחלוקת אידיאולוגית, היא מעשה נואל ונפסד. חמור יותר מהחרם הכלכלי, הוא החרם האמנותי והניסיונות לחרם אקדמי על המרכז האוניברסיטאי באריאל. יותר משזו פגיעה בהתנחלויות, זו פגיעה בתרבות ובאקדמיה. מי שמטילים חרם תרבותי על אנשים בשל מקום מגוריהם, אינם אנשי תרבות ומי שקוראים לחרם אקדמי על מוסד אקדמי במדינתם, אינם אנשי אקדמיה אמיתיים.

וחרף עמדתי זו, אני שולל את החוק נגד החרם. כפי שאני מתנגד למשפטיזציה של ישראל, כך אני גם מתנגד לחקיקיזציה – הניסיון להמיר את הדיון הציבורי בחקיקת יתר, המנסה להתמודד עם היריב באמצעות הגדרת פעולתו כבלתי חוקית. אני שולל זאת כאשר צד אחד של המפה נוהג כך וכשהצד השני מחרה מחזיק אחריו.

יש מקום לדיון נורמטיבי, לדיון אתי, לדיון מוסרי, לדיון ערכי, ולא רק לחוקים ולבתי משפט. לא כל מה שאינו לגיטימי מבחינה אתית הוא גם לא חוקי, ולא נכון להפוך כל נורמה שלילית למעשה שאינו חוקי. הדמוקרטיה הישראלית יכולה להכיל בתוכה, כחלק מחופש הדיבור וחופש ההתארגנות, גם מעשים מגונים כמו החרם.

מומחים למשפט הצביעו על החוק כבלתי חוקתי והעריכו בסבירות גבוהה שהוא יפסל בבג"ץ. בכך, קבלת החוק עוד עלולה להתברר כניצחון פירוס של יוזמיו – גם יפגעו בתדמיתה של ישראל ויגרמו לנזק מדיני, וגם יכשלו בניסיון לבלום את החרם. יתר על כן, פסילת החוק תוצג כרוח גבית של בג"ץ לחרם (ולא היא, שכן לא כל מה שאינו חוקי, הוא בהכרח כשר ורצוי, אך אין ספק שכך תוצג ההחלטה), ובכך החוק רק יחזק את החרם.

ההתמודדות עם החרם צריכה להיות במישור התודעתי, התרבותי, הערכי; באמצעות השיח הציבורי. יש להתמודד עם מארת החרם בדרכי שכנוע, באמצעות הסברה וחינוך.

אל מול החרם וכדי לשבור אותו, יש לצאת בקמפיין המעודד את הציבור לקנות את מוצרי ההתנחלויות. אין לי ספק, שצעד כזה יצליח הרבה יותר מהחרם, שהרי גם רוב מתנגדי ההתנחלות שוללים את הצעד הקיצוני והאלים של החרם.

פרשת החרם מאוששת את התזה שלי, עליה אני מתריע השכם והערב, אודות שיח הקצוות המשתלט על הציבוריות הישראלית. קומץ פנאטי ורדיקאלי מכריז על חרמות, שאין להם סיכוי להצליח, וחוק טיפשי נגד המעשה מחזק אותו.  

חדשות הערוץ השני הקדישו דקות ארוכות לכתבת תדמית יחצ"נית ומלוקקת לעידוד התיירות הישראלית בתורכיה. היה זה שילוב של טעם רע ופרובינציאליות, ועוד טרם החלטתי מה חמור יותר – אם מישהו שילם לתחנה עבור השידור או אם היא עשתה זאת בהתנדבות.

אך דבר טוב היה בסלט התורכי הזה – טוב היה להיווכח כמה חשוב לתורכים שהישראלים יחזרו לתייר בארצם, כמה אנו חסרים להם, כמה כלכלתם נפגעת מהעדר ישראלים וכמה הם זקוקים להפסקת ה"ברוגז" האזרחי, הבלתי פורמאלי הזה.

יש בכך תזכורת שהמשבר ביחסים בין המדינות אינו פוגע רק בנו, אלא הוא פוגע יותר בתורכים. ולכן, לא רק לנו צריכה להיות מוטיבציה לחדש את היחסים הטובים, אלא לא פחות מכך זו צריכה להיות מוטיבציה של התורכים. ולכן, לא אנו צריכים לשלם את צעדי הפיוס, אלא דווקא אלה שיצרו את המשבר והקרע, התורכים.

היחסים בין ישראל ותורכיה, בעיקר בשנות ה-90 של המאה שעברה ובראשית המאה הזו, היו יחסים מצוינים, ברמה של ברית אזורית.  השינוי התחולל בעקבות עלייתו לשלטון של המנהיג האסלאמי ארדואן ב-2003. ארדואן, חניך "האחים המוסלמים", יצר מדיניות מכוונת של התרחקות הדרגתית מישראל ואימוץ קו עוין שהלך והקצין ככל שהוא התבסס בשלטונו, ויצירת ברית חלופית עם ציר הרשע – איראן, סוריה ולוב.

שיאו של התהליך הזה היה המשט התורכי, פרובוקציה אנטי ישראלית שנועדה לפגוע בישראל ובתדמיתה, לבודד אותה וליצור לה דה-לגיטימציה. לא בכדי זכה ארדואן, בעקבות המשט, לעיטור המכובד מממשלת לוב – פרס זכויות האדם על שם קדאפי.

רק שנה חלפה, ואנו נמצאים במקום אחר לגמרי. בעלי בריתו של ארדואן - אחמדיניג'אד, אסד וקדאפי, היו למצורעי העולם ולמצורעים בעיני עמיהם; מוקצים מחמת מיאוס. קשה לארדואן להתהדר היום בברית הזאת. המצב במזה"ת חיזק את מעמדה של ישראל, אי של יציבות,  דמוקרטיה וזכויות האזרח, באזור שבו המנהיגים טובחים בעמיהם. המצב החדש חייב את תורכיה לבחון את דרכה. התורכים, שרק לפני שנה ראו עצמם כמעצמה אזורית שתוכל לבודד את ישראל ולכופף אותה, ראו בעיניים כלות איך יצרה ישראל ברית עם שכנתה ויריבתה יוון, ועם ממשלתה הסוציאליסטית, בראשות נשיא האינטרנציונל הסוציאל דמוקרטי פפנדראו, שהגיעה לשיאה בבלימת המשט הפרובוקטיבי בידי היוונים. הביטוי המרכזי לשינוי, הוא הצטרפותה של תורכיה, יוזמת המשט הקודם, לבלימת המשט החדש. רק שנה חלפה, ואיזה מהפך!

במצב החדש שנוצר, יש לישראל אינטרס בהידוק היחסים עם אנקרה, אך מעמדה של עוצמה ולא מעמדה של חולשה. לכן, יש לתמוה על הקריאות בתוכנו לזחול לעבר תורכיה, ולקבל תביעותיה החצופות להתנצלות ישראלית על התוקפנות התורכית במשט ועל פיצוי למשפחות הרוגי המשט. ודאי שאין לכך כל מקום כאשר ועדת פאלמר, הוועדה הבינלאומית שחקרה את פרשת המשט הצדיקה את עמדת ישראל, קבעה חד משמעית שהסגר הימי על עזה חוקי, שעזה אינה "נצורה" ושתורכיה אחראית לאירועים. הוועדה קבעה שאין מקום להתנצלות ישראלית ולתשלום פיצויים.

בעקבות קביעות הוועדה, על ישראל לעשות היום מה שנמנעה משום מה לעשות לפני שנה – לדרוש התנצלות תורכית על המשט ותשלום פיצויים לפצועים הישראליים. במו"מ בין המדינות, מנקודת מוצא זאת, ניתן יהיה להגיע לפשרה של ויתור הדדי על תביעות ההתנצלות והפיצויים.

כבוד לאומי הוא נכס אסטרטגי ורק בישראל יש הבזים לו. הגישה הדורשת מישראל לוותר על כבודה ועל צדקתה רק כיוון שהתורכים רגישים לכבודם, היא גישה אבסורדית.

נכדו של עלי הכהן משילה נולד בתקופה שבה ארון ה' נלקח בשבי פלישתים, ולכן הוא קיבל את השם "אי כבוד" – כי גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל. מן הראוי שלא נגלה שוב את הכבוד מישראל ולא נאמץ את עצות אחיתופל להשפיל את עצמנו בזחילה מביכה לעבר תורכיה.

* "ישראל היום"

בין דברי השבח וההתפעלות של בלעם לעם ישראל, בשלושת נאומי הנבואה שקראנו היום בפרשת השבוע, הוא התפייט: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). האומנם בברכה מדובר? או שמא בקללה?

ההיסטוריה של עם ישראל, מאוששת במידה רבה את דברי בלעם. אין ספק שלעם ישראל היסטוריה שונה משל שאר העמים. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא הישרדותו בתנאי חורבן וגולה לאורך אלפיים שנה, כאשר אף עם אחר כולל האימפריות הגדולות ביותר, לא הצליח בכך. ביטוי נוסף לכך הוא תקומתו מחדש של עם ישראל, במהפכה הציונית ובהקמת מדינת ישראל, שלוש שנים בלבד אחרי השואה – רצח העם השיטתי, שאין כדוגמתו בהיסטוריה האנושית.

ובכל זאת, אין כל ברכה בבידוד לאומי. כבר אברהם אבינו כרת ברית עם חמשת המלכים במלחמתם בארבעת המלכים (בראשית יד) ולאורך כל ההיסטוריה הישראלית, תקופות העצמאות והריבונות התאפיינו ביחסי חוץ ובריתות בין ישראל לעמים.

הקונגרס הציוני הראשון הגדיר את מטרת הציונות ב"תכנית באזל": "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל". משפט הכלל הוא משפט העמים, המשפט הבינלאומי. אחד מארבעת הצעדים האופרטיביים של התכנית הוא: "צעדים מכינים לשם השגת הסכמת הממשלות, אשר דרושות לשם השגת מטרת הציונות". המשימה המדינית המרכזית של הרצל הייתה הניסיון להשיג צ'רטר מאחת המעצמות להקמת המדינה היהודית בא"י.

הצלחתה הגדולה של הציונות הייתה פרי של שילוב בין הציונות המעשית – עליה, התיישבות והקמת המדינה שבדרך וכוח מגן עצמאי, והציונות המדינית – מאמץ דיפלומטי להכרת העולם בצדקת הציונות ותמיכת העולם בהקמת מדינה יהודית בא"י. אגב, המאמץ המדיני כלל גם ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע לפשרה עם הערבים, בניגוד למיתוס השקרי ("נראטיב") לפיו הציונות התעלמה מן הערבים, אך כל הניסיונות כשלו, מאחר והערבים דחו כל הצעת פשרה, כולל הצעות למדינה דו לאומית. ללא הפעולה המעשית, הציונות הייתה נכשלת. אולם בציונות המעשית בלבד, ללא המעשה המדיני, לא היה כדי להביא להקמת מדינה. הרצל, ויצמן, בן גוריון, ארלוזורוב, שרת ושאר המדינאים שייצגו את ישראל בעמים וניהלו מו"מ עם הממשלות, הביאו להישגים מדיניים כבירים. ההצלחות המדיניות הגדולות של הציונות, היו הצהרת בלפור, אישור הצהרת בלפור בידי חבר הלאומים, החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בא"י והכרת מדינות העולם בישראל לאחר הכרזתה וקבלתה לאו"ם.

לאורך השנים היו לישראל הישגים בינלאומיים נאים, והחשוב שבהם - היחסים המיוחדים בין ישראל לבין הגדולה והחשובה במעצמות העולם, ארה"ב; ברית הדוקה, הנהנית מתמיכה רחבה בדעת הקהל ובמערכת הפוליטית האמריקאית על שתי מפלגותיה, ומחזיקה מעמד כמעט 50 שנה. עם זאת, ישראל נחלה תבוסות קשות וצורבות בזירה הבינלאומית, כמו ההחלטה על בינאום ירושלים וגינויים רבים לאורך השנים, גינוי הציונות בעצרת האו"ם  והצגתה כגזענות (1975, החלטה שבוטלה ב-1991), ועד ימינו – הוועידה הגזענית והאנטישמית של האו"ם בדרבן (2002) שפתחה את מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, פעילותה של ועדת האו"ם לזכויות האדם, המורכבת בעיקרה ממדינות טוטאליטריות כדוגמת לוב וסוריה הטובחות בבני עמן ועיקר פעולתה היא פגיעה בישראל, שהגיעה לשיאה בעלילת גולדסטון.

כתוצאה מאכזבות רבות שנחלה ישראל בזירה הבינלאומית, התגבש בתוכנו אתוס של "העולם כולו נגדנו", הקצנה של "עם לבדד ישכון". גישה זו הרסנית, מאחר ומדינה אינה יכולה לחיות במנותק מן המערכת הבינלאומית, כלכלתה אינה יכולה להיות מנותקת מכלכלות העולם ובמדינות מתבדלות איכות החיים של האזרחים היא נוראית (צפון קוריאה, לדוגמה).

פעמים רבות מצוטט בן גוריון, מעצב תפיסת החוץ והביטחון של ישראל, באמירות כמו "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים" ו"או"ם שמום". אכן, בן גוריון אמר את הדברים הללו. אכן, כמה מהחלטותיו החשובות ביותר, התריסו כנגד אומות העולם. כך היה בהחלטתו האמיצה להכריז על הקמת המדינה, חרף ידיעתו שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה ואף שהמטכ"ל העריך את סיכויי ישראל במלחמה כ"פיפטי פיפטי", כאשר ברור היה שמשמעות ה"פיפטי" של תבוסה, היא השמדה ושואה. העולם כולו, ובראשו ארה"ב, הפעילו לחץ כבד על הנהגת היישוב להימנע מהכרזת המדינה, ובן גוריון, שחש שמדובר בהזדמנות בלתי חוזרת – "עתה או לעולם לא", בלשונו, קיבל את ההכרעה, בכושר מנהיגותו הנדיר הוא שכנע את רוב עמיתיו לממשלה הזמנית ובה' באייר תש"ח הכריז על המדינה. דוגמה נוספת היא החלטתו לצפצף על החלטת הבינאום של ירושלים, לקבוע את ירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את המוסדות הלאומיים, תוך התרסה על עמדת העולם.

אך תהיה זו טעות היסטורית לזכור את ב"ג המדינאי דווקא על פי אמירותיו הבוטות על מה שיאמרו הגויים ועל האו"ם. ב"ג היה רגיש מאוד למעמדה הבינלאומי של ישראל, וכשלא היה מדובר באינטרסים חיוניים מובהקים, ידע גם לוותר ולהתפשר. לאחר מלחמת סיני, כאשר ארה"ב ובריה"מ התאחדו ואיימו על ישראל וכפו עליה נסיגה מסיני, הוא קיבל את הדין, אך הצליח "לסחוט" בתמורה הישגים מדיניים וביטחוניים ששמרו על גבולה של ישראל עם מצרים שקט במשך עשור. ב"ג חתר תמיד ליחסים מיוחדים עם מעצמה זרה – הוא יצר ברית כזו עם צרפת והיה בין מניחי היסוד לברית עם ארה"ב. הוא גם העז לראות נכוחה את השינוי שחל בגרמניה המערבית, ואת האינטרס הישראלי הגלום ביצירת קשרים איתה, וביצע זאת, בניגוד לרגש הטבעי כמעט של כל יהודי.

הגישה של "העולם כולו נגדנו" הרסנית. סכנתה היא משני כיוונים הפוכים. האחד, הוא התבדלות, הליכה עם הראש בקיר ועימות מתמיד עם העולם, עד כדי בידודה של ישראל והפיכתה למדינה מצורעת בעיני העולם. גישה זו נובעת משיגעון גדלות, של מי שסבור שאנו חזקים דיינו לעמוד מול כל העולם ולא להתחשב לא בדעת הקהל ולא באינטרסים של ידידותינו. לא פחות חמור ומסוכן, הוא הכיוון של שיגעון קטנות - התחושה שאנו חייבים לרצות תמיד את העולם, להתקפל בפני כל לחץ ולוותר על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים ביותר שלנו, כדי לא להרגיז את העולם; גישה תבוסתנית הרואה בכל אדווה קלה של התנגדות למדיניות ישראל צונאמי המאיים לשטוף אותנו ולהחריב את עולמנו.

מול שתי הדרכים הללו, ראוי לבחור בשביל הזהב של חוסן לאומי וביטחון עצמי, אמונה שהעולם אינו עוין ואינו נגדנו, שרוב הציבור בעולם הנאור אינו אנטישמי ואינו מתנגד אוטומטית לישראל, ויכולת לרכוש ידידים ואהדה, במדינאות מוצלחת המשלבת דיפלומטיה והסברה.

נוכחנו בכך לאחרונה, בפרשת המשט האנטי ישראלי. כאשר הלכנו עם ראש בקיר ונגררנו למארב של המשט התורכי אשתקד, נחלנו כישלון חרוץ וקשה. לא חשוב כמה אנו צודקים – המראה של לוחמים ישראלים חמושים, הפושטים על כלי שיט אזרחיים העמוסים "פעילי שלום וזכויות אדם", לכאורה, וההצלחה הכבירה של האויב – לגרום לנו להרוג 9 ממשתתפי המשט, גרמו לישראל לנזק תדמיתי, הסברתי ומדיני קשה ביותר. המשט התורכי ועלילת גולדסטון היו ההצלחות הגדולות ביותר של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, עודדו (לצד שגיאות הטירון במדיניותו קלת הדעת של אובמה) את הפלשתינאים להמיר את המו"מ עם ישראל במהלך אנטי ישראלי חד צדדי באו"ם.

יש לציין לזכותה של הממשלה ולזכותו של ראש הממשלה, שהמכה הקשה שנחלנו במשט ניערה אותם, והובילה אותם לדרך אחרת, הפוכה, שהביאה לתוצאות הפוכות במשט השני. מצד אחד, לא התבצרנו בקורבניות נוסח "העולם כולו נגדנו" ולכן נצפצף עליו, נתבצר, נעשה "מה שאנחנו רוצים" ויהיה בסדר. מצד שני, לא נכנענו, לא התקפלנו, לא קיבלנו את הדרישה החצופה להתנצל בפני תורכיה על תוקפנותה נגדנו.

הדרך בה נקטה הממשלה הייתה דרך המדינאות והיוזמה – פעולה שקטה, עקבית וחכמה ליצירת ברית עם יוון, ברית חלופית ליחסים המיוחדים עם תורכיה, שהעדיפה לבחור בברית עם ציר הרשע. לצד הברית הזאת – ישראל החלה לפעול בשקט ובאפקטיביות למתקפת נגד כלפי הארגונים היוזמים את הדה-לגיטימציה, הארגונים המארגנים את המשטים והמטסים, את החרמות ואת האינתיפאדה המשפטית נגד קצינים ומדינאים ישראליים ועוד. ישראל הצליחה ליצור דה-לגיטימציה למובילי המשט בקרב ארה"ב, מדינות אירופה המערבית והמזרחית ובעיקר בקרב ארצות הים התיכון – יוון וקפריסין. הפעולה הזאת, לצד השפעת המהפכות בעולם הערבי שהפכו את שותפיו של ארדואן (אסד וקדאפי) למצורעים ומוקצים בעולם ובעמיהם, גרמה גם לתורכים להתעשת; יוזמי המשט הקודם היו שותפים פעילים בסיכול המשט הנוכחי. כשלון המשט הוא הישג מדיני אדיר של מדינת ישראל. אויבי ישראל, שנכשלו בניסיונות להכריעה במלחמות כוללות, ונחלו כישלון בניסיונותיהם להכריע אותה בטרור ובירי טילים, תלו את קולרם במהלך הדה-לגיטימציה של ישראל; מהלך שנועד לבודדה, להחלישה  ולגרום לייאוש ודמורליזציה בחברה הישראלית. המשט התורכי ועלילת גולדסטון נראו בעיניהם כהצלחה רבתי והם חשו כמי שמצאו את הדרך שתוליך אותם מהישג להישג, מניצחון לניצחון. במשט החדש, שאמור היה להביא אלפי פעילים ב-15 אוניות שיפרצו את ה"מצור", הם ראו ניצחון אסטרטגי אדיר שאי אפשר לעוצרו. הצלחתנו המדינית וכישלונם הצורב, עשויים להוות נקודת מפנה, שתביא לניצחוננו גם במערכה הזאת.  

הישג מדיני נוסף הוא ועדת פאלמר, שחקרה את המשט התורכי. טוב עשתה ממשלת ישראל, שלא התבצרה בסרבנות והסכימה לשתף פעולה עם ועדת החקירה של האו"ם. היטיבה ישראל לעשות, כאשר הקדימה לכך מו"מ על הרכב הוגן של הוועדה והגדרת משימותיה, כדי לא ליפול למלכודת נוסח גולדסטון. היטיבה ישראל, במצב שנוצר, בהקימה ועדת חקירה משפטית, ועדת טירקל, אך בכך שלא הגדירה אותה כוועדה לחקירת מחדליה ושגיאותיה (לשם כך אין כל צורך בוועדה משפטית, כי אין זה עניין משפטי אלא מדיני ומבצעי), אלא כוועדה לחקירת חוקיות הפעולה שלה. היטיבה ישראל בהחלטתה להעביר את כל חומר ועדת טירקל לידי ועדת פאלמר, שכן אין לישראל מה להסתיר. על פי ההדלפות, הוועדה הטילה את האחריות על תורכיה, הכירה בחוקיות הסגר הימי על עזה ובכך שעזה אינה נצורה, הכירה בכך שאין כל הצדקה בדרישה להתנצלות ישראלית ולתשלום פיצויים ישראליים למשפחות ההרוגים ובסה"כ קיבלה את עמדות ישראל. נכון, למען האיזון הקדוש, הוועדה אמרה משהו על כך שההשתלטות נעשתה קצת מוקדם מידי והכוח שהופעל היה רב מידי. שיהיה...

ניצחנו בשני קרבות במערכה המדינית, אך אם לא נשכיל ללכת בדרך זו, אנו עלולים להפסיד במערכה. עלינו למנף את הניצחונות להמשך מתקפה מדינית, דיפלומטית והסברתית נגד אויבינו, ליצירת שותפים ובני ברית בעולם החופשי, ליצירת הבנה בקרב דעת הקהל העולמית לעמדות ישראל והבנה לצעדיה. כך נוכל לצלוח בשלום את האיום של ספטמבר. כך נוכל לנצח במערכה על הלגיטימיות של ישראל ושל זכותה להגנה עצמית.

הניצחונות האחרונים מוכיחים לנו שאיננו עם לבדד ישכון, אלא אנו חלק ממשפחת העמים וכשאנו פועלים נכון, לא כל העולם נגדנו, אלא העולם מכיר בצדקתנו ואף מסייע לנו ולמאבקנו. אם ננצח במערכת הדה-לגיטימציה שנכפתה עלינו, כפי שניצחנו במלחמות הכוללות ובמערכות הטרור והטילים – אולי סוף סוף האויב יתייאש, יהיה מוכן להכיר במציאות ובקיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. אם יתחולל מהפך כזה אצל אויבינו, ייווצר סוף סוף הסיכוי לשלום המיוחל.

* BSH