הבלוג של אורי הייטנר

את ראיון הנאצה הרדיופוני, בו הסית ג'אד נאמן למלחמת אחים (או בלשונו – "מלחמת אזרחים", כיוון שבעיניו מי שמעזים לחשוב אחרת ממנו אינם אחים), הוא סיים בקריאת הסיסמה: "יחי המוות!"

מן הסתם, קיבל הרב טפיחות על השכם מחבר מרעיו, איך הכניס להם, איזו הברקה, איך ב"הפוך על הפוך" הכניס לפיו של האויב במלחמת האזרחים את הסיסמה שלו – סיסמת הקרב של פרנקו והפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד.

אמר, ולא ידע עד כמה ב"הפוך על הפוך על הפוך", הסיסמה הזאת אכן הולמת אותו, את מחרחר המלחמה הזה. מן הסתם, ברור לנאמן ש"יחי המוות" – זה של הפשיסטים, והפשיסטים הרי הם האחרים, אלה שנגדם הוא מגייס את גייסות הג'יהאד. לא, המרחק ממנו לפשיסטים הרבה יותר קטן מכפי שניתן לשער.

במבט לאחור על מנהיגי המאה ה-20 - האם היטלר, מוסוליני ופרנקו מייצגים את צדה האחד של מלחמת בני אור בבני חושך ואילו סטלין, מאו דזה-דונג, קים איל סונג, פול פוט והו-צ'י-מין מייצגים את צדו האחר? והדמוקרטיה היא איפה שהוא באמצע בין שני הקצוות הללו?

או שמא כל המנהיגים הללו, הפושעים הגדולים נגד האנושות, שטבחו במיליונים בשם האידיאולוגיות שלהם, נמצאים יחד באותו צד של המתרס, וכנגדם ניצבים המשטרים הדמוקרטיים, הליברליים, הסוציאל דמוקרטיים?

הנטיה האוטומטית לצייר רצף שקצהו האחד הוא שמאל רדיקאלי, קצהו השני ימין רדיקאלי – שני הפכים מקוטבים הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ומערב, ומהם ועד המרכז קיימים מחנה שמאל ומחנה ימין הנמצאים ביריבות נצח, היא רק דרך אחת לצייר את המציאות הפוליטית. ניתן לצייר אותה אחרת – כמאבק בין הדמוקרטיה לבין אויביה שבשני הקצוות הרדיקאליים, התאומים הזהים, הדומים כל כך אלה לאלה.

ג'אד נאמן ודב ליאור אינם שני קצוות. הם נמצאים באותו הצד של המפה – המחנה האנטי דמוקרטי, המחנה האנטי ממלכתי, המחנה האנטי ציוני, מחנה הטירוף המנסה להרוס את החברה הישראלית ולהטביע אותה במלחמת אחים. שניהם שייכים למחנה המלחמה.

הבעיה האמיתית שלנו, היא שהמחנה הציוני הדמוקרטי השפוי, שבו רוב רובו של הציבור הישראלי, שקיימות בתוכו מחלוקות רבות, אך גם קונסנזוס רחב של אמונה ברעיון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית, חותרת לשלום ולביטחון, מפקיר את הזירה ונותן למחנה המלחמה לקבוע את סדר היום הלאומי.

די בכך שנקרא את כותרות העיתונים בשבועות האחרונים, כדי לראות עד כמה ברית הרדיקאלים הזאת, מחנה המלחמה, שכוחו המספרי אפסי, מכתיבה את סדר היום הלאומי שלנו. נוער הגבעות מיידה אבנים בחיילי צה"ל וקציניו בשומרון, ולמחרת "הרדיקאלים נגד הגדר" מיידים אבנים בחיילי צה"ל בבלעין ונעלין. רבנים פנאטים מיצהר כותבים ספר תועבה העוסק בהלכות הריגת גוי, ופרופ' קולנוען פאנט משמיע דברי בלע ומסית למלחמת אחים. פורעי חוק מתפרעים מול בית המשפט העליון במחאה על עיכוב לחקירה של רבנים, ופעילי "שמאל" רדיקאליים מזמינים ארגונים אנטי ישראליים להתפרע בישראל במשטים ומטסים למיניהם. בדומה ליגאל עמיר, כך גם ג'אד נאמן אינו מוכן לקבל את הכרעת הבוחר, והוא מעדיף לתת את רשות הדיבור לחבר פרבלום.

ובמקום שאנו, הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, נתאחד כדי להדוף את מחנה המלחמה, אנו מפנים להם את הזירה, ואף נסחפים אחריהם ומשתפים איתם פעולה. וכך, ראשי הציונות הדתית מתקרנפים ויוצאים להגנת דב ליאור ויעקב יוסף, והרב דרוקמן נואם בהפגנה לצדו של דב ליאור. וכך מפלגת העבודה ו"שלום עכשיו" מפגינים בכיכר ונותנים מיקרופון ובמה לאחמד טיבי, שבשיא פיגועי ההתאבדות בישראל עמד שלוב זרוע עם ערפאת, כשזה שילהב את האספסוף המוסת בצרחות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים". וכשנאמן מסית לנוראה שבמלחמות – מלחמת אחים, "מחנה השלום" שותק.

מחנה המלחמה נאבק במי שאינו מקבל את כללי המשחק שלו. וכך, עיתונאי כבן דרור ימיני, המטיף כבר עשרות שנים לחלוקת הארץ, לשתי מדינות לשני עמים על בסיס הקו הירוק ולחלוקת ירושלים, מוקע כ"ימני קיצוני", כיוון שמידי שבוע הוא חושף את תרמיות תעשיית השקר האנטי ישראלית, שהמובילים אותה הם ישראלים ממחנה המלחמה הרדיקאלי. וכשבגלי צה"ל משודרת התכנית הנפלאה "המילה האחרונה", המוגשת בהנחיה משותפת של חילונים ודתיים, שאינם מנסים לכסח זה את זה אלא ליצור יחד מכנה משותף של ישראליות ציונית ודמוקרטית שפויה, מגדיר אותה התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי ב"הארץ": "תכנית דיונים בין 'שמאל' לימין מתנהלת בין דוברי הימין לימין הקיצוני" ("הארץ", 3.7.11). וכשאני פועל לכך שאצבע הגליל יהיה אזור חף מהסתה אנטי ישראלית, מגדירים אותי פעילי "זוכרות" – "איש הימין הקיצוני" (מעניין מה חושבים על כך אנשי הימין הקיצוני, שנגדם אני מנהל מאבק עיקש למעלה משני עשורים, במסגרתו אף ניצחתי במשפט דיבה את פעיל הימין הקיצוני מיכאל בן חורין).

הגיעה השעה שאנו, הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, נחזיר לעצמנו את ההגמוניה על סדר היום הציבורי. יש בתוכנו מחלוקות בנושאים רבים, ובהם בשאלת גבולות המדינה, אך המחלוקות הללו זניחות לעומת התהום הפעורה בין רעיון המדינה היהודית הדמוקרטית לאויבי הרעיון הזה. הגיעה השעה שנתנער ולא ניתן למחנה המלחמה לגנוב לנו את המדינה.

* "ידיעות הקיבוץ"

ביום הראשון של פסטיבל "לא בשמים 2011" – חגיגת לימודים יהודית ישראלית בגליל העליון, הנערך זו השנה ה-13 בכפר בלום, השתתפתי בארבעה אירועים.

רב שיח בנושא "ישראל – מדינת כל שבטיה?", בהשתתפות פרופ' פניה עוז זלצברג, פרופ' ידידיה שטרן והרב ד"ר בני לאו. ידידיה שטרן נמצא בעין הסערה בשבועות האחרונים, מאז לא הוארכה הקדנציה שלו כיו"ר ועדת מקצוע האזרחות במשרד החינוך. צעד זה הוצג בתקשורת כהדחה על רקע פוליטי אידיאולוגי, בשל הנטיות הליברליות שייצג.

כמובן שהנושא עלה בשיח. האזנתי ברוב קשב לידידיה, שייצג את דרך המלך הציונית של מדינה יהודית ודמוקרטית, ויכולתי לחתום כמעט על כל מילה שאמר. מהיכרותי רבת השנים עם ד"ר צביקה צמרת, יו"ר הוועדה הפדגוגית במשרד החינוך, שכביכול הדיח אותו, אין לי ספק שגם הוא יכול לחתום כמעט על כל מילה. ומהיכרותי עם פרופ' אשר כהן, שמונה לתפקיד במקומו ברור לי שאלו גם עמדותיו. מכאן, שאין באמת רקע אידיאולוגי לאי הארכת הקדנציה.

עיתון "הארץ" וכתבו לענייני חינוך אור קשתי, המנהלים ציד מכשפות מקרטיסטי נגד צמרת, קפצו על ה"הדחה" כמוצאי שלל רב והפכו את שטרן לכמעט דרייפוס. חבל שהוא משתף פעולה עם השקר הזה. הרי תהום אידיאולוגית פעורה בינו לבין האג'נדה הפוסט ציונית של התופסים עליו טרמפ.

האירוע השני הוקדש לדיון לרגל 50 שנה למשפט אייכמן ולהשפעתו על החברה הישראלית. דיון מרתק בהנחיית ד"ר אלון גן ובהשתתפות המשורר חיים גורי ופרופ' דינה פורת. גורי, כדרכו, גם ממרום 88 שנותיו, חד כתער, צלול כבדולח, חכם ובקיא ואומר דברים של טעם. גורי גינה בחריפות את תופעת השנאה העצמית החולנית, כלשונו, בחברה הישראלית, והדגים אותה באמצעות ספרו של אברום בורג "לנצח את היטלר" ובו דברי הבל על ... אובססיית השואה מתוך הנצחת תפקיד הקורבן המאפשר לנו להפוך אחרים לקורבנות בלה בלה בלה.

בערב צפיתי בהופעה של מאיר בנאי – שבה הוא משלב את שיריו מהתקופה שאחרי חזרתו בתשובה עם הקלאסיקות שלו מן התקופה החילונית. זו הפעם הרביעית שאני צופה במופע, ותמיד נהנה. יש משהו לא נעים בצד הוויזואלי – מאיר חובש מגבעת המצילה על עיניו ומחצית פניו. הוא עומד כפוף, ומידי פעם נגינתו מלווה בעוויתות גוף והתקפלויות. אבל המוסיקה, איזו מוסיקה! נפלאה! בלוז ישראלי אמיתי. הבעיה היא שרוב הקהל היה מבוגר ולא כל כך מורגל ואוהב מוסיקת רוק, ובמיוחד את הווליום שלה. רבים עזבו באמצע. חבל, מאיר בנאי ראוי לקהל טוב יותר. מה ששימח אותי יותר מכל בהופעה, היה מיקומה – היכל התרבות בקריית שמונה, שרק לפני עשרה ימים עמד על סף סגירה.

המופע האחרון, אל תוך הלילה, היה של ג'קי לוי, שאותו אני מאוד מאוד אוהב, גם באופן אישי וגם כאמן. הוא האיש המצחיק ביותר שאני מכיר – הומור חכם ועדין. הוא מספר הסיפורים הטוב שפגשתי. ג'קי אירח את להקת "המדרגות", את פרופ' אביגדור שינאן ואת עלמה זוהר, בערב שכלל שירים, סיפורים ולימוד. רוב הקהל היה דתי, אך לא היה אפילו חובש כיפה אחד שקם ונטש בעת שירתה של עלמה זוהר, בשל הבלי "קול באישה ערווה". אני גם חותם על כך שאיש מהם לא חלם אפילו להפגין בעד ליאור ויוסף.

אירועים כמו "לא בשמים" הם התשובה הישראלית היהודית השפויה למוטאציות הללו, המנסות בכוח לפרק את החברה הישראלית. אירועים כאלה הם התקווה של החברה הישראלית.

... אבל את התקשורת זה משעמם...

 ב-1961 ביצע המתמטיקאי פרופ' חיים חנני, אז סגן נשיא הטכניון לנושאים אקדמיים ולימים הרקטור הראשון של אוניברסיטת הנגב (היום אוניברסיטת בן גוריון), ניסוי שחשיבותו עולה, בעיניי, על מחקרו המדעי; ניסוי בבני אדם. הוא כינס מאה סטודנטים להנדסה למבחן, שבו הוצגה להם שאלה אחת בלבד: לאיזו אינפורמציה טכנית אתה זקוק, כדי לתכנן צינור להעברת דם מאילת לאשדוד? הסטודנטים שאלו שאלות על אורך הקו, הטופוגרפיה, האם יש זרמים חשמליים בקרקע שיגרמו להקרשת הדם, ועוד שאלות טכניות לרוב. איש לא שאל לאיזו מטרה צריך להעביר דם ולא תהה מהיכן יילקח הדם, דמו של מי? פרופ' חנני הביא את תוצאות המבחן לסנאט של הטכניון. הפרופסורים הזדעזעו והסנאט אישר את תכניתו של חנני להנהיג לימודים הומאניים בטכניון. חנני הביא שורה של מרצים בתחומי יהדות, ספרות, קולנוע, משפט והיסטוריה וחייב כל סטודנט ללמוד קורס במדעי הרוח.

נזכרתי בסיפור הזה לנוכח דברי ההיתממות אודות הספר "תורת המלך", שעל דברי ההסכמה שכתב לו, עוכב בשבוע שעבר הרב דב ליאור לחקירה. "זה בסך הכל ספר אקדמי, בירור הלכתי תיאורטי", נאמר.

מעניין מה היינו אומרים על "בירור אקדמי תיאורטי" באחת האוניברסיטאות בעולם, אודות השאלה הפילוסופית מתי מותר להרוג יהודים. מעניין כיצד היינו מגיבים על דיון בסוגיה ההלכתית הזאת, בקרב חכמי הלכה מוסלמיים. מאוקיאנוס ההלכה בחר הרב יצחק שפירא, מחבר הספר "תורת המלך", לקיים דיון אקדמי תיאורטי דווקא על הלכות הריגת גויים. אמור לי מה הסוגיה שאתה מלבן ואומר לך מי אתה. ודווקא על הספר הזה כתב הרב – רב ההשפעה, דב ליאור, "הסכמה", שפורסמה כהקדמה לספר, ובה נאמר, בין השאר: "ראיתי ושמח לבי בראותי יצירה נפלאה וגדושה בהבאת המקורות ובהסברת הנושאים" וכן הלאה, וכן הלאה. במקום לנהוג כמנהיג אחראי, להזהיר את הכותב שהוא משחק באש ולהורות לו להסיר ידיו מחומר הנפץ הזה, הוא העדיף להשליך גפרור בוער לחבית אבק השריפה.  

בניגוד לפרשת צינור הדם, לא היה זה ניסיון שהעמיד רב את תלמידיו, כדי לאלפם בינה, לזעזע ולהתריע בפני הסכנה. כאן רבנים בישראל עסקו בפועל בדיון על הלכות הריגת גוי.

דיון הלכתי, אקדמי, תיאורטי? למחרת עיכובו של הרב ליאור לחקירה, התראיין בנו ב"קול ישראל" ודיבר בשבח אביו. הוא דיבר על תורתו, העוסקת בזכותנו על הארץ וביישוב הארץ, והבהיר את החידוש: "אלה דברים שלא עסקו בהם בגולה, כיוון שהם לא היו רלוונטיים". משמעות דבריו היא, שרבנים אינם מקיימים דיון אקדמי בסוגיה תיאורטית, אלא פוסקים הלכה למעשה בסוגיות רלוונטיות. וכשרבנים עוסקים בהלכות הריגת גויים במערכה הראשונה, תלמידיהם ירצחו גויים במערכה השלישית.

לפני 17 שנים, נכנס מחבל יהודי חמוש למערת המכפלה בעיצומה של תפילת שחרית המוסלמית. הוא נכנס לאולם התפילה וריסס אש לכל עבר. 29 מתפללים נרצחו בטבח הנורא הזה ו-125 נפצעו. כל חטאם של הנטבחים היה היותם מוסלמים. חפצו של הרוצח היה לרצוח ערבים רבים ככל הניתן. כיצד הגיב על הטבח הרב ליאור? אמנם הוא לא שיבח את הטבח עצמו, אך הוא הגדיר את נכונותו של המחבל, ברוך גולדשטיין, להקריב את חייו במעשה שנועד לשיטתו להרתיע ובכך להגן על חיי חבריו, כמעשה שבזכותו הפך גולדשטיין ל'קדוש כמו קדושי השואה".‏ גם זו אמירה תיאורטית, דיון הלכתי אקדמי?

****

הספר הזה, התמיכה בו, הקיצוניות הנוראית הזאת, היא סכנה חמורה למדינת ישראל. אי אפשר לנהוג כבת יענה ולהשתמט מלהיאבק בה. איני סבור שהדרך להתמודד עמה היא במישור הפלילי והמשפטי. כפי שנוכחנו בשבוע שעבר, התמודדות מן הסוג הזה משיגה תוצאות הפוכות. ההתמודדות צריכה להיות במישור החינוכי, הרוחני, התרבותי, הציבורי – על ראשי הציבור לגנות ולהוקיע את הדרך הזאת, את ההולכים בה ובעיקר את מוביליה. כן, להוקיע, לא "להסתייג", לא "דרכו אינה דרכי אבל...". למרבה הצער, זה לא קורה.

איני חושב שנכון היה לזמן את הרב ליאור לחקירה, כי זו אינה הדרך האפקטיבית להלחם במה שהוא מייצג, אולם משזומן לחקירה, חובתו להתייצב אליה כמו כל אזרח. משלא עשה כן, ודחה את כל הבקשות והתחינות שיעשה כן, הוא לא הותיר ברירה למשטרה, אלא לעכב אותו לחקירה. הרי מדינה ריבונית אינה יכולה לאפשר לאדם המעמיד עצמו מעל החוק, להפוך את החוק למרמס.

התגובה על החקירה הייתה חמורה ביותר – התפרעויות, חסימת כבישים מרכזיים, ניסיון לפרוץ לבית המשפט העליון ולביתו של שי ניצן (איני רוצה לדמיין מה עלול היה לקרות אילו הוא היה בביתו). זו הרמת יד על הריבונות ועל הדמוקרטיה. ובמקום לגנות את המתפרעים, התייצבה הנהגת הציבור הדתי לאומי, ואפילו רבני צוהר, וגינתה ... את המעצר.

עם טענה אחת שהשמיעו תומכי הרב ליאור אני מסכים – טענת האיפה ואיפה. אכן, החוק אינו נוהג באופן דומה במסיתים מן השמאל הרדיקאלי; מסיתים נגד המתנחלים ומסיתים נגד המדינה. ואגב, גם שם, דעתי היא שההתמודדות אינה צריכה להיות במישור הפלילי אלא הציבורי, התודעתי.

מה שמדאיג אותי במיוחד, זאת תחושתי שגונבים לנו את המדינה. הרוב הציוני הדמוקרטי רדום ואפאתי, והקצוות הרדיקליים משני הצדדים מכתיבים את סדר היום. אלה משתתפים בהתפרעויות אלימות בבלעין ונעלין, מספקים את ה"חומר" לעלילת גולדסטון נגד צה"ל, מובילי ודוברי המשט האנטי ישראלי, מסיתים לחרם נגד מדינת ישראל, מציגים את המדינה ואת צה"ל כנאצים. אמנם הם מיעוט מבוטל מבחינה מספרית, אך כוחם בתקשורת, בתרבות ובאקדמיה משמעותי ונזקם רב. ומצד שני – נוער הגבעות, תג מחיר, התנכלויות לערבים באופן הממיט קלון על העם היהודי, יידוי אבנים בחיילי צה"ל, התנכלות לקציני צה"ל, ספרי הסתה גזעניים, סירוב להיחקר, התפרעויות, קריאות נאצים לעבר חיילים וענידת טלאי כתום. עד מתי יפקיר הרוב את הזירה למיעוט הפנאטי ההורס את המדינה?

במקום שהרוב יתאחד נגד הקצוות, הרוב מתפצל למחנות ונגרר אחרי הקצוות. לפני שבועות אחדים מפלגת העבודה ו"שלום עכשיו" הפגינו בת"א יחד עם אחמד טיבי וחד"ש נגד ממשלת ישראל. וכעת, הציונות הדתית כולה התייצבה לצדו של הרב ליאור. במקום להעלות על נס את הערך הנעלה של אחדות ישראל, מעדיף כל צד את אחדות המחנה. במקום לקחת אחריות ולהוקיע את הקיצונים במחנהו, הזורעים הרס ושנאה, כל ציבור נסחף אחרי קצות מחנהו.

זוהי אחת הסכנות החמורות ביותר למדינת ישראל.

* "שישי בגולן"