דורות של פילוסופים והיסטוריונים עסוקים בסוגיה ההיסטוריוסופית האם האישיות מעצבת את פני ההיסטוריה או הנסיבות ההיסטוריות שואבות את המנהיגים המתאימים לתקופה. לעולם לא יהיה פתרון לסוגיה הזאת, כיוון שהאמת אינה נמצאת רק באחת התשובות. ברור שלא רק המנהיגים מעצבים את ההיסטוריה. אולם אין ספק, שיש מנהיגים יחידי סגולה, לטוב ולרע, שעיצבו את ההיסטוריה.
לדעתי, בן גוריון הוא אחד מהם. אני מתקשה לראות עוד מנהיג שהיה מוביל לקבלת ההחלטה על הכרזת המדינה בה"א באייר תש"ח. כאשר כל העולם ובראשו ארה"ב מפעילות לחץ כבד לדחות את ההכרעה, כאשר ברור שכל צבאות ערב עומדים לפלוש לארץ כדי להשמיד את היישוב היהודי, כאשר המטכ"ל מעריך את הסיכוי לנצח כ"פיפטי-פיפטי" וברור שה"פיפטי" השלילי פירושו שואת היישוב היהודי בא"י, שלוש שנים אחרי שואת יהודי אירופה – כל מנהיג אחר היה מקבל את ההצעה לדחות את ההכרזה במספר חודשים. הרי תמיד קל לקבל את ההחלטה "לדחות". אולם ב"ג הבין שזה עתה או לעולם לא. והוא הפעיל את כל כובד משקלו וכמעט כפה על עמיתיו את ההחלטה. ואלמלא קיבל את ההחלטה, ספק רב האם הייתה קמה המדינה ומתי. רק על כך ראוי בן גוריון להכרה כגדול המנהיגים שקמו לעם ישראל מאז משה רבנו.
ה"פיפטי" האופטימי הוכח כנכון, אך מחירו היה כבד מנשוא – אחוז מן היישוב היהודי נהרג במלחמה. בהשוואה לימינו, מדובר בלמעלה מ-70,000 הרוגים. האם אנו מכירים מנהיג אחר שהיה מוביל את עם ישראל למלחמה כזאת? מי – נתניהו? ברק? לבני? אולמרט? מי – בגין? פרס? רבין?
אולם לא רק בכך גדולתו – גם בכך שבעיצומה של המלחמה הקשה הזאת, לא היה כמעט נאום שבו בן גוריון לא דיבר על חזון חברת המופת, מדינה שתגשים את חזון הנביאים ותהיה אור לגויים. ובעיצומה של המלחמה, בעקבות פשע מלחמה שביצעו חיילים, הוא – ראש הממשלה ושר הביטחון, הורה להפיץ לידי כל חייל וחייל שיר קשה של אלתרמן בגנות פשעי מלחמה.
איני יודע אם עוד הרבה מנהיגים היו מעיזים, במדינת ישראל הקטנה, החלשה והעניה שזה עתה קמה ממלחמה קשה ונוראה כמלחמת העצמאות, להחליט על עליה בלתי סלקטיבית המונית ויותר מהכפלתה של המדינה בהמוני עולים חסרי כל וקליטתם בתוכה בתוך שנים ספורות.
איני יודע אם עוד הרבה מנהיגים היו מעיזים להכריע בעד הסכם השילומים עם גרמניה, שבע שנים אחרי השואה, בניגוד לרגש הטבעי של חרם לעד על המדינה הזאת והעם הזה – לא רק מתוך העיקרון של "רוצחי עמנו לא יהיו גם יורשיו", אלא מתוך התובנה שזו הדרך היחידה לבנות את כלכלתה של מדינת ולאפשר את קיבוץ הגלויות בתוכה, ושישראל רשאית לראות עצמה כיורשתם של הנספים בשואה ולתבוע פיצויים קולקטיביים מגרמניה, כדי שתוכל להתקיים. זו ההחלטה הכלכלית החשובה ביותר בתולדות המדינה, וזו הכרעה מוסרית ביותר, במובן האמיתי של מוסר, שלא בשמיים הוא אלא כאן, על פני האדמה.
ואם נשמעת בדבריי הערצה, אין זה מקרה. אודה ולא אבוש, אני מעריץ את מנהיגותו של בן גוריון.
אולם ככל אדם, הוא אינו חף מטעויות. וכאדם גדול, גם טעויותיו גדולות. ומאחר והוא היה אדם גדול שבידיו כוח רב, כאשר טעה בגדול, הוא עשה זאת בגדול, בכל הכוח.
בשבועות האחרונים עלתה לסדר היום הציבורי פרשת "אלטלנה", אוניית הנשק של האצ"ל שטובעה בידי צה"ל אל מול חופי ת"א בהוראת בן גוריון. תחילה, בעקבות מודעה של משרד הביטחון שהגדירה את חללי האוניה "שנרצחו". אם יש רצח, יש גם רוצחים. האם חיילי צה"ל ומפקדיהם הנם רוצחים? ומאחר וגם שלושה חיילי צה"ל נפלו במלחמת האחים הזאת, האם גם הם נרצחו ואם כך – האם גם לוחמי אצ"ל שירו בהם היו רוצחים? וכעבור ימים ספורים שוב עלתה הפרשה על סדר היום הציבורי, בעקבות היוזמה לשלות מן הים את שרידי האוניה, ולהפוך אותה מונומנט לאומי המתריע נגד מלחמת אחים.
פרשת "אלטלנה", גם כחלוף 63 שנים, היא עדיין פצע מדמם בחברה הישראלית. ולא בכדי, שב והתפרץ ויכוח סוער אודותיה. למשל - שלמה נקדימון, שחקר את הפרשה והוציא ספר מעולה אודותיה פרסם ב"הארץ" כתבה שמסקנותיה חד משמעיות נגד הירי על האוניה. לעומתו, פרופ' מוטי גולני ב"הארץ" ויוסי ביילין ב"ישראל היום" פרסמו מאמרים המהללים ומשבחים את הכרעתו של בן גוריון כאחת מהחשובות והנכונות שבהחלטותיו.
אין ספק שפרשת "אלטלנה" היא אחת ממוקדי ההכרעה בהם הפגין ב"ג כושר החלטה וביצוע בנחישות וללא פשרות. האם יש למנות החלטה זו עם החלטותיו ההיסטוריות הנכונות או כאחת מטעויותיו הגדולות. האם תהיה תפארתו של דוד בן גוריון על פרשת "אלטלנה"?
אין לי ספק, שבמחלוקת סביב "אלטלנה" עמדתו של ב"ג הייתה נכונה לחלוטין. בצדק הוא תבע פירוקן המוחלט של המחתרות והשתלבותן ללא תנאי בצה"ל, כצבא ממלכתי הנתון באופן מוחלט למרות הדרג המדיני, האזרחי. בצדק הוא סרב בתוקף לאפשר העברת חלק מן הנשק שעל האוניה ליחידות אצ"ל בירושלים (שהמשיכו להתקיים אחרי הקמת המדינה, כי ירושלים לא הייתה חלק ממנה, בשל החלטת הבינאום שלה). בצדק הוא סרב בתוקף לאפשר העברת חלק מן הנשק ליחידות אצ"ל בתוך צה"ל. עמדתו הייתה הנכונה והיה עליו לעמוד עליה.
אולם השאלה העיקרית בפרשת "אלטלנה" אינה מי צדק במחלוקת העקרונית, אלא האם ההחלטה לפתוח באש על אחים יהודים בעיצומה של מלחמה הייתה הכרחית, הייתה נכונה, הייתה בלתי נמנעת.
פתיחה באש על אחים הינה נשק יום הדין, הצעד האחרון שניתן לבצעו רק כאשר לא נותר עוד כל מוצא אחר. אין ספק שלא זה המקרה. יכול ב"ג, אילו רצה, לפתור את המשבר בנחישות ורגישות. יכול ב"ג לזמן אליו את בגין אישית ולשכנע אותו, בטוב או באיומים. יכול היה לפעול בדרכים שונות, כדי להבהיר שלא יתפשר, והפרשה הייתה מסתיימת אחרת לגמרי – ללא מלחמת אחים, ללא 16 הרוגים, ללא פצע שעד היום טרם התאחה, ללא אובדן כמויות אדירות של נשק כה יקר, בעיצומה של מלחמה קשה, שעה שישראל הייתה תחת אמברגו של נשק. אבל בן גוריון היה להוט להתייחס לפרשה כמרד ולדכא אותו בכל הכוח, בהטבעת אוניה עמוסת עולים חדשים שהתנדבו לעלות ולהלחם במלחמה, בירי תותחים.
אילו ניסה ב"ג להטיל את מרותו באופן אחר ולא היה ממהר לירות, האם בהכרח היה מצליח? אני משוכנע שכן. אולם אף פעם אי אפשר להיות בטוחים בתשובה ל"מה היה קורה אילו". דבר אחד ברור – הוא אפילו לא ניסה.
יריבו הגדול של ב"ג, זאב ז'בוטינסקי, כתב בהמנון בית"ר "בדם וביזע / יוקם לנו גזע / גאון ונדיב ואכזר". אין מי שמתאים לתיאור הזה יותר מב"ג. אכן, היה הוא מנהיג גאון, נדיב ו... אכזר. אכזר, במובן החיובי אליו התכוון ז'בוטינסקי – מי שיכול להתאכזר לעצמו, לקבל הכרעות קשות וכואבות, בחתירתו אל המטרה. רק מנהיג כזה יכול לקבל את ההכרעות ההיסטוריות שציינתי בראשית דבריי. גם החלטתו במשבר "אלטלנה" הייתה אכזרית, דווקא במקום בו נדרשה ממנו נדיבות, כיאה לגאון.
בן גוריון היה מנהיג גדול, גדול מנהיגינו. אך לא על "אלטלנה" תהיה תפארתו.
* BSH
בבלוג זה
בכל הבלוגים
