הבלוג של אורי הייטנר

אין דבר שהשחית את התרבות הישראלית יותר מתכניות הריאליטי בטלוויזיה. מסתבר שהשפעת הזבל הזה אינה רק על האמנות, אלא גם על תרבות חיינו. תרבות הריאליטי מחלחלת לחיינו הציבוריים והפוליטיים. השפל של התופעה, הוא הגימיק הצפוי בסוף השבוע הבא – "פרוייקט גלעד", שבו במשך 24 שעות יכנסו בזה אחר זה 24 סלבריטאים ישראליים, לשעה אחת כל אחד, לתוך צינוק מדומה, כדי לדמות את מה שעובר על גלעד שליט בחמש השנים האחרונות. כל התהליך ישודר בשידור חי באינטרנט, כדוגמת "האח הגדול", ו"ידיעות אחרונות" שמלווה את הגימיק, כבר חוגג על מסחטת הרייטינג; פרוייקט "שבוי נולד" של "ידיעות אחרונות", שבעקבותיו צפויה, מן הסתם, התשובה של "מעריב" - פרוייקט "רוקדים עם חטופים".

איני מצליח לדלות מזיכרוני שפל כזה של חוסר טעם, כמו הגימיק הזה. גימיק של שטיפת מוח, המבוסס על הנחה שהציבור הישראלי אינו מסוגל לחשיבה מופשטת, וכדי שיבין ויגבש דעה, כלומר את הדעה הנכונה, הוא צריך להציץ לסלבריטאים המדמים את החיים בצינוק של גלעד שליט. במקום דיון ענייני על נושא מורכב כל כך, שההשלכות הערכיות והמוסריות של כל החלטה בנוגע אליו עמוקות מאוד – גימיק זול, מפגן של רדידות ושטחיות, פורנוגרפיה של הפוליטיקה.    

כדאי לזכור – גלעד שליט אינו שבוי במרתפי ממשלת ישראל. הן ממשלת נתניהו והן ממשלת אולמרט, הרחיקו לכת בנכונות לעסקת חליפין שאפס קצה כלל לא הייתה עולה לדיון באף מדינה אחרת בעולם. אולם ככל שהממשלות היו מוכנות לעסקה קשה, הן לא הסכימו לשלם כל מחיר, והרי מדובר במחיר דמים כבד, של אנשים שדמם אינו סמוק פחות מדמו של גלעד שליט, אף שאיננו מכירים אותם באופן אישי ואיש אינו יודע מי הם יהיו. אולם כמו בתהליך המדיני – ככל ישראל מוותרת יותר והאויב מקשיח את עמדותיו, הביקורת היא על ישראל, שאינה מוכנה להיכנע למלוא דרישותיו של הצד השני. לנוכח הלחץ הציבורי הזה על ישראל, אין כל סיכוי שחמאס יגמיש כהוא זה את עמדתו, וכך דווקא הלחץ הזה הוא גורם המאריך את שביו של גלעד ואת סבלו.

מן הראוי שהמאבק הציבורי יופנה לכיוון אחר – להפעלת לחץ על חמאס שיביא להתגמשותו. דוגמה לכך היא סוגיית המחבלים הכלואים בישראל. רק לאחרונה התוודענו לתנאים המצוינים שבהם מצויים המחבלים – ארוחות השחיתות, החגיגות, הקשר עם העולם החיצון באמצעי התקשורת השונים. שלילת חירות היא עונש כבד, ואין להוסיף עליה ענישה נוספת של תנאי מאסר קשים. במצב נורמאלי, לא הייתי שולל את התנאים הטובים של המחבלים הכלואים ואף הייתי מציע למנף עובדה זאת להסברה, להצגת ההומאניות של ישראל, שאין לה אח ורע בעולם. אולם כל זה לא רלוונטי כאשר חייל ישראל שבוי בידי חמאס כבר חמש שנים, ופושעי המלחמה הללו אינם מאפשרים אפילו לנציגי הצלב האדום לבקר אותו. כל עוד זה המצב, יש להרע מאוד את תנאי הכליאה של המחבלים האסורים ולשלול לחלוטין כל ביקור אצלם, עד שיותר לבקר את שליט.

על כך ראוי לנהל מאבק ציבורי. אבל אצלנו קל יותר לדרוש מממשלת ישראל כניעה. קל יותר להימנע מדיון עומק, ולהישאר ברמת הסיסמאות הפלקטיות, כאילו המחלוקת היא בין מי שתומכים בשחרורו של גלעד שליט למי שמתנגדים לשחרור. הגימיק המתוכנן מוריד את הדיון הזה לתת רמה חסרת תקדים. מחוללי הגימיק הזה ומשתתפיו ראויים לבוז.

* "ישראל היום"

תגובה ליהודה לוי – "'פיגוע' או פגיעה בחופש הביטוי", "ידיעות הקיבוץ" 10.6.11

ליהודה לוי יש בעיה עם חבריו לקיבוץ הגושרים. בניגוד לדעתו, הם החליטו שלא להשכיר את המועדון לחבר של קיבוצם, לקורס "איך אומרים נכבה בעברית?" של עמותת "זוכרות". אבל למה לו לריב עם חבריו, שותפיו? במאמרו הוא בוחר לתקוף אותי, על כך שבמכתב ששלחתי בדואל לכל חברי הגושרים, הצגתי להם את המידע שהוביל אותם לקבל את ההחלטה. אם אכן מדובר ב"פגיעה בחופש הביטוי", כטענתו, הרי קיבוצו קיבל את ההחלטה. בעיניי, זו החלטה ראויה ונכונה, ואני גאה בתרומתי הצנועה לקבלתה.

מהות ההחלטה של הגושרים, היא ויתור על הכנסה כספית למען עיקרון. ואין המדובר בסכום מבוטל – מדובר בהשכרת המועדון ל-14 מפגשים בני שלוש שעות כ"א. האמירה של חברי הגושרים, היא שהכסף לא יענה את הכל, שלכסף יש ריח, שיש דברים חשובים מכסף ולמענם ראוי לוותר על הכנסה כספית. קוראים לזה עקרונות, ערכים, מוסר.

האומנם פגעו חברי הגושרים בחופש הביטוי? אכן, חופש הביטוי הוא זכות יסוד בחברה דמוקרטית, כפי שציין יהודה לוי. אולם האם זו זכות היסוד היחידה? האין לחברי הגושרים זכות יסוד להחליט איזה אופי תישא הפעילות במועדון היישוב שלהם? זכות היסוד שלי היא לא לארח בביתי מי שאיני רוצה לארחו. למשל, אילו רצה איתמר בן גביר לקיים במועדון אורטל סדנה בנושא "כהנא צדק", אין ספק שחבריי ואני לא היינו נותנים לכך יד. אני משער שכך היה נוהג גם יהודה לוי, חרף הפגיעה בחופש הביטוי. כך הייתי נוהג גם אילו עמותת "זוכרות" הייתה מנסה לקיים את הקורס שלה במועדון של אורטל. וכפי שהייתי מודה למי שהיה מאיר את עיניי, אילו מישהו היה מאשר בטעות השכרת המועדון לקורס כזה באורטל, כך נהגתי כשנודע לי על השכרת מועדון הגושרים ל"זוכרות".

אין זה המקרה הראשון בו סיפקתי מידע למי שהשכיר כיתה או מועדון לקורס של העמותה. בכל המקרים התברר לי שלא היה למשכיר מושג כלשהו על מהות השוכר ועל תוכן הסדנה. כך שבפנייתי בסך הכל הסרתי מכשול בפני עיוור. בכל המקרים, בלי יוצא מן הכלל, המארחים חזרו בהם, משנודעה להם מהות הפעילות המתוכננת להיעשות בביתם.

האם כולם חברו יחדיו לפגוע בחופש הביטוי של עמותת "זוכרות"? או שמא פשוט אנשים עם קצת רגש פטריוטי אינם מעוניינים שביתם יהיה במה להסתה נגד המדינה?

יהודה לוי מתחכם, כאשר במקום דיון ענייני על טענתי שמדובר בהסתה נגד המדינה, הוא מבכר דיון משפטי – האם רשם העמותות אישר או פסל את העמותה. לא מלוא כל הארץ משפט, ושיח הזכויות המשפטי אינו חזות הכל. יש גם מוסר, ערכים, אתיקה, יש גם שיח זהותי, תרבותי, חברתי, קהילתי, ציבורי. נשאיר לרשם העמותות את אשר לרשם, אך אנו כאזרחים, כחברי קיבוץ, כקהילות, לא הפקדנו בידיו ייפוי כוח לחשוב במקומנו. לא כל דבר לגאלי הוא גם לגיטימי ולא כל דבר חוקי הוא ראוי. ולא כל מי שלא נפסל בידי רשם העמותות, הוא בהכרח אורח רצוי בביתי.

כדי להגדיר את פעילות העמותה כהסתה נגד המדינה, איני זקוק לרשם העמותות, די לי באתר האינטרנט של העמותה, אותו אני מכיר היטב. האתר יוצר דה-לגיטימציה לציונות ולמדינת ישראל, ומציג אותה כמדינה שיסודה בעוול וקיומה – עוול.

באתר של הארגון, מלחמת העצמאות מוגדרת כ"נכבה". בשפתנו – שואה. וכך מוגדרת ה"נכבה" באתר: "ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ ומניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים עם תום המלחמה, במטרה להקים את המדינה היהודית. הנכבה היא גם ... ההתעלמות מזכויותיהם של העקורים והפליטים. הראשונה בזכויות אלה היא זכות השיבה ... הקורבנות הראשונים של הנכבה של 1948 הם הפלסטינים, בעיקר הפליטים... היהודים משלמים מחיר על היותם כובשים בארץ מאז 1948". כן, ה"כיבוש" הוא קיומה של מדינת ישראל. וברור גם מה משמעות הסיסמה "די לכיבוש" כאשר היא באה מהמקום הזה.

מה זו, אם לא הסתה נגד המדינה? יהודה לוי סבור שאין זו הסתה? חבריו, מן הסתם, חושבים אחרת.

מי שהשכיר את המועדון לחבר של הגושרים לעמותת "זוכרות" עשה זאת בתום לב. הרי השם "זוכרות" כל כך תמים. מן הסתם מדובר בקורס על אלצהיימר ומגדר, או משהו מסוג זה. אולם דקות ספורות אחרי ששלחתי את המכתב, קיבלתי תשובה רשמית שההשכרה בוטלה. ובשעות ובימים שלאחר מכן, רבים מחברי הקיבוץ הודו לי בטלפון ובמייל על השירות שהענקתי להם. רק מחבר אחד קיבלתי תגובה שונה – יהודה לוי. וכשהשבתי לו שחבריו, כנראה, חושבים אחרת ממנו, הוא גיחך. מסתבר שלא טעיתי.

איני יודע מה הן דעותיהם הפוליטיות של חברי הגושרים. אין זה מן הנמנע שרבים מהם, אולי רובם, אינם בדעותיי. אבל הם ציונים ופטריוטים, ואינם רוצים שביתם יהיה במה להסתה נגד מדינתם, נגד המפעל הציוני, ונגד קיומו של קיבוץ על אדמות אל-סחאח, שנקרא הגושרים. והם גם מוכנים לוותר על הכנסה כספית נאה, כדי לממש את זכות היסוד שלהם, להיות נאמנים לעקרונותיהם. על כך הם ראויים לכל שבח.

* "ידיעות הקיבוץ"

* המלצת השף: כתבתו של שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות": "חותר לשלום" (הצבעים – במקור). אם מישהו רוצה להבין את המקור להגדרה בת שלוש המילים של פרס בפי יצחק רבין - אחרי שיקרא את הכתבה, יבין עד כמה דייק רבין.

הכתבה סוקרת את פעילותו של שמעון פרס כשר החוץ בממשלת האחדות בראשות שמיר. כיצד חתר ללא לאות תחת ראש הממשלה, ניהל מדיניות חוץ פרטית, עצמאית, ללא סמכות וללא רשות. הכשיל בכל דרך את ראש הממשלה והפעיל מדינאים זרים נגד ראש הממשלה של מדינתו, שהוא היה ממלא מקומו. ממש רפובליקת בננות. פוטש מתמשך.

באופן כללי הדברים ידועים, אך מעולם לא התפרסמו כך, חד וחלק, ממוסמך ומתועד. ומדוע נזכר שיפר באירועים לפני שנות דור? הוא לא נזכר אלא נזעק – הוא מזהה אותו דפוס חתרני בפועלו של פרס כנשיא, ובא להתריע על כך.

הדברים צריכים להטריד את מנוחתו של כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו. כן, אני יודע, יש מי שיקלו ראש, שהרי "זה למען השלום". איני יודע כיצד משרתת את השלום קנוניה עם מצרים, אש"ף, ארה"ב ומדינות באירופה להציע הצעות נוקשות כדי ששמיר ידחה אותן וייגש לבחירות בתדמית של "סרבן" המבודד את ישראל, ויסייע בכך לפרס להיבחר. החתרנות הזאת אינה קשורה לשלום.

הדמוקרטיה מבוססת על כיבוד הכרעת הרוב ושמירה על כללי המשחק. אחרת – איש את אחיו חיים בלעו. אם כל אחד ירשה לעצמו לצפצף על הכרעת הרוב, על כללי המשחק ועל הריבונות והדמוקרטיה, למען השלום או למען ארץ ישראל, לא תהיה מדינה. מדינאי המבצע מדיניות פרטית ללא סמכות וללא רשות, הוא בדיוק כמו אלוף בצה"ל שיצא על דעת עצמו למלחמה.

כאשר ניסה פרס לצרף את הנרי קיסינג'ר לקנוניה, דחה אותו הנ"ל בשאט נפש: "כשישראל מתאבדת, אינני מוכן להיות שותף למעשה ההתאבדות שלה".

חובה לקרוא! חומר חובה לכל מי שחרד לדמוקרטיה שלנו. שמעון שיפר העניק לדמוקרטיה הישראלית שירות חשוב ביותר.

* ועוד ב"ידיעות אחרונות", ועוד במאבק על צביונה הדמוקרטי של מדינת ישראל - מאמרו של בני בגין "אז 'הוא' אמר". המאמר עוסק בפרשת התבטאויותיו של מאיר דגן, מזווית ייחודית. בגין לא הביע דעה בוויכוח על תקיפת הגרעין האיראני. ניתן, אולי, לראות בדבריו רמז לתמיכה, בכך שהזכיר את תקיפת הכור העיראקי, שהיום הכל מודים בחשיבותה, שנעשתה חרף התנגדות ראש המוסד. אולם מאחר ויש לא מעט הבדלים בין המקרים, לא בטוח שזאת כוונתו. מכל מקום, לא זה מוקד המאמר. המאמר גם אינו מתמקד בסוגיה המרכזית של הדיון הציבורי – האם רשאי ראש המוסד היוצא לומר את הדברים ואף לא בשאלה האם ראוי שיאמר אותם. מאמרו של בגין מתמקד בתופעה המדאיגה, של הבוז לפוליטיקה ולפוליטיקאים ואי האמון בכושרם לקבל החלטות, לצד העדפה ברורה של הפקידים, בעיקר בענייני ביטחון. והרי לא אחת הפקידות הביטחונית, בעיקר בתחום המודיעין, טעתה והטעתה. "קוראי טורים בשבועות האחרונים יכולים היו להגיע למסקנה העגומה, שכותביהם המלומדים, אשר נשאו על כפיים ומקלדות את דברי ראש המוסד לשעבר, מעדיפים ממשלת פקידים מוכשרים על ממשלה נבחרת. ההנחה המובלעת באשר ליתרון המובנה, המובן מאליו, של פקידים, הנהייה אחר מומחים כמחליפי שרים, אינה רחוקה בטבעה מן הכמיהה לאותו 'איש חזק' ויעיל, שיטאטא את הפוליטיקאים העלובים האלה ויעשה סוף סוף את המלאכה כמו שצריך. זאת ואף זאת חותרת תחת הבסיסי החיוני לדמוקרטיה".

אני חותם על כל מילה. חשוב לציין שהנטייה הזאת אינה נמצאת בצד אחד של המפה הפוליטית, אלא שהפעם היא באה לידי ביטוי בצד שדברי דגן נעמו לאוזניו. לשבחו של בגין יאמר, שחזקה עליו שהיה אומר אותם דברים אילו מדובר היה בתמונת ראי של התופעה, מצד ימין. בגין, לאורך עשרות שנים, הוא מגדלור של דמוקרטיה מהותית.

* ב"מעריב" הופיע ראיון מרתק של שלום ירושלמי עם אורי אבנרי, שאיבד לאחרונה את רעייתו רחל. קשה לי למצוא אדם רחוק ממני בדעותיו יותר מאורי אבנרי. אך משחר נעוריי האיש הזה מרתק אותי. עוד כנער קראתי בשקיקה כל מילה שכתב ב"העולם הזה" (כולל קריאה של כרכים ישנים עוד משנות החמישים). אני אף יכול לומר שהוא סייע לי בגיבוש השקפותיי – העימות השבועי שלי עם עמדותיו וכתיבתו חידד את עיצוב עמדותיי הפוליטיות. אין מי שהשפיע על סגנון כתיבתי, בראשית דרכי כפובליציסט, יותר ממנו. לא בכדי, כתבתי שתי עבודות מחקר מקיפות על אבנרי, הן בתואר הראשון והן בתואר השני (במסגרת המחקר הראשון ראיינתי את אבנרי בביתו לאורך שעות ארוכות).

גם הראיון עם שלום ירושלמי היה מרתק. גם בראיון הזה לא הסכמתי עם אף מילה של אבנרי ובקריאתו התווכחתי עם הדובר. אולם הפעם, בדבריו על רחל, מצאתי אצלו רוך, כמעט רגשנות, שהן ממש היפוכה של התדמית אותה הוא טרח לעצב במשך 70 שנה, של מכונה פוליטית שכלתנית חפה מרגשות (כשניגשתי לראיון עמו, אמרתי לו שאני כותב עליו ביוגרפיה פוליטית. תגובתו הייתה: "מה זאת אומרת פוליטית? אין אחרת. אין לי חיים שאינם פוליטיים"). הניצוץ האנושי הזה היה מרגש.

לצד הכתבה, הופיעה רשימה קצרה של 5 דברים שלא ידעתם על אורי אבנרי. בין השאר נכתב שהוא כתב את הספר "הגביר" על אברהם שפירא. אופס... את הספר הזה כתב העיתונאי אריה אבנרי...

* במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" הופיעה כתבה על העימות, אולי סף קרע, בתוך הציונות הדתית, בין המצדדים בחברה מעורבת של גברים ונשים – שיוצגו בידי הרב יובל שרלו, לבין המצדדים בחברה נפרדת – שיוצגו בידי הרב לבנון. עמדותיו החשוכות של הרב לבנון מזעזעות. הוא מדבר על "כבוד האישה" שמשמעותו השפלת האישה והדרתה. העיסוק האובססיבי ב"צניעות" הוא הדבר הכי פחות צנוע שאני מכיר. אני מייחל בכל לבי שהדרך של "חברה שלמה", כלומר מעורבת, תהיה הדרך הראשית בציונות הדתית. קודם כל, למען כבודן האמיתי של הנשים. שנית, כדי שהחברה כולה תיהנה מתרומתן של הנשים. ושלישית, כיוון שההסתגרות החרד"לית, שה"צניעות" היא הגורם המרכזי בה, היא מתכון לקרע בעם, במקום אחדות בין חילונים ודתיים.

אגב, קראתי בפייסבוק בימים האחרונים שהרב שלמה אבינר יצא אף הוא באופן מובהק בעד הפרדה מוחלטת בין המינים. אותו רב חתום על מכתב התמיכה באנס הסדרתי משה קצב. ותחשבו על זה.