הבלוג של אורי הייטנר

בערב יום ירושלים השתתף ראש הממשלה בשמחת החג בישיבת מרכז הרב. ישיבת מרכז הרב הייתה ועודה מרכז ציוני וממלכתי לעילא ולעילא ומרבית מנהיגי המדינה ומפקדי צה"ל נהגו ונוהגים לחגוג בה את יום ירושלים. אולם בין ראשי החוגגים היה גם הרב דב ליאור, המנהיג הרוחני של זרם אנטי ממלכתי, ולפיכך גם לא ציוני; זרם הבז לדמוקרטיה ולממלכתיות הישראלית, המסית לסרבנות ולהפרת חוק, המטיף לגזענות ושנאת זרים. דב ליאור תמך בטבח הנורא של המחבל הרוצח ברור גולדשטיין שרצח 29 מתפללים מוסלמים, שכל חטאם היה עובדת היותם מוסלמים, במערת המכפלה. את המחבל המתועב הזה כינה ליאור "קדוש". לאחרונה נתן דב ליאור את הסכמתו לספר "תורת המלך" שערך דיון "אקדמי הלכתי" בסוגיית רצח גויים ומסקנות הדיון – אוזניים תצילנה. כשזומן לחקירה (אגב, איני חושב שההתמודדות עם הנגע הזה צריכה להיות בכלים פליליים וחקירתיים, אלא חברתיים וחינוכיים) סרב להתייצב, תוך צפצוף בוטה על מדינת ישראל ומוסדותיה הממלכתיים, תוך התרסה מתגרה בחוק המדינה. (אגב, לפני 17 שנים, בתקופת המאבק על הגולן שבתתי רעב יחד עם חברים נוספים בגמלא שבגולן. משלחת של רבנים מיש"ע באו לביקור הזדהות עמנו. מרחוק, כשהם רק התקרבו, זיהיתי את הרב ליאור. לא רציתי לחולל מהומות, מפאת כבודם של רבני הגולן שארחו אותם, אולם הסתלקתי מן המקום בעוד מועד, כדי שלא ללחוץ את ידו של דב ליאור).

אין ספק שנתניהו רחוק ת"ק פרסה מדב ליאור ומעמדותיו. לא בכדי הוקיע בכל לשון את הצתת המסגד בשומרון, בשבוע שעבר. ספק רב האם נתניהו היה מודע מראש לנוכחותו הצפויה. ואיני בטוח שנכון היה עושה נתניהו אילו הלבין את פני מארחיו ומסרב להופיע לצד ליאור. אולם בסופו של דבר, התוצאה היא שלילית בעליל – ראש הממשלה הופיע לצד האיש. זה היה המסר לחברה הישראלית. זה מסר שלילי והרסני, המכשיר את המגונה ומעמיק את הקרע בחברה הישראלית.

ארבעה ימים לאחר מכן, נערכה הפגנה בת"א שקראה לנסיגה לקווי 67'. בהפגנה זו השתתפו מפלגות ציוניות כמפלגת העבודה, השמאל הלאומי, מרצ וכד' ואף ח"כים מ"קדימה", כתף אל כתף לצד גורמים אנטי ציוניים ואנטי ישראליים ואף עם גורמים פלשתינאים לאומנים, כמו חד"ש, רע"ם תע"ל, "גוש שלום" והרשימה הקבועה של הגופים הקיקיוניים המיליטנטים המתייצבים אוטומטית לכל מאבק נגד ישראל ובעד אויביה. אחד הנואמים המרכזיים בהפגנה היה אחמד טיבי. לפני עשר שנים, בשיא מתקפת הטרור נגד אזרחי ישראל, כאשר בכל יום ביצעו מחבלים מתאבדים פיגוע טרור ורצח המוניים, עמד אחמד טיבי שלוב זרוע עם רב המרצחים ערפאת שהניף את ידו, האחוזה בידי טיבי, ושילהב את האספסוף הפלשתינאי הפרוע בצרחות חוזרות ונשנות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים, מיליון שאהידים בדרך לירושלים". האיש הזה נמצא ראוי לנאום מעל במת הפגנה בה נטלו חלק אנשי "קדימה" ומפלגת העבודה. ח"כים מ"קדימה" הפגינו יחד עם ארגונים שבעטיים מנהיגת מפלגתם אינה יכולה לבקר במדינות באירופה, מחשש שתיעצר בעוון "פשעי מלחמה" שהעלילו על מדינת ישראל שותפיהם להפגנה הזאת.

אין לי ספק שאנשי "העבודה", "קדימה" ומרבית מרצ סולדים ממה שמייצג טיבי – סולדים מהטרור הפלשתינאי, משנאת ישראל, מהאנטישמיות, מהתאווה להשמיד את מדינת ישראל. אין לי ספק, שמרבית המפגינים הם ציונים ופטריוטים המאמינים שנסיגה לקווי 67' תשרת את האינטרס הלאומי של ישראל. אני חולק על דעתם, אך מכבד אותה. מה עושים אנשים אלה בהפגנה אחת עם שונאי ישראל? איך הם הגיעו להתדרדרות מוסרית נוראה כזאת? איך איבדו את כושר השיפוט, את היכולת להבחין בין עמית לטורף? איך הם הגיעו לעמדה הנפשית המאפשרת להם להפגין עם מפלגתו על עזמי בשארה, המבוקש הנמלט בעוון פעילות אקטיבית נגד ביטחון ישראל, בהפגנה משותפת נגד ממשלת ישראל הנבחרת?

משהו רע קורה בחברה הישראלית. הלגיטימציה לקצוות הבלתי לגיטימיים, הקרע בין "שמאל" הנוהה אחרי הרדיקאליות בתוכו ל"ימין" הנוהה אחרי הרדיקאליות בתוכו, במקום אחדות בין ציונים פטריוטיים ודמוקרטיים החזקה יותר מן המחלוקות ביניהם ותהום בין הציונים הפטריוטיים והדמוקרטיים לבין הגורמים האנטי ציוניים, אנטי ממלכתיים ואנטי דמוקרטיים, היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית.

האבסורד הוא שהדבר אינו קורה על רקע של הקצנת המחלוקת המדינית. הדבר קורה דווקא כאשר נתניהו מציע לפלשתינאים ויתורים מרחיקי לכת, שיצחק רבין ז"ל, בחלומותיו השחורים ביותר לא העלה על דעתו שאי פעם יציע כמותם. זאת, למרות שדרך הוויתורים לא בדיוק הוכיחה את עצמה כמקדמת שלום. והנה, במציאות המדינית הזאת, "קדימה", העבודה וה"שמאל", אולי מתוך רצונם למצב את עצמם כאופוזיציה שמאלית לנתניהו, הולכים עוד שמאלה, הולכים ומאמצים את עמדות השמאל הרדיקאלי, מעלילים על נתניהו את אשמת ה"סרבנות" ומשלבים זרועות עם גורמים אנטי ישראליים במאבק נגדו ונגד ממשלתו.

ובתגובה, נתניהו והימין המתון, בעודו מאמץ את העמדות המדיניות של השמאל, חובר מבחינה חברתית ותרבותית לימין הקיצוני הלא לגיטימי והאנטי ממלכתי, מחבק אותו, משלב עמו זרועות ומעניק לו לגיטימציה.

המציאות הזאת עלולה להביא לקרע לאומי נורא, שלא תהיה ממנו חזרה. זו סכנה חמורה לחברה הישראלית, וכל מי שעתידה של מדינת ישראל חשוב לו, חייב לצאת נגד המגמות הללו ולקרוא למנהיגים לעצור ולא להמשיך להתדרדר במדרון החלקלק הזה.

****

יום לאחר ההפגנה בת"א, השתתפתי בתיקון ליל שבועות בקריית שמונה, שמרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, אותו אני מנהל, אירגן יחד עם "הלל" תל-חי, המועצה הדתית בקריית שמונה והאגף לתרבות תורנית במשרד החינוך.

250 מתושבי קריית שמונה והקיבוצים והמושבים באצבע הגליל, חילונים, מסורתיים ודתיים, התכנסו לערב של תוכן וחוויה, לימוד משותף ומופע של רוק ופיוט. הערב החל בהרצאה מאלפת של המשוררת רבקה מרים ולאחריה מעגלי לימוד ושיח תחת הכותרת: "תיקון ליל שבועות – מה מתקנים?". החלק האחרון באירוע היה מופע רוק ופיוט של מיכה שטרית וליאור אלמליח. מיכה הרוקיסט החילוני שר עם ליאור פיוטים, ליאור הפייטן הדתי שר עם מיכה מוסיקת רוק. אי אפשר היה שלא לחוש באהבה ובקרבה בין השניים. את מעגל השיח שבו אני נטלתי חלק, הנחתה חברת צוות "יובלים", הרבה איימי קליין. מחצית ממשתתפי המעגל היו דתיים אורתודוכסיים. כאשר איימי הציגה עצמה כרבה, איש מהם לא ביטא ולו ציוץ או ניד ראש של הסתייגות כלשהי. יתכן שבלבם אין הם רואים בה רבה ואין הם מכירים במושג. אולם הדבר לא הפריע להם ללמוד מפיה תורה ולהשתתף בשיח ענייני ומרתק שבו מחלוקות לשם שמיים, שחצו את הקווים המצופים שבין משתתפים חילונים ודתיים. בכל רחבי הארץ נערכו אירועים רבים מסוג זה.

ומדוע אני מזכיר את האירוע הזה, שכלל לא עסק בסוגיות פוליטיות, לצד ההפגנה עם טיבי והחגיגה עם ליאור? כיוון שאני רואה משמעות פוליטית רבה למה שמייצג האירוע. בניגוד להלכי הרוח המפלגים וההורסים, המקצינים והולכים וחוברים לקצוות המסוכנים והמאיימים, פועל זרם שקט ועמוק המאחד את העם ובונה יחד את מגרש ההתחדשות היהודית, היוצר את השפה המשותפת ואת האלטרנטיבה היהודית והציונית השפויה, מול ההקצנה המטורפת.

בין משתתפי התיקון יש מי שהיו יכולים להשתתף ואולי אף השתתפו בפועל בהפגנה בת"א או בחגיגה במרכז הרב, ואולי אף לא ראו בעיה בחבירה לאחמד טיבי ולדב ליאור. אך בעצם השתתפותם בתיקון, הם היו שותפים לבניית המגרש המשותף, המגרש החלופי לתהליכים המסוכנים הללו. בעצם השתתפותם הם יוצרים את האלטרנטיבה, שהיא התקווה של החברה הישראלית ושל הציונות הדמוקרטית והשפויה.

* BSH

השבוע יתכנס כנס היסוד של זרם "הקיבוץ המתחדש" בתנועה הקיבוצית. קראתי את תכנית הכנס, ודבר מה חסר לי בו – לא הייתה בו ברכת הזרם השיתופי.

כן, אני יודע, אני נשמע הזוי. הרי שני הזרמים צהובים זה לזה, עוינים זה את זה, תהום אידיאולוגית פעורה ביניהם. ואף על פי כן...

אני סבור שהגיע זמן שלום.

כשמוקי צור כיהן כמזכיר התק"ם, גער בו יעקב גדיש ז"ל, על שאינו מנהיג אלא אפסנאי. למה אפסנאי? כי מה שחשוב לאפסנאי הוא להחזיר את כל הציוד למחסן, ומה שחשוב למוקי הוא לסיים את הקדנציה כשכל הקיבוצים בתנועה. ובמילים אחרות – כמנהיג היה עליו לסלק מן התנועה כל קיבוץ סורר, שסטה מן הדרך הקיבוצית. מוקי צדק וטוב שכל הקיבוצים נשארו בתנועה (ושאפיזודת סילוק עין זיוון מן התנועה לא התממשה). הגיעה השעה להשלים עם כך שיש שני זרמים בתנועה, ולטפח דו קיום בשלום בין שניהם, ובעיקר – לחפש, למצוא ולבנות את המשותף ביניהם. בהתאגדות הקיבוצים "המתחדשים" (איני מקבל את המושג היומרני), אני רואה חיוב וצעד שעשוי לקדם את היכולת לממש זאת. הדבר חיוני גם כיוון שהמחלוקת אינה רק בין קיבוצים שיתופיים ודיפרנציאליים, אלא בין חברים בעלי דעות שונות בכל אחד משני סוגי הקיבוצים.

כדי להתפרק מנכסים אין צורך בהתאגדות, אין צורך בזרם. אין משמעות לזרם האומר רק מה לא. את אלה יכול כל קיבוץ לעשות בעצמו. כאשר אותם קיבוצים מתאגדים, יש כאן אמירה שהם מבקשים להגדיר - מה כן? מה מאפיין אותם, מה עושה אותם שונים מהסביבה, אלטרנטיבה לחברה הישראלית?

אם לא כן, לשם מה ההתאגדות? להגן על זכויותיהם של הקיבוצים הנ"ל בתנועה? הם כבר מזמן הרוב, אצלם הכוח ואין צורך בכך. לחדד את ההבדל בינם לבין הקיבוץ השיתופי? מצטער, זה כבר לא אקטואלי. אלו מלחמות העבר. כדי לעסוק בזכויות ואינטרסים מול גורמי המדינה? זה לא מספיק ולא יחזיק מים. אני רואה בהתאגדות הזאת, או לפחות מקווה לראות בהתאגדות הזאת, רצון להיות תנועה, להיות חלק מהתנועה, רצון לגבש אידיאולוגיה משותפת.

אחרי השלב של התפרקות מהדרך הקודמת, מה הלאה? האם הקיבוץ הדיפרנציאלי מעוניין להתמזג בסביבתו, לאבד כל צבע וייחוד ולא להשאיר כל חותם? האם הוא נטש את כל ערכי הקיבוץ?

או אולי, יש לו זיקה ולחבריו זיקה לרעיון הקיבוצי והוא מחפש דרך חדשה למימוש חלקי של אותם הרעיונות? אולי בכל זאת, אחרי ההפרטה, הקיבוצים המופרטים, או לפחות חלקם, מחפשים את הדרך להיות חלופה של צדק חברתי, ערבות הדדית וקהילתיות? אולי הם רוצים בכל זאת לשמור על סממנים של שיתוף, גם אם נמוך מאשר בקיבוץ השיתופי? אולי גם אם הם ויתרו על חזון השוויון, הם אינם מעוניינים בפערים קיצוניים, באי-שוויון עמוק? אולי הם מחפשים את הדרך לקיים דמוקרטיה קהילתית, לשמר את האסיפה, לחזק את חיי התרבות ואת היצירה התרבותית?

ברכתי, כשיתופניק, להתאגדות החדשה היא, שאכן – זו תהיה תכלית הקמתה. או אז, לא יהיה זה קבל"ש (קיבוץ לשעבר), אלא קיבוץ מתחדש.

* "שווים"

פעמיים התקבלתי לחברות באורטל. למה פעמיים? מעשה שהיה, כך היה.

כמקובל לגבי בני גרעינים, בשנים הראשונות של אורטל, בני גרעין יכלו להתקבל לחברות חצי שנה אחרי שחרורם, כלומר 10 חודשים אחרי הגעתם לשל"ת אחרון.

בדצמבר 1985, עלינו להצבעה שלושה חברי גרעין "שיטל" (גרעין ה'). מלבדי עמדו להצבעה צ'יקו וז"מ. היה זה בתקופת החפיפה על תפקיד המזכיר, בין מיכאל ואבישי. השניים פתחו את הקלפי וספרו את הקולות. להפתעתם, בהצבעה חסרו קול או שניים לקבלתו של ז"מ לחברות. שניהם לא היו שבעי רצון מן ההחלטה. מה עשו? לחופף הייתה הזדמנות ללמד את הנחפף פרק בתכמנות. הם סגרו את הקלפי, והתקשרו לחברים בשנת חופשה (וכך, חברתי לשעבר, שלאחר פרידתנו יצאה לשנת חופשה, הצביעה על קבלתי לחברות...), ביקשו מהם למסור את הצבעתם בטלפון, והתוצאה התהפכה. על לוח המודעות התפרסמה הודעת ברכה לשלושת החברים החדשים.

בתוך שעות אחדות, נודע הדבר ופרצה סערה רבתי. באסיפה סוערת במיוחד הוחלט על הצבעה חוזרת. בהצבעה זו, שלושתנו התקבלנו.

****

מדוע אני מספר את הסיפור הזה? בשל המשכו של הסיפור. כידוע, מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. אחרי הפרשה, החלטנו לקבוע סייג כדי למנוע הישנותה, וקיבלנו החלטה גורפת, על פיה אין לחברים בשנת חופשה זכות הצבעה באורטל.

אפשר להתווכח האם זו החלטה חכמה והאם היא צודקת, אך על דבר אחד אי אפשר להתווכח (וכנראה שלא היינו מודעים לכך) – החלטה זו אינה חוקית. היא סותרת את תקנון האגודה, ואין לאסיפה סמכות לקבל החלטות הסותרות את התקנון, שכמוהו כחוק מדינה. האסיפה רשאית להרחיב את זכויות החבר מעבר לנדרש בתקנון, אך אין בסמכותה לגרוע מזכויות החבר.

בהצבעות על שינוי תקנון האגודה, יש משמעות גדולה במיוחד לזכות זו. שינוי התקנון דורש רוב של 2/3 מכלל בעלי זכות הבחירה, כולל חברים בשנת חופשה ראשונה. משמעות הדבר, היא שחבר בשנת חופשה שנעדר מן ההצבעה כמוהו כמי שהצביע בפועל נגד שינוי התקנון. לכן, אם הצביע או לא הצביע – השפיע. אם הוא תומך בשינוי – יותר מהגיוני שיצביע בפועל.

שלוש פעמים שינינו את תקנון האגודה. בפעם הראשונה, כאשר הורדנו את הרוב הדרוש לשינוי התקנון מ-75% ל-2/3. בפעם השניה, כאשר התאמנו אותו לשינויים שערכנו בתהליכי השינוי של שנות השמונים והתשעים (למשל – ביטלנו את הסעיף שדרש מסירת הרכוש הפרטי ודירה בעיר השייכת לחבר, לבעלות הקיבוץ, ושינויים נוספים מסוג זה). התמיכה בשני השינויים הללו הייתה גורפת, ולכן לא הייתה משמעות להצבעת חברים בשנת חופשה. לא כן, כידוע, בהצבעה על המודל השילובי. ואכן, חברים בשנת חופשה מימשו את זכותם.

****

עלינו לשנות את החלטותינו בנדון. התקנון אינו מתייחס רק להצבעה על שינוי תקנון, אלא לכל הצבעה. אין לנו סמכות לשלול את הזכות הזאת. אם נושא כזה יעמוד פעם למבחן משפטי, אין ספק שהתקנון, שהוא חד משמעי, גובר.

לדעתי, זה גם אינטרס של אורטל. אין לנו עניין ששנת חופשה תהיה הדרך של חבר החוצה, שלב מעבר בדרך לעזיבה. ההיפך הוא הנכון, אנו רוצים לראות בשנת החופשה תקופה זמנית שבה החבר נמצא בחוץ, ובסופה הוא חוזר הביתה (כפי שכבר קרה לא פעם בעבר). לשם כך, עלינו לעודד ככל הניתן את תחושת השייכות שלו באותה תקופה.

ברמה החברתית, תמיד ידענו להעניק תחושה טובה לחברים בשנת חופשה, בעת ביקוריהם באורטל. אולם החברות בקיבוץ מתבטאת בעיקר במעורבות.  חשוב לעודד ככל הניתן את המעורבות של חבר בשנת חופשה בחיי הקיבוץ, בכל דרך שהיא – בעשיה, בתרומה ובשותפות בהחלטות.

שמחתי מאוד על הישארותו של גדי נ' כחבר, בהתנדבות, בהנהלה הכלכלית בשנת החופשה. גדי תרם רבות לניהולה הכלכלי של אורטל עד כה והוא שותף בכיר בהישגים הכלכליים המבורכים של אורטל, וטוב שהוא ימשיך לשאת באחריות גם לאחר צאתו לשנת החופשה. כפי שנקש דיווח במידף, אכן, התמיכה במזכירות במהלך הייתה גורפת ונלהבת. אני מברך את נקש על היוזמה הברוכה ואת גדי על הסכמתו. אני מקווה מאוד שמשפ' נתניאל תשמור על זיקה עמוקה לאורטל בשנת החופשה, ושתהיה זו חופשה שסופה חזרה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל