הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לחן כהן – "סערה פוליטית בגליל העליון סביב קבוצת לימוד על הנכבה"

מאמרי האחרון ב"דוגרינט" היה "לא מתנצל", בו תיארתי את סיפור עליית משפחת אמי, ניצולי השואה, והתיישבותה בבתים הנטושים באַזוּר. סמאח מסול שהגיבה על מאמרי, תקפה בחריפות את הגישה הציונית, אותה אני מייצג. על מאמרה הגיב הקורא מרסלו סבירסקי, שלא הבין מדוע היא מתייחסת אליי בכלל. "אנחנו לא חייבים להיגרר ולהנציח את הוויכוח עם הפשיסטים", הוא כתב. ומה כן? "ללחום בהם ובדבריהם על ידי כך שנבנה חברה חדשה, במקום זאת שהציונות בנתה... להצטרף לכוחות ההתנגדות בבניה האזרחית של חברה לא לאומית".

דבריו ברורים – הציונות היא פשיזם. יש להחריב את המפעל הציוני, ולבנות תחתיו חברה חדשה, "לא לאומית". המפעל הציוני הוא מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. והיה, והאדון סבירסקי יתקשר אליי מחר, ויבקש שאאפשר לו לקיים חוג בית בביתי על חזון בניית חברה חדשה במקום המפעל הציוני, האם אני חייב לתת לו את הבמה הזאת?

מעבר לכל המילים המכובסות של חן כהן, זאת השאלה העומדת על סדר היום. לא חופש הביטוי של "זוכרות", אלא החופש של אדם ושל קהילה לא להפוך את ביתם במה להסתה נגד מדינת ישראל ונגד הציונות.

"ימין קיצוני" כינתה אותי חן כהן. איני ימין ובטח לא קיצוני, רחוק מכך, אך בעיני מי שבעבורם הציונות היא פשיזם, בעצם היותי ציוני, אני "ימין קיצוני". אם כך, אני מקבל את ההגדרה, ככל שהיא זרה לי, כאשר היא יוצאת ממקלדתה של פעילת "זוכרות", כמחמאה.

מדבריה של חן כהן, ניתן להתרשם שבכל מקום שבו "זוכרות" ניסתה לקיים את הסמינר שלהם – סמינר להנחלת תודעת ה"נכבה", הפעלתי את סמכותי והוצאתי צו סגירה ופינוי. הבעיה היא, שאין לי כל סמכות כזאת ואין לי כל כוח למנוע מ"זוכרות" קיום הסמינר שלהם בכל מקום שהוא (למעט ביתי הפרטי). נוח מאוד להשליך את מניעת הסמינר לפועלו של אדם אחד, שהוא "ימני קיצוני" רחמנא לצלן, ובכל זאת כדאי לשאול, מדוע שלושת המוסדות המוזכרים במאמרה של חן – מכללת תל-חי, בית הספר "עינות ירדן" וקיבוץ הגושרים החליטו שלא לתת במה לקורס הזה, אף שמדובר בהשכרת כיתות, כלומר בהחלטה שמשמעותה אובדן הכנסה? הרי מי שקיבל את ההחלטה לא הייתי אני, אלא המוסדות הללו. יתר על כן, קראתי בעיתונות האזורית על מקומות נוספים שסירבו לתת ל"זוכרות" את הבמה הזאת, ובהם כלל לא הייתי מעורב. מדוע הם סירבו? אולי חן מיתממת, והסיבה להחלטתם עמוקה יותר.

אכן, בשלושת המוסדות הנ"ל, הייתי מעורב בפעולה למניעת הסדנה, אך כמי שאין לו כל סמכות, לא הייתי מעורב בהחלטה. כל שעשיתי, הוא להסב את תשומת לבם של הנוגעים בדבר, למהות הסדנה שהם הסכימו לארח. הרי השם "זוכרות" הוא שם מכובס, שאינו מסגיר את מהות הארגון. ואכן, בשלושת המקומות, לא היה מושג למארחים, את מי הם מארחים. התערבותי הייתה רק הסרת מכשול בפני עיוור. הדרך בה פעלתי, הייתה הפניית תשומת לבם לאתר האינטרנט של "זוכרות". האתר מדבר בעד עצמו.

באתר של הארגון, מלחמת העצמאות מוגדרת כ"נכבה". בשפתנו – שואה. וכך מוגדרת ה"נכבה" באתר: "ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ ומניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים עם תום המלחמה, במטרה להקים את המדינה היהודית. הנכבה היא גם ... ההתעלמות מזכויותיהם של העקורים והפליטים. הראשונה בזכויות אלה היא זכות השיבה ... הקורבנות הראשונים של הנכבה של 1948 הם הפלסטינים, בעיקר הפליטים... היהודים משלמים מחיר על היותם כובשים בארץ מאז 1948". כן, ה"כיבוש" הוא קיומה של מדינת ישראל. וברור גם מה משמעות הסיסמה "די לכיבוש" כאשר היא באה מהמקום הזה.

מי שרוצה לארח סמינר בן 14 מפגשים של שלוש שעות כ"א, ללא תשלום (כיאה לארגון מיסיונרי) – זכותו. מי שאינו רוצה לארח סמינר כזה – זו גם זכותו. אני הייתי השדכן – שידכתי בין המארחים לבין המידע, כלומר האתר של אורחיהם. את ההחלטה הם לא קיבלו בגללי, אלא בגלל המידע.

אגב, הייתי נוהג בדיוק באותה דרך, אילו היה מדובר, למשל, בסמינר של "כך" בנושא: "כהנא צדק". גם זו תועבה, וכפי שלא הייתי רוצה להפוך את ביתי במה להסתה גזענית מסוג זה, כך לא הייתי רוצה להפוך את ביתי ממה להסתה אנטי ישראלית מסוג "זוכרות". ואם איני רוצה שביתי יהיה במה כזאת, חזקה על אחרים שאולי גם הם לא ירצו שביתם יהיה במה כזאת. לכן הסבתי את תשומת לבם. בכך הסתכם תפקידי הצנוע.

* "דוגרינט"

א. עליה ב' – עליה ב', ההעפלה הבלתי לגאלית לא"י, לא החלה אחרי מלה"ע השניה אלא ב-1934. היא נקראה כך, כיוון שעד סגירת שערי הארץ בעקבות "הספר הלבן" (1939) הייתה גם עליה לגאלית, שהיא הייתה מעין "עליה א'", אך בשל הגבלות הסרטיפיקטים לעליה ארצה, פעלה לצדה עליה ב', שבעיקרה הייתה עלייתם של מי שלא קיבלו סרטיפיקט. אניית המעפילים הראשונה במסגרת זו הייתה "וינוס", שאורגנה בידי הקיבוץ המאוחד. עד פרסום "הספר הלבן", עיקר עליה ב' נעשתה בידי התנועה הרוויזיוניסטית (שתי אוניות), והנהלת הסוכנות הסתייגה ממנה, מחשש שפעילות זו תגרום לבריטים לפגוע בעליה הלגאלית. פרסום "הספר הלבן" הביא את הנהלת הסוכנות בראשות ב"ג ליזום ולהוביל את ההעפלה, לא אחרי אלא בזמן מלחמת העולם השניה ועד הקמת המדינה.

ב. הסברו של יוסף חרמוני לפיו הקשר שיצר הלח"י עם גרמניה הנאצי נבע משנאת השמאל אינו מתקבל על הדעת, כיוון שלא הייתה שנאת שמאל בלח"י. נהפוך הוא, היה בתוך הלח"י זרם שמאלי מובהק, בראשות נתן ילין מור, אחד מטרוייקת מפקדי הלח"י ובין הידועים שבאנשי השמאל בלח"י היו בועז עברון, עמוס קינן ואחרים. גם יצחק שמיר היה באותם שנים בעל נטיה לשמאל, לסוציאליזם ולבריה"מ. אמנם הזרם הזה פעל והתבלט אחרי תקופת יאיר, שבה מדובר, אך בעיניי יש זיקה מובהקת בין פרשת הקשר עם הנאצים לפרשת הזרם השמאלי. הקשר הוא השנאה לבריטים. הקשר בין הלח"י לנאצים (שלא הוביל לשיתוף פעולה כלשהו) נבע מגישתו של מפקד הלח"י אברהם שטרן (יאיר) שהפריד בין הצורר והאויב. לפי גישה זו, אמנם היטלר הוא צורר היהודים, אולם הבריטים הם האויב של העם היהודי, והמטרה המרכזית היא ללחום בשלטון הזר הבריטי ולגרשו מן הארץ. לשם כך, יש לבחון ברית עם אויבו של אויבי, גם אם מדובר בשטן עצמו.

הקוד הקיצוני הזה, שהוביל לרעיון המטורף של קשר עם הנאצים, הוא אותו קוד של הזרם השמאלי בלח"י. שנאת בריטניה והאימפריאליזם הבריטי שאיפיינה את הלח"י, משכה אליו גורמי שמאל אנטי אימפריאליסטיים. ניתן לראות זאת היטב בנאומיהם של רוצחי הלורד מוין אליהו חכים ואליהו בית צורי במשפטם בקאהיר. יותר משהיו אלה נאומים ציוניים, היו אלה נאומים אנטי אימפריאליסטים, אנטי בריטיים, עם נימה כנענית. לא בכדי, הציבור המצרי אהד את השניים וראה בהם גיבורים, הלוחמים נגד השלטון הבריטי השנוא. הזרם השמאלי בלח"י האמין בבריה"מ הסטליניסטית, מתוך אותה גישה שבשמה יאיר פנה לגרמניה הנאצית, בהיותה האויב המרכזי של בריטניה, לאחר מלחמת העולם השניה. אותה גישה, לפיה בריטניה היא האויב הראשי, ואויביה – תוך עיוורון למהותם, הם בני הברית. 

* "חדשות בן עזר"

תמונה מן הימים הקשים של מתקפת הטרור הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", חרוטה היטב בזיכרוני. באותם ימים, מידי יום התבצעו פיגועי התאבדות בערי ישראל. אוטובוסים התפוצצו, מסעדות וקניונים. דם והרג והרס היו מנת חלקנו, כמעט מידי יום ביומו.

ובאחד הימים האלה, ראינו בטלוויזיה את מנהיג מתקפת הטרור יאסר ערפאת עומד מול המון פלשתינאי מוסת וצורח שוב ושוב ושוב: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים, מיליון שאהידים בדרך לירושלים". והקהל המשולהב מריע. ערפאת צרח את קריאת הקרב תוך שהוא מניף את ידו באוויר. ובתוך ידו שלובה ידו של האיש שעמד לצדו. היה זה אחמד טיבי.

כמעט עשר שנים חלפו מאז, אך אחמד טיבי לא שינה כהוא זה את עמדותיו. ובמוצאי שבת שעברה, נאם אחמד טיבי בהפגנה שבין החתומים עליה ... מפלגת העבודה.

מפלגת העבודה הפגינה בת"א יחד עם אחמד טיבי ועם חד"ש. חד"ש היא מפלגה שיש לה אמא ויש לה סבתא. אמא של חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון) היא רק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה). סבתא של חד"ש היא מופ"ס.

לפני 90 שנה אירעו מאורעות תרפ"א (1921) – ההתנפלות השניה (הראשונה הייתה ב-1920) של ערביי א"י על היישוב היהודי. במאורעות נרצחו 47 יהודים ובתוכם הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו, נפצעו 140 ונעקרו מיפו 9,000 מתוך 16,000 תושביה היהודים. המאורעות הללו החלו בהתנגשות אלימה בין מפגיני ה-1 במאי של מופ"ס לבין מפגיני ה-1 במאי של אחדות העבודה. המופ"סים הסיתו את הערבים נגד הציונים לפני ובמהלך המאורעות. האם ניתן להעלות על הדעת את ראשי אחדות העבודה – בן גוריון, ברל כצנלסון, יצחק בן צבי, יצחק טבנקין וחבריהם, מפגינים יחד עם המופ"סים?

ממופ"ס ועד חד"ש לא השתנתה הנימה האנטי ציונית והאנטי ישראלית הקיצונית. כאשר ערב מלחמת ששת הימים ובמהלכה כל הכנסת, כולל מק"י של משה סנה ו"העולם הזה" של אורי אבנרי התאחדו בהסכמה שזו מלחמת מגן, רק"ח תמכה במדינות ערב והאשימה את ישראל בתוקפנות. כאשר הכנסת כולה התאחדה בגינוי הטבח במינכן ב-1972 רק"ח הצביעה נגד. כאשר הכנסת כולה התאחדה בישיבה חגיגית לאחר מבצע אנטבה (1976), רק"ח גינתה את התוקפנות הישראלית והפגיעה בריבונותה של אוגנדה. שנה לאחר מכן, בבחירות 1977, רק"ח הופיעה כחד"ש, אך לא היה בדרכה כל חדש. ועד היום אין כל חדש בדרכה. עד היום, תמיד, תמיד – חד"ש נגד ישראל ובעד אויביה. תמיד, כאשר חיילי צה"ל נלחמים, חד"ש תומכת באויב. מישהו יכול לתאר לעצמו את יגאל אלון או את יצחק רבין מפגינים יחד עם חד"ש?

מה קרה למפלגת העבודה? איזו התדרדרות מוסרית וערכית של המפלגה האבודה הזאת?

הלילה שבו מפלגת העבודה הפגינה בעד נסיגה לקווי 49' (כלומר עקירת היישובים שהיא ותנועות ההתיישבות שלה הקימו בבקעת הירדן, למשל) יחד עם חד"ש ואחמד טיבי, הוא לילה מר בתולדותיה של תנועת העבודה הציונית. הרבה עצמות התהפכו בכינרת, בעין חרוד, בשדה בוקר ובהר הרצל בלילה זה.

* "ידיעות הקיבוץ"