הבלוג של אורי הייטנר

למה 63 שנים לאחר קום המדינה עדיין אין שלום בינינו לבין הערבים? אם תהיתם מה הסיבה לכך, השבוע זכינו לקבל תשובה.

הסיבה אינה הסירוב הפלשתינאי לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל. הסיבה היא לא הסרבנות של ההנהגה הפלשתינאית לקבל כל הצעה ישראלית, מרחיקת לכת ככל שתהיה. הסיבה אחרת לגמרי.

בעצם, יכולנו לחיות היום בשלום קוסמי. היינו על סף התגשמות חזון הנביאים של "וחי זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ".

והכל התפקשש כיוון שמבקר המדינה, הפרקליטות והמשטרה החליטו לסכל את השלום. לכן הם רקמו קשר להפיל את אולמרט מהשלטון ותפרו לו רשימה של תיקים.

... אוי, אולמרט אולמרט.

והאיש הזה, לפני שנתיים, היה ראש ממשלת ישראל.

* "חדשות בן עזר"

תגובה לעזרא כץ

אילו הכין עזרא כץ את שיעורי הבית שלו, היה מגלה שרוב העובדות שכתב, אודות מקומות, זמנים, מה היה ואיך היה , בנוגע לפעולתי נגד הסדנה של ארגון "זוכרות" אינן נכונות. אולם לא אתמקד בכך, כיוון שאני מודה באשמה, אכן בכמה מקומות שבהן נקבעה הסדנה הזאת (ולאו דווקא אלה שהוזכרו במכתבו של עזרא) התערבתי, פניתי לגורמים המארחים והסבתי את תשומת לבם למה שעומד להתרחש בביתם. אותם מארחים, שעד אותו רגע לא היה להם כל מושג על מהות הסדנה, בחרו שלא לארח אותה לאחר שהבינו את מהותה.

סביר להניח, שאילו היוזמים היו פונים אליהם ומבקשים כיתה לסדנה בת 42 שעות של הארגון להנחלת מורשת הנכבה בישראל, הם היו מסרבים לכך מראש. אולם כאשר הם מקבלים הזמנה לשכור כיתה לסדנה של ארגון "זוכרות", שם הארגון נשמע תמים, ומה רע בסדנה העוסקת, מן הסתם, ב"אלצהיימר ומגדר", למשל? כאשר פניתי למארחים, הסבתי את תשומת לבם לאתר האינטרנט של "זוכרות". זה הספיק.

בטרם אזכיר מה נכתב באתר זה, ברצוני להתמודד עם טענת המקרתיזם האנטי דמוקרטי, כביכול. חופש הביטוי הוא ערך מרכזי בדמוקרטיה ועל המדינה להבטיח את זכותם של האזרחים לבטא את עמדתם, ככל שתהיה צורמת ובלתי נסבלת. אבל הדמוקרטיה אינה מחייבת אותי להפוך את ביתי במה לכל דעה. זכותי לקבוע גבולות – מה אני מוכן שיעשה בביתי ומה לא. זאת זכותו של קיבוץ, של בית ספר, של כל מוסד.

שאלה לי לעזרא כץ. האם בעיניך מועדון מלכיה צריך להיות פתוח לכל דעה? למשל, האם היית מציע את מועדון מלכיה לסדנה בת 14 מפגשים בהנחיית איתמר בן-גביר תחת הכותרת: "כהנא צדק"? האם היית מציע את מועדון קיבוצך לסדנה של חובבי תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין? האם היית מזמין מכחישי שואה לסדנה שבה יציגו את "הנראטיב" שלהם? אם כן, אנחנו חלוקים. אני לעולם לא הייתי מוכן לכך במועדון קיבוצי.

אם לא היית מוכן לארח סדנאות אלו, הרי שגם בעיניך יש קווים אדומים לסובלנות. אם כך – או ששנינו מקרתיסטים או שאיש מאיתנו אינו מקרתיסט.

אם לא כל דעה ראויה להיכנס לפתח ביתנו, נותר לבחון מדוע אני סבור שהאג'נדה של "זוכרות" אינה לגיטימית. באתר של הארגון, מלחמת העצמאות מוגדרת כ"נכבה". בשפתנו – שואה. וכך מוגדרת ה"נכבה" באתר: "ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ ומניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים עם תום המלחמה, במטרה להקים את המדינה היהודית. הנכבה היא גם ... ההתעלמות מזכויותיהם של העקורים והפליטים. הראשונה בזכויות אלה היא זכות השיבה ... הקורבנות הראשונים של הנכבה של 1948 הם הפלסטינים, בעיקר הפליטים... היהודים משלמים מחיר על היותם כובשים בארץ מאז 1948". כן, ה"כיבוש" הוא קיומה של מדינת ישראל. וברור גם מה משמעות הסיסמה "די לכיבוש" כאשר היא באה מהמקום הזה.

האם הסתה נגד קיומה של מדינת ישראל היא בתוך הקווים האדומים שלך, עזרא כץ?

אסיים בעדות אישית. לפני כ-15 שנה, הופיע הספר "ברוך הגבר", המהלל ומשבח את המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין. בין עורכי הספר, היה מיכאל בן חורין, תושב הגולן שהינו כהניסט ידוע. באותם ימים ערכתי את העיתון "הרי גולן". כל אימת שנשלח אליי מאמר שכתב בן חורין, הוא קיבל תשובה בזו הלשון: "או 'הרי גולן' או 'ברוך הגבר'. אתה בחרת". יש לי קווים אדומים. מקרתיזם?

* "על הצפון"

במכתבה "לא עוכרות ישראל" מגדירה אותי חן כהן "אדם בעל עמדות ימניות קיצוניות". אף שאין שחר להגדרה זו, לא הייתי מתייחס אליה, אילו סברתי שמדובר רק בי אישית. אולם אני חושב שההגדרה הזאת, מבטאת תפיסה מעוותת, על פיה הציונות היא "ימין קיצוני", כחלק מהדה-לגיטימציה לציונות.

אני סוציאל דמוקרט, המאמין בכל לבי בערכי שוויון ערך האדם, שיתוף, צדק חברתי, סולידריות, דמוקרטיה. אין זו רק עמדה פאסיבית, אלא זו דרך חיים שבחרתי להגשים אותה כאשר בחרתי להתיישב בקיבוץ ולבנות בו את חיי ולהקים בו את משפחתי. על דרך זו אני נאבק, פועל וכותב כל חיי הבוגרים. מה זה? שמאל או ימין?

גישתי המדינית היא תמיכה בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון, המחייבת ריבונות ישראלית על שטחים ריקים וחיוניים להגנת המדינה, ונסיגה מאזורים המאוכלסים בפלשתינאים, כדי למנוע פגיעה בצביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה. הביטוי להשקפתי המדינית, שבעיניי ראוי להיות דרכה המדינית של מדינת ישראל, הוא מורשת רבין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". האם יצחק רבין הוא "ימין קיצוני". האם מי שפועל לכך שמורשתו תהיה מדיניותה של ישראל הוא "ימין קיצוני"?

כאשר חן כהן מגדירה מי שפועל נגד פעילות הסתה ודה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות כ"ימין קיצוני", היא מנסה לפרוט באופן דמגוגי על הנימים הדקות של אנשי השמאל, באמירה: אתם ואני יחד... נגדו. אולם כמו כל ה"נראטיב" של זוכרות, גם הגדרות ה"שמאל" וה"ימין" שלה שקריות. למעשה, על פי הגדרתה, כל מה שהינו ציוני - הוא "ימין קיצוני".

כאשר עמותת "זוכרות" מגדירה את קיבוצה של חן, קיבוץ עמיר "התנחלות ציונית שהוקמה לפני 1948 על אדמות א-דוארה", היא יוצאת נגד לגיטימיות הקיום של קיבוץ השומר הצעיר, שככל הידוע לי אינו איזה מאחז בלתי חוקי של נוער הגבעות. מי שישוטט באתר "זוכרות" יגלה, שעיקר חיציה הארגון מופנה נגד הקיבוצים והמושבים, שקיומם הוא עוול. האם מי שרואה בקיומם של הקיבוצים והמושבים מופת של צדק ציוני, הוא "ימין קיצוני"? אתר "זוכרות" מדבר על מלחמת העצמאות כ"כיבוש של 1948". האם כל מי שרואה את קיומה של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, כקיום לגיטימי, הוא "ימין קיצוני"?

יש מחלוקות בין ימין ושמאל בחברה הישראלית. אלה מחלוקות בין ציונים פטריוטים על השאלה מה טוב למדינת ישראל. הוויכוח, ככל שיהיה נוקב, הוא בגדר כללי משחק ברורים. תהום מפרידה בין ציונים – השמאל הציוני והימין הציוני כאחד, לבין הגורמים הרדיקאליים האנטי ציוניים, דוגמת "זוכרות".

* "מידע 8"