אני חש תחושת שליחות כאשר אני ניצב כאן, כראש ממשלת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית, בבית הנבחרים של ידידתנו ובת בריתנו, הדמוקרטיה הגדולה, מנהיגת העולם החופשי, ארצות הברית.
הברית בין שתי מדינותינו, ברית בת עשרות שנים, היא אבן הראשה ביחסי החוץ של כל אחת משתי בנות הברית. ידענו בעבר ובוודאי נדע גם בעתיד מחלוקות, אך הברית בינינו איתנה מכל מחלוקת, אין היא ניתנת לערעור. הברית בין המדינות נובעת בראש ובראשונה מערכים משותפים – ערכי החירות והדמוקרטיה. ארצות הברית היא מנהיגת העולם הדמוקרטי. ישראל היא דמוקרטיה ליברלית איתנה ויציבה, חרף תנאים כמעט בלתי אפשריים של מלחמת קיום בלתי פוסקת מיום הקמתה, והתמודדות יומיומית עם איומים ביטחוניים. ישראל היא אי של דמוקרטיה ויציבות בתוך עולם עוין, שלא ידע יום אחד של דמוקרטיה. אזרחי ישראל, ללא הבדל דת וגזע ומין, הם בני האדם היחידים במזה"ת שהם באמת ובתמים אזרחים. הם היחידים שהמדינה בה הם חיים היא באמת מדינתם. הם היחידים הנהנים מחופש הדיבור, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות, חופש הפולחן, חופש הקניין, הזכות לבחור ולהיבחר. הם האנשים היחידים בכל המרחב הסובב אותנו, הנהנים מזכויות האדם והאזרח, משוויון בפני החוק, ממערכת משפט אמיתית והוגנת.
המזרח התיכון עובר בחודשים האחרונים זעזועים ומהפכות. כשוחרי חירות ודמוקרטיה, אנו מייחלים בכל לבנו לכך שהמהפכות הללו תובלנה את האזור לדמוקרטיה אמיתית. אנו מתפללים, ששכנינו, תושבי מדינות ערב, יהיו לאזרחים בני חורין. אנו מביטים בהערצה והשתאות על ההתקוממות העממית של המוני אזרחים במדינות ערב, המתגברים על מחסום הפחד וקוראים לסילוק הדיקטטורים הרודים בהם לאורך דורות, ודורשים חופש. כולנו תקווה, שהמהפכה הזאת תביא לשינוי ערכים יסודי במזה"ת, ושנוכל ליהנות ממרחב של חיים דמוקרטי. גם הערבים, ככל בני האדם, זכאים לחופש ולדמוקרטיה. אין לי ספק, שאם אכן מדינות ערב תהיינה דמוקרטיות, ייכון שלום אמת בינן לבין ישראל.
אנו קוראים לעולם החופשי כולו להתאחד בגינוי חריף וחד משמעי לעריצים המדכאים ביד ברזל את אזרחיהם ואינם בוחלים בטבח המוני בבני עמם; דיקטטורים חשוכים ופשיסטים כמו בשאר אסד וקדאפי. מן הראוי שכל אדם שוחר חירות ומאמין בזכויות האדם, יצא בתקיפות נגד אותם משטרים. שתיקתם של הארגונים העולמיים המכנים עצמם ארגוני "זכויות האדם" לנוכח מעשי האכזריות והטבח הללו, מעידים בעיקר על טיבם של אותם הארגונים, ועל הצביעות במאבקם, המופנה דווקא נגד דמוקרטיות ליברליות, כישראל וארה"ב.
אנו מייחלים לכך, רבותי חברי הקונגרס הנכבדים, שהדמוקרטיה תשרור במזה"ת, בתום תקופת הזעזועים הפוקדת את שכנותינו. אולם עלינו להיות ערוכים גם לאפשרות אחרת, כמו השתלטות של דיקטטורות גרועות מהנוכחיות, כמו השתלטות גורמי הקנאות האסלאמית על שכנותינו. האפשרות הזאת ריאלית לא פחות מן האפשרות האופטימית, והיא מהווה איום של ממש על ישראל. לפיכך, על ישראל לנקוט בזהירות רבה ולהישמר מיוזמות נמהרות, שעלולות להתגלות כשגויות ומסוכנות. במצב הנוכחי, האחריות מחייבת אותנו להמתין עד שיתייצב המצב, ולא לקבל החלטות פזיזות המבוססות על משאלות לב.
אדוני הספיקר, חברי קונגרס נכבדים!
החודש הזה, לפני 63 שנים, קמה מדינת ישראל. בטקס הכרזת המדינה, הושיט ראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן גוריון יד לשלום לשכנותינו. תגובתן של מדינות ערב להושטת היד, הייתה פלישה למדינה בת יומה, במטרה להטביעה בדם. מאז ועד היום, אנו דבקים בדרך השלום – אנו אוהבי שלום ורודפי שלום, כפי שמצווה אותנו מסורתנו היהודית. אנו דבקים בשאיפתנו הכנה לשלום עם מדינות ערב ובפרט עם הפלשתינאים, על אף כל האכזבות שנחלנו מאז קריאתו של ב"ג.
אנו שואפים ומשתוקקים לחידוש מיידי של מו"מ כן ואמיתי עם הפלשתינאים, ללא תנאים מוקדמים, על כינון שלום בינם לבינינו. מיום כניסתי לתפקיד, לפני שנתיים, אני שב וקורא לפלשתינאים לשבת למו"מ. על מנת לרצות אותם ולסייע להם לקבל החלטה זאת, חרגתי מעקרונות המו"מ ללא תנאים מוקדמים, וממשלתי קיבלה החלטה חסרת תקדים, והקפיאה כל בניה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים. אף על פי כן, הפלשתינאים סרבו לשוב למו"מ. חרף כל האכזבות, איני אומר נואש – אני שב וקורא להם לשוב מיד לשולחן המו"מ. אני מוכן מחר, היום, עכשיו, לטוס לכל מקום בעולם, כדי לחדש את המו"מ. אני קורא לכם, חברי בית הנבחרים האמריקאי, להפעיל על הפלשתינאים לחץ לחדול מסרבנותם ולחדש את המו"מ.
במו"מ לשלום, תהיה ישראל מוכנה לגמישות ולוויתורים כואבים, כולל ויתור על שטחי מולדת. עם זאת, לא ניסוג לקווי 1967. אין כל הגיון בקריאה לסגת לקווים אלה. בקווים האלה ישבנו עד לפני 44 שנים – היו אלה קווים שעודדו את התוקפנות הערבית, קווים שבהם חיינו כעם במצור, ובסופו של דבר נאלצנו לצאת למלחמת מגן, כדי להגן על קיומנו, מלחמת ששת הימים. במלחמה זו שבנו לשטחי מולדת – האזורים בהם קם העם היהודי, בהם עוצבה דמותו הרוחנית, בהם נכתב ספר הספרים הנצחי. שבנו לאזורים בהם התהלכו אבותינו, בהם מלכו מלכינו, בהם התנבאו נביאינו והביאו לעולם כולו את בשורת הצדק, השלום והחירות. אין כל הצדקה לכך, שהצד המתגונן והמנצח ישלם את מחיר התוקפנות נגדו. אין כל הגיון בכך שנחזור למצב שחייב אותנו לצאת למלחמה.
אף על פי כן, בשל רצוננו העז בשלום, כיוון שאיננו רוצים לשלוט בכוח בפלשתינאים ומעוניינים לאפשר להם חיי ריבונות עצמאיים, אנו מוכנים לוויתורים מרחיקי לכת, ולנסיגה מחלק ניכר מן השטחים. אני עומד בראש המחנה שהתנגד כל השנים לפשרה טריטוריאלית ועמד על זכותנו לריבונות בכל שטחי א"י המערבית. והנה, דווקא אני, מציע לפלשתינאים את הפשרה הזאת.
אני מבטא היום קונסנזוס לאומי רחב ביותר, המקבל את הרעיון אותו ביטא ראש הממשלה יצחק רבין, בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו. מורשת רבין היא הקונסנזוס הלאומי הישראלי. וכה אמר רבין: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". מורשת רבין לא תוכל עוד להתממש במלואה, מאחר וישראל נסוגה מגוש קטיף. מורשת רבין מינוס – היא הקונסנזוס הלאומי האפשרי היחיד בישראל, והיא הבסיס לשלום עם הפלשתינאים.
המורשת הזאת אינה רק הקונסנזוס הלאומי בישראל, היא גם בסיס ההסכמה בין ישראל לארה"ב, כפי שבוטאה במכתב הנשיא בוש לפני 7 שנים, שאושרר בידי בתי הנבחרים האמריקאים.
כדאי לזכור את הרקע למסמך בוש. לפני 6 שנים עברה מדינת ישראל את אחד המשברים העמוקים בתולדותיה, ההתנתקות. איני יודע אם יש עוד מדינה בעולם, שקיבלה החלטה עצמאית, לעקור חבל התיישבות שלם ממקומו, עד האזרח האחרון שלה. עשינו זאת, מתוך ידיעה ברורה, שמדובר במהלך שמחירו כבד – נסיגה לקווי 67' עד המילימטר האחרון, חורבן עשרות יישובים פורחים, עקירת אלפי אזרחים נאמנים מביתם ונישולם מאדמתם, קרע עמוק בין אחים וטראומה לאומית קשה.
ואף על פי כן עשינו זאת, מתוך תקווה ואמונה שנזכה לתמורה ראויה כתוצאה מצעד זה. ציפינו שהצעד הזה ישים קץ לטרור מרצועת עזה ולירי הטילים על אזרחי ישראל. ציפינו, שעם סיום הכיבוש, הפלשתינאים בעזה יניחו את נשקם ויפנו את מרצם לבניין הרצועה שהועברה לאחריותם ולשלטונם. הבהרנו, שאם למרות הנסיגה ימשך הטרור, נגיב במלוא החומרה. ציפינו, שאם כך יהיה, יתייצב העולם כולו לימיננו ויתמוך בתגובתנו.
למרבה הצער, כל הציפיות הללו נכזבו. הנסיגה עצמה הייתה תחת אש, ומיד בעקבותיה התגברו באופן משמעותי הטרור ופשע המלחמה המתמשך של ירי טילים יומיומי על אזרחים וילדים ישראליים. הפלשתינאים בעזה ששבו חייל ישראלי, מבצעים פשע מלחמה בן 5 שנים כאשר הם מסרבים לאפשר לנציגי הצלב האדום לפגוש אותו. במשך שנים המשכנו להבליג על מתקפת הטרור והטילים, שהחלו כאשר פת"ח שלט ברצועה ונמשכו לאחר שחמאס השתלט עליה. וכשסוף סוף יצאנו לממש את זכותנו להגנה עצמית במבצע "עופרת יצוקה", העולם לא התייצב לצדנו, ואנו נאלצים להתמודד עם עלילת הדם של ועדת גולדסטון, עם שקר ה"מצור", עם פרובוקציות נוסח המשט התורכי ועם אינתיפאדה משפטית נגד מדינאים וחיילים ישראלים. בדרך הקשה למדנו מה המשמעות של נסיגה לקווי 67'.
אולם תמורה אחת שקיבלנו מההתנתקות, ואנו עומדים על כך שהיא תתקיים, היא התמורה המדינית – מסמך בוש. טעות להציג את ההתנתקות כצעד חד צדדי. זהו צעד שנעשה בהסכם בין ישראל לארה"ב. תמורת הנסיגה מרצועת עזה וצפון השומרון קיבלה ישראל את מכתב בוש, המסמך הנשיאותי שבו ארה"ב מזדהה עם עמדות ישראל בסוגיית הפליטים ובסוגיה הטריטוריאלית.
אין לנו ספק, שארה"ב, המעצמה הדמוקרטית, מחויבת לעקרון הרצף השלטוני, ושההתחייבויות במכתב בוש, שחודשים של מו"מ, בהשתתפות טובי המומחים משתי המדינות קדמו לניסוחו, שרירים וקיימים.
אין המדובר רק במכתב נשיאותי. מכתב בוש נשלח לשרון ב-14.4.04. כעבור קצת יותר מחודשיים, ב-23.6.04, אישר בית הנבחרים את המכתב ברוב אדיר של 407 מול 9 מתנגדים בלבד, ולמחרת אישר אותו הסנאט ברוב מדהים של 95 מול 3. למותר לציין, שהרוב הזה כלל את נבחרי המפלגה הדמוקרטית ונבחרי המפלגה הרפובליקאית כאחד, ביטוי לקונסנזוס האמריקאי, התומך במדינת ישראל ועמדותיה.
מה יש במכתב הזה? ראשית, יש בו שלילת העמדה הדורשת נסיגה מלאה של ישראל לקווי 49' (המכונים בטעות קווי 1967): "לא יהיה זה מציאותי לצפות שהתוצאה של המשא ומתן על ההסדר הסופי תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949... מציאותי לצפות שכל הסדר קבע יושג רק על בסיס שינויים שיוסכמו בין הצדדים". לא זו בלבד שארה"ב אינה דורשת נסיגה לקווים הללו, וקובעת שאת הגבול יקבעו הצדדים במו"מ, אלא היא מצהירה בפירוש שאין לצפות לנסיגה כזאת, כי אין היא מציאותית. חשוב לציין, שאין במכתב זה רמז כלשהו ל"חילופי שטחים", רעיון עוועים הנובע מקבלת המוסכמה שעל ישראל לסגת לקווי 49', ואם יש שטחים שמסיבות אלה או אחרות לא תיסוג אליהן, עליה "לפצות" את הפלשתינאים בשטח חלופי בתוך "הקו הירוק". מאחר וארה"ב, על פי המכתב הנשיאותי, שוללת את המוסכמה הזאת מעיקרה, מובן מאליו שאין צורך, לשיטתה, ב"חילופי שטחים".
מהם, אם כן, אותם שינויים טריטוריאליים, שלא יהיה זה מציאותי לצפות שישראל תוותר עליהם? האחד, הוא "המציאות החדשה בשטח, ובכלל זה מרכזי אוכלוסיה ישראליים גדולים הקיימים כבר". בז'רגון הישראלי מדובר בגושי ההתיישבות, כמו ירושלים רבתי ומערב השומרון; כולל ערים כמעלה אדומים ואריאל.
שינוי נוסף הוא "גבולות בטוחים ומוכרים". אילו סברה ארה"ב שגבולות 49' הם בטוחים, לא הייתה מציינת את הצורך בגבולות בטוחים. כאשר הדגישה את המושג "גבולות בטוחים" הכירה למעשה בדרישתה של ישראל לגבולות בני הגנה. בכך חזרה ארה"ב לעמדה האמריקאית המסורתית, שמנעה את הכנסת ה"א הידיעה לדרישה לנסיגה ישראלית אחרי מלחמת ששת הימים, בהחלטת מועצת הביטחון 242, כדרישת הסובייטים והערבים, והתעקשה לדבר על "נסיגה משטחים", ללא ה"א הידיעה, אל גבולות בטוחים ומוכרים. התרגום הישראלי לגבולות בטוחים, מאז מלחמת ששת הימים, הוא שליטה ישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בכל הסדר שלום.
אני משוכנע בכל לבי, שארה"ב לא תיסוג ממחויבותה. אין לי ספק שהן הנשיא והן בתי הנבחרים, ידבקו בהסכם בין המדינות, שישראל שילמה מחיר כה כבד בעבורו.
אדוני הספיקר, קונגרס נכבד!
שתי ממשלות ישראליות ב-12 השנים האחרונות, חרגו מהקונסנזוס הלאומי הישראלי אותו הצגתי, והציעו לפלשתינאים הסכם שלום תמורה נסיגה מלאה לקווי 67' וחילופי שטחים קלים. הפלשתינאים דחו על הסף את ההצעות הללו, הן כשהוצעו בידי ממשלת ברק והן כשהוצעו בידי ממשלת אולמרט. הם דחו את ההצעה, כיוון שסירבו להסכם שלום ולסיום הסכסוך. הם דחו את ההצעה מתוך דבקות בתביעתם לכניסת מיליוני פלשתינאים למה שיישאר אחרי הנסיגה ממדינת ישראל, במסגרת מה שהם מכנים "זכות" השיבה. לצערנו, אנו נוכחים שוב ושוב שככל שמדובר יותר על נסיגה לקווי 67', כך הפלשתינאים שבים להעלות את סוגיית 48'.
דרישת השיבה, משמעותה חורבן מדינת ישראל. דרישת השיבה הינה אי הכרה בזכות קיומה של מדינה יהודית. דרישת השיבה, פירושה אי קבלת תוצאות מלחמת העצמאות, והתייחסות לקיומה של מדינת ישראל כאל אסון, ובערבית "נכבה". רק בשבוע שעבר נוכחנו שוב, במצעדי ה"פליטים", מהי מטרתם של הפלשתינאים – יפו וחיפה, לא ג'נין וטול כרם. זאת הסיבה לכך, שאחרי הנסיגה המלאה מרצועת עזה הם תקפו את שדרות ואשקלון. זה מה שצפוי אם נחזור על נסיגה כזו גם לפאתי ת"א, פ"ת ונתניה.
על ארה"ב לתבוע מהפלשתינאים בראש ובראשונה להשלים עם עובדת קיומה של מדינת לאום יהודית בא"י, ולהודיע סופית שאינם תובעים עוד את השיבה. התביעה הזאת, המבטאת אי השלמה עם קיומה של ישראל, סותרת את השלום. דבקות בתביעה הזו, כמוה כהצהרת אי נכונות לשלום עם ישראל.
ישראל מצויה היום תחת מתקפה קשה – מערכה יזומה ותוקפנית של דה-לגיטימציה לזכותה להתקיים וזכותה להגנה עצמית. המתקפה הזאת אינה רק אנטי ישראלית, אלא היא נגד המערב כולו ונגד ארה"ב. הגורמים המובילים את המערכה הזאת, רואים בישראל, בצדק, את חוד החנית של העולם החופשי. אולם מאבקם הוא נגד העולם החופשי כולו.
על ארצות הברית לרתום את העולם החופשי למתקפת נגד, לצאת בחריפות נגד מתקפת הדה-לגיטימציה. ארה"ב, שגילתה נחישות מעוררת התפעלות במלחמתה בטרור העולמי, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בסיכול הממוקד של רב המחבלים בן לאדן, תיטיב לעשות אם תגלה נחישות דומה במתקפת נגד למערכת הדה-לגיטימציה הזו.
מתקפה זו, יוצרת אצל הפלשתינאים תחושת אופוריה, ואמונה ביכולת לבודד את ישראל ולהכריעה. האופוריה הזו היא הסיבה האמיתית לסירובם של הפלשתינאים לנהל מו"מ. מתקפת נגד של העולם החופשי הנאור, בראשות ארה"ב, עשויה להיות התרומה הגדולה ביותר ליצירת מציאות שתאפשר שלום במזה"ת.
אדוני הספיקר, קונגרס נכבד!
אנו רוצים בשלום. אנו כמהים לשלום. אנו קוראים לפלשתינאים לשוב לשולחן המו"מ. סבלנותנו אינה אינסופית. בסופו של דבר, אם לא נמצא פרטנר לשלום של אמיצים, לא תוותר בידינו ברירה, אלא לעצב באופן חד צדדי, על פי האינטרסים הישראליים בלבד, את גבולות הקבע של המדינה. אני מייחל לכך, שלא נאלץ לעשות כן.
האינטרס הישראלי והאינטרס האמריקאי, הוא מימוש חזון של שלום ודמוקרטיה במזרח התיכון. לא בפייסנות נקדם את החזון הזה, אלא בדבקות בערכי הדמוקרטיה והשלום, ועמדה תקיפה נגד אויבי הדמוקרטיה והשלום. זאת מהותה של הברית בין ארה"ב ובין ישראל.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
