הבלוג של אורי הייטנר

חודשים אחדים לאחר פטירתה של נעמי שמר, יצא עיתון "הארץ" בכותרת סנסציונית, המבשרת על כך שנעמי שמר, במכתב לגיל אלדמע, מודה בכך ש"גנבה" את מנגינת "ירושלים של זהב" משיר עם באסקי.

נעמי שמר החמירה מאוד עם עצמה בסוגיית ה"פלגיאט" כביכול. לא היתה כאן כל גניבה ספרותית, אלא השפעה לגיטימית של לחן שנתן לה השראה בהלחנת השיר. לכן, אין לראות בסוגיה הזאת יותר מאשר קוריוז. מה שיותר משמעותי בפרשה, הוא השאלה מה הניע את "הארץ" לצאת בכותרת הסנסציונית הזו?

"הארץ" הוא עיתון סולידי שאינו נוטה לסנסציות. בדרך כלל הוא מעדיף להכתיר את גיליונותיו בסוגיות האקטואליה שבלב סדר היום הלאומי, ולא בסקופים מסוג זה. מה גרם לעורכי העיתון לנהוג כך?

מסריו של השיר מנוגדים לקו של עיתון "הארץ", ומן הסתם ראו עורכי העיתון הזדמנות לקעקע את מעמדו. הם לא היו נוהגים כך אלמלא מעמדו של השיר, שהיה כמעט להמנון שני של המדינה.

בשנת היובל, ערך "קול ישראל" משאל בקרב המוני מאזיניו, לבחירת השיר הישראלי האהוב ביותר בכל הזמנים. באופן בלתי מפתיע, "ירושלים של זהב" נבחר ברוב עצום. בשנת השישים נערכו מספר מצעדים נוספים, ובכולם היה השיר במקום הראשון או בין הראשונים. זאת, חרף העובדה שרבים מן המאזינים טרם נולדו כאשר נכתב השיר, 41 שנים קודם לכן.

אך "ירושלים של זהב" הוא הרבה יותר משיר אהוב. מעמדו הוא כמעט כשל המנון. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים היו קריאות רבות להחליף את "התקוה" ב"ירושלים של זהב" כהמנון הלאומי של ישראל. מעניין, שמי שהעלה זאת באופן רשמי בכנסת, היה דווקא אורי אבנרי. אבנרי שלל לאורך שנים את "התקוה", שהנו יותר מידי יהודי ופחות מידי ישראלי לטעמו. יתכן שמבחינתו היתה זו הזדמנות חד פעמית להביא להחלפת "התקווה". אולם יש לזכור שעיקר הביקורת על "ירושלים של זהב" בשנים שלאחר מכן, התמקדה דווקא בטענת ה"גזענות היהודית" שבו. העובדה שדווקא אבנרי העלה את ההצעה, מעידה על מעמדו של השיר ועל הקונסנזוס סביבו, בימי מלחמת ששת הימים ואחריה.

            איכה יבשו בורות המים

בה' באייר תשכ"ז 15.5.67, ביום העצמאות ה-19 של ישראל, הכניס נאצר, נשיא מצרים, כוחות צבא לסיני, והפר בכך את הסכמי הפרוז. בכך החלה תקופת ההמתנה – ההידרדרות הביטחונית בת שלושת השבועות, עד פרוץ מלחמת ששת הימים. במוצאי יום העצמאות נערך פסטיבל הזמר והפזמון, שהיה באותן שנים אחד המוקדים המרכזיים של החג.

כבכל שנה, שודר הפסטיבל בשידור חי ברדיו, וזכה להאזנת שיא. את ההצגה גנב שיר שלא לקח חלק בתחרות. טדי קולק, ראש העיר הטרי של ירושלים, פנה באמצעות גיל אלדמע, ממפיקי הפסטיבל, לנעמי שמר, וביקש ממנה לכתוב שיר על ירושלים. בזמן ספירת הקולות של שירי התחרות, עלתה על הבמה זמרת צעירה מאוד ובלתי מוכרת, שולי נתן, והרטיטה את לבבות הנוכחים באולם והמאזינים בבית, כאשר שרה בקול פעמונים את "ירושלים של זהב".

23 ימים מאוחר יותר שוחררה העיר העתיקה. שירה של נעמי שמר הצטייר כנבואה. האמת היא, ששמר לא כתבה נבואה על שחרור העיר, אלא שיר קינה על אבדן העיר. לא היתה בשיר כל נימה אופטימית. לא היתה בו כל ציפיה לשחרור קרוב של העיר. ההיפך הוא הנכון – היתה זו קינה, שהושפעה ממגילת איכה.

אוויר הרים צלול כיין / וריח אורנים / נישא ברוח הערבים / עם קול פעמונים / ובתרדמת אילן ואבן / שבויה בחלומה / העיר אשר בדד יושבת / ובלבה חומה // איכה יבשו בורות המים / כיכר השוק ריקה / ואין פוקד את הר הבית / בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע / מיללות רוחות / ואין יורד אל ים המלח / בדרך יריחו // אך בבואי היום לשיר לך / ולך לקשור כתרים / קטונתי מצעיר בניך / ומאחרון המשוררים / כי שמך צורב את השפתים / כנשיקת שרף / אם אשכחך ירושלים / אשר כולה זהב // ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור / הלא לכל שיריך אני כינור.

ההשראה לשיר היא מדרש אודות רבי עקיבא, בו מוזכר צרוף המילים "ירושלים של זהב". "ירושלים של זהב" היה תכשיט זהב שעליו נחקק ציור של העיר. במדרש המספר על חייהם ואהבתם של רבי עקיבא ואשתו, בתו של כלבא שבוע, טרם צאתו אל בית המדרש ועד חזרתו כגדול בתורה, מסופר: "בימות החורף היו ישנים במתבן. היה מלקט תבן מתוך שערותיה. אמר לה: אלמלי היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב". נעמי שמר השתמשה בשם התכשיט כדי לכנות את העיר ירושלים בתואר "ירושלים של זהב".

"איכה יבשו בורות המים" שרה נעמי שמר, בהשראת מגילת איכה. מגילת איכה נפתחת בפסוק: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. היתה כאלמנה רבתי בגויים. שרתי במדינות היתה למס". ונעמי שמר מתארת את המציאות העגומה של ירושלים בהשפעת אותו פסוק: "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה".

מקור השראה נוסף הוא שירו של יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך", שיר הגעגוע הקלאסי לציון וירושלים. יהודה הלוי שר "אני כינור לשיריך" ושירו מהדהד בשירה "הלא לכל שיריך אני כינור".  

מתהילים לקחה נעמי שמר את השבועה לזכור את העיר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים קל"ז ה'-ח'). ונעמי שמר נוגעת בשבועה: "אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב". ויתכן שהן אצל נעמי שמר והן אצל יהודה הלוי, השימוש במושג כינור, מושפע מאותו מזמור, המתאר איך תלו גולי בבל את כינורותיהם על ערבות על נהרות בבל, ותמהו "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר".

כל האסוציאציות הן של חורבן, של גלות, של געגוע, של כאב. כך גם הביטוי "יבשו בורות המים". המים הם החיים. והנה, בורות המים יבשו. אולי מבקרת נעמי שמר ברמיזה את המדינה, על כך שלא נעשה די במלחמת העצמאות לשחרור העיר, ומשווה זאת למכירת יוסף: "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק, אין בו מים" (בראשית ל"ז, כ"ג).אולי היא רומזת לכך שהעיר שבויה בידי הישמעאלים, כיוסף. ואולי היא מרמזת לנבואת הזעם של ירמיהו: "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקום מים חיים, לחצוב להם בֹארות בֹארות נשברים, אשר לא יכילו המים" (ירמיהו ב', י"א).

בורות המים הם סמל לא"י אצל נעמי שמר. "מאהבתי / הלכתי אל בורות המים / בדרכי מדבר / בארץ לא זרועה / מאהבתי / שכחתי עיר ובית / ובעקבותיך / בנהיה פרועה / אל בורות המים, אל בורות המים / אל המעין אשר פועם בהר / שם אהבתי תמצא עדין / מי מבוע / מי תהום / ומי נהר". והנה, בורות המים יבשו.

את הידיעה על שחרור העיר העתיקה קיבלה נעמי שמר עת שהתה באל עריש, לקראת הופעה, אחת מני רבות, בפני חיילים. היא הוציאה פיסת נייר, וכתבה בית חדש, ההופך את השיר מקינה לשיר הלל. חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע / אלפי שמשות זורחות / נשוב נרד אל ים המלח / בדרך יריחו.

הפופולריות של השיר היתה עצומה מן הרגע בו נשמע לראשונה ביום העצמאות, אולם העובדה שהוא הקדים בשלושה שבועות בלבד את שחרור העיר העניק לו מימד מיתי. הבית הנוסף העצים עוד יותר את השיר כמבטא בצורה מושלמת את המאווים הלאומיים של עם ישראל, ואת רגשות הציבור ותחושותיו. השיר פרט על הנימים הדקות ביותר של כל יהודי. סליחה, כמעט של כל יהודי.

            על ספת הפסיכיאטר

השיר "ירושלים של זהב שמר" על מעמדו בציבור הרחב, כפי שהוכח במשאלי היובל והשישים, אולם שנים אחדות לאחר המלחמה, החל נסוב סביבו ויכוח ציבורי. בערך "ירושלים של זהב" ב"ויקיפדיה" נכתב: "רבים ראו בשיר ביטוי לראייה חד צדדית, שוביניסטית, של המשוררת, המתעלמת מן המורכבות של הסכסוך הישראלי ערבי, ולמעשה אינה רואה בערבים משום אדם. פסקאות כ'כיכר השוק ריקה', היו לצנינים בעיני אלו הסבורים כי גם הערבים שהיו באותה כיכר שוק מטאפורית בירושלים המזרחית בין 1948 ל-1967 הינם בני אדם, וכי הימצאותם בכיכר השוק היא עובדה שיש להתמודד עמה".

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונסנזוס אודותיה. "היא היתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונסנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו היתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים היתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא

ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא היתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

עמוס עוז יודע היטב שנעמי שמר אינה גזענית. הוא בוודאי מכיר את שירי השלום שלה, ובהם "אצלנו בחצר", בו כתבה: "... אצלנו בחצר / ילדי העולם כולו / רוקדים במעגל / ואומרים שלום... קוקו ממרוקו יאמר אהלן / והברכה שהוא יביא לי / היא היפה מכולם". מה שמקומם את עמוס עוז אינו טעותה האמפירית של נעמי שמר, שלא הבחינה בכך שכאשר ירושלים העתיקה היתה חסומה בפני יהודים, היא לא היתה ממש ריקה. עמוס עוז יוצא נגד האמת הרוחנית שביטאה נעמי שמר בשירה.

זו נקודת המחלוקת האמיתית בינה לבין עמוס עוז. עמוס עוז מטיף לחלוקת ירושלים. עמוס עוז נולד וגדל בירושלים, אך יחסו אליה מנוכר למדי. באחד ממאמריו השווה בין אשדוד לירושלים והסביר שהוא מבכר את אשדוד הנורמאלית על ירושלים הלא נורמאלית. בספרו "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית" כתב עוז: "ירושלים די מפחידה אותי. זאת אבן שואבת לכל כוחות הטירוף של היהודים, והמוסלמים, והנוצרים ... ירושלים היא מקום מסוכן מאוד, כי היא שואבת אליה את כל הדחפים הכי קיצוניים בטבע האדם. היא עיר של הקצנה. באמת עיר של הקצנה. עיר טוטלית. בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות בה... הרעלת ההיסטוריה בירושלים הולכת ונעשית יותר חריפה ויותר ברורה. העיר סובלת ממינון יתר, 'אובר-דוז' של היסטוריה... ירושלים כעת היא לא מקום לבני אדם".

הנה, זה הוויכוח האמיתי בין נעמי שמר ומה שהיא מייצגת לבין עמוס עוז ומה שהוא מייצג. אני מעריץ את כתיבתו הספרותית של עמוס עוז ואת כתיבתה השירית של נעמי שמר, אבל בין האמת הרוחנית שלה לבין האמת הרוחנית שלו, אני מבכר את שלה. ואני כל כך מזדהה עם תגובתה לדבריו של עמוס עוז, אודות כיכר השוק שלא היתה ריקה והאנשים שירדו לים המלח בדרך יריחו;  התגובה שכה הקפיצה את עוז:  "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי... ".

            ושל עופרת ושל שחור

בין הצנחנים, משחררי ירושלים, היה המשורר והזמר מאיר אריאל. אריאל כתב בעיצומם של הקרבות את השיר "ירושלים של ברזל" – פרפראזה על שירה של נעמי שמר, באותה מנגינה.

נעמי שמר לא אהבה את הפרפראזה, בלשון המעטה. עד היום, יש הרואים בשיר התרסה על שירה של נעמי שמר. כך נכתב ב"וויקיפדיה": "לצד התגובות החיוביות לשיר, היו שהגיבו בציניות לקול הפטריוטי שבו. אחד מביניהם היה מאיר אריאל, שחיבר בתגובה את השיר 'ירושלים של ברזל' ובו מחאה על חללי המלחמה ועל התגובות הפטריוטיות המוגזמות, לטענתו, שהופיעו לאחר שחרור ירושלים וכיבוש מזרח העיר". גם מוקי צור סבור כך. במאמרו "שנינו מאותו הכפר?" ("הקיבוץ" 22.7.04) הוא טען שאריאל הפך את "שיר התפילה הזך לווידוי כואב, מעורר ומריר של לוחם".

אני רואה זאת אחרת לגמרי. לדעתי, שירו של אריאל אינו מנוגד לשירה של נעמי שמר, אלא משלים אותו. מה יפה יותר מכך שהצנחנים ששחררו את ירושלים, שרו את שיר הקינה על העיר המחולקת, ומכך שהתאימו את המילים למציאות החדשה שהם יצרו ולחוויה שחוו. לאחר שחרור העיר העתיקה, הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וכו'. וכך גם מאיר אריאל, ממשחררי העיר "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו. / עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב / הנה הנך באור ערביים / כמעט כולך זהב".

מאיר אריאל כואב את כאב המלחמה ומחירה "ושחר קם פתאום / הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא / וכבר היה אדום". וכן "ובאו אמא אחר אמא / בקהל השכולות". כמי שחווה את השכול והכאב, אין הוא שר כנעמי שמר "אשר כולה זהב" אלא "כמעט כולך זהב". אבל הוא לא מתבלבל. הוא מבין שאין אלה חללי שווא. "במחשכייך ירושלים / מצאנו לב אוהב / עת באנו להרחיב גבולייך / ולמגר אויב". נעמי שמר מקוננת על עיר "ובלבה חומה". מה ראוי יותר מתשובתו של הלוחם המשחרר "הלא לחומותייך קראנו דרור". נעמי שמר כתבה "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף". האסוציאציה של מאיר אריאל היא ללחימה - "נושך שפתיו ולא בלי יגע / הוסיף הגדוד ללחום". מאיר אריאל מבטא גם את גאוות הניצחון "למגר אויב", "נפוצו כל גדודי המלך". והרי בלי הניצחון, מצד אחד, ובלי המחיר הכבד, מצד שני, לא היינו קוראים דרור לחומותייך.

שירו של מאיר אריאל מסתיים בתפילה ותקווה "ירושלים של זהב / ושל עופרת וחלום / לעד בין חומותייך / ישכון שלום". יש מי שיציג שורה זו כניגוד לדרכה של נעמי שמר, אך אין טעות גדולה מזו. נעמי שמר כמהה לשלום והתפללה שיבוא "אם לא מחר, אז מחרתיים". את השלום הנכסף תארה במושגי נבואת אחרית הימים "ארי בעדר צאן ינהג" (דיאלוג עם "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וגדי ומריא יחדיו, ונער קטן נוהג בם") ו"מעל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב" (דיאלוג עם "וכתתו חרבותם לאתים, חניתותיהם למזמרות").

            בין עיר לשיר

למחרת שחרור העיר העתיקה הופיעה נעמי שמר לפני הצנחנים, משחררי העיר, ושרה להם את "ירושלים של זהב" ולראשונה השמיעה באוזניהם את הבית הנוסף. במשך דקות ארוכות הריעו לה הלוחמים. נעמי שמר, במבוכה, הודתה להם, ואמרה: "מחיאות הכפיים מגיעות לכם. אני רק כתבתי שיר. אתם שחררתם עיר".

... ואני מאמין, שבשירה תרמה נעמי שמר לשחרור ירושלים, לא פחות מהצנחנים בלחימתם.

* אתר "זהות"

ב-30.4.56 נשא הרמטכ"ל משה דיין הספד על קברו של רועי רוטברג, רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז, שנרצח בידי מסתננים פלשתינאים מרצועת עזה. נאומו הקצר, היה לאחד הטקסטים המכוננים בתולדות המדינה והציונות.  

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".

נאום זה הוצג כטקסט יסוד במוסף יום העצמאות של "הארץ". אלוף בן שכתב עליו, הגדיר אותו כנאום פוסט ציוני. למה פוסט ציוני? כיוון שיש בו הכרה והבנה לסבל הפלשתינאי, ולטינה ולשנאה שלהם אלינו. לכאורה, הכרה זו מנוגדת לאתוס הציוני שאינו מכיר בכך.

הנה, רק השבוע קראתי מאמר הטוען שאילו היום כתב זאב ז'בוטינסקי את "קיר הברזל" הוא היה מוקע כ"בוגד", כיוון שבמאמר זה הוא מכיר בלאומיות הערבית האוטנטית; הכרה שאכן הייתה נדירה עד אז, לא רק בתנועה הציונית אלא במערב. אגב, המסר של "קיר הברזל" הוא המסר של דיין בנאומו.

הטענות הללו מזכירות לי טענות שהופנו כלפיי בעקבות מאמרי "שקר הנכבה", אותו פרסמתי בבמות שונות, כולל במה זו, וכלפי ישראלים נוספים שכתבו לאחרונה ברוח זו. הטענות שהוטחו בי, הן שבכתיבתי אני מגלה אטימות לרגש של האחר, לסבלם של הפלשתינאים, לאסונם. איך אפשר לכנות את הנכבה שקר? האם אפשר להתעלם מאוטנטיות האבל הפלשתינאי על אירועי מלחמת העצמאות?

כל הטענות הללו, נובעות מבלבול מושגים, בין הכרה בסבל ואמפתיה לסובל, לבין התמודדות עם הנראטיב השקרי של הפלשתינאים, המשמש כלי לקמפיין דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. החלק הראשון במאמרי "שקר הנכבה", היה הכרה בכך שהפלשתינאים חוו אסון קשה = נכבה. תבוסה במלחמה היא אסון. בוודאי במלחמה על הקופה – שמי שהפסיד בה איבד הכל.

כאשר אני מדבר על "שקר הנכבה", איני טוען שעצם אסונם של הפלשתינאים הוא שקר, אלא שהסיפור שהם מפיצים אודות נסיבות אסונם הוא שקר; הסיפור אודות הפלישה הקולוניאליסטית הציונית הגזענית לפלשתין וכיבושה בטיהור אתני אכזרי מלווה בפשעים נגד האנושות, טבח, רצח ואונס. והרי האמת הפוכה – החל משנת 1920 (מאורעות תר"פ) התנפלו הפלשתינאים שוב ושוב על היישוב היהודי בארץ במטרה להשמידו, דחו כל הצעת פשרה שנועדה לאפשר בית לאומי ליהודים בא"י, התנפלו על היישוב במאורעות דמים למחרת החלטת החלוקה של האו"ם, ולמחרת הכרזת המדינה פלשו מדינות ערב לישראל על מנת למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב. אכן, קרה לפלשתינאים אסון, אולם הם עצמם המיטו אותו על עצמם, לכן הם אחראים לתוצאותיו.

אילו היה זה שקר לצרכי פנים, כדי לחסוך מעצמם את חשבון הנפש, יכולנו להכיל אותו. אולם השקר הזה הוא בסיס המלחמה והמדיניות הפלשתינאית נגד ישראל, ששיאה במערכת דה-לגיטימציה נגד זכות הקיום של ישראל, הנוחלת הצלחה בעולם בשל השיתוק שתקף אותנו, ושבעטיו איננו מחזירים מלחמה שערה. מיליארדי דולארים מושקעים במהלך הזה, תעשיית שקר אדירה, והיא מחייבת אותנו לצאת למתקפת נגד, מתקפת אמת. השיתוק שאחז בנו, כמוהו כמצב שבו צה"ל המופתע לא היה יוצא למתקפת נגד במלחמת יום הכיפורים. אי אפשר להעלות אפשרות כזאת על הדעת. אולם במציאות – ישראל הותקפה, כשהאות למתקפה הזאת ניתן בוועידת דרבן האנטישמית והגזענית, לפני 9 (!) שנים, וישראל עדיין לא החלה לגלות סימני התאוששות מן ההפתעה.

במתקפת האמת, עלינו להציג את העובדות הנכונות, מבלי להתעלם מן הסבל הפלשתינאי הכבד, לגלות אמפתיה לסובלים ואף להיות נכונים להשקעה ישראלית גדולה מאוד כחלק מכל מאמץ בינלאומי לפתור את בעיית ה"פליטים" (אך מבלי לשלם אפילו אגורה אחת כ"פיצויים", שכמוהם כהכרה באשמה).

כאן אני חוזר לנאומו של דיין. דיין לא קיבל את הנראטיב הפלשתינאי. הוא לא קיבל את טענת הצדק הפלשתינאי. הוא תיאר נכוחה את המצב – הפלשתינאים רואים בקיומה של מדינת ישראל עוול, ותחושה זו מעוררת בהם רגשות שנאה, משטמה ונקם. הדרך להתמודד עם השנאה הזאת, היא בהמשך הגשמת הציונות, ונכונות חסרת פשרות להגן על קיומנו, "עד שתגווע התקווה להשמידנו". דיין הביט נכוחה בפני המציאות: " אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו". אולם המסקנה שלו לא הייתה כניעה, אלא תגר: " אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". דיין לא קרא לוותר על הערגה לשלום, שהיא יסוד מוסד בחיינו ובערכינו (ולאף אחד בתוכנו אין מונופול עליה), אך הוא הזהיר אותנו מפני מצב שבו הערגה לשלום תחריש את אוזנינו ותסנוור את עינינו.

לפני 26 שנים, כמדריך גרעין של תנועת הצופים לקיבוצי, העברתי לחניכיי פעולה, שבסיסה היה נאום זה. מאז, ציטטתי אותו בעשרות הרצאות ומאמרים. אף שאני רואה עצמי תלמידו של יגאל אלון, יריבו המר של דיין, אני רואה בנאום זה נאום יסוד, בעיקר בשל הפיכחון שבו.

הציונות נועדה להחזיר את העם היהודי להיסטוריה, לפוליטיקה, למעשה הלאומי. משמעות הדבר היא שילוב בין אמונה עזה ודבקות בחזון, לבין התבוננות במציאות וניתוחה ללא כחל וסרק. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. חזרת העם היהודי לפוליטיקה, מחייבת אותו להתבונן במציאות ולגזור ממנה את אופני פעולתו, בדרך להגשמת החזון הציוני. זה בדיוק מה שעשה דיין בנאומו – הציב בפנינו את מראת המציאות של אותם הימים, בכל אכזריותה, כדי שתהווה בסיס לגיבוש מדיניות ולהסקת מסקנות.

הגישה הזו היא שצריכה להנחות אותנו גם היום. עלינו להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, ולהסיק ממנה את המסקנות הנכונות. מהן המסקנות הנכונות? האם שני אנשים שיגיעו להסכמה על ניתוח המציאות, יגיעו בהכרח לאותה מסקנה? ודאי שלא. אבל איש מאיתנו אינו משוחרר מלראות את המציאות נכוחה, ולגבש את מסקנתו בהתייחס אליה. לצערי, לא זה המצב היום. חלק ניכר מן הציבוריות הישראלית מתנהל מתוך נתק מן המציאות, מתוך הכחשתה, כאילו אם נכחיש אותה היא לא תהיה. זוהי סכנה של ממש.

האם המציאות שאותה תאר דיין ב-1956, תקפה גם היום, כעבור 55 שנים? האם גם היום שנאתם של הפלשתינאים נובעת מעצם קיומה של מדינת ישראל, ומטרתם היא להשמידה? או שמא, כפי שטוענים רבים, הם השלימו עם קיומה של מדינת ישראל, ומסתפקים במדינה פלשתינאית לצדה?

במאמר מוסגר אומר, שגם אם נקבל את ההנחה שהפלשתינאים מוכנים לקבל את גישת "שתי מדינות לשני עמים" בקווי 1967, אין זה אומר שעלינו בהכרח להסכים לכך. מצד שני, גם אם נקבל את ההנחה שאין הם מסתפקים בכך, אין זה אומר שזו אינה צריכה להיות המדיניות שלנו, "עד שיאמר רוצה אני". אבל עלינו להתמודד עם המציאות ולהתייחס אליה.

אני מציע שלוש נקודות בוחן לשאלה הזאת: ההתנתקות, המו"מ שניהלו ברק ואולמרט עם הרש"פ ויום ה"נכבה".

בהתנתקות ישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד קווי 49'. למה הנסיגה הייתה מלאה? למה לא פשרה טריטוריאלית? כדי לא להשאיר כל תירוץ לפלשתינאים להמשך הטרור, בטענה שהכיבוש נמשך. ישראל שילמה בצעד הזה מחיר כבד, של עקירת אלפי אזרחים מבתיהם ומשבר לאומי חמור.

איך היו נוהגים הפלשתינאים, אילו אכן מטרתם הייתה חזרה לקווי 49'? הם לא היו צריכים להכריז הכרזות שלום. הם לא היו צריכים להיות לציונים. הם לא היו צריכים להיות פרו ישראליים. הם בסך הכל היו צריכים לנצור את נשקם ולהפנות את מרצם לפיתוח מדינתם. אילו נהגו כך, אילו בשש השנים שמאז ההתנתקות הגבול בינם לבינינו היה שקט, אין ספק שהיה רוב מכריע בציבור הישראלי בעד התנתקות דומה ביהודה ושומרון (בהסכם או באופן חד צדדי).

למה הם לא נהגו כך? למה הם הפכו את השטח שקיבלו לאחריותם המלאה בסיס לפשע המלחמה המתמשך – ירי טילים יומיומי על האוכלוסיה האזרחית בשדרות וביישובי הנגב המערבי, עוד בעיצומה של הנסיגה? התשובה לכך, היא שהם לא הסתפקו ואינם מסתפקים בנסיגה לקווי 49'. הם הוכיחו שהמטרה שלהם לא הייתה לסלק אותנו מגוש קטיף, אלא הם רצו לנצל הצלחה ולסלק אותנו גם משדרות ומהנגב המערבי. וכדאי לזכור, שמי ששלטו ברצועת עזה אחרי הנסיגה, לא היו חמאס אלא הרש"פ בהנהגת פתח ואבו מאזן.

איזו סיבה יש להאמין שנסיגה מיהודה ושומרון תביא לתוצאות אחרות? קיימת טענה, מוזרה כשלעצמה, שהסיבה לירי היא שהנסיגה הייתה חד צדדית ולא בהסכם. אם המטרה היא לסיים את הכיבוש, למה אם הנסיגה היא ללא הסכם, היא מצדיקה ירי וטרור? האם המטרה  הפלשתינאים היא הסכם, ומתוך אכזבה על כך שלא היה הסכם הם ירו?

והרי הסיבה לכך שהנסיגה הייתה חד צדדית ולא בהסכם, הייתה הכרתו של אריק שרון בכך שאין פרטנר להסכם. הכרה זו מבוססת הן על ניסיונות המו"מ שהוא ניהל, ובמיוחד על המו"מ שניהל קודמו לתפקיד, אהוד ברק. ברק הציע, למעשה, נסיגה מלאה (עם חילופי שטחים) תמורת סיום הסכסוך וויתור על תביעות עתידיות, כלומר – ויתור על "זכות" השיבה. ההצעה נענתה במתקפת טרור קשה. יורשו של שרון, אולמרט חזר על ההצעה וניסה לדחוף אותה בנחישות רבה, ואף הסכים לפשרה בנושא "זכות" השיבה – כניסה חלקית, סמלית, של פלשתינאים לישראל (קיימת מחלוקת אודות מספר הפלשתינאים שהוא הציע לקלוט). גם ההצעה הזאת נדחתה על הסף.

למה? מכיוון שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים אינו על יהודה, שומרון, עזה וירושלים, אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל. ראינו זאת היטב השבוע, ביום ה"נכבה". הם לא ציינו ב-5.6 את "יום הכיבוש" והפגינו למען חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים. הם ציינו את "יום הנכבה" ביום הקמת המדינה – 15.5 (המדינה קמה, אגב, ב-14.5, אבל אולי מתאים יותר שיציינו את תאריך פלישת מדינות ערב לישראל, שהרי הפלישה הזאת היא שגרמה לאסונם). הנושא שהעלו על סדר היום לא היה מדינה עצמאית לצד ישראל, אלא שיבתם ליפו ולחיפה, כפי שהם עצמם אמרו בכל הזדמנות. לא בכדי, סיפור ה"נכבה" עומד בלב מערכת הדה-לגיטימציה לישראל. לא בכדי מסרבים הפלשתינאים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י (אם זה כל כך לא חשוב, כפי שטוענים מי שמתנגדים לתביעה הזאת, למה שהם לא יכירו בכך כדי לרצות את דעת הקהל בישראל?). לא בכדי הם אינם מוכנים לוותר על השיבה.

מה המסקנה המדינית שעלינו להסיק מן העובדות הללו? כאמור, ניתן להגיע ליותר ממסקנה אחת. אבל למה מכחישים בתוכנו את המציאות הזאת? נדמה לי, שחוגים רבים בישראל חשים שיתקשו לעמוד מאחורי מסקנותיהם, אם לא יתעלמו מן המציאות. אבל אי אפשר לקבל זאת.

18 השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו לימדו אותנו, שמוטב להאזין למה שהמנהיגים הפלשתינאיים אומרים לבני עמם בערבית, ולא למה שהם אומרים לנו באנגלית ובעברית. אבל האמת היא שגם בעברית עוד לא נשמע קול פלשתינאי אחד האומר: שתי מדינות לשני עמים וויתור על דרישת "זכות" השיבה למדינת הלאום היהודי.

מאז מלחמת ששת הימים, אנו חלוקים בתוכנו על סוגיית הגבולות. הגישות הן רבות, אך באופן סכמטי אציג שלוש עיקריות: א. ארץ ישראל השלמה. ב. נסיגה מלאה לקווי 49'. ג. פשרה טריטוריאלית. אני מאמין ובמצדד ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, מבית מדרשה של מפלגת העבודה בין 1967 עד שברק נטש אותה בקמפ-דיוויד, 2000. אך כל הגישות לגיטימיות ומבוססות.

מה שאיני מסוגל להבין, הוא מדוע דווקא אנשי א"י השלמה או הפשרה הם אלה המנהלים את המערכה נגד תעשיית השקר של ה"נכבה" והדה-לגיטימציה. אני מצפה, שדווקא מי שמצדדים בנסיגה מלאה, הם שידרשו מהפלשתינאים לעשות את כברת הדרך שהם עשו. אנו מוותרים על כל תביעה ממזרח לקווי 49', ותרו אתם על כל תביעה ממערב להם, כמו תביעת "זכות" השיבה. אנו מוכנים להכיר בכל יש"ע כמדינת הלאום הפלשתינאית, אתם תכירו בכל מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק כמדינת הלאום היהודית. הם היו צריכים להיות הראשונים לצאת נגד מתקפת ה"נכבה", נגד מתקפת "זכות" השיבה, נגד הדה-לגיטימציה. למה הם לא עושים זאת? דומני, שהם חוששים להתעמת עם המציאות הזאת, ולהכיר בעמדות האמיתיות של הפלשתינאים, מחשש שהכרה זו תערער את ביטחונם בעמדתם בנוגע לפתרון המדיני.

זאת הסיבה לכך, שמי שהיו אמורים לעמוד בראש מתקפת האמת נגד שקר ה"נכבה", מעדיפים לתקוף בחריפות ואלימות מילולית את מי שעושים זאת במקומם. אני שולל את גישת הרלטיביזם הפוסט מודרני, לפיו אין אמת ושקר אלא רק "נראטיבים" וכל אחד והאמת שלו וכו'. אבל, אדרבא, מי שנאבקים בכל מאודם לכך שנכיר את ה"נראטיב" הפלשתינאי, מדוע הם לוחמים בחירוף נפש נגד הצגת ה"נראטיב" הציוני, מולו? כנראה, מתוך אותה סיבה – החשש להישיר מבט למציאות.    

אני אופטימיסט חסוך מרפא – אופטימי לחלוטין בניצחון הציונות, חרף אי הסכמתם של הערבים לקבל את נוכחותנו כאן. אני מאמין בכל לבי ביכולתנו לעמוד בכל האתגרים והאיומים ובשגשוגה של מדינת ישראל. אני גם מאמין שיבוא יום השלום, שהערבים ישלימו עם מציאות קיומנו.

אבל איני נותן לאופטימיות לעוור אותי ולמנוע בעדי את ההתבוננות נכוחה במציאות. מן הראוי שכולנו נשכיל להתבונן במציאות, ברוח נאומו של דיין לפני 55 שנים. "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?"

* BSH

עלינו להיות כנים עם עצמנו ולהודות – יום ה"נכבה" הסתיים בהצלחה גדולה של הפלשתינאים ובכישלון צורב של ישראל. איני מאמין שהם עצמם שיערו שיצליחו כך.

בעוד אנו מתכתשים בתוכנו על הסוגיה הלא רלוונטית – מיקומו של הגבול, מתנהלת מלחמת דה-לגיטימציה נגד זכות קיומה של מדינה יהודית. הנשק המרכזי במערכה הזאת הוא תעשיית השקר – שקר ה"נכבה". ה"נכבה" – פירושה הצגת הקמתה של מדינת ישראל וקיומה, כשואה. שקר ה"נכבה" הוא הסיפור על פלישת הקולוניאליסטים הציונים לפלשתין וביצוע טיהור אתני לתושביה הפלשתינאים ופשעים נוראים נגד האנושות. שעה שאנו מתפלפלים סביב שאלת אחוז "חילופי השטחים", איננו מבחינים, או שמא אנו מתעלמים, מן המערכה האמיתית, שכותרתה - ה"נכבה". היטיב להגדיר את המטרה אמסאעיל הנייה – לשים קץ לפרוייקט הציוני.

מזה חודשים אחדים, מתנקז מאמץ הדה-לגיטימציה לתאריך אחד – 15 במאי, יום הקמתה של מדינת ישראל, כלומר יום ה"נכבה". גולת הכותרת של היום – מצעדי "שיבה" פרובוקטיביים של פלשתינאים לעבר הגבול הישראלי. המטרה הריאלית המקסימלית של מארגני המצעדים, הייתה התמקדות התקשורת בהגעת המפגינים אל הגדר ובלימתם, כפי שאכן היה בגבול עזה ובגבול לבנון. אולי בחלומותיהם הרטובים, בפנטזיות הפרועות ביותר, ייחלו היוזמים למצב שבו יצליחו להסתנן לישראל ולקרוא תגר על ריבונותה; לבצע "שיבה" זוטא. הם לא יכלו לחלום על הצלחה גדולה יותר.

והנה, זה בדיוק מה שקרה – מסתננים פלשתינאים נכנסו לישראל, צפצפו על ריבונותה ושהו בה שעות אחדות. לא צריך דמיון פרוע כדי להבין איזה מיתוס יבנה סביב האירוע הזה. אין צורך בחוש נבואי, כדי להבין שההצלחה הזו תתורגם לתקדים, ששוב ושוב ינסו לחזור עליו.

אסור היה לזה לקרות. אי אפשר לטעון שהיה זה רעם ביום בהיר. היה זה רעם ביום סגריר. היוזמה הזאת לא הייתה חשאית; היא התנהלה, בעיקרה, מעל דפי הפייסבוק. והרי מזה ימים אחדים כותרות העיתונים זועקות "כוננות שיא בכוחות הביטחון".

אילו הייתה כאן הטעיה והפרובוקציה הייתה נעשית בשבוע שעבר או בשבוע הבא, עוד ניתן היה להבין את הכישלון. אבל כאשר הכל כוון ליום הזה, אין שום תירוץ שיכול להצדיק את הכישלון. הטענה שלא צפינו שזה יקרה בגבול סוריה היא אבסורדית. ידוע שמידי שנה מתקיימת הפגנה בגבעת הצעקות מול מג'דל שאמס. השנה, כאשר מתארגנים מצעדי "נכבה", כאשר המזה"ת בוער, כאשר השלטון הסורי טובח בבני עמו ויש לו אינטרס מובהק להסיט את ההתעניינות מהנעשה במדינתו – אין כל הסבר לכך שלא הייתה הערכות מתאימה, וש"הופתענו".

אילו היו במקום כוחות גדולים, ערוכים לכל צרה, הכל היה שונה. בהיערכות נכונה ניתן היה למנוע את ההסתננות ללא נפגעים בנפש. ובכל מקרה – ניתן היה למנוע את ההסתננות.

זה לא קרה, ולכן יום ה"נכבה" הצליח, מעל המשוער. הנזק לישראל – גדול מאוד. עתה, יש לתקן את הנזק. והעיקר – שיהיה ברור שישראל תגן על ריבונותה, ולא יהיה עוד מצב שמסתנן יוכל להתקרב בשלום לגבולה של ישראל.

* "חדשות בן עזר"