הגשת כתב האישום נגד אורי בלאו (בכפוף לשימוע) בגין אחזקה ללא סמכות של מסמכים סודיים, הינה פגיעה בחופש העיתונות.
באופי הדיון הפשטני והדיכוטומי המקובל אצלנו, אמירה כזו עלולה להתפרש כתמיכה במעשיו של בלאו. כפי שאבהיר בהמשך, לא, איני תומך במעשיו. אולם לא כל דבר שאיני תומך בו הוא פלילי. לא כל דבר המגונה בעיניי, הוא סוגיה שיש לבררה בבית המשפט. חופש העיתונות אינו ערך עליון, אולם הוא ערך חשוב מאוד בדמוקרטיה ויש לשמור עליו מכל משמר. הערך הזה עומד למבחן דווקא ובעיקר במקרים בהם העיתונות מקוממת אותנו.
אורי בלאו מואשם באחזקה ללא סמכות של המסמכים שנמסרו לו בידי ענת קם. מאחר שענת קם הורשעה, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות חמורות ביותר, אך טבעי שגם הוא, שותפה לפשע, לכאורה, ישפט. אולם יש הבדל מהותי בין מעשי השניים.
ענת קם הייתה חיילת, בתפקיד רגיש, שמעלה באמון שניתן לה – נגישות כמעט בלתי מוגבלת למסמכים בכל רמת סיווג, ופגעה במודע בביטחון ישראל. איני יודע אם מטרתה הייתה פגיעה בביטחון המדינה מטעמים אידיאולוגיים, או שהיו אלה טעמים אישיים, אולם ברור שהיא ידעה היטב את משמעות מעשיה.
אין שחר להצגת המעשה של ענת קם כסוג של "הדלפה קונסטרוקטיבית" – הדלפת מסמך מסוים כדי לחשוף מעשה שחיתות או עבירה על החוק. היא פשוט גנבה מצה"ל כמות אדירה ובלתי ממוינת של מסמכים, ככל שהצליחה להעלות בחכתה. איני סבור שההגדרה "ריגול חמור" בו הורשעה מדויקת, אך אין ספק שהיה זה מעשה בוגדני, הראוי לעונש כבד, של שנים רבות מאחורי סורג ובריח.
מעשהו של בלאו שונה לגמרי. הוא לא היה חייל אלא אזרח. כעיתונאי, השגת מידע וחשיפתו היא מרכיב מרכזי בתפקידו. את המידע שפרסם העביר לצנזורה, והצנזור לא פסל את המידע. לכן, איני רואה כל מקום להעמדתו לדין.
כאמור, אין בעמדתי זו תמיכה במעשיו של בלאו. אילו הוצע לו מידע או מסמך ספציפי לצורך עבודתו העיתונאית, ראוי היה שיקבל אותו. מן הראוי היה שיסרב לקבל את אוקיאנוס החומר המסווג שהגיע אליו, מתוך העדפת מחויבותו הפטריוטית מעל סקרנותו ושאפתנותו המקצועית. אילו אני במקומו, הייתי עורך תחקיר כיצד חומר מסווג דולף בקלות כזו מלשכת אלוף הפיקוד. הוא בחר לנהוג אחרת, והוא ראוי לגינוי על כך.
הוא ראוי לגינוי גם על התוצר העיתונאי היחיד שהפיק מן החומר הזה – כתבה בה "הוכיח" כביכול שצה"ל מפר את פסיקת בית המשפט העליון בנוגע לסיכולים הממוקדים. כפי שהוכיח באופן חד משמעי היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, האינטרפרטציה של אורי בלאו לחומר שהודלף לו בנדון מופרכת וחסרת שחר. למרבה הצער, גילה אורי בלאו להיטות יתר למצוא בכל מחיר חומר "מרשיע" נגד פעילות צה"ל במלחמה בטרור, בהתאם לקו של עיתונו.
התנהגותו של בלאו ראויה לגינוי ציבורי. היא ראויה לגינוי במישור האתי. יתכן שהוא ראוי לעמוד למשפט בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות (אם יש מוסד כזה). אולם אין כאן כל עניין פלילי.
המשפטיזציה והפליליזציה של החברה הישראלית הורסת כל חלקה טובה. היא מנוונת כל דיון ערכי, מוסרי, אתי. בדיון הפלילי אין ראוי ובלתי ראוי, אלא אשם או זכאי. כאשר הדיון הוא משפטי, כל מי שאינו אשם – זכאי. כאשר הדיון הוא רק משפטי, כל מי שאינו אשם, הוא לכאורה ראוי. וכך, כל מה שאינו פלילי – ראוי.
מעשיו של אורי בלאו אינם ראויים, ולכן יש לגנות אותם בדיון ציבורי, ערכי ומוסרי. אולם אין כל מקום להעמדתו לדין. העמדתו לדין פוגעת בחופש העיתונות. מן הראוי להיזהר מהמדרון החלקלק של פגיעה בחופש העיתונות.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
