ישנן דרכים שונות להכחשת השואה. הדרך הפשטנית, הפרימיטיבית, היא לומר שלא הייתה שואה, זו סתם המצאה. הדרך המתוחכמת יותר, ולכן המסוכנת יותר, היא האמירה שהייתה אמנם שואה ליהודים, אבל הרי גם היהודים עשו בדיוק אותו דבר – שואה לפלשתינאים. האמירה הזו, הפופולארית כל כך בקרב החוגים האנטישמיים בעולם, או כפי שהם מכנים את עצמם בלשון מכובסת "אנטי ציונים", היא אנטישמיות מן הזן הבזוי והנתעב ביותר.
עורך עיתון בישראל הוא מכחיש שואה, הנושא ברמה את המסר האנטישמי הבזוי הזה. שמו של התועמלן האנטישמי – סעיד עדוי. שמו של ה"דר שטירמר" שלו – "כל אלערב". והחמור מכל – האיש הוא כוכב באתר החדשות רב התפוצה ביותר בישראל – ynet.
ב-31.3, לאחר שהכנסת אישרה את החוק המובן מאליו, לפיו המדינה רשאית להפחית תקציבים ממוסד המציין את קיומה כשואה [=נכבה], פירסם הנ"ל ב-ynet מאמר הכחשת שואה קלאסי, תחת הכותרת: "אל תגעו לי בנכבה". וכך הוא כתב, בין השאר: "החוקים הגזעניים מהסוג הזה היוו את הגרעין וההתחלה שהובילו לשואת העם היהודי, או אם תרצו – ה'נכבה' של העם היהודי. אנחנו לא מכחישי שואה, אנחנו מכירים בה, למרות שלא היינו חלק בה. ורציתי לשאול למה מותר לעם היהודי לציין את השואה, בעוד שאסור לנו, התושבים הערבים, לציין את יום הנכבה? למה לקחתם לנו את הנכבה? ובאיזו זכות? איך אתם רוצים שאנחנו נכיר בשואה ובה בעת לא נכיר בנכבה שלנו? למה אתם מתכחשים לנכבה שלנו? איש אינו יכול להכחיש שיש היום כ-4-5 מיליון פליטים פלסטינים שחיים במחנות הפליטים, מחוץ לארץ מולדתם, וסובלים בכל יום ובכל שעה. לא יעלה על הדעת שנכיר בנכבה של עם אחר ולא נכיר בנכבה שלנו. שלילת זכותנו לציין את הנכבה היא מעשה בלתי אנושי, טיפשי ולא דמוקרטי."
איזו זוועה! רק תלמיד מובהק של גבלס מסוגל לכתוב את דברי הנאצה הבזויים הללו. איך מתייחסים לשקר הזה? בראש ובראש יש להימנע מלהיגרר להשוואה הזאת, לנסות להסביר את ההבדל בין ה"נכבה" לשואה. ברגע שמסבירים את ההבדל הזה, נותנים לגיטימציה להשוואה. הרי התגובה של המשווה תהיה: "אוקיי, נכון ב'נכבה' לא היו תאי גזים' אבל..." יש להיזהר מכניסה למלכודת הכחשת השואה הזאת, ולמתן לגיטימציה כלשהי לעצם ההשוואה.
מה שכן ראוי, הוא להתייחס לאמירה "למרות שלא היינו חלק בשואה", ולהזכיר את מנהיגם הבלתי מעורער של הפלשתינאים בתקופת השואה, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, שהיה בן בריתו של היטלר ותומך נלהב בשואה.
מן הראוי לחשוף את שקר ה"נכבה". אכן, קרה אסון לפלשתינאים. כל הפסד במלחמה הוא אסון. מי שמפסיד במלחמה על כל הקופה ומאבד את כל הקופה חווה אסון כבד. אפשר וראוי לכבד את אבלם של הפלשתינאים על תבוסתם במלחמה. אבל יש לשים קץ לשקר שלהם אודות נסיבות "נכבתם".
האמת ההיסטורית, היא שב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על חלוקת הארץ בין מדינה יהודית וערבית. יפו, לוד, רמלה, הגליל המערבי, חלקים רחבים מהנגב ועוד היו חלק מן המדינה הערבית. היהודים קיבלו את ההחלטה במחולות וריקודים עד אור הבוקר. הפלשתינאים קיבלו את ההחלטה בהתנפלות על היישוב היהודי, למחרת ההחלטה, בניסיון להשמידו שנתיים וחצי אחרי השואה. ביום הקמת המדינה, פלשו מדינות ערב לישראל על מנת להטביע את המדינה בת היום בדם. במלחמה הזאת, ש-100% מן האחריות עליה מוטלת על הערבים, היהודים ניצחו - קמה מדינת ישראל. 100% מן האחריות על תוצאותיה מוטלת על התוקפן. אכן, איש לא יכחיש את ישיבתם של מיליוני פלשתינאים במחנות פליטים. זה מחיר התוקפנות הרצחנית שלהם. זה מחיר ההחלטה של מדינות ערב לא לשקם את הפליטים אלא להנציח את "פליטותם" עשרות שנים, ככלי במלחמתם נגד מדינת ישראל, שעם קיומה טרם השלימו עד היום.
חלפו 3 שבועות מאז פרסום מאמר הכחשת השואה ב- ynet והאתר שוב ארח את המסית והמדיח – הפעם למאמר שבו הוא מטיף לנו ללמוד משהו מפסח. ושוב, אותו סגנון ואותם מסרים. הפעם טענת הכזב שלו היא שבמקום להפנים את ערכי חג החירות, אנו שוללים את חירותם של ערביי ישראל והוא מפרט: "חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש העבודה, חופש המחשבה, שמירה על האדמה, לתת לכולם את האפשרות לחיות ולהתקיים בכבוד, ולזכות בשוויון הזדמנויות" וכו'.
הוא רק שוכח לציין, שהערבים היחידים במזרח התיכון שבאמת ובתמים נהנים מכל הזכויות הללו, הם אך ורק ערביי ישראל. סביר להניח, הלוואי ואתבדה, שכך יהיה גם לאחר גל המהפכות במדינות ערב. הנה, אפילו הזכות לשקר, להעליל, להסית, להדיח ולהכחיש את השואה ניתנת להם, בעיתונות החופשית בערבית ובעברית, כפי שתלמידו של גבלס יודע היטב לנצל לרעה.
* "חדשות בן עזר", BSH
בבלוג זה
בכל הבלוגים
