הבלוג של אורי הייטנר

בראיון לגיליון ערב פסח של "מקור ראשון", עם סיום תפקידו כדובר צה"ל, סיפר אבי בניהו בגילוי לב: "בשנת 1993 הייתי במשלחת ישראל לשיחות טאבה על 'עזה ויריחו תחילה'. היו אלה ימים של אופוריה ותקוות לשלום עם הפלשתינאים. עמידרור, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ישב בצוות ואמר: 'אני מפנה את תשומת לב היושבים כאן, שאנחנו כצבא חייבים להיערך לתרחיש קיצון, שעלול לבוא ביום מן הימים, כשאחד מהארגונים יצליח חלילה להניח ידו על פצצת מרגמה וכשיהיה בגבו לקיר מסיבה כלשהי, הוא עלול, חלילה, לירות פצמ"ר לעבר אחד מיישובינו'. כולם היסו אותו ואמרו לו ש'כולם כבר החליפו דיסקט חוץ ממך'..."

אני קורא ומצטמרר. אין זה פרוטוקול מישיבת המטכ"ל ערב מלחמת יום הכיפורים. מדובר באירוע שנערך אחרי עשרים שנה, והרי שנשבענו שלא נלך עוד שבי אחרי קונספציות, שלא נסתנוור ממקסמי שווא והרהורי הלב.

והנה, בימים העליזים של אופוריית אוסלו, ראשי צה"ל שכחו מה תפקידם כמפקדי צבא. אין לי בעיה אם באופן אישי, כל אחד מהם כאזרח תמך בהסכם אוסלו (אם כי כאשר במערכת חשובה כצה"ל כולם חושבים באותו כיוון, זו כבר נורת אזהרה). מה שמפריע לי, הוא שהפיקוד הבכיר בצה"ל שכח שתפקידו לעמוד על המשמר, לפקוח עיניים ובעיקר להצביע על האיומים והסכנות, במיוחד כאשר הדרג המדיני באופוריה.

מצמרר להיווכח בהשחתה ובהזניה של צה"ל בימי אוסלו העליזים. לא זו בלבד שכל צמרת צה"ל נסחפה באופוריה, שהתבררה כאחיזת עיניים, אלא המערכת נשטפה באווירה של סתימת פיות. והרי זו מערכת שעשרים שנה קודם לכן הבינה שעליה לעודד דווקא את ה"איפכא מסתברא". אין דרך מתוחכמת ויעילה יותר לסתימת פיות מאשר הגחכת העמדה האחרת. מי רוצה להיראות טרנטה מיושנת, כמי ששכח להחליף דיסקט?

באווירה זו, התנהגותו של יעקב עמידרור מעוררת השתאות והערצה. האיש היה שילוב של הבוגר האחראי, הילד הצועק שהמלך עירום והילד המכניס את אצבעו לסכר כדי להגן על המדינה מפני השיטפון. הוא לא התקרנף ולא התבהם, נשאר נאמן לחובתו הלאומית, למצפונו המקצועי ולאמת. אני בטוח שגם הוא מצטער על כך שכולם טעו ודווקא הוא צדק. אבל טוב שהיה מי שגייס את כוחות הנפש, את אומץ הלב והיושרה ללכת נגד הזרם.

אזרחי ישראל יכולים להיות טיפה יותר רגועים, כאשר יעקב עמידרור הוא ראש המועצה לביטחון לאומי, לאחר שנתניהו הפתיע (אותי, לפחות) ולא נכנע למסע ההסתה המקארתיסטי נגד מינויו.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"

כתבתו של עמית סגל בערוץ השני, שחשף את ביקור ההזדהות של גורמי שמאל רדיקאלי בכפר עווארתה ובבית רוצחיהם של בני משפ' פוגל, עוררה זעזוע וזעם בקרב כל ישראלי נאור ואדם בעל מצפון שצפה בה. תהיה זו טעות לעבור על האירוע הזה לסדר היום, בלי לנסות להתמודד עם התופעה החולנית שהביקור מבטא. שכן המקרה הזה הוא ביטוי לתופעה רחבה הרבה יותר, שהחברה הישראלית מתקשה להתמודד עמה.

הטבח באיתמר הוא פיגוע טרור מזעזע במיוחד והביקור דווקא אצל רוצחיו והצגת החיפושים אחריהם כפוגרום של צה"ל וכוונדליזם אכזרי, יצרו את הזעזוע הציבורי. כדאי לבחון מה בדיוק קרה שם, ומדוע המקרה הפרטי מעיד על תופעה הרבה יותר רחבה, שאנו נוטים להקל בה ראש.

עורכי הביקור בעוורתא לא הביעו שמחה על הטבח, ולא ביטאו תמיכה בו. כאשר הם ביקרו בבתי הרוצחים, הם לא ידעו שאכן אלו הרוצחים. הם "בסך הכל" התפרצו בכוח לכפר כדי להפריע לפעולת כוחות צה"ל, שבה הם ראו התעללות לשמה ועונש קולקטיבי בלתי מידתי. הם באו לגלות סולידריות ואמפתיה עם תושבי הכפר הסובלים מן ההתעמרות של צה"ל והשב"כ. כמובן, שהם לא העלו על דעתם לערוך ביקור הזדהות עם משפ' הנטבחים ועם היישוב איתמר, שהרי הללו הם "מתנחלים" ולכן הם אשמים בכל מה שייעשה להם.

לכאורה, ניתן לראות בחיוב את הביקור בעוורתא, כביטוי של סולידריות עם אנשים, שרובם המוחלט אינם שותפים לפשע, והם סובלים במשך שבועות מפעילות צה"ל ביישוב. אולם ברור, שאלמלא אותה פעילות, הרוצחים לא היו נתפסים ולא באים על עונשם. ברור, שאלמלא נתפסו ובאו על עונשם, הם היו חוזרים על מעשיהם. וברור, שאין המדובר בכפר של צדיקים ובו שני רשעים, אלא בשני צעירים שחונכו על שנאת היהודים, ובאנשים רבים שידעו וסייעו והסתירו וטייחו והפיצו את שקר ה"קונספירציה" לפיו כלל לא היה הטבח באיתמר. עורכי הביקור אינם תומכים בטבח, אבל הם נלחמים נגד הצעד ההגנתי המובהק של ישראל – ניסיון לתפוס את הרוצחים ולהעמידם לדין.

הביקור הזה סימפטומטי, כיוון שהפעילות של אותם גורמים נגד "עופרת יצוקה" והסיוע שהגישו לוועדת גולדסטון בתפירת עלילת הדם על צה"ל, היא בדיוק אותו סימפטום. לאחר 8 שנות פשע מלחמה מתמשך – ירי מכוון של טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, שהתעצם מאוד לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה וסיום הכיבוש, שלכאורה היה הגורם לטרור מעזה, יצאה ישראל לפעולת הגנה עצמית מובהקת. הגורמים שיצאו נגד המבצע וסייעו לעלילת הדם, לא הביעו שמחה על ירי הטילים ותמיכה פומבית ביורים, אבל יצאו חוצץ נגד פעולת המגן שהביא לירידה דראסטית בירי הטילים (ואם הייתה קצת יותר חריפה, יתכן שהייתה שמה להם קץ).

כזו בדיוק היא הפעילות השבועית המתמשכת והאלימה נגד גדר הביטחון. הגדר היא פעולה הגנתית מובהקת, שנועדה לשים קץ לטרור המתאבדים שבו נרצחו למעלה מאלף ישראלים, ילדים, נשים, זקנים, אזרחים – באוטובוסים, במסעדות, במועדונים ב"אינתיפאדה השניה". גם במקרה זה, ארגוני השמאל לא חגגו את הפיגועים ולא תמכו בהם. לכל היותר האשימו בהם את "הכיבוש". אולם הם נלחמים נגד זכות ההגנה העצמית של ישראל – הן על ביטוייה ההתקפיים (עלילת ה"טבח" בג'נין  של מחמד בכרי ושכמותו) ואפילו על ביטוייה ההגנתיים כמו גדר הביטחון.

זכות ההגנה העצמית, היא זכות טבעית של כל מדינה. מי שיוצר דה-לגיטימציה לביטוי זכות ההגנה העצמית של ישראל, יוצר דה-לגיטימציה לזכות קיומה כמדינה.

מה גורם לישראלים, ליהודים, לאבד כך את המצפן ואת המצפון? לכאורה, הם פועלים בשם המוסר. למעשה, הם מעוותים את המוסר. מוסר, הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהלחם ברע. ואכן, אותם גורמים יודעים להבחין בין טוב ורע, הבעיה היא שהם בוחרים ברע ונלחמים בטוב. מדובר בעיוות חולני, שכבר לפני עשרות שנים אובחן כשנאה עצמית חולנית הקיימת בעם היהודי.

החברה הישראלית סובלנית מידי כלפיהם. עיתון מכובד מכנה את הגורמים הללו "פעילי שלום", תומך בהם ומצדיק אותם. עיתונאי שלאורך שנים, מידי יום ביומו, משמש כשופר התעמולה הקיצוני והאפקטיבי ביותר נגד מדינת ישראל, מקבל ביטוי מכובד כמעט בכל תחנת טלוויזיה ורדיו בישראל. אנשי רוח ובהם חתני וכלות פרס ישראל תומכים בגורמים הללו ואף משתתפים בפעולותיהם. כאשר נחשף שהקרן החדשה לישראל מממנת את הארגונים הללו (לצד פעולות חיוביות רבות של הקרן, גם זאת יש לציין, לשם ההגינות והאמת), הופכים דווקא החושפים יעד למתקפה מקארטיסטית חסרת תקדים. הגיעה השעה לשים קץ לתופעה הזאת. על הישראלים הנורמטיביים לבטא בגלוי את סלידתם מאותם גופים, להפוך אותם למוקצים מחמת מאוס. דיבוק צא!

* "ישראל היום"

הרצאה במסע "נפגשים בשביל ישראל" 20.4.11

יהודה הראל ב"עלי גולן", עלון קיבוץ גולן ב-4.10.67: "גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם... הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעלייקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה... ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה... על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ... כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הסברים: עלייקה, יהודה הראל, קיבוץ גולן. אותה תקופה - עדיין היישוב היחיד בגולן.

המחשה אוטנטית – על דרך השלילה. לא פטיציות, לא פוליטיקה גבוהה, לא מדינאות, לא ריבונות. הציונות המעשית, דונם ועוד דונם. זה מה שיכריע.

לימים – דווקא יהודה דחף את המאבק לסיפוח, חוקק את השיריון וכעת עמד בראש נושא משאל העם. הסתבר שיש צורך גם ברגל הציונות המדינית. אבל זה הביטוי האוטנטי של תחושת השליחות של המתיישבים.

ההתיישבות בגולן – מגוונת. כל סוגי ההתיישבות. כל התנועות. ההתיישבות העובדת תנועת העבודה. 10 קיבוצים, אחד התמשב ואחד בדרך (?) (זעירים שלא הצליחו). + קלע אלון.

ההתיישבות הקיבוצית החלוצה. יוזמי ההתיישבות – קיבוצי הגליל והעמק. היישובים הראשונים – קיבוצים.

מיד אחרי המלחמה התארגנות של תושבי הגליל העליון להתיישבות. הגישה – יש להזהר מנסיגה, להפיק לקחי מלחמת סיני. יהיה לחץ כבד לנסיגה. רק התיישבות תמנע נסיגה. ראשון שיזם איתן סט מגדות. קבוצת קיבוצניקים מהגליל העליון. לעלות מיד לגולן ולקבוע עובדה בשטח. תמיכת הקבה"מ, יגאל אלון, דדו, אשכול.

בכיסוי של איסוף הבקר הנטוש, "צער בעלי חיים". התיישבות בעלייקה, אזור נפאח, מחנה סורי נטוש. בשלב ראשון רק הגברים. עשיה אינטנסיבית להשגת קצת ציוד, ארגון, אישור לחיפוש בקר. עזרה מהממשלה, הסוכנות, צה"ל ותנועות ההתיישבות. הראשונים עלו בפועל ב-14.7, חודש וארבעה ימים אחרי שחרור הגולן.

יחיאל אדמוני, מנהל המחלקה להתיישבות בסוכנות אמר שנים אחדות לאחר מכן: "האמת ההיסטורית היא, שמי שהחליט על יישוב רמת הגולן, זו לא הממשלה, אלא הקבוצה שהלכה לעלייקה וקיבלה סיוע עקיף שלנו. הפעולה ההתיישבותית ביוזמת הממשלה, לאחר המלחמה, לא הייתה ברמת הגולן עצמה. היו פעולות שהיו קשורות בהקמת יישובים בשולי הרמה: באל חמה, באיזור כורזים ובבניאס... עד ספטמבר 1967 עבדנו רק בהקמת יישובים ממערב לירדן. רק לאחר זינוק הקבוצה לעלייקה והפעולה שהביאה בסופו של דבר להכרה בהם, הוחלט על התיישבות ממזרח לירדן ובוטלו ההחלטות של הקמת היישובים ממערב לירדן".

יוזמת הגליל העליון – המשך למאבקם לשחרור הגולן. המשלחת בראשות אשכולי. ישיבת הממשלה. תמיכת אלון ודדו. האיום – לא נוכל להחזיק מעמד.

רקע היסטורי – התנועה הציונית ראתה בגולן יעד. התיישבות בתקופת העליה הראשונה. רכישת קרקעות. השומר רצו להקים בחורן. הוויכוח בדגניה – האם להתיישב במקום או לעלות לגולן. ההכרעה – יש להתמסד ולא להמשיך לנדוד מנקודה לנקודה. אך הגולן – מחוז חפץ.

עין גב – יישוב ציוני ראשון ממזרח הכינרת, פאתי הגולן (1938). גבורה בל תיאמן במערכה על היישוב המבודד והחצי נצור במלחמת השחרור. מה נתן את הכוח? הספר – "עין גב במערכה – המצודה בקדמת כנרת". העורך מרדכי ניישטט. בהקדמה, שואל אף הוא מה המוטיבציה להעזה של חברי עין גב מרגע עלייתם לקרקע ואילך ובפרט במלחמה? מה החזון שיצר את המוטיבציה הזאת? החזון הוא הרחבת גבולה של המדינה שבדרך באמצעות המעשה ההתיישבותי. "מעולם לא הסכימו היהודים לגבולות [הגבול בין המנדט הבריטי שנועד למדינה היהודית לבין המנדט הצרפתי שנועד לסוריה] כשם שלא ויתרו על אזור מאזורי ארצנו שמעבר לקווי הגבול כן לא ויתרו גם על אזור זה. רצועת קרקע זו של קדמת הכינרת הדרומית, שיכלה גם היא להישמט מידי היהודים בגזירת חותרי גורל ארצנו, היא כעין פרוזדור לגולן ממערב. והגולן, לא זו בלבד שהוא נמנה עם גבולותיה ההיסטוריים של ארצנו, אלא שהיו בו, כידוע, גם כמה ניסיונות של התיישבות בראשית הציונות המעשית. שטחי קרקע נרחבים שלו – זכות בעליהם היהודים עדיין לא פקעה. על כן ניתן צו להזדרז ולתקוע יתר במקום זה, שתהא עובדה קיימת. כובשי עין גב הצעירים נשאו עיניהם מ ז ר ח ה [הדגשה במקור א.ה.] מעין גב ולמעלן... קסמו להם מרחבי הגולן הטמירים, שבהם חבוי גם עבר היסטורי רחוק של יישוב יהודי צפוף בימי בית שני וגם עבר לא רחוק של נחשוניות חלוצית נפלאה שנארגה במסכת מאמצים לקנות אחיזה באזור מבורך זה. מעין גב ולמעלן... זה משך את הלב. זה קסם. זה היה חזון נעורים, אשר איש לא ידע אם יתגשם בזמן מן הזמנים, ומתי וכיצד. בסערת הנפש של הצעירים חברו יחד שתי החוליות הרחוקות זו מזו לשרשרת אחת, ובמלאכת הכיבוש, שטרחו בה, חישלו חוליה חדשה לזו השרשרת".

הכותב מתאר את הנופים עתירי המורשת היהודית בגולן, שמתיישבי עין גב ערגו אליהם. הוא מזכיר את שרידי בתי הכנסת היהודיים מימי בית שני והוא מפרט את רפיד, אל דיקה, א-תל, בית ציידא, חרבת כנף, אום אל קנאטיר אותו הוא מזה כקמטריה התלמודית. הוא מצטט מן התלמוד אזכורים של סוסיתא ועיירותיה השכנות. הוא עורג אל חמת גדר אותה הוא מגדיר כמרכזה הרוחני של יהודי תחום סוסיתא. "בעונת הרחצה היה יורד לאל חמה רבי יהודה הנשיא ושם נפגש עם תלמידי חכמים רבים". ועוד – "בהשקיפך מעל מגדל הצופים לעבר הכיפה המונומנטאלית של סוסיתא השוממה, תנוח העין גם על שני כפרים סוריים שמשני עבריה, מצפון ומדרום. מדרום – לאורך קו הרכס, מעליך ממש, נשקף כפר חאריב, שאינו אל כפר חרובא, מהעיירות היהודיות שבתחום סוסיתא. הנך רוחש חיבה יתירה לעברו היהודי של כפר זה, כי ממנו יצאו שני אחים גיבורים, שהיו מצביאים בצבאותיו של בר כוכבא. מצפון לסוסיתא, מתחת לקו הרכס, נראה הכפר העלוב ביר-א-שגום. מה היה לו לכפר זה, בימי קדם, אין אנו ידועים. ואילו עברו הקרוב מדבר אל לבנו. בתוכו הוקמה המושבה בני יהודה ע"י צעירים מצפת, לפני כשישים שנה. מושבה זו שאדמותיה גובלות באדמות שלנו, נחרבה בשנת 1920 חורבן גמור. וכן הלאה, וכן הלאה, תיאורים מפורטים (כולל גמלא, המזוהה בטעות במקום אחר מהאתר שזוהה רק אחרי מלחמת ששת הימים).

ובכן, חזונם של חברי עין גב, היה לפרוץ את הדרך להתיישבות בגולן על מנת להכליל אותו בתחומי מדינת ישראל. החזון הזה נתן להם את הכוח לעמוד בודדים בכל השנים הללו, להדוף את הפלישה ולנצח במלחמת העצמאות. אחרי המלחמה הוקמו באזור יישובים נוספים – תל קציר, האון ומעגן. אולם החזון, שחרור הגולן ויישובו ביהודים, טרם הוגשם. במשך 18 שנים נוספות, אחרי המלחמה, הסורים ישבו עדיין בגולן. עין גב המשיך להיות יישוב ספר שסבל מהצקותיהם ותוקפנותם הבלתי פוסקת של הסורים.

שיר ערש בקיבוץ שער הגולן, תרצה ברגל, "שיר ערש לילדים במקלט":  

נומי ילדה / נומי, נומי ילדה, / עוד הלילה נושק עפעפיך. // איך קרעו חלומך / ונשאוך עם צרורך / בוכיה למקלט - עד ייבשו דמעותיך, / בוכיה עד ייבשו דמעותיך. // נומי ילדה, נומי, נומי ילדה, / שאגת מטוסים לך שיר ערש, / כי נולדת בספר / מול תותח על ההר, /
כי צמחת בין פרחים, ובין הרס, / כי צמחת בין פרחים ובין הרס. // נומי ילדה, נומי, נומי ילדה, / בובתך נרדמה כבר מזמן. // תערב לך שנתך, / המקלט - הוא ביתך, / המקלט - הוא ביתך / כאן אל מול הגולן - / עוד שנתך תערב / בחדרך מול כוכב / המחייך על הרי הגולן.

ואחרי המלחמה – ילדה מגדות. "ההר שהיה כמפלצת... עוד יש חיילים ילדתי על ההר, אך הם מאיימים על דמשק".

בסיטואציה הזאת, ניתן להבין את המוטיבציה להבטיח גולן ישראלי. במקביל להתארגנות בגליל עליון, התארגנות דומה בעמק הירדן. הביאה להקמת מבוא חמה. עין זיוון. מ"ג – מעבר לקונייטרה ולנקודת הקבע.

התנועות. הקבה"מ – מאבק בין חסידי טבנקין ליגאל אלון (פשרה טריטוריאלית). בנושא הגולן, קונסנזוס. נאום של אלון במועצת הקבה"מ בקונייטרה נובמ' 67': "רמת הגולן, שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן... האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים". אלון וגלילי עמדו בראש דחיפת ההתיישבות. אלון הראשון שהציע כבר ב-1968 לספח את הגולן.

החלטות וביצוע. הצפון – קבה"מ. הדרום – איחוד. הקיבוץ הארצי – נוסחת גשור "לא נהיה מכשול לשלום". פשרה בין מחייבים ושוללים. משאירה פתח לפרשנויות.

משבר מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה והסדר ההפרדה.

השבר בזמן שנות ה-90. מרכזיות רבה במאבק. שביתת הרעב בגמלא. משבר אמון עם התנועה, שעמדה מנגד.

שינויים בקיבוצים – עין זיוון הראשון שהפריט. יהודה – הקיבוץ החדש. שיתופי – שומרי החומות. כל הקיבוצים זולת אורטל – הופרטו. הרחבות קהילתיות.

על אורטל: 1978. שיתופי לגמרי עד לאחרונה. שינויים דרמאטיים – שיתופיים. פשרה – הסכמה רחבה. אורטל מובילה במאבק. שני הביקורים של רבין. דברי איתן הבר. פסח בירושלים ושבועות בת"א.