"בארץ ישראל קם העם היהודי, שם עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". כך נפתחת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכרת יותר בכינויה "מגילת העצמאות". גם הסעיפים הבאים במגילה, עוסקים באותה סוגיה – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. וכך גם לשון ההכרזה עצמה: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בא"י, היא מדינת ישראל".
זכותנו הטבעית, היא הזכות של כל עם להגדרה עצמית לריבונות בארצו. זכותנו ההיסטורית, היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.
זכותנו על ארץ ישראל היא צדקת הקמתה וקיומה של מדינת ישראל. היא שעמדה בבסיס הצהרת בלפור שאומצה בידי חבר הלאומים. בשם זכות זו הופיעו ויצמן, בן גוריון וראשי התנועה הציונית בפני ועדת החקירה של האו"ם, שמסקנתה הייתה החלטת החלוקה של עצרת האו"ם, שקדמה להקמת מדינת ישראל.
זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל אינה ניתנת לחלוקה. הזכות היא על ארץ ישראל כולה. אם אין לנו זכות על מקום מסוים בא"י, אין לנו זכות על שום מקום בא"י. וכשמדובר בזכותנו על ארץ ישראל, לב לבה של הארץ הם מרחבי יהודה ושומרון – בראש ובראשונה ירושלים, כמובן, וכן חברון, בית לחם, שכם, שילה, בית אל, יריחו, ענתות; המקומות בהם הלכו אבותינו, המקומות בהם נלחם יהושע בן נון, המקומות בהם מלכו דוד ושלמה, המקומות בהם התנבאו נביאי ישראל והנחילו לעולם את ערכי המוסר האנושי. כשאבותינו בגולה חלמו על א"י, הם לא ערגו לקיבוץ אורטל בו אני חי ולא לרמת גן בה נולדתי וגדלתי, אלא קודם כל למקומות אלה.
אני מאמין בחזון ארץ ישראל השלמה. אני רואה בחזון זה את התגלמות האמת והצדק הציוניים. אני רוצה לראות את ארץ ישראל השלמה בריבונות ישראל, מיושבת ביהודים. חזון ארץ ישראל השלמה הוא בסיס אמונתי הציונית.
ואף על פי כן, אני מצדד בפשרה טריטוריאלית. אני סבור שהחזון בו אני מאמין אינו ניתן להגשמה, וניסיון להגשימו עלול לסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אין תקומה למדינת הלאום היהודית, אלא במדינה שבה רוב יהודי מוצק וחד משמעי. בא"י שבין הים והירדן אין רוב כזה, והסיכוי שיהיה רוב כזה, המותנה בעליה המונית של יהדות ארה"ב, נמוך מאוד, ולכן אי אפשר לבסס עליו מדיניות.
מדינה ריבונית מוסרית ודמוקרטית היא מדינתם של כל אזרחיה. מדינת לאום ריבונית שייכת גם לאזרחיה השייכים למיעוטים לאומיים, כמו ערביי ישראל. הדרך היחידה לממש את חזון א"י השלמה, היא בהחלת הריבונות על כל הארץ. החלת הריבונות – משמעותה הענקת אזרחות מלאה לכל תושביה. צעד זה הנו איום ממשי על הרוב היהודי ועל היותה של ישראל מדינת הלאום היהודית. לכן, יש לשלול את הפתרון הזה.
שליטה בכוח על האוכלוסיה הפלשתינאית ביו"ש, תחת שלטון צבאי ישראלי, ללא זכויות אזרח, היא בלתי מוסרית. שליטה כזו מחייבת את ישראל למעשים הפוגעים באופיה המוסרי ובדמותו של צה"ל. המציאות הנוכחית ביו"ש היא המדמנה שהצמיחה גידולי פרא דוגמת "נוער הגבעות" והזוועה הפוגרומיסטית של "תג מחיר", שהינה כתם על פניה של מדינת ישראל ושל העם היהודי. למציאות הזו, יש לשים קץ.
אני מאמין בחזון א"י השלמה, אך הוא אינו ניתן להגשמה. אין מנוס מפשרה טריטוריאלית. אני דוגל ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, מבית מדרשו של יגאל אלון; הרעיון שבו דגלה תנועת העבודה מאז מלחמת ששת הימים עד רצח רבין, הרעיון שבו דגלו מנהיגיה מאשכול ועד רבין. עקרון הפשרה הטריטוריאלית הוא נסיגה ישראלית מהשטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביו"ש וסיפוח לישראל של השטחים שאינם מאוכלסים בפלשתינאים. עיקרון נוסף הוא שמירה על גבולות בני הגנה לישראל – כאלה שיאפשרו לישראל להגן על עצמה גם במקרה של מתקפת פתע דוגמת מלחמת יום הכיפורים.
עקב אכילס של רעיון הפשרה הטריטוריאלית, הוא העובדה שאין לה פרטנר ערבי. היטיבו להגדיר זאת שוללי הפשרה, שהטיפו לאורך השנים לנסיגה ישראלית מלאה: "איננו מנהלים מו"מ עם עצמנו". במילים אחרות – הרעיון יפה וצודק, אך הוא אינו מעשי. אין מנהיג ערבי שיסכים לכך ואם יהיה מנהיג כזה, למחרת הוא יתעורר בבוקר ויגלה שראשו נערף.
הטענה הזאת נכונה. אולם המציאות הוכיחה, שהיא נכונה בדיוק באותה מידה לגבי פתרון הנסיגה המלאה. גם לפתרון זה אין פרטנר, כפי שנוכחנו פעם אחר פעם בשני העשורים האחרונים. בתקופה זו מנהיגי ישראל ניסו להתמודד בדרכים שונות עם העדר פרטנר לרעיון הפשרה.
יצחק רבין עשה זאת בדרך הסכם הביניים. כפי שמעיד נאומו האחרון לפני הרצח, הוא המשיך להאמין עד נשמת אפו האחרונה ברעיון הפשרה הטריטוריאלית והתנגד בכל תוקף לנסיגה מלאה, לחלוקת ירושלים ולוויתור על בקעת הירדן. דרכו להתמודד עם העדר הפרטנר, הייתה חתימה על הסכם אוסלו – הקמת רשות פלשתינאית בחלקים מיו"ש, כהסדר ביניים ודחיית הדיון על נושאים כירושלים, הפליטים, עתיד ההתנחלויות וגבולות הקבע להסדר הקבע. רבין קיווה והאמין, שברגע שיהיה לפלשתינאים מה להפסיד, הם יאלצו להתגמש, יהפכו לפרגמאטיים ויסכימו לפשרה. עוד בחייו הקונספציה הזו קרסה – הפלשתינאים לא קיימו אפילו יום אחד את התחייבותם העיקרית בהסכם אוסלו, להפסיק את המאבק המזוין והטרור. להיפך, בעקבות ההסכם גבר הטרור יותר מבכל תקופה אחרת בעבר. בעקבות הנסיגות, מעזה ויריחו בתקופת רבין, משאר ערי יהודה ושומרון (למעט חברון) בתקופת פרס וממרבית חברון בתקופת נתניהו הראשונה, כל שטח שישראל נסוגה ממנו היה לבסיס של תוקפנות וטרור כלפיה.
ברק למד את הלקח וניסה אסטרטגיה אחרת. במקום הסדרי ביניים – הסדר קבע. תוך שהוא עוקף את "שלום עכשיו" ומרצ, הציע ברק לפלשתינאים הסדר המבוסס על הקו הירוק; נסיגה כמעט מוחלטת אליו, ותמורת אחוזים ספורים שבשל המציאות ההתיישבותית אין אפשרות לסגת מהם, הוא הציע נסיגה משטחים בנגב ("חילופי שטחים"). לראשונה, הוא הציע לחלק את ירושלים, ולא רק נסיגה מהשכונות הפלשתינאיות המרוחקות שסופחו לירושלים ב-67', אלא גם ממזרחה של העיר עצמה כולל מן העיר העתיקה, זולת הרובע היהודי והכותל המערבי. תמורת ההצעה הזו, הוא דרש הסכם שלום כולל והכרזה על סיום הסכסוך וויתור על תביעות עתידיות. ערפאת שהיה מנהיג פרגמאטי כל עוד היה מדובר בהסכמי ביניים, דחה את ההצעה על הסף ופתח בעקבותיה במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך על א"י (הנקראת בלשון מכובסת "האינתיפאדה השניה"). הוא לא היה מוכן לוותר על תביעת "זכות" השיבה, שמשמעותה הצפת כבשת הרש שתישאר מישראל במיליוני פלשתינאים, כדי לשים קץ לקיומה של המדינה היהודית.
שרון ניסה דרך אחרת – נסיגה חד צדדית. כיוון שאין לישראל פרטנר שיהיה מוכן לחתום עמה על הסכם שלום, ישראל תסיג את כוחותיה ללא הסכם, בניסיון ליצור בשטח מציאות של שלום דה-פקטו. בהתנתקות מרצועת עזה, הקפיד שרון שהנסיגה תהיה מוחלטת, עד המילימטר האחרון, ושעקירת הישראלים תהיה מוחלטת, עד הישראלי האחרון, כדי לא להשאיר בידי הפלשתינאים כל פתחון פה. הוא אף הוסיף כבונוס נסיגה ועקירת יישובים בצפון השומרון.
אילו כתוצאה מהנסיגה מרצועת עזה היינו נהנים מגבול שקט והפלשתינאים היו מתמקדים בפיתוח מדינתם שבדרך, אין ספק שלאחר זמן לא רב הייתה מתבצעת נסיגה דומה, בתמיכת רוב גדול בציבור הישראלי, גם מיהודה ושומרון. אולם תוצאת ההתנתקות הייתה הפיכת השטח מתוכו נסוגונו, בסיס לפשע מתמשך נגד האנושות – ירי טילים מכוון, לאורך שנים, לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית. תעמולת הזדון האנטי ישראלית, כולל בתוך מדינת ישראל, הציגה את הנסיגה מעזה כ... "מצור אכזרי" על עזה. דווקא ברצועת עזה, שישראל נסוגה מכל מילימטר ממנה, התמקדה מתקפת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכותה להגנה עצמית, ששיאיה היו עלילת הדם של דו"ח גולדסטון ופרובוקציות המשט.
כשלון ההתנתקות החזיר את ראש הממשלה הבא, אהוד אולמרט, לדרכו של ברק. הפעם, כשהפרטנר אינו ערפאת אלא אבו מאזן, שנחשב למתון ופרגמאטי יותר. הפעם הוא ויתר גם בסוגיית תביעת "זכות" השיבה, והסכים לקליטה חלקית של "פליטים" פלשתינאים בישראל, שמשמעותה לגיטימציה עקרונית לתביעה. אולמרט היה ממש אובססיבי להגיע להסכם במתווה של נסיגה מוחלטת (עם "חילופי שטחים") וויתור מסוים בסוגיית "השיבה". אולם גם ההצעה הזאת נדחתה בידי הפלשתינאים והושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה.
לקח אירועי שני העשורים האחרונים הוא ברור וחד משמעי – הרעיון של שטחים תמורת שלום הוא חסר סיכוי, כיוון שאין לו פרטנר, ומבחינה זו אין כל הבדל בין פשרה טריטוריאלית לבין נסיגה מלאה. הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים אינו נוגע למיקום הגבול בין מדינת ישראל למדינה הפלשתינאית, אלא לעצם קיומה של מדינת ישראל. חוסר הנכונות שלהם לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י, הוא הגורם היחיד לסכסוך, וכל עוד התנגדות זו בעינה עומדת, לא יהיה שלום. בעתיד הנראה לעין, לא צפוי שינוי במגמה זו.
סיכום ביניים: א. אין לישראל פרטנר לשלום. ב. ישראל אינה יכולה לספח את יהודה ושומרון כיוון שהיא עלולה לאבד את הרוב היהודי. ג. ישראל אינה יכולה לשלוט בכוח ביו"ש בשל הפגיעה בדמותה המוסרית. שני החלומות הגדולים – חלום א"י השלמה וחלום השלום בימינו, אינם ניתנים למימוש. בהיעדר יכולת להגשים את אחד החלומות, אין מנוס מהכרה ריאלית בכך שעלינו להסתפק ברע במיעוטו, בפתרון הפחות גרוע, שהוא פתרון גרוע, אך יתרונו על כל האופציות האחרות, הוא שכולן גרועות יותר. הפתרון הזה חייב להתבסס על התובנה שהסכסוך ימשך ויש להמשיך ולנהל אותו בתבונה, בהתאם לאינטרס הישראלי. מאחר ואין פרטנר פלשתינאי לפתרון כלשהו, הפתרון הוא חד צדדי. על ישראל לקבוע באופן חד צדדי את גבולותיה. ישראל תקבע את גבולות הקבע שלה, תספח את האזורים החיוניים לה ותיסוג מן האזורים המזיקים לה.
מה ההבדל בין הפתרון הזה, לבין ההתנתקות החד צדדית, שנכשלה? בניגוד להתנתקות, שבה ישראל נסוגה לקווי 4.6.67 וויתרה על אזורים שאינם מאוכלסים בפלשתינאים וחיוניים לביטחון ישראל, כמו המובלעת הצפונית, ועקרה ללא צורך גוש התיישבות שלם, כאן הנסיגה תהיה חלקית, רק מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.
מה המחיר של הפתרון הזה? הוא כרוך בוויתור כואב על שטחי מולדת ובעקירת יישובים, שגם כאשר היא מחויבת המציאות היא מעשה בלתי מוסרי. מצד שני, הוא יעורר ביקורת בינלאומית חריפה ובמשך עשרות שנים העולם לא יכיר בסיפוח. הוא לא ישים קץ לסכסוך האלים.
אולם גם הפתרונות האחרים לא ישימו קץ לסכסוך האלים וכפי שנוכחנו אחרי ההתנתקות, הכישרון התעמולתי של אויבי ישראל (כולל אלה בתוכנו) יודע להציג גם נסיגה מלאה כ"המשך הכיבוש". מכאן, שגם בדרכים אחרות נשלם אותו המחיר.
מה היתרונות של הפתרון הזה? סיום פורמאלי של השליטה הישראלית על האוכלוסיה הפלשתינאית על המחיר הדמוגראפי והמוסרי של שליטה זו, מימוש זכותנו על הארץ במקומות שאינם מסכנים את עתיד המדינה היהודית, גבולות בני הגנה למדינה ולא פחות חשוב – סוף סוף נשים קץ לחוסר הוודאות בנוגע לגבול המדינה ולקרע הפנימי הפוגע בחברה הישראלית ומזיק לה.
בפתרון הזה ישראל תתכנס לגבולות שיבטיחו את צביונה היהודי והדמוקרטי לתמיד. בפתרון הזה רוב מוחלט של היישובים והתושבים הישראלים ביו"ש ישארו במקומם, והמעטים שייעקרו יעברו אל גושי ההתיישבות הסמוכים או אל בקעת הירדן.
אין בפתרון זה ויתור על חלום השלום. השלום הוא משאת נפש ורדיפת השלום היא ערך יהודי מרכזי. פתרון זה מכיר במציאות שהשלום ישאר בדורות הבאים בגדר חלום, עליו יש לחנך ואליו יש לחתור. החתירה לשלום לא גרמה לנו לוותר על הגשמת הציונות. מעולם לא ביקשנו ולא קיבלנו את רשות הערבים להגשים את הציונות, לישב את הארץ, להקים את המדינה ולקיימה. ללא הסכמתם, בנינו מדינה לתפארת, על כל פגמיה. עלינו לעצב באופן חד צדדי את גבולות המדינה ולהמשיך להגן עליה מפני האויב שלא השלים עם קיומה.
עלינו להשלים עם הוויתור על חלום א"י השלמה ועל חלום השלום בדורנו, ולהקדיש את מאמצינו ומשאבינו לחלומות אחרים; ליצירת חוסן לאומי, לבניית מערכת חינוך והשכלה ערכית ומעולה, לפיתוח כלכלה חזקה ומתקדמת, לפיתוח המדע, לחיזוק הקשר של המדינה עם העולם היהודי, לעליה גדולה וקיבוץ גלויות ובעיקר ליצירת חברת מופת יהודית, חברה של צדק חברתי ומוסר, שתהיה גאווה לכל יהודי ומוקד הזדהות לכל אדם נאור ושוחר צדק בעולם.
* "כיוונים חדשים"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
