הבלוג של אורי הייטנר

עומד לו השר המועמד לכתב אישום על במת הוועידה, בפנים זחוחות, שעליהם מרוח חיוך של מי שזה עתה קיבל שיחת טלפון מאראלה ממפעל הפיס. הרגש היחיד שהוא מפגין, מתבטא במילים "אני שמח". לכאורה, ההיפך הגמור ממופע האימים הבכייני, הזכור לרע, של האנס הסדרתי משה ("שופכים את דמי") קצב. למעשה, הסגנון שונה, אך המסרים - אותם מסרים. ואם נבחן את הדברים לעומקם נגלה, שהטקטיקה של כל אישי הציבור הנאשמים דומה מאוד, וההבדל הוא בסגנון.

תמיד הם שמחים שסוף סוף יוכלו עתה להשמיע את גרסתם בחקירת המשטרה / בדיקת הפרקליטות / שימוע / משפט / ערעור ומביעים ביטחון שכעת, משסוף סוף תשמע גרסתם, הצדק יצא לאור. מעבר לדחיית הקץ, יש כאן רמז דק כמו סופרטנקר שעד עכשיו לא נשמעה גרסתם, כיוון שהמשטרה / פרקליטות / היועץ המשפטי / ערכאת המשפט, מוטה נגדם.

תמיד הם מספרים ש"ההר הוליד עכבר" ו"אם אחרי שכל כך הרבה שנים שבהם כל המשטרה והפרקליטות, במקום להלחם בפשע ובטרור נברו בכל פתק שלי מימי בית הספר, זה מה שהם מצאו, אני יכול להיות רגוע". איש איש וסגנונו, אבל הכל מספרים את הסיפור הזה. גרסת סביבתו של ליברמן: שמחה רבה שמחה רבה, שימוע הגיע וסעיף השוחד לא בא...

תמיד הם יתלוננו על עינוי הדין, המעיד על החיפוש האובססיבי של אשמה, והרי אין אזרח שאם ינברו אצלו באופן כזה לא ימצאו משהו. ובינתיים, נהרסו חיי וחיי משפחתי... ואשתי... וילדיי... והורי הקשישים...

ואף פעם לא תיעלם טענת הרדיפה – העדתית, הפוליטית, או כיוון שתמכתי בשר פרידמן וכו'.

האמת? נמאס מהתירוצים. האמת היא שאין אפילו נחמה פורתא בכך שסגן ראש הממשלה ושר החוץ של מדינת ישראל, העומד בפני כתב אישום על עבירות חמורות ביותר כמו מרמה, הפרת אמונים, הלבנת הון והטרדת עד, אינו עומד לדין גם על שוחד. האם הלבנת הון, למשל, היא עבירה חמורה פחות משוחד? אין לשכוח שהמשטרה המליצה להגיש כתב אישום גם על עבירת שוחד, אלא שהיועץ המשפטי העדיף ללכת על בטוח, ולא להאשים ללא ביטחון בהרשעה.

האמת היא שנמאס גם מטענת עינוי הדין. דרעי פיתח את השיטה הזאת לכדי אמנות ואחרים הולכים בעקבותיו – מצד אחד לעשות הכל כדי לחבל בחקירה ולהכשילה ומצד שני להתבכיין על עינוי הדין. בשנות החקירה הנגררת ו"עינוי הדין", כוחו הפוליטי של ליברמן הלך וגדל, מעמדו המיניסטריאלי הלך ושודרג, וככל שהדבר תלוי בו, הוא ינסה למרוח לאין קץ את ההליכים, את עינוי הדין לציבור הישראלי.

גם טענת הרדיפה משותפת לקצב ולאולמרט, לרמון ולדרעי ולאחרים (החריג היחיד הזכור לי, הוא עומרי שרון שלקח אחריות על מעשיו, וגם בכניסתו לכלא לא טען לרדיפה). אין שחר לטענת הרדיפה על רקע עמדותיו הימניות של ליברמן, כביכול. הרי החקירות והאישומים נגד אולמרט היו בעיצומו של הניסיון שלו להביא לנסיגה מכל השטחים ולחלוקת ירושלים.

ליברמן, המתלונן על עינוי הדין, יעשה הכל כדי לדחות עוד ועוד את השימוע, כדי לדחות עוד ועוד את התפטרותו. מוטב שינהג כמו שנהג אולמרט, ויקדים התפטרות לשימוע. אם הוא כל כך שמח על הזדמנות השימוע, מוטב שיקדיש את כל זמנו ומרצו להתכוננות לשימוע, כדי שהשימוע יתקיים מוקדם ככל הניתן. אם הוא כל כך בטוח בצדקתו, ייגש בהקדם לשימוע ויוכל לחזור לתפקידו ללא עננת ההאשמות הכבדות.

מאחר ושר החוץ הוא חלון הראווה של המדינה, הרי שלא רק על ראשו של ליברמן מרחף ענן ההאשמות, אלא חלון הראווה של ישראל אפוף באדיו. שעה שישראל מתמודדת עם אתגרים מדיניים קשים ומערכת דה-לגיטימציה הנערכת נגדה, תמונה כזו של שר חוץ אפוף האשמות וחשדות היא פגיעה קשה במדינה.

* "ישראל היום"

מרוץ נגד הזמן מתרחש במצרים. האם יצליח מובראק למות מוות טבעי בטרם יוקע ויוצא להורג בעקבות משפט ראווה? סביר להניח שהמצרים יעשו הכל כדי להחזיקו בחיים, בינתיים. הם לא יתנו לו להבריז להם. הם לא יוותרו על התענוג לערוף את ראשו.

לפני כ-25 שנים, בתקופת הרוטציה בראשות ממשלת ישראל, שמעתי הרצאה של המזרחן ד"ר דן שיפטן. הוא אמר אז, שאין דבר כזה מנהיג ערבי בדימוס, בפנסיה. אצל המנהיגים הערביים יש סוג אחד של רוטציה – היום אתה מעל האדמה, מחר אתה מתחתיה.

עם כל התקווה לכך שסוף סוף תהיה לפחות עוד דמוקרטיה במזרח התיכון, נראה שהמציאות המזרח תיכונית לא תשתנה בקרוב. את מקומו של הדיקטטור המצרי המודח יתפוס דיקטטור חדש.

דומה, שבעתיד הנראה לעין לא תשתנה התמונה – הערבים היחידים במזה"ת שייהנו באמת ובתמים מדמוקרטיה ליברלית מערבית אמיתית, מזכויות אדם ואזרח מלאות, הם הערבים היחידים הנהנים ממנה היום - ערביי ישראל. הם, ואין בלתם.

ובזכות הדמוקרטיה ותחת חסותה, תמשיך ח"כ חנין זועבי להסית את הפלשתינאים להלחם בישראל ותצדיק את יורי הטיל על אוטובוס הילדים.

* "חדשות בן עזר"

את הנזק הכבד שגרם דו"ח גולדסטון יהיה קשה מאוד לתקן. ... גם לגולדסטון עצמו זה לא יהיה קל. בכל זאת, גולדסטון ראוי לשבחים על צעדו. כמה אישי ציבור שאנו מכירים היו עושים מעשה כזה – קמים מיוזמתם, מודים בטעותם ומכים על חטא? מעטים מאוד, אם בכלל. עצם המעשה הזה חורג מהמקרה הפרטי – יש בו סיבה לאופטימיות על כך שהנה, יש דבר כזה מצפון, ולעתים, כשמצפונו של אדם נוקפו, הוא מתחרט.

למרבה הצער, גולדסטון עצר באמצע הדרך. לא היו בו האומץ והיושרה להודות במימד הזדון שבדו"ח. הוא רמז לכך בכתבו על העוינות המובנית לישראל של מועצת "זכויות האדם" של האו"ם. אך הוא לא אמר את האמת, שתוצאות הדו"ח – עלילת הדם על צה"ל ומדינת ישראל, נקבעו מראש, כאשר הוועדה מונתה לחקור את "פשעי המלחמה" של ישראל.

אני מקווה מאוד שישראל תשכיל למנף את מאמר החרטה של גולדסטון למתקפת דיפלומטיה ציבורית והסברה, ואולי אף לפעול להישג מדיני, שנראה קשה מאוד להשגה,  של גניזת הדו"ח.

פרשת גולדסטון מעלה מספר סוגיות על סדר היום הציבורי.

א. סוגיית שיתוף הפעולה עם החקירה – טענתו של גולדסטון היא שאילו ידע בעת החקירה מה שהוא יודע היום המסקנות היו שונות, ואילו ישראל שיתפה עמו פעולה, הוא היה יודע את הדברים הנכונים.

בעיניי, אין זו סוגיה עקרונית, אלא טקטית. אין לקבוע מסמרות לפיהן יש או אין לשתף פעולה בחקירות האו"ם, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו – האם שיתוף הפעולה יועיל לישראל או יזיק לה. במקרה זה, אני משוכנע שההחלטה לא לשתף פעולה הייתה נכונה. ועדה שהוקמה בידי גוף המורכב ממדינות שוחרות זכויות אדם כמו איראן וסין, לוב וסוריה, וכתב המינוי שלה הוא לחקור את "פשעי המלחמה" של ישראל, היא ועדה שנועדה להעליל על ישראל עלילת דם. עם ועדה כזו, אין כל סיבה לשתף פעולה. בלאו הכי, אין סיכוי להשפיע על מסקנותיה. עצם שיתוף הפעולה יעניק לה לגיטימציה, באמצעות גושפנקא ישראלית.

ב. סוגיית חקירות האירועים החריגים במבצע "עופרת יצוקה" – מהשבחים של גולדסטון לחקירות, משתמע שמדובר בצעד שחיזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל.

מוסר הלחימה וטוהר הנשק, הם מערכי היסוד של צה"ל, וצה"ל מקפיד לפעול על פיהם יותר מכל צבא אחר בעולם ובהיסטוריה. ההקפדה על ערכים אלה היא חלק מהמקצועיות הנדרשת מחיילי צה"ל ומפקדיהם. הצורך להשתפר בתחום זה, כמו בכל תחום מבצעי אחר, הוא אינטרס ישראלי. אי אפשר להשתפר, בלי לבדוק את עצמנו. אנו זקוקים לכך בראש ובראשונה למען עצמנו, ולא כדי לרצות את דעת הקהל הבינלאומית (וגם בכך אין לזלזל).

השאלה היא איזה סוג של חקירה יש לבצע. אני חסיד גדול של שיטת התחקיר, שבה צה"ל בודק את עצמו באופן המקצועי ביותר כדי ללמוד, להפיק לקחים, להסיק מסקנות ולהשתפר. אם תוצאות תחקירים מחייבות הסקת מסקנות אישיות – יש להסיקן. במקרים שהתחקיר מעלה, שנעשו מעשים שעליהם מתנוסס הדגל השחור – הם בלתי חוקיים בעליל, יש להעביר את החשודים בכך לחקירה פלילית של מצ"ח.

למרבה הצער, לא זה מה שקרה בעקבות "עופרת יצוקה" ודו"ח גולדסטון. את מקום התחקיר המבצעי תפסה החקירה הפלילית, ואת מקום המפקדים תפסו חוקרי מצ"ח, שאין להם הכלים להבין את תמונת הקרב ואת מהות קבלת ההחלטות בתוכו, ולכן אין להם כלים להבין את הסיטואציה הנחקרת. בניגוד לתחקיר מבצעי, שהנורמה בו היא שתפקידו של כל משתתף בתחקיר לסייע למערכת להגיע לחקר האמת, הנורמה בחקירה פלילית היא שעל כל "משתתף", כלומר כל נחקר, לעשות הכל כדי לחלץ את עצמו, בעזרת עורכי דינו, ואף להפליל את חבריו, כדי להציל את עורו. נורמות המשפטיזציה והפליליזציה הללו הרסניות לצה"ל ויש לשים להן קץ.

ג. לצד הבעיה העיקרית של דו"ח גולדסטון – עלילת הדם נגד צה"ל, הוא גרם לנזק חמור נוסף, והוא הענקת חסינות לטרוריסטים הפוגעים באזרחים ומסתתרים מאחורי אזרחי עמם. אם פגיעה בלתי מכוונת באזרחים, מתוך ניסיון לפגוע בטרוריסטים המתחבאים מאחוריהם, היא פשע מלחמה, הרי שכל טרוריסט התופס מחסה מאחורי אישה וילד, כפי שעושים הפלשתינאים, חסין להמשיך ולפגע מבלי שיבוא על עונשו.

על ישראל ליזום, בשיתוף פעולה עם מדינות המערב הדמוקרטיות הנאורות, המאוימות אף הן בידי הטרור והרשע, לשנות את חוקי המלחמה ולחוקק חוקים המתאימים למלחמה בטרור, שאינם זהים לחוקי המלחמה בין צבאות סדירים.

ד. הנקודה האחרונה היא הגורמים הישראלים שסיפקו בתאווה ובהנאה את החומר "המרשיע" לעלילת הדם של דו"ח גולדסטון. איני יכול להסתיר את הנאתי השבוע מהתפתלויותיהם, אחרי שגולדסטון הבריז להם. קראתי את ההתנפלות של גדעון לוי על גולדסטון, מושא ההערצה שלו עד השבוע שעבר, ולא יכולתי שלא לחוש סיפוק.

למה ניתן לצפות מאותם גורמים? שהם יתחרטו? נו, באמת. שהם יתביישו? אילו הכירו את המושג בושה, לא היו עושים את שעשו. האמת? איני מצפה מהם לדבר. אולם אני מצפה מהציבור הישראלי להיות יותר חשדן כלפיהם, אחרי שהם נחשפו בקלונם.

* BSH